אם כולנו מאובחנים, אולי הבעיה היא לא בנו?. צילום: עידו ארז

אם כולנו מאובחנים, אולי הבעיה היא לא בנו?

כולנו מאובחנים, לכולנו יש הפרעות. לכולם יש הארכת זמן, כולם על ריטלין. אם כל כך קשה לכולם יש בעיה, הבעיה לא בנו. אז איפה הבעיה נמצאת?

כולנו מכירים את הסיטואציה הזאת: מבחן ראשון של השנה, בכל מקצוע, אותו סיפור. "למי פה יש התאמות?" שואלים המורים, וכמעט כולם מרימים ידיים. "אוקי, בואו נעשה את זה יותר קל, למי אין?". תמיד, הכיתות של הארכת זמן מלאות הרבה יותר מהכיתות ה"רגילות".

זה הדור שלנו – כולנו מאובחנים, לכולנו יש הפרעות, לכולנו יש קשיים, לכולם יש התאמות, לכולם יש הארכת זמן. כולם מופרעים, כולם מפריעים, כולם לא בפוקוס. כולם על כדורים. כולם על ריטלין. אם כולם כאלה, אם לכולם יש בעיות – משהו פה לא בסדר, או כמו שאמרו אסי וגורי – פה חשדתי.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

בשנת 2000 אחד מכל עשרה תלמידים ניגש לבחינת הבגרות עם התאמות. בשנת 2007 מדובר כבר על יותר מאחד מכל חמישה. העלייה הזו היא לא רק מבחינת לכמה תלמידים יש התאמות, אלא גם מבחינת מספר ההתאמות שיש לכל תלמיד. בשנים שלאחר מכן חלה עליה של 40% לפחות במספר המאובחנים. וכמובן יש עוד המון לא מאובחנים. גם אצל המבוגרים, אחד מארבעה אומר שהוא סובל מחלק גדול של התסמינים. כיום, רופאים יכולים לרשום ריטלין גם בלי צורך רפואי מאובחן,לדוגמא לקראת מבחן (למבוגר מעל גיל 18).

ריטלין, או בשמה היותר מפחיד "מתילפנידאט", זאת תרופה. תרופה פסיכיאטרית. כן, יש אנשים שצריכים לקחת תרופות כדי להצליח לתפקד, זה הגיוני ונורמלי לחלוטין. יש ילדים שצריכים ריטלין, בדיוק כמו שיש אנשים שצריכים לקחת תרופות אחרות. הבעיה היא שהמון לוקחים אותו. הבעיה היא שלהמונים קשה להתרכז. לכולם קשה לשבת עשר שעות בכיתה. לא משנה כמה החומר הוא מעניין, בפעם החמישית שאני קורא אותו כדי להתכונן למבחן אני אשתעמם. זה גם הגיוני שאני אשתעמם כשאני לא עושה כלום, כמו כשאני עומד בתור. זה הגיוני וטבעי, אז למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?

אין קשר לנאמר
אין קשר לנאמר © גיל יוחנן

יש בעיה בדרך שבה אנחנו לומדים, זה לא חדש. אבל תרופה זה לא הפתרון. כן, תרופה זאת הדרך הקלה, אבל לכל קיצור דרך יש תופעות לוואי. בריטלין הרשימה ארוכה, אתם מוזמנים לעיין בעלון לצרכן של התרופה. אבל אפילו אם נעזוב לרגע את תופעות הלוואי, ואפילו את ההתמכרות או התופעות הפסיכוטיות שעלולות להתפתח, מאוד הגיוני שריטלין יפגע בנו. אנחנו ילדים, גם אם אנחנו בני 17. מותר לנו להיות שמחים, לרצות ליהנות ממה שאנחנו עושים. מותר לנו לרצות להתעניין. אל תשכחו גם שריטלין פועל על הגוף לכמה שעות רצוף. כן, גם בהפסקה, לפעמים גם אחרי בית הספר.

