ניתאי דגן (32) התחיל את דרכו כשחקן בסדרות הנוער "100 בתנ"ך" ו"החולמים", אבל עם השנים גילה שהמקום שיותר מסקרן אותו נמצא דווקא מאחורי המצלמה. הוא הלך ללמוד תסריטאות ב"סם שפיגל", ומאז הספיק לביים סרט קצר בניו יורק, לעמוד מאחורי קליפים כמו, לשבת בעמדת הבימוי של "האח הגדול" 2022, וגם ליצור את סדרת הרשת המצליחה Brooklyn Coffee Shop, שכבשה את הרשת עם יותר מ-80 מיליון צפיות בטיקטוק ובאינסטגרם. תפסנו אותו לראיון מיוחד כדי להציף כמה זכרונות מהעבר וגם לשמוע על התכניות המסקרנות שלו לעתיד.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עמית מזרחי: "פתחתי רשתות חברתיות רק כדי שסוכנויות ישימו לב אליי"
• יהונתן שתיוי: "עברתי דחייה מילדים בבית הספר"
• נוה צור: "עברתי סוג של פוסט-טראומה"

יש לך כל כך הרבה טייטלים, תחת איזה כובע אנחנו פוגשים אותך עכשיו?

"עכשיו אתה פוגש אותי כתסריטאי, במאי ופודקאסטר, אז זה בעצם הדבר עכשיו". 

-מה עם משחק? זנחת לגמרי או שלא פוסל משהו עתידי?

"אני לא פוסל משחק, אבל אם אלוהק למשהו זה צריך להיות דבר שכתוב מדהים, או דבר שיבוצע על ידי במאי שאני ממש מעריך".

-איך בכלל נכנסת לתחום?

"הייתי במגמת תיאטרון בעירוני א' וחבר מהמגמה בשם אוריה פרשיץ ואני, היינו מעין גרייניק ואלתרמן (אבי גרייניק ועידן אלתרמן-ד.ה) של הכיתה. כאן הבנתי שמשחק זה דבר שאני רוצה לעשות, וכששנינו התקבלנו ל'מאה בתנ"ך', יחד עם השחקניות, אלה ארמוני וים ויינברג, הרגשתי שאנחנו נמצאים בחופשת קיץ של שלוש עונות שמשלמים לי עליה, אז זה הפתיע אותי שאפשר להתפרנס מדבר כזה. אחרי ששיחקתי בסדרה הזו וב'חולמים', יום אחד היה לנו תרגיל במגמת התיאטרון שהוא לקחת מחזה ולקצר אותו לרבע שעה. לא מצאתי מחזה כזה, אז חברים שלי ממגמת הקולנוע אמרו לי 'תכתוב אחד' ואמרתי: 'אני לא שייקספיר או צ'כוב, אז אני לא יכול לכתוב מחזה' וענו: 'אנחנו כותבים סרטי גמר בתיכון, אז אתה תכתוב מחזה גמר'. מכאן, כתבתי מחזה בשם 'תהיה מאושר' שמספר על בחור שמזמין את הדייט המושלם לפני ה'טינדר' למשל וכשמגיעה הבחורה המושלמת, הבחור צריך לספק אותה לפי האלמנטים שהוא נתן לדייט המושלם. 

סיפרתי על זה למפיק יהונתן בר אילן שיצר את הסרט שבו 'חתולים על סירת פדלים' אמר לי: 'אם אתה רוצה תסריטאות לך תלמד ב'סם שפיגל' ובאתי באמת להקרנות שם, הכרתי במקום את אבי נשר שעשה כיתת אמן עם יהונתן והבנתי שתסריטאות זה הדרך שלי. מאוחר יותר, חבר מניו יורק בשם אייל באו כהן שהוא צלם, בדיוק צילם איזה קליפ עם דוגמנית בשם אלכסנדרה קילר ושניהם נורא לעשות סרט קצר, אז הם שאלו אותי 'יש לך משהו?', עניתי: 'בדיוק כתבתי בסם שפיגל איזה סיפור קצר, בואו ננסה לעשות אותו'. מכאן, הגעתי לניו יורק לביים סרט קצר של חמש דקות בשם 'Friend Zone' וכשביימתי בפעם הראשונה, הבנתי שזה לא רק תסריטאות, אלא גם בימוי, עריכה והבנתי שעם כמה שמשחק זו עבודה מדהימה, גם כתיבה ובימוי הם דברים שמושכים אותי ודברים שרוצה לעשות בשארית חיי". 

