טור אישי: "אין שום דבר שיכול לגרום לי לוותר"
"את הזלזול אני חשה מדי יום ביומו כאשר אני הולכת להתאמן. אני נוסעת באוטובוס לכל אימון, ותמיד אני רואה מבט או שניים של אנשים שבוחנים את המדים שלי ואת התיק ושואלים את עצמם, איך היא מתנהגת? היא לא נראית גברית. למה אישה, ובפרט נערה צעירה, צריכה לשחק משחק שכזה? ולצערי, אלו לא רק מבטים שקטים, אלא גם מעשים"
כשאני מספרת על הדבר בו אני עוסקת כבר ארבע שנים, אני בדרך כלל נתקלת בהרמת גבה ואפילו זלזול מהצד השני. קשה להיות שחקן כדורסל, אבל שחקנית? זה סיפור שונה לגמרי...
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- לא כל הנוצץ זהב: לראות את המצוקה מאחורי הפילטר
- שחקו וגלו: איזה צבע תואם את האישיות שלכם?
- ראיון ווטסאפ: הדור הבא של היזמות
בדרך כלל, כשאני מספרת לאנשים על התחביב שלי, אני מקבלת תגובות מעורבות. לעיתים מפרגנות, ולעיתים לא. לרוב הן משולבות בהפתעה, והאמת היא שאיני מאשימה אותם. אני לא נראית גבוהה או חזקה כפי ששחקנית כדורסל נראית, ותחום הכדורסל הנשי פחות מוכר להם מאשר הגברי. בעיר קטנה כמו שלי, מפתיע שיש בכלל בית ספר לכדורסל לבנות. אך להפתעת אנשים רבים, בית הספר קיים ואני חלק ממנו כבר ארבע שנים.
האהבה שלי לכדורסל התחילה במקרה, בסוף כיתה ו'. שיעורי הספורט לא היו מחולקים לבנים ולבנות בבית הספר היסודי ולכן ברוב המקרים אילצו את הבנות לשחק ביחד עם הבנים כדורסל. ברוב הפעמים הצלחתי להתחמק מהמשחקים שכה שנאתי, עד שהגיעה הפעם בה לא הצלחתי. הקבוצות נבחרו במהירות והתחלתי לשחק. בהתחלה רציתי להצטרף לחברותיי שעמדו בצד, דיברו והתעלמו מהמשחק וממה שקרה סביבן, אך משהו משך אותי דווקא לנסות ולהשתתף. במהלך עשרים דקות של משחק רצתי, כדררתי, חטפתי כדורים ונהניתי כפי שלא נהניתי בחיי. ואז זה הכה בי, אני אוהבת לשחק כדורסל.
לאחר חיפוש קצר באינטרנט, מצאתי חוג כדורסל לבנות בעיר שלי. לא לקח לי הרבה זמן עד ששכנעתי את הוריי לרשום אותי לחוג, למרות שהשנה כבר כמעט נגמרה. אבא שלי לקח אותי למגרש פעם אחת ולימד אותי כמה מושגים כדי שאגיע מוכנה והלמידה רק הלהיבה אותי יותר לקראת החוג והמשחקים עצמם. בהתחלה היה לי קשה להתחבר עם הבנות כיוון שהן היו כה מגובשות, אך מהר מאוד מצאתי מספר חברות שאיתן העברתי את חודשי הקיץ בחוג. לאט לאט, התחלתי להשתפר ונעשיתי טובה יותר ויותר. התחלתי להבין את המשחק ולשלוט בכדור וזה רק גרם לי לאהוב את הכדורסל. הוריי עודדו אותי ואחותי הקטנה הצטרפה בעקבותיי לחוג. לאחר שנה, הציעו לי להצטרף לקבוצת הליגה העירונית – הצעה שדחיתי מיד. אהבתי את הקבוצה ואת המאמן שלי, ולא רציתי לעזוב גם לא בעד כל הון שבעולם.
