לזכר הנשכחים: "הגבורה של אבי לא מתאימה ליום הזיכרון"
"אבא שלי לא נפטר באף מלחמה, הוא לא היה בעל סיפור הירואי של גבורת לוחמים כמו שאוהבים לספר בטלוויזיה או בטקסים. אבא שלי היה גיבור אמיתי אבל ההירואיות הפרטית שלו אינה הירואיות שמתאימה ליום הזיכרון, מכיוון שהמוות שלו היה טעות" • טור אישי מרגש במיוחד
מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני יתום צה"ל, אבא שלי נפטר כשהייתי בן 9 חודשים והמשפחה שלי מעולם לא הסתירה ממני את זה וסיפרו לי מאז שאני קטן בכנות על למה לכל שאר הילדים יש אבא, איך אבא שלי נפטר ומה זה אומר שמישהו נפטר, התווית הזאת של "יתום צה"ל" תמיד הייתה עליי ומעולם לא התביישתי בה, אני מספר את זה לאנשים ואף פעם לא מפחד משאלות.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- אמ;לק: אחרי שנה וחצי, יש ממשלה!
- באנו לעזרת חבר: מישמיש ולוסי מחכים לכם
- בוקר חדש: הצעירים מספרים על השגרה שלהם
יש רק שאלה אחת שמכאיבה לי "באיזו מלחמה הוא נפטר?", אבא שלי לא נפטר באף מלחמה, הוא לא יצא לקרב ונהרג מאש אויב, הוא לא היה בעל סיפור הירואי של גבורת לוחמים במהלך מלחמה כמו שאוהבים לספר בטלוויזיה או בטקסים, המוות של אבא שלי לא היה מוות הכרחי להגנה על המדינה, אלא נבע מטעות של הצבא והמדינה בטיפול שלה בחייליה.
אבא שלי, ד"ר אריק רוזנטל, היה צוללן בשייטת 13, בתקופה בה שירת ביחידה הצוללנים היו מתאמנים בצלילה בנחל הקישון, נחל ליד חיפה שהתגלה מאוחר יותר כנחל מזוהם ורדיואקטיבי, הצלילות היומיומיות בנחל, שבהן בלעו הצוללנים הרבה מים, שהיו מלאים בחומרים המסרטנים שהיו בנחל, גרמו להרבה מהם למחלות קשות בהמשך חייהם, כולל סוגים שונים של סרטן.
אבא שלי גילה שהוא חולה בסרטן מוחי מהסוג הקשה ביותר לפני שאני בכלל נולדתי, והוא נלחם במחלה קרב קשה ביותר במשך קרוב לשנתיים, עד שלאחר מגוון טיפולים ברחבי העולם, הוא נפטר מהסרטן הקשה כשאני הייתי בן 9 חודשים.
אני רואה בהחלטה שלו להילחם בסרטן ולא לוותר על חייו למרות הסיכויים הקלושים גבורה אמיתית, לסבול את הטיפולים האינטסיביים כשהסיכויים להחלים הם אפסיים, עבור הסיכוי לחיות עוד קצת, בשביל עוד כמה רגעים עם המשפחה, זוהי החלטה קשה ולא מובנת מאליו, אבל ההירואיות הפרטית שלו אינה הירואיות שמתאימה ליום הזיכרון, מכיוון שהמוות שלו היה טעות, פאשלה מערכתית שלגמרי היה אפשר למנוע אם היו בודקים מראש את תוכנו של הנחל, זה לא סיפור כמו סיפורם של אחרים שנהרגו בקרב או קפצו על רימונים בשביל להציל את חבריהם, זה לא סיפור של יום הזיכרון.
כשגדלתי, יצא לי להכיר עוד הרבה משפחות שכולות עם סיפורים דומים, עוד משפחות רבות שיקיריהם מתו בקישון, אבל גם כאלה שנהרגו בתאונות דרכים בבסיס, שחלו ומתו בגלל סביבת העבודה המותחת המלחיצה שעבדו בה והרבה מאוד משפחות שיקיריהן התאבדו בצבא (כמעט רבע מכל חללי צה"ל התאבדו), כל האבידות האלה קרו בגלל הצבא, בגלל שהיינו צריכים אנשים שיגנו על המדינה, אבל הם לא קרו במלחמה או במבצע, כל הקורבנות הללו לא הגנו על חיינו בכך שהקריבו את חייהם, הם קורבנות אנוש של המערכת, אבל הם גם חלק חשוב ממנה.
גם את החללים האלה חשוב לזכור, הם מתו בגלל המערכת, בגלל שהם הקדישו את חייהם להגנה על המדינה שלנו ומצאו את מותם בעקבות זאת, אפילו אם סיפוריהם אינם נוצצים ומעניינים כמו אלו של הלוחמים שמצאו את מותם בקרב.
השנה, תזכרו את החיילים, גם את אלו שמתו בקרב, וגם את אלו שמתו כתוצאה מהעובדה שהיו חלק מהגוף הזה, הקרבתם היא תוצאה של הצורך שלנו להגן על מדינתנו ללא הפסקה, העובדה שאנחנו צריכים צבא הובילה למוות שלהם, עלינו לפעול כדי לצמצם עד כמה שאפשר את מקרי המוות הללו, ועלינו לזכור אותם, את כולם, לזכור ולעולם לא לשכוח.