-כמו שהזכרת, כיכבת בדרמת הנוער "החולמים", שם גילמת את סלש כשהיית בן 17. איך זה הרגיש בזמנו?

"החולמים הייתה חוויה מטורפת", משחזר דגן. אני זוכר שכשעשינו את הקריאה הראשונה לסדרה הזו, הכרתי את דניאל מורשת, אליאנה תדהר, רועי ניק ותובל שפיר שהוא חבר טוב שלי עד היום, ההפקה אמרה לנו: 'נכון, אתם בני 17 ו-18, אבל החיים שלכם עומדים להשתנות'. ב'חולמים' זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי על סט ענק, כי 'מאה בתנ''ך'  הרי הייתה הפקה קטנה, לעומת ההפקה הזו שכאן היו שלושה סטים שמשתלטים על נווה אילן. עוד דבר מטורף בעיניי שקרה במסגרת הסדרה, זה שיום אחד תובל, דניאל ליטמן ואני הלכנו לאכול צהריים, וממולנו עצר אוטובוס עם ילדים. הדלתות נפתחו, הילדים קלטו את שלושתינו, רצו אלינו לבקש חתימות ובאיזשהו שלב ברחנו, כי היינו צריכים ללכת. כאן בעצם הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי לעצמי: 'אוקיי, מצד אחד משחק זה עולם שעובד על ספידים, כי צריך לצלם 32 סצנות ביום וללמוד טקסטים, ומצד שני יש כאן כוכבות, כי אנשים תופסים אותנו בתור דמויות ולא כמי שאנחנו באמת, אז לא ציפיתי שהסדרה תגיע לסדר גודל כזה ושגם תהיה תמונה שלי ביומנים". 

-כמה זוכרים לך את סלש עד היום? או שבכלל את אורי מ-"מאה בתנ"ך"?

"באופן מפתיע אנשים זוכרים יותר את אורי מ'מאה בתנ''ך' מאשר את סלש מ'החולמים'. לפני כמה שנים הייתי מחלק בראש שלי את המעריצים, וחשבתי שמי שזוכר אותי מ'החולמים' הם אנשים שלא ירדו מספיק לעומק, ומי שזוכר אותי מ'מאה בתנ''ך' כנראה שאוהב דרמות קשות יותר, אבל עם הזמן הבנתי שזה טיפשי לחלק את המעריצים בצורה הזו, למרות שתובל שפיר אמר לי: 'החולמים זה דבר מעניין יחסית לסדרת נוער'".

-"החולמים" הסתיימה והחליטו ליצור את "גאליס" כספין אוף, התבאסת שלא המשיכו איתך גם לשם?

"בגלל שסלש טס בסוף העונה השנייה של 'החולמים' לירח, לא ציפיתי להיות בעוד עונה גם אם הייתה כזו, אבל במסיבת הסיום של 'החולמים' שבה הודיעו שתהיה עונה, המפיק יוני פארן בא אליי, לחץ לי את היד ואמר לי: 'אנחנו אוהבים את סלש', ועניתי: 'אבל יוני אני טס לירח, אז אין סיבה שאחזור', אבל בכל זאת הסתכל עליי ושוב אמר: 'אנחנו אוהבים את סלש',  כביכול הוא רומז לי שאהיה בעונה הבאה. הופתעתי ש'גאליס' הייתה רענון של כל הקונספט, אבל לימים הבנתי למה זה קרה והבנתי שזה קונספט שהרבה יותר קוסם לילדים. מה שכן, הייתי שמח להיות במחנה קיץ מאשר בבית יתומים".   