אבל מחוץ לחוג, לא הכול היה מושלם. בתחילה, כאשר הבעתי התעניינות לשחק עם הבנים, הם סירבו לשתף אותי או את חברותיי. אז אנחנו מחינו, לא היינו מוכנות לשתוק. למה בנים כן ובנות לא? לאחר בקשות חוזרות ונשנות קיבלנו את המגרש להפסקה אחת בשבוע, רק בשבילנו, הבנות. אני מניחה שזה היה יותר טוב מכלום. גם בפעמים הבודדות בהן ניסיתי והצטרפתי לבנים, לא מסרו לי. כל כדור שקיבלתי, קיבלתי לאחר שחטפתי ולאחר שנלחמתי עליו. אך לצערי, הזלזול התמידי שקיבלתי מבני כיתתי, גרם לי לחשוב פעם שנייה ולא לרצות לשחק איתם יותר. עד היום אני מרגישה חוסר נוחות לשחק ביחד עם הבנים, או לשחק בפני קהל בכלל.
זה לא רק הזלזול שחשתי מהבנים בכיתה, אלא גם הזלזול שאני חשה מדי יום ביומו כאשר אני הולכת להתאמן. אני נוסעת באוטובוס לכל אימון, ותמיד אני רואה מבט או שניים של אנשים שבוחנים את המדים שלי ואת התיק ושואלים את עצמם, איך היא מתנהגת? היא לא נראית גברית. למה אישה, ובפרט נערה צעירה, צריכה לשחק משחק שכזה? ולצערי, אלו לא רק מבטים שקטים, אלא גם מעשים. אני נוהגת ללכת עם אחת מחברותיי לחוג לשחק במגרשים הפתוחים בשעות אחר הצהריים כדי להתאמן על הקליעות שלנו או על תרגיל חדש מחוץ למסגרת החוג, בחופשיות. לא פעם ולא פעמיים קרה שכאשר לא נותר אף סל פנוי אחר, האנשים שהגיעו "הצטרפו אלינו", אך בדיעבד פשוט השתלטו על הסל שלנו. בדרך כלל, הם כלל לא מבקשים רשות ומתעלמים מאיתנו כליל.
כחברה, עברנו שינוי גדול בשנים האחרונות ביחס שלנו לספורט נשים. אני רואה יותר ויותר נערות שלא מתביישות בכך שהן ספורטאיות ועושות דברים שנחשבים כדברים של בנים כמו כדורסל, כדורגל, ג'ודו, הרמת משקולות, קרב מגע ועוד. אנו נמצאים במגמה חיובית, אך כזאת שבזמן האחרון נמצאת פתאום במגמת האטה. למרות זאת, אנו כן יכולים לראות את השפעותיה על חיינו. אנחנו צופים באלופה אולימפית בג'ודו בטלוויזיה כמעט כל ערב, שגאה בכוח שלה, בעוצמה שלה ובחוסר ההתפשרות שלה על כל דבר מלבד ניצחון. הבנו כי גם נשים יכולות להיות חזקות, וזה שהן חזקות לא הופך אותן לפחות נשיות. נשים יכולות גם הן לשרת בתפקיד קרבי, להילחם, להרים משקולות, לשחק כדורגל, ועוד כל כך הרבה דברים נוספים. זהו תפקידנו להקפיד על כך שהמגמה החיובית תימשך ולא תואט או תופסק.
בכל אימון אני מסתכלת על הבנות בכיתות א'-ב' שמתאמנות אחריי, ואני שואלת את עצמי מה יהיה איתן. האם גם הן יחוו את אותו היחס שחוויתי אני ועוד רבות אך ימשיכו בחוג? או האם החברה ויחסה אליהן יתנו את אותותיהן, והן יבחרו לפרוש מהחוג ומהכדורסל? אני מקווה בכל ליבי שלמרות הקושי, הן לא יוותרו. כיום, אני יודעת שאין שום דבר שיכול לגרום לי לוותר.