לפני כ-4 שנים אופק ראשון, אז בת ה-13 מראשון לציון, סיפרה בדמעות למצלמה של אמה על החרם הקשה שעברה מצד הילדים בכיתה שלה, שנמשך כשש שנים. הסרטון נפתח במילים "קשה להכיל את כל המצב הזה" ואחרי כמה שניות של שתיקה "אנשים יכולים לשמוע על זה ולא להבין, אפשר לדמיין ולא להבין וכל זה רק בגלל שילד לא נראה או מתלבש איך שהילדים האחרים חושבים שצריך, או שהוא מדבר קצת בחוסר ביטחון". הסרטון זכה לאלפי שיתופים וצפיות, העלה את הדיון של חרם ובריונות אל סדר היום ובהמשך גם למנהיגת המאבק כנגד תופעות הבריונות והחרם.

עוד בערוץ המגזין של הפרוגי:

• יצאנו לגלות: עד כמה חברי הכנסת מכירים את כוכבי הנוער?
• על מה המחאה? כל מה שרציתם לדעת על הרפורמה המשפטית
• נשארים מחוברים: בני הנוער לא משאירים את הניצולים לבד

מאז החשיפה, אופק ראשון זכתה בתואר "משפיעות לטובה" של מגזין "לאישה" לשנת 2020 והצעירה ביותר לזכות בו, החלה לעמוד בראש סיירת החרם של תוכנית "הצינור", קטפה קמפיין לרשת אופטיקנה להעלאת המודעות לסובלנות וכבוד הדדי והקימה הרצאה בשם "אזעקת אופק", שמספרת על הסיפור שלה ועל האופן בו ניתן להתמודד במצבי חרמות ובריונות איתה היא מגיעה לבתי ספר רבים ברחבי הארץ. לרגל יום נגד בריונות שצויין בחמישי האחרון, ב-9 בפברואר, תפסנו את אופק לראיון.

- כאמור, מאז החשיפה שלך עברו ארבע שנים. מה לדעתך השתנה בכל מה שקשור לבריונות? 

"מאז שהסרטון עלה, אני מרגישה שהמודעות כלפי הנושא באמת גברה בכל רחבי הארץ. אני שומעת שיח חדש שמתבטא גם בתגובות על החשיפה שלי. אם מדובר בהורים ואם מדובר בילדים, שכן שמעו את הסיפור והתחילו לשים לב שיש פה בעיה שלא דיברו עליה מספיק. אני שומעת הרבה על הורים שהחליטו להכניס את הדיון לבתים שלהם, להנחיל ולהסביר לילדים שלהם מה זה חרם ומה ההשלכות שלו. בנוסף, יש הרבה ילדים שניגשים אליי אחרי ההרצאות שאני עושה ואומרים שהם למדו המון ומבינים את המשמעות של חרם". 

- אילו תגובות קיבלת אחרי החשיפה?

"קיבלתי המון תגובות מחממות, אוהבות, תומכות ומחזקות. אחרי שאני חשפתי את הסיפור שלי, פתאום עוד אנשים הרגישו בנוח לדבר על זה, שיש להם גם מקום לחשוף ולשתף, יש כאלו שמדברים איתי על זה. אני תמיד מרגישה את כל התמיכה הענקית והלא מובנת מאליה. כל יום אני מקבלת מלא הודעות באינסטגרם על כל פוסט שאני מעלה ובכל מקום שאני הולכת אליו אני מקבלת הרבה מאוד חיבוקים וחיזוקים, שעושים לי צמרמורות כל פעם מחדש". 

- ספרי על ההרצאה שאת מעבירה "אזעקת אופק".

"זאת הרצאה שאני רצה איתה כבר מעל שנתיים וחצי, כמעט שלוש. היא מתאימה מכיתות ד' עד לגילאים יותר בוגרים. ההרצאה מספרת את הסיפור שלי, כילדה שעברה את החרם הזה. אני מתארת מה בעצם עבר עליי באותו זמן, מה קרה, מה היה התהליך, איך המשפחה שלי ליוותה את כל הסיפור הזה, מה בית הספר עשה או ליתר דיוק, מה הוא לא עשה. ההרצאה מעוררת הרבה רגשות אצל התלמידים ששומעים אותה, רואים שהנושא נוגע בהם. ברגע שהם רואים ילדה בת שבע עשרה, שקרובה לגיל שלהם ומספרת את הסיפור הקשה שלה, כולם מתחילים להזדהות ולא להיות אדישים. כמה שעות אחרי ההרצאה האחרונה שהייתה לי, תלמיד שנכח בה שלח לי באינסטגרם ואמר לי שמה שאמרתי עורר בו השראה. מסתבר שהיה ילד מוחרם שהוא מכיר בבית הספר שלו, אחרי ההרצאה הוא הבין את ההשלכות של חרם וכמה זה קשה להיות בתוך הלבד הזה, אז הוא הלך לאותו ילד ונהיה חבר שלו. קראתי את ההודעה הזאת ועמדו לי דמעות בעיניים". 