-ציינת שאתה ותובל חברים עד היום. נשארת בקשר למשל גם עם אליאנה תדהר ודניאל מורשת? 

"תשמע, דניאל מורשת ואני מדברים על תסריטים, כי גם הוא הפך לבמאי שגם ביים סרט קצר בשם 'כי תצא', שאגב הוא סרט מהמם ואני ממש ממליץ עליו בחום. אליאנה נורא אהבה את הסרט הקצר שעשיתי בניו יורק, ואז היא המליצה עליי ללי שאביים לו קליפ, אז באמת ביימתי לו את קליפ הצעת הנישואים לשיר 'תגידי כן'.  לקחנו פה את ההחלטה האמיצה של לעשות את הקליפ בוואן שוט סטטי, שזה אומר לעשות קליפ לא רק בשוט אחד, אלא שיצולם בשוט שבכלל לא זז וחשבתי: 'איך תעניין את הקהל כשהשוט שלך בכלל לא זז?', אבל כל כך שמחתי מההיכרות שלי עם לי, מהכישרון המתפרץ שלו ומהעובדה שהוא טאלנט, עד כדי כך שהחלטנו ללכת על הקונספט של שוט סטטי. אני חושב שהקליפ של השיר הזה לא משעמם מההתחלה ועד הסוף, ומכל הקליפים שביימתי לאמנים שונים, לקליפ של לי יש הכי הרבה צפיות". 

-מתי החלטת לעשות תפנית לעוד טייטלים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע?

"אחרי שהייתי בניו יורק במשך חצי שנה, חזרתי משם ושאלתי את עצמי: 'מה הכי מעניין לעשות עכשיו?' מפה, התחלתי לערוך למשל ב'וואלה', ולאט לאט העריכה התחילה לעניין אותי יותר. אחרי שערכתי גם פרסומות של 'קוקה קולה וואו טור' ופרסומות ל'סמסונג', פתאום הרגשתי שעריכה זה כישרון שטוב שיהיה לי אותו, אבל הוא לא מרגש כמו כתיבה, בימוי או משחק. אחרי כמה זמן, חבר טוב בשם ליעד הרמן פנה אליי ואמר :'בוא נעשה פודקאסט קולנוע', 'בוא נתחיל לדבר על סרטים ופילוסופיה'. באותו הזמן גרתי עם ארנון רוזנטל שהוא שחקן מדהים, מרצה לפילוסופיה וכל תסריט שכתבתי העברתי דרכו, אז אמרתי לליעד: 'אני זורם, אבל בוא נביא לזה גם את ארנון' ואז השיח על סרטים ופילוסופיה הפך להיות דבר פתוח לאוזני כל". 

-בימים אלו אנחנו רואים את סדרת הרשת "Brooklyn Coffee Shop" שאותה אתה מביים ועורך.  מאיפה הגיע הרעיון?

"באותה תקופה שאייל כהן הצלם ואני עשינו את 'Friend Zone', הייתה לנו חברה בשם פוג'ה טריפאטי שלמדה באותו הזמן עסקים בארצות הברית. פוג'ה ראתה שאנחנו מתפרנסים מקולנוע, אז היא נורא רצתה שזו תהיה העבודה שלה ומאותו הרגע, היא התחילה לצלם סרטונים ומערכונים לטיקטוק, לאינסטגרם והפכה להיות יוצרת תוכן מצליחה בניו יורק. אחרי כמה זמן, אייל פנה אליה ואמר: בואי נעשה מאחד המערכונים שלך הפקה ברמה יותר גבוהה', ומכאן התחילה העבודה על סדרת הרשת הזו, כשאני על תקן הבמאי, העורך וכשאני לא בניו יורק, אני עושה את הבימוי מהזום".

