במקביל לחגיגות יום שחרור ירושלים, צוין יום הזיכרון לנספי סודן, או בשמו המלא - "יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל". כשמונה מאות בני נוער מכל רחבי הארץ ציינו אמש (ד'), בטקס מרגש את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל.

הטקס נערך בעיר נתניה בשיתף פעולה של עיריית נתניה ותנועת הנוער העובד והלומד, שחניכה הפיקו את הטקס. משואות הודלקו על ידי חניכים והוריהם לזכר קרובי המשפחה שנספו. השתתפו גם אסירי ציון שחניכי התנועה ערכו עליהם סרטונים קצרים. על הבמה הקראו סיפורי גבורה מרגשים ומצמררים, בסימן נושא הטקס: "שלא תנותק השרשרת".

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• יצירה קולנועית: תלמידי כיתות ה' מצלמים סרטים
• דעה: למה בגרות צריכה להתחיל בשעה 17:00?
• "שיעורי ספורט הם מנגנון חברתי שמנציח את נחיתות האישה"

מדהים לחשוב על אנשים שהשאירו הכל מאחוריהם. משפחות שלמות השאירו בתי עסק, קרובי משפחה אחרים, חברים והיסטוריה, על מנת לעלות לירושלים. הם היו בטוחים בהתחלה שהם הקהילה היהודית היחידה שנותרה בעולם. הם התכוונו לשמר את היהדות על מנת שתמיד יישאר זכר.

בתום הטקס פניתי לכמה מחניכי תנועת הנוער העובד והלומד, על מנת להבין את הקשר האישי של כל אחד מהם
אל הנושא, את הסיפור של כל אחת ואחד מהם. "סיפרנו את הסיפור של אבות אבותינו, על הדרך מאתיופיה
לארץ ישראל" אמרה שמחה סמאי, תלמידת כיתה י"ב. "מה שכולם יודעים זה על מה שמדינת ישראל עשתה למענם-הגיעה עם מטוסים ולקחה אותם. אף אחד לא מדבר על יונה בוגלה, אף אחד לא מדבר על הדברים
הקטנים שעשו את הכל".

היא מספרת גם על סבא שלה, שהיה אסיר ציון: "אסיר ציון היה אדם שהואשם בגלל פעילותו הציונית, שיכולה להיות לימוד עברית והעברת המורשת היהודית בסתר, למשל. אסירי הציון ריצו תקופה לא מבוטלת בבתי כלא באתיופיה וגם מחוצה לה".

עדן פנחסוב, חניכה בסניף לוד אמרה: "מה שידעתי להגיד עליו עד אותו יום זה שהם עלו ברגל. לא ידעתי על הזוועות שקרו להם במסע, לא שמעתי על הרציחות, האונס וההתעללויות שהם היו צריכים לספוג בדרכם להגשים את החלום לעלות לירושלים. לא ידעתי כי לא למדתי על זה בבית-ספר, ולא דיברו איתי על זה בבית. אומנם אני לא בת לעדה האתיופית, אבל ממה שאני מבינה גם ילדים בני העדה כמעט ולא יודעים בעצמם את סיפור העלייה הקשה, ועל מה שהמשפחה שלהם עברה". 

© סתיו אברהם

עדויות שהוצגו בטקס מספרות את הסיפורים הקשים של התקופה - בדרך המייגעת לארץ ישראל היו שודדים, מקרי רעב וצימאון שהובילו למוות ועוד מקרי מוות רבים מכדי לספור. אורטל מקונן מספרת: "לא מזמן שמעתי לראשונה על היום הזה, לא הבנתי איך אין מודעות בנושא. אפילו לי, שזה קרוב אליי כל כך. התעניינתי והמשפחה התחילה לדבר למרות שזה נושא קשה". כפי שנאמר, יום הזיכרון מצוין במקביל ליום שחרור ירושלים. גם לזה יש הסבר: "האמונה הכי גדולה שלהם הייתה לעלות לירושלים. זה היה האידאל שלהם, ירושלים הקדושה", אומרת אורטל מקונן.

החניכים והוריהם הדליקו משואות © סתיו אברהם

המודעות לנושא מדאיגה את חניכי התנועה - מעטים בציבור הרחב מודעים לקרבנות ולמחיר הכבד ששילמו בני העלייה האתיופית על מנת להגשים את חלומם. הם טוענים כי סיפורי הגבורה לא מושמעים מספיק: "במערכת החינוך לא מדברים על זה. בלוח השנה מציינים את יום ירושלים אבל לא את יום הזיכרון, זה מאוד כואב", טוענת מקונן.

בתור אחת שצפתה בטקס, עליי להגיד את האמת - היה מרגש לראות איך החלום הציוני הוא שהנהיג את בני העלייה האתיופית לעלות לארץ ישראל, ועכשיו החלום שהתגשם.