לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שיחול ביום שלישי (ג') הקרוב, דיברנו עם מאיה זהר בת ה-13 שסיפרה לנו על אבא שלה.

מאיה זהר בת ה-13 מחיפה לקחה לאחרונה חלק בפרק מיוחד של "סליחה על השאלה" ששודר ב'כאן חינוכית' על ילדים לחללי צה"ל. מאיה איבדה את אביה דודי לפני שנתיים וחצי בהתרסקות מסוק. בשיחה איתנו לכבוד יום הזיכרון היא מספרת לנו עליו, על הרגעים שלהם ביחד ומספרת איך היית רוצה שיתייחסו אליה:

ספרי לנו על אבא שלך

"לאבא שלי קראו לו דודי זהר, הוא היה טייס מסוק אפאצ'י בחיל האוויר. הוא עשה מילואים בהתנדבות, ולא היה חייב להגיע. ב-7 באוגוסט 2017 הוא נסע אחרי העבודה לטיסת אימון. הטייסת בה הוא היה בדיוק יצאה מהפוגה בגלל תאונה שהתרחשה כמה חודשים לפני. אבא שלי היה אמור להיות הטיסה הראשונה אחרי ההשבתה. לפני הטיסה שלו, מי שבדק את המסוק לפני הטיסה פספס בורג מסויים, הוא היה משוחרר ואף אחד לא ידע. במהלך הטיסה אבא שלי והטייס השני גילו שהייתה תקלה הם ניסו להגיע לבסיס ולנחות, כשהם הגיעו לבסיס וניסו לנחות המסוק פשוט התרסק. אבא שלי נהרג והטייס השני ניצל". 

"את הטייס השני הכרנו הרבה זמן, הוא בן דוד של חבר ממש טוב של אבא שלי, תומר גוטרמן, שנהרג בתאונת מסוק לפני 16 שנים, הם היו חברים ממש טובים ואחי הקטן תומר קרוי על שמו. אנחנו לא ידענו שבן הדוד של תומר טס איתו וזה שהוא ניצל הקל על אמא שלי, היא אמרה שלפחות הוא ניצל וכי המשפחה שלהם עברה הרבה". 

איפה היית כשהודיעו לך שהוא נהרג?

"הודיעו לי בסביבות אחד בלילה, ישנתי, הייתי צריכה לקום מוקדם לגלוש. אמא שלי העירה אותי וסיפרה שאבא שלי נהרג ושיש אנשים למטה ואני עדיין ישנתי, לקח לי כמה פעמים להבין מה היא אמרה וברגע שהבנתי את זה ירדתי למטה וראיתי את כל האנשים האלה בבית שלי, כולם באו אלי ואמרו לי: 'התפללנו שהוא יהיה רק פצוע', וש-'לא חשבנו שזה יהיה הוא' ואני בכלל באותו רגע לא הבנתי שהייתה תאונת מסוק".

את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם?

"כן. זה היה באותו בוקר של התאונה, בגלל שהעבודה שלו הייתה קרובה לים הוא הסיע אותי לגלישה בבקרים. באותו בוקר הוא הביא אותי לשם ואמר לי: 'ביי מתוקה נתראה יותר מאוחר', חיבקתי אותו ואמרתי 'ביי אבא' - זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. אם הייתי יודעת שזו תהיה השיחה האחרונה אולי הייתי אומרת יותר ונפרדת ממנו, בגלל שזה קרה בהפתעה לא הייתה לי את האפשרות להיפרד ממנו וכן הייתי רוצה לעשות סגירת מעגל איתו".

איך מתמודדים עם הגעגוע הזה?

"לגעגוע יש שני צדדים - שלילי וחיובי. הצד השלילי גורם לי להיות עצובה ולפעמים לא מתחשק לי להיפגש עם חברות וללכת למקומות בגלל הגעגוע. כל פעם שאני מתגעגעת או נזכרת, זה מונע ממני להמשיך הלאה. מצד שני אני לא רוצה לשכוח, אני יודעת שאם אשכח את השיחה האחרונה לא תהיה לי עוד שיחה, אני לא יכולה ליצור זכרונות חדשים איתו. אז אני כן צריכה להתגעגע כדי לזכור אבל מצד שני זה גם כואב".

יש תכונות שאת מורישה מאבא ומעצימה אצלך?

"תמיד אומרים לי שאני כמוהו באופי, הוא היה 'צנוע', אנחנו אוהבים להגיד כמה אנחנו הכי טובים, לפעמים בצחוק אבל בדרך כלל ברצינות. אבא שאף להיות הכי טוב בכל דבר וגם אני כזו, תמיד חשוב לי להיות הכי טובה בלימודים, בחוגים, להיות הבת והנכדה הכי טובה והכל. זה כן משהו שאני מרגישה שירשתי ממנו, וגם כי אני עובדת קשה בשביל זה ממש כמוהו". 