-סדרת הרשת הזו עומדת על מעל 120 אלף עוקבים באינסטגרם ועל למעלה מ-80 מיליון צפיות שם ובטיקטוק! איך אתה מסביר את ההצלחה שלה?

"אני חושב שההומור של סדרת הרשת הזו הוא מאוד מדויק. אני גם חושב שיש משהו יפה בצורה שבה פוג'ה כותבת את הדמויות שלה, ובאיך שהיא יורדת על אנשים שאנחנו רואים ביום-יום בברוקלין כמו מדריכת יוגה או פועל בניין. אז לדעתי הסדרה מצליחה לגעת גם בכל הסטריאוטיפים שאנחנו מכירים וגם לצחוק על ההיפסטרים עם השיער הסגול והדעות האובר ליברליות שלהם. כל הדבר הזה נעשה בחן, בהומור ולא בצורה אגרסיבית ומגעילה, אז לדעתי הטון של הסדרה מאוד מדויק וגם חושב שזו הפעם הראשונה שיש סדרה  מתוסרטת שרצה בפרקים של דקה וחצי".    

-מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת על הסדרה?

"התגובות לפרקים של הסדרה הזו מטורפות, וביניהן תגובות של אנשים שכותבים: 'אני מת על הרצפה מרוב צחוק', 'הדבר הזה חייב להיות במוזיאון' ואנחנו שולחים אחד לשני גם את התגובות. הפעם שבה הרגשתי שמדובר בדבר אמיתי, היה כשישבתי עם פוג'ה אחרי יום צילום לספין אוף שעשינו לסדרה, מישהי עברה לידנו ואמרה: היי! אתם עושים את הסדרה הדיסטופית הזו! וממש הופתעתי שזיהו את פוג'ה במנהטן. התקרית הזו השאירה אותי שתול ברחוב, ופתאום מה שהכרתי מ'החולמים' קרה גם במנהטן".  

זה לא התפקיד הראשון שלך בצד השני של המצלמה, בעבר היית חלק מצוות הכותבים של "כפולה" בכיכובה של נועה קירל. איך היה לסגור מעגל ולהיות חלק מיצירת סדרת נוער?

"זה היה מדהים!", משחזר. "כבר כשקיבלתי את הקופי טסט להיות דיאלוגיסט ב'כפולה', הרגשתי שזה בדיוק הסדרה שאני חייב להיות דיאלוגיסט בה, כי זו הרי הייתה סדרת נוער שצוחקת על סדרות נוער. היה משהו באיך שהם תיארו את קייטי פופר ואת נועה שהרגיש לי כמו שני הצדדים שהרגשתי ב'החולמים', כלומר שמצד אחד יש את השחקן עם כל הגלאם וההערצה כמו נועה, ומצד שני יש את האיש הנחבא אל הכלים, הכותב  שלא רוצה להיות בפרונט, בדיוק כמו קייטי פופר!

משהו בהומור של רועי עידן ושל רז יובן היה כל כך משתלח, ואחת התגובות של רועי על הקופי טסט הייתה: 'זה לא דפוק מספיק, תהיה יותר דפוק ומוגזם בכתיבה שלך'. זה הפתיע אותי, כי מנקודת המבט שלי הרגשתי שדווקא סדרות נוער הולכות יותר על הבטוח עם הומור לא מוגזם אחרי שהערוץ גם נותן אישור, אז אהבתי ההערה הזו של 'תהיה יותר מוגזם', כי הרגשתי שיש מקום להתבטא גם בפורמט הזה של סדרות נוער בזכות העולם שרז ורועי בנו ב'כפולה'". 

-במקביל לכתיבה והיצירה, גם היית במאי מצלמות בעונת 2022 של "האח הגדול" שהוציא כוכבות בלתי נשכחות, כמו דיאן שוורץ, טליה עובדיה ובר כהן. 

