קוראים לי נועם צובארה, אני בת 19 וחצי מחולון, והתגייסתי לתפקיד מש"קית נפגעים לפני שנה. דודי, ידיד צובארה ז״ל, אחיו הבכור של אבי, היה לוחם בגדוד 50 של הנחל המוצנח - הגרעין שלו היה אמור להשלים את קיבוץ ניר עוז, נהרג במלחמת שלום הגליל בשנת 1982, בזמן שהרכב שהיה בו עלה על מוקש בזמן סיור בגזרת הגדוד.

עוד בפרוגי:

• על אופטימיות ותקווה: ראיון מעורר השראה עם מרים פרץ
• "כל פעם שמציינים לידי את המילה 'אבא' מיד מעבירים נושא"
• לזכר הנשכחים: "הגבורה של אבי לא מתאימה ליום הזיכרון"

מאז, סבי וסבתי פעלו המון למען הנצחת ידיד וערכיו - שפעל למען החברה והנוער בתנועות הנוער ובגרעין הנחל. סבי שיפץ ודאג לחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין, היה יושב ראש סניף יד לבנים בראש העין והיה מנהל סניף עמותת ״יד שרה״ בראש העין במשך 25 שנה.

© באדיבות המשפחה

בתור ילדה שסבה וסבתה הם הורים שכולים ואביה הוא אח שכול, אני יכולה להגיד שהשכול לא מדובר באופן יומיומי, אלא בנקודות מאוד ספציפיות ומשמעותיות. ברגעים משמחים, תמיד יהיה רגע בו סבא וסבתא יעצרו ויחשבו על איך ידיד היה יכול לנכוח ולשמוח איתנו. להתגעגע למישהו שלעולם לא הכרת, זו פשוט הרגשה לא הוגנת. במהלך השנים, קצינות הנפגעים לא הפסיקו ללוות ולתמוך במשפחה שלנו - בדגש על התחושה שהן מעניקות שצה"ל מנציח את חלליו ולא משאיר את המשפחות השכולות מאחור.

לפני כשנה, התגייסתי לתפקיד מש"קית נפגעים כחלק ממערך הנפגעים. למען האמת, לא ביקשתי את התפקיד הזה במיוחד, אבל כשהוא הוצע לי, לאחר קצת חששות ופחדים שהובהרו - הרגשתי שהוא פשוט יתאים לי כמו כפפה ליד, וידעתי שזו תהיה סגירת מעגל עבור המשפחה שלי.

המיתוס הוא, שנותנים לילדה בת 18 להתגייס, לדפוק על דלתות ולהודיע למשפחות על מות בניהם (״מה?? איך ילדה קטנה ועדינה כמוך תהרוס לעצמה ככה את הנפש?״). אבל התפקיד הוא אחר, כמש"קית נפגעים, התפקיד שלי היה ללוות ולתמוך בחולים ופצועים במצב קל, ולעזור למדור הנפגעים לארגון טקסים ואירועי הנצחה לחללי החיל או החטיבה.

© צילום פרטי

בפברואר האחרון, יצאתי לקצונה ולפני פחות משבוע סיימתי את קורס הקצינים וקיבלתי את סיכת המ"מ. בפניי עכשיו עומדת תקופת ההשלמה החילית בה אלמד להיות קצינת נפגעים בפרט. קצינת הנפגעים מלווה חולים במצב בינוני, קשה, פסיכיאטרי, וגם מלווה משפחות שכולות. אני אמורה להתחיל את תפקידי בתור קצינת נפגעים ביולי, ולא אשקר שקיימות בי חששות, הרי שבכל פעם שסבי מדבר על השכול ועל הצער, אני נשברת ופורצת בבכי - איך אוכל להיות קצינת נפגעים, אם השכול לעיתים כל כך קשה להתמודדות והכלה? איך אפשר שלא לקחת את כל סיפורי המשפחות השכולות ללב? זו שאלה שהתשובה אליה תגיע אליי, בתקווה, עם הזמן ועם הניסיון שאצבור. 

מאז ומתמיד, יום הזכרון בשבילי, היה היום של ידיד. מאז שהייתי בת שמונה בו עליתי לקבר פעם ראשונה ועד היום לא היה יום זכרון שכל המשפחה המורחבת וחבריו של ידיד מהגרעין והגדוד לא פקדנו את קברו של ידיד בבית העלמין הצבאי בראש העין. היום, שאני כבר חלק ממערך הנפגעים, אני חושבת הרבה יותר גדול, תמיד עולים כל כך הרבה סיפורים של כל כך הרבה משפחות, חיילים שנהרגו במלחמות, בפיגועים, ממחלות, וגם מאובדנות, את מרגישה תחושה של עצב וצער מהולים בהכרת תודה והזדהות. כמה חודשים לפני יום הזכרון, כל המערך פועל ועומל למען כל המאורעים הגדולים, והתקופה הרגישה ביותר בשנה עבור המשפחות שלנו. זה עדיין היום של ידיד, אבל זה גם היום של 23,816 חללי מערכות ישראל אחרים, ושל המשפחות שלהם, ושל מערך הנפגעים, וזה גם היום שלי: של נועם, האחיינית של ידיד, ושל נועם - קצינת הנפגעים.

© צילום פרטי