- מה עומד מאחורי שם ההרצאה? 

"כשהייתי בכיתה ה' או ו', בזמן שהיו הפסקות בבית הספר בו למדתי באותה תקופה, הייתי ניגשת כל פעם מחדש לבנות מהכיתה כדי להעביר איתן את ההפסק. בכל פעם כשהייתי מתקרבת אל אותן בנות, הילדה שהנהיגה את החרם ועוד כמה חברות אחריה היו צורחות בכל בית הספר 'אזעקת אופק' בקולי קולות, כדי שכל הבית ספר ישמע ואחר כך היו בורחות כדי להתחבא ממני".

- מתי הגיע הרגע בו החלטת להקדיש את החשיפה שלך לעשייה חיובית ולמאבק כנגד החרם?

"אחרי הסרטון הראשון שעלה, ראיתי המון תגובות. בין אם זה הגיע מהצד של אנשים שחוו את זה או מהורים לילדים שחווים את זה היום. כשראיתי את אותן התגובות, אמרתי לעצמי שזאת השליחות שלי- לעזור להעלות את המודעות של הנושא לסדר היום הציבורי, כדי שכל אחד יבין מה זה חרם לעומק ומה ההשלכות של זה. הבנתי שאני צריכה לספר את הסיפור שלי, לשתף את מה שאני עברתי ואיך אני הרגשתי. כשאני רואה כמה זה משפיע ומשנה, אני מקבלת עוד יותר מוטיבציה. למרות שזה לא קל ואני צריכה לגייס המון כוחות, אני באמת מרגישה שזאת השליחות שלי בחיים, זה הדבר הנכון לעשות ואני צריכה לדאוג שמה שקרה לי לא יקרה לאחרים". 

- את מרגישה שמערכת החינוך שינתה את הגישה שלה כלפי נושא החרמות? 

"השאלה הזאת היא קצת מורכבת. אני מרגישה שכל בית ספר שמזמינים אותי אליו מודע לכך שזאת לא סתם הרצאה. אם חושבים על זה, אף בית ספר לא רוצה שהשם שלו יהיה קשור לחרם. המודעות עלתה והם לא מוכנים להיות אדישים או לשתוק, הם מביאים אנשים לדבר על חרם כי הם רוצים לדבר על זה, אבל אין להם את הכלים הנכונים להתמודד עם זה. כדי שכן יהיו להם את הכלים האלו, אני רוצה ליזום חוק על מנת לתת למערכת החינוך את האפשרות לנקוט בפעולות שיהיו נגד התלמידים המתעללים, יעזרו לצד החלש ובו בזמן גם למערכת החינוך. מגיע למערכת את התמיכה הזאת.

למרות זאת, אני חושבת שהמודעות אמורה בסופו של דבר להגיע מהבית. כמה שבתי ספר יפמפמו את זה וכמה שאני אעביר הרצאות, זה עדיין לא יהיה מספיק. אם יהיה ילד שההורים שלו לא מלמדים אותו בבית ולא נותנים לו דוגמא להתנהגות חברותית ואכפתית, לילד לא יהיו את הכלים הנכונים להתמודדות עם חרם. כל ילד צריך לייעל את הביטחון העצמי שלו, להגיד לעצמו שהוא יכול לנצל אותו כדי לעזור ולהיות חבר של כולם. אם זה לא יגיע מהבית, יהיה קשה לשנות את זה בכותלי בית הספר. עם כל הרצון, קשה לשנות חינוך מהבית". 

בשבוע שעבר חל יום כנגד בריונות. למה לדעתך יש יום כזה?