"התפקיד שלי ב'אח הגדול' בעצם היה לביים מצלמות. אתה יושב בקונטרול רום עם 25 אנשים, 95 מצלמות במעגל סגור שמחוברות לקירות, ו-12 צלמים שמסתובבים בטבעת בתוך הקירות של הבית, אז אתה רואה את כל המסכים האלה ויחד עם העוזר במאי והאח הגדול במשמרת, אתה מחליט איזה סיפור מעניין לספר, לפי באיזה חדר קורה האקשן. אחרי ארבע שעות אתה כותב הערות, הולך לתוכנה שבה העורכים משתמשים ואומר להם אילו אייטמים מעניינים. מעבר ל-25 האנשים שישבתי איתם בקונטרול רום, ל-12 הצלמים  היו 11 במאים וזו ממש הפקת ענק. תשמע, מדובר בבית שפועל 24/7 במשך ארבעה חודשים, אז אתה עכשיו שבזמן הזה יהיה מישהו שינתב את הספינה הזו, והכל בניצוחו של האח הגדול, רועי עוז-פרבשטיין".  

-האמנת שהעונה הזאת תיחשב כאחת הזכורות והאייקוניות ביותר גם שנתיים אחרי?

"לא חשבתי שזה יקרה, אבל אני גם לא צורך הרבה ריאליטי ככה שאני לא באמת הבן אדם לשאול אותו את השאלה הזו. מה שכן, יכול להגיד לך שבתוכניות כאלה הכל מתחיל ונגמר בליהוק, אז ברגע שראיתי את בר, דיאן, נתנאל, טליה ושחף, אמרתי: 'זו תהיה עונה מטורפת!', כי הם פשוט דמויות שאתה לא יכול להישאר אדיש אליהם".  

-היית רואה את עצמך נכנס כדייר?

"התשובה היא לא, כי אני חושב שלהיות מצולם 24/7 במשך הרבה זמן זה קצת גדול עליי. תראה, בעבר אני ראיתי את הסרט 'המופע של טרומן' שמתעסק בבן אדם שלא יודע שמצלמים אותו בכל רגע בחיים שלו וברגע שראיתי את הסרט הזה הייתי בטוח שגם אותי מצלמים בכל רגע בלי שאני יודע, אז החלטתי להיות ילד טוב כמו שהקהל רוצה שאהיה, מה שהפך לסוג של מציאות ברגע ששיחקתי ב'החולמים'. אם הייתי הולך ל'האח הגדול' הייתי ממש הופך את הסיפור שלי ל'מופע של טרומן' על אמת וזו הייתה סגירת מעגל לביים שם, אבל אני חושב שלהיכנס לשם בתור דייר זה כבר צעד אחד יותר מדי".

-בפן האישי של דגן, הוא מתמודד עד היום עם שיתוק מוחין שבא לידי ביטוי בכך שרגלו הימנית טיפה יותר קצרה. 

"עברתי ניתוחים בגילאי 4,9 ו-14", משתף דגן. "בגיל 14 הייתי בשיא של מגמת התיאטרון ושנייה לפני 'מאה בתנ"ך', אני זוכר שישבתי עם רכז המגמה כשהיה לי גבס על כל הרגל ואמרתי לו: 'תקשיב, אני מפחד שזה יהרוס לי את קריירת המשחק, שאנשים ישימו לב לצליעה שלי ואהיה השחקן הצולע'. הרכז סיפר לי, שיש שחקן שעושה קריירה שלמה ב'קאמרי' עם יד מקופלת, שאלתי 'מי זה?' וענה: 'אני לא הולך לגלות לך, אבל אם הוא הצליח, זה אומר שגם אתה יכול' וחודשיים אחר כך, התקבלתי ל'מאה בתנ"ך'. מאותו הרגע, שיתוק המוחין והצליעה הפסיקו להיות עניין, ואלו דברים ששמתי אותם יותר במושב האחורי, כלומר לא מדובר בדברים משמעותיים בחיים שלי באופן שמונע ממני להתקדם". 

-אתה מתייחס לזה בכלל כאל מוגבלות? 