לאן תרצי להתגייס?

"רציתי להיות טייסת הרבה זמן אבל בזמן האחרון קצת מפחיד אותי, אולי בגלל מה שקרה, אבל כן אני רוצה לשרת בתפקיד בחיל האוויר".

יש לך כיוון מסויים?

"אני ממש רוצה להיות מדריכת סימולטורים, זה גם משהו מתקשר אליו כי בעבודה שהוא עבד הוא תכנן ובנה את הסימולטורים של הטיסה".

את מרגישה שמתייחסים אלייך שונה בגלל מה שקרה? 

"אני כן מרגישה שמתייחסים אליי שונה, לטוב ולרע. יש פעמים שאני מקבלת ציון לא טוב במבחן, ומורים ישר מעודדים אותי ואומרים שאני עוברת תקופה קשה וזה בסדר. אבל גם יש פעמים אחרות, קיבלתי תעודת הצטיינות מהמנהלת וכמה ילדים אמרו שקיבלתי את זה רק בגלל שאבא שלי נהרג. לפעמים היחס המיוחד הזה גורם לאחרים לחשוב שאני מקבלת ציונים טובים כי אבא שלי נהרג, וזה לא נכון כי יש מקרים שאני כן צריכה את היחס המיוחד הזה, לדוגמא יום הזיכרון. אבל זה מפריע שילדים חושבים שכל דבר שאני מקבלת זה בגלל שאבא שלי נהרג. אני מאיה, אני ילדה רגילה וזה שאבא שלי נהרג - לא מגדיר אותי".

מהי השאלה ששואלים אותך הכי הרבה בנושא? 

"הרבה שואלים על ההומור השחור שלי, מי שמכיר אותי באמת יודע שיש לי הומור שחור. הרבה שואלים אם אני באמת צוחקת על זה ואני לא חושבת שהם יכולים להבין את זה, הומור שחור זו דרך להתמודד עם מה שקרה, זו הדרך שלי להתמודד. חסר לי אבא, זה משהו שרוב הילדים לא עוברים, והומור זו דרך להתמודד עם האובדן הזה. אם לא אצחק, אז אבכה? צריך להמשיך הלאה וגם לצחוק במובן הזה, בלי לזלזל כמובן".

את צודקת, אין לאף אחד זכות לשפוט את הדרך שלך להתמודד עם זה. יש לך דוגמא לאיזו הומור שחור?

"האמת שיש לי איזה משהו קבוע, תמיד שאני מבקשת משהו מאנשים, נגיד אני מבקשת כסף מחברה והיא מסרבת לי אז אני אומרת 'נו אבל אני יתומה, אין לי אבא שיביא לי כסף' ו-'אבא שלך מביא לך כסף ושלי לא' ובסוף הם תמיד מביאים לי" (צוחקת).

את מרגישה שיש כאלה שנמנעים מלדבר על הנושא כשהם איתך? 

"כן. כל פעם שמעלים את הנושא 'אבא' לידי תמיד מיד מעבירים נושא כי הם פוחדים שאני אהיה רגישה. אבל זה שהם נמנעים מלדבר על זה ובכללי על מוות רק מראה לי עד כמה הם לא מבינים שלי לפחות זה נורא עוזר לדבר על זה, הם חושבים שאני אברח או או אתחיל לבכות, אבל לי זה עוזר כשאני מדברת על זה". 

"כשמדברים על זה אפשר ללמוד מהבן אדם שהוא היה, ואני מרגישה שאני חולקת את הכאב ואם הם לא יתנו לי לדבר אז בחיים אני לא ארגיש בנוח לדבר על הכאב ובסוף זה יתפוצץ למשהו גדול".

משהו לסיום?

"כן יש רק משהו אחד. יש הרבה ילדים שלא הכירו את ההורה שלהם והם שואלים אותי אם הייתי מעדיפה לא להכיר את אבא שלי. אמנם אני צריכה להגיד תודה שהכרתי אותו, אבל זה מאוד קשה בגלל שאני יודעת למה אני מתגעגעת, אני יודעת מה הוא היה עושה אם הוא היה בבת מצווה שלי או איך הוא היה מגיב אם הוא היה רואה את התעודה שלי - אז אני יודעת למה אני מתגעגעת. ברור שכל אחד עם הכאב שלו, אבל אני לא תמיד מרגישה כל-כך הרבה מזל שהכרתי את אבא שלי להרבה זמן ואולי הייתי מעדיפה להכיר אותו לפחות זמן כי יש לי יותר למה להתגעגע עכשיו וזה מאוד קשה".