"מהסיבה הפשוטה שיש אלפי ילדים וילדות שעוברים חרם כל יום, לא רק שהם לא חושפים את הסיפור שלהם בפני כולם, הם גם לא חושפים את זה בפני ההורים שלהם. יש לא מעט כאלו שצריכים שיהיה יום בשבילהם, כדי שהם יקבלו אומץ להרים את הכפפה ולשתף אנשים. בנוסף, צריך את היום הזה כדי שהם לא ירגישו לבד, שיראו שהמון אנשים וילדים עוברים את אותו הדבר וגם להם מגיע לקבל עזרה. לאף אחד לא מגיע להישאר לבד. אני יכולה להגיד באופן אישי שאני הרגשתי במשך שש שנים כאילו אני שקופה לגמרי, בבית הספר בו למדתי. לכן, צריך יום אחד שאף אחד לא ירגיש שקוף, שירגישו שמישהו רואה את המצוקה שלהם ושגם המדינה נותנת לגיטימציה בהכרה בתופעות החרם וחשיבות המאבק כנגדו".

- איך מוודאים שיהיה מענה לאותם הילדים המוחרמים, גם בשאר ימות השנה?

"בכל מקום שאני הולכת אליו, אני נלחמת כדי שהמודעות תעלה. גם בהרצאות, אני אומרת 'תדברו על זה, אתם לא לבד. יש המון אנשים שעוברים את מה שאתם עוברים ויש מי שמבין אתכם'. לצערי הרב, אני שומעת על כל כך הרבה אנשים שעברו את זה באיזשהו שלב של החיים ומבינה שזה לא פוסח על אף אחד. חשוב שיידעו שתמיד יש מי שמקשיב להם, מי שישמע אותם. אני מאמינה שאם יעבור חוק כנגד התופעה, כפי שדיברתי על כך מקודם, הסטטיסטיקה של החרמות תצטמצם משמעותית. היום הסטטיסטיקה עומדת על כך שאחד מתוך שישה ילדים עובר חרם. ברגע שייעשו צעדים פרקטיים, הסטטיסטיקה תשתנה".

- איזו עצה היית נותנת לעצמך מלפני ארבע שנים?

"אני חושבת שלא הייתי הולכת לבית הספר. לא הייתי רוצה ללכת לשם, גם כשאני בידיעה שלמה שלא מאשרים לי לעבור בית ספר, הרי באותה תקופה העירייה לא אישרה את זה. הייתי נשארת במקום הבטוח הזה שהוא בעצם הבית שלי, יש כאלו שיגידו שזה נקרא לברוח או לא להתמודד וזה לא נכון. הפגיעה הנפשית היא ארוכת טווח וכפולה, הרי לא יכולתי להתרכז בשיעור כשזורקים עליי ניירות או צוחקים עליי מאחורי הגב, ככה שאני גם לא לומדת וגם מצולקת נפשית בכל יום מחדש. אלו נזקים שלא שווים את זה, הפוסט טראומה הזאת לא שווה לי בגלל חוק חינוך חובה.

"לצד זה, הייתי אומרת לה לא לאבד תקווה לעולם, להאמין שבסוף זה יגמר והכל יהיה בסדר במובן מסוים. המשפחה שלי ניסתה לעשות את הכל, אח שלי הגיע לבית ספר כדי לשבת איתי בכיתה ולשמור עליי… האטימות של בית הספר שלי הייתה בלתי ניתנת לתיאור, אז לא נשאר לי משהו אחר חוץ מלהישאר בבית". 

- איפה את היום?

"היום אני לומדת בפרויקט 'הילה', לא בבית ספר רגיל, בעקבות הפוסט טראומה שיש לי כתוצאה ממה שעברתי במשך שש שנים. אחרי שהסיפור שלי יצא, הכל היה בסדר. החטיבה שהייתי בה הייתה מדהימה, גם הילדים וגם הצוות. לא ידעתי איך להתמודד עם החברה ועם זה שכל אחד בא ואומר לי 'אופק בואי תצאי איתנו להפסקה' או 'בואי תהיי איתנו ביחד'. זה משהו שעשה לי נפשית לא טוב וגרם לי להתקפי חרדה, כאשר הייתי מתקשרת אחרי כל התקף כזה לאימא שלי כדי שתבוא לקחת אותי. בפרויקט הילה הצוות מאוד חם, עוטף ומדהים. שם אני יכולה להחליט לאן אני הולכת, אם אני רוצה להתרכז בלימודים ואם אני רוצה לבלות עם אחרים. כל האפשרויות פתוחות בפני ואני לא בלחץ, אני מרגישה שאני במקום שטוב לי בו ממש".