"אני מתייחס לזה יותר כאפיון, כי אני חושב שהדבר הזה בנה אותי. המכשולים שהיו לי כמו הניתוח והגבס על הרגל, אלו דברים שאתה מרגיש בגילאים מוקדמים שבונים אותך ומעצבים אותך, אז אני חושב שזו לא כל כך מגבלה, אלא שזה דבר שאפיין אותי בשלבים מוקדמים יותר בחיים". 

-עד כמה זה הפחיד אותך בילדות?

"בניתוחים עצמם לפני ההרדמה המלאה היה לי ממש פחד קיומי. פחדתי שלא אתעורר מההרדמה, למרות שאמרו לי שמדובר רק בניתוח קטן ברגל שלא ישנה כלום. כשהגעתי לגיל 15, כבר הפסקתי לפחד, אחרי שראיתי שאני לגמרי מתפקד עם הדבר הזה".   

-היו פעמים ששיתוק המוחין פגע לך בחלומות שרצית להגשים?

"אני לא מרגיש שזה פגע לי בחלומות, ולא חושב שזה  העיב על הקריירה שלי, אלא שזה דבר שהמשכתי להתפתח יחד איתו. אספר לך גם שב-'Brooklyn Coffee Shop', הגיעה קומיקאית בשם טינה פרימל שמתמודדת עם שיתוק מוחין כמו שלי רק יותר חמור הגיעה להתארח בפרק אחד, וראיתי איך היא ממנפת את שיתוק המוחין, צוחקת עליו, הולכת איתו לבמות וממש ראיתי איך היא מתנהלת כקומיקאית יחד עם זה. באותו הרגע אמרתי לעצמי: 'וואו, אם היא יכולה לעשות את מה שהיא עושה עם שיתוק מוחין יותר חריף משלי, על מה יש לי להתלונן?!".  

-בחזרה לצד המקצועי שלך. אתה מגיש בימים אלו גם פודקאסט משלך, ואפילו הספקת גם להגיע איתו לסיקור פסטיבל הסרטים "קאן" שבצרפת, והשנה גם קיבלת לסקר את פסטיבל "טרייבקה" שבארצות הברית. כמה זה נתן השראה ומוטיבציה להיות בצד השני של אורחי הפסטיבל?  

"זה היה עוד ניפוץ אשליה, כי כשאתה אומר פסטיבל 'קאן' למשל, אתה חושב על שטיח אדום, שמלות נוצצות ועל הסלבס הכי גדולים. כשאתה מגיע לסקר את הפסטיבל הזה, אתה רואה שמתחת לאולם הגדול יש שוק מכירה של סרטים, כלומר אנשים שעושים סרטים באים לקנות ולמכור את העסק הזה שנקרא קולנוע, אז מאוד הפתיע אותי לראות שהקולנוע זה לא רק אומנות, אלא גם עסק שצריך להתייחס אליו בכובד ראש. 

עם הפודקאסט אנחנו רצים חמש שנים, כשפתחנו אותו בתחילת הקורונה כשכולנו חיכינו לרגע שבו אנחנו יוצאים מסרט ומדברים אחד עם שני מה אהבנו ומה לא. ההשראה פה, היא שאנחנו החלטנו לתת את המקום לנתח סרטים, לדבר על הפילוסופיה מאחוריהם ולתת את המקום להיות הכי חנונים שיש. אחת לחודש אנחנו גם עושים אירוע לייב בסינמטק' בתל אביב, בו אנחנו מקרינים סרט, ואחר כך עושים פרק חי שבו אנחנו מאפשרים לקהל לשאול שאלות ולהביע את הדעה שלהם על הסרט. בזמני מלחמה כשהאולם הזה סגור, אנחנו עושים ב'זום' חידוני קולנוע למשפחות, כדי שיוכלו ליהנות מחוויה הקולקטיבית הזו שנקראית 'קולנוע', גם כשהם קרובים לממ"ד". 

-דגן מספר כי הוא גם כתב פרויקט אנימציה בשם 'אדי ואני' שגם הגיע לטרייבקה. 