אנחנו במאה ה21, שיטת הלימודים הישנה כבר לא מתאימה לדור שלנו. אין שום סיבה לשנן חומר, אם אנחנו יכולים לגשת אליו מהמכשיר הקטן שבכיס. זה סתם מתסכל ומבאס. אלו שיטות שלא מתאימות לכל אחד. יש ילדים מרובעים ועגולים, שאולי להם זה מתאים, אבל גם יש ילדים זיגזג, הרבה מאוד ילדי זיגזג, שלאו דווקא השיטה הנוכחית מתאימה להם. אותם ילדי זיגזג יחוו תיסכול וקושי, וילכו לפתרון הפשוט - כדור.

העולם שלנו השתנה. הכל קצבי יותר, מהיר יותר, צבעוני יותר, ססגוני יותר. אם פעם היו צריכים לחכות ימים כדי לקבל מכתב מהחברים בעיר השנייה, היום אני מקבל מסרים מהצד השני של העולם תוך פחות משנייה. אם פעם המסרים היו דפים שלמים, היום כשמישהו כותב יותר מחמש שורות (ושורות קצרות, של ואטספ) קוראים לו חופר, וקשה להאמין שמישהו יקרא את מה שיש לו להגיד. זה בא יחד עם מוזיקה הרבה יותר מהירה, כשבטלוויזיה אנחנו מזפזפים תוך שניה את מה שלא מעניין. הכל הפך להיות קצר מהיר וקולע, עם דגש על מהיר. מה שלא - משעמם.

למצולמים אין קשר לנאמר
למצולמים אין קשר לנאמר © עידו ארז

בקיץ פתרתי את עבודת הקיץ המייגעת באחד המקצועות הראליים, היותר אהובים עלי. כן, גם פה לא הצלחתי להתרכז. ישבתי להתחיל לפתור ומצאתי את עצמי חושב על מאה ואחד דברים אחרים. וחזרתי לפתור, ואז קמתי והלכתי לקחת משהו לאכול, וחזרתי לשבת. זה קורה לי המון. אם תשאלו את המורים שלי, הם יוכלו לספר לכם כמה פעמים הם ״העירו״ אותי מהחלומות בהקיץ תוך כדי מבחנים. אז באיזה שהוא שלב התחלתי לחפש לעצמי דרכים להתרכז, ואני משתמש בהן כשיש לי דברים חשובים או לחוצים. אני שם שעון מעורר כל חמש דקות לדוגמא, זה מצליח להעיר אותי. עם הזמן אני פחות ופחות משתמש בזה, פחות ופחות צריך את זה.

אני זוכר גם את אחד החופשים שהיו לי, ועוד עבודת קיץ מייגעת. אחד התרגילים הראשונים היו 100 תרגילי חשבון פשוטים, שנעו בין 8+2 ל2*8. תתפלאו או לא, אבל לא הצלחתי. כנראה שהמספר 100 הפחיד אותי. אבל מאוחר יותר, עם הרבה תרגול, הצלחתי לעמוד במשימות קשות הרבה יותר. זה היה קשה, קשה מאוד, אבל הצלחתי. יש הרבה דרכים, הרבה שיטות, לכל אחד יש את הפתרון שמתאים לו. עם מספיק תרגול הוא ימצא אותו. אבל טיפול תרופתי הוא הפתרון הקל - ותמיד לקיצור דרך יש תופעות לוואי.

כמו שאומרים שבק ס בשיר המצוין ״לשבט לקום״, ״דוחפים לנו כדור ועוד כדור ועוד כדור, שלא נחשוב שלא נרגיש שלא נראה ברור, ריטלין לילדים שלא יפריעו בשיעור, למה לתקן בכלל את מה שלא שבור?״. רובנו בסדר גמור. למה אנחנו צריכים לקחת כדורים, תרופות פסיכיאטריות, אם אנחנו בריאים בנפשנו?

 
תגובות