"הכל התחיל כשחברה בשם מאיה שקל פנתה אליי עם רצון לעשות פרויקט שילמד ילדים את שפת הסימנים דרך מציאות מדומה, ואמרתי לה 'ברור, בואי נלך על זה!' בפרויקט הזה, הייתי התסריטאי הראשי וחווית המציאות המדומה הזו, מתמקדת בילד חירש שמפחד מקמפינג ודרכה אתה בעצם עוזר לו להתגבר על הפחד. בגלל שאתה לא יודע את שפת הסימנים, אתה בעצם גם לומד אותה דרך אותו הילדים וגם עוזר לו להתגבר על הפחד שלו מהקמפינג. עם החוויה הזו הגענו לטרייבקה, לחממת הפיתוח לפסטיבל ונציה וגם לפסטיבל בשם 'New Images' בפריז  כששם זכינו בפרס הפרויקט המבטיח של השנה. בהמשך, 'Meta' שמה כסף כדי שנוכל לפתח את הפרויקט הזה על הצד הטוב ביותר". 

-עם מי אתה חולם לשתף פעולה?

"בארץ הייתי שמח לשתף פעולה עם תסריטאים ובמאים כמו אבי נשר, יוסף סידר וארי פולמן. בגזרה הבינלאומית, הייתי רוצה לשתף פעולה עם פול תומאס אנדרסון, ווס אנדרסון וברור שגם עם קוונטין טרנטינו! אם היה אפשר לתת לטרנטינו לקרוא תסריט שלי ושייתן הערות, זה היה יכול להיות מרגש. מה שכן, בפסטיבל 'קאן' יצא לי לפגוש את ווס, מה שלא ציפיתי שיקרה בעשר שנים הקרובות, ופתאום ראיתי שאפשר להגיע אליו".  

-איפה אתה נהנה יותר? בבקסטייג' או בפרונט? 

"יש כאן שני סוגים שונים של הנאה, כי בפרונט זו הנאה בלי דאגות ובגלל זה קוראים לזה משחק, כי הרי אתה בא, עובד עם הרגשות, הזכרונות שלך ואין לך את הדאגות של הסט, ההפקה ולגבי מה שקורה בכאן ועכשיו. בבקסטייג' יש הנאה טיפה יותר מורכבת, כי אתה נהנה מהיצירה, מהכתיבה, מלהוציא את כל הדברים האלה לפועל ומהפער הזה בין מה שדמיינת לבין מה שייצא בסוף. אם משחק זה כמו גלידה, כתיבה, בימוי ועריכה זה ארוחת שלוש מנות במסעדת מישלן, אתה צריך את הטעם הנרכש, ומדברים שלא היית נהנה בגיל צעיר אתה בעצם נהנה עכשיו".

-אם יום אחד תיצור סדרה גם על החיים שלך, מה יהיה השם שלה ואת מי היית מלהק אליה?

"אני חושב שאקרא לה או 'כוח המשיכה', שזו סדרה שתתעסק במדע בדיוני, במערכות יחסים ובדברים סוריאליסטים שקורים מסביב, או 'קסם אישי', אבל בקטע ציני. הכוונה היא שכשאנשים שומעים 'קסם אישי' הם תופסים את זה כתעופה עצמית של בן אדם שרוצה להראות את הקסם שלו, אבל המטרה היא שהם יראו את הדברים שנופלים בחריצים כשהקסם האישי לא פועל, ושדווקא הדברים שאתה מנסה להסתיר הם בסוף הכי יפים. הייתי מלהק את השחקנית ליר אלטר שבעיניי יודעת לעשות הכל ולא הייתי מפחד לזרוק עליה כל דבר,  או את השחקן עמית רהב שהוא גם שחקן גאון, גם פצצת אנרגיה קורעת מצחוק ואיש אינטילגנט. מצד שני, מדובר על החיים שלי, אז לא אגלם את עצמי?!".