בין צחוקים, פאנצ,ים וסצנות שכולם מצטטים - אוראל צברי חוזר למסך הגדול בסרט "החתונה: ההילולה 2", ומביא איתו לא רק את דמות הקאלט שכבר כבשה את הקהל, אלא גם הרבה לב. בריאיון מיוחד הוא פותח הכול: מהאבהות הטרייה ששינתה לו את החיים, דרך התחושות סביב סגירת המעגל חלום הילדות שלו, ועד לרגע האישי והטעון בו הבין בפעם הראשונה מה זה לפחד באמת, כשלקח את בנו הפעוט ורץ איתו למקלט בזמן המלחמה מול איראן.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מכדורגלן לכוכב סדרת נוער מרגשת: ליעד פאר בריאיון בכורה
• מ"החולמים" דרך "האח הגדול": ניתאי דגן חולם לכתוב תסריט עם טרנטינו
• עמית מזרחי: "פתחתי רשתות חברתיות רק כדי שסוכנויות ישימו לב אליי"

"הייתה תקופה מאתגרת, כמו לכל תושבי המדינה אני מניח", מספר צברי. "אנחנו עוברים ימים של טירוף אמיתי, כשלפעמים זה גם משפיע על היצירתיות, על הרצון ליצור ונוסף לזה עכשיו כשיש לי ילד, זה מוסיף עוד דאגות וחרדות, אבל משתדלים שזה יעבור בטוב, משתדלים לעשות טוב ואני שמח שהתקופה הזו נגמרה מהר יחסית. אני מקווה שיהיו בשורות טובות, מקווה כמובן שהחטופים יחזרו, ורק אז נוכל לחזור לשגרה אמיתית כמה שיותר מהר ונוכל לחזור לשמוח במדינה הזו.

אני שמח שבתוך כל זה חזרנו מהמלחמה מול איראן, ועכשיו אפשר לצאת לקולנוע לראות את "ההילולה 2: החתונה" ולצערי פספסתי את הפרמיירה, אז רק בתחילת השבוע ראיתי בפעם הראשונה את הסרט בקולנוע ביחד עם המשפחה המורחבת, היינו שם 40 איש וכל כך צחקנו. כל מי שיצא מהסרט אמר: 'איזה כיף לשנות אווירה, איזה כיף לצחוק, כמה חשוב שהסרט הזה מביא אווירה' וזה הקסם של הסרט בתקופה כזו, שהוא נותן קצר הומור". 

למרות שלא מדובר בפעמים הראשונות שלך על המסך הגדול, אתה עדיין מתרגש מלראות את עצמך על המסכים האלה?

"הגזמת, תמיד זה מרגש!", משתף בשמחה. "אני כל כך חיכיתי לראות את הסרט, כי כמו שאמרתי קודם לא הייתי בפרמיירה, וגם כשיצא הסרט לא הצלחתי לראות אותו בגלל המלחמה מול איראן, אז כל כך שמחתי לראות אותו, ואני נהנה להיות חלק מיצירה ישראלית כזו מצליחה עם שחקנים מוכשרים על אותו המסך. 

כתבתי גם בקבוצת הווטסאפ של השחקנים שאני כל כך שמח להיות חלק מהדבר הזה, וכל כך צחקתי לא רק סצנות שלי בגלל שאני משתתף בהן, אלא שצחקתי בכל כך הרבה סצנות אחרות בקול רם ברמה שכל האולם שמע, כי פשוט נהניתי מהעלילה, מהמשחק ומהצחוקים שהיו בסרט הזה. לא משנה כמה סרטים עשיית או לא, זה תמיד כיף ומרגש להיות חלק מיצירה כזו וזו גם הגשמת חלום, כי הרי תמיד רציתי להיות שחקן, תמיד רציתי להיות על מסך ולהגשים אותו, אז הדבר הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש". 

-איך היה לחזור לגלם את ציון?

"תמיד כיף לגלם אותו! מפעם לפעם, מעונה לעונה ומסרט לסרט, אני מרגיש עוד יותר קשור לציון ברמה שהוא כבר נהיה טבעי בשבילי. אני מקבל כל כך הרבה אהבה ברחוב על הדמות הזו, וכיף לראות בכל פעם מחדש את האהבה שהאנשים נותנים לה. בסרט, פתאום ציון  מגיע עם אישה חדשה בשם אמונה, שמגלמת אותה לירז עוזרי המהממת, אז  היה לי כיף לשלב איתה כוחות. יש לנו חברות ותיקה, כי הרי אנחנו מכירים הרבה שנים מהרשת וזו פעם ראשונה שאנחנו משתפים פעולה על המסך, אז זו הייתה חוויה להיות בסרט הזה יחד איתה. 

באופן כללי אני חושב שבסרט הזה יש סיפור יפה, כי הסרט הראשון הרי התרחש בארץ, בעיקר בלוקיישן שבו כביכול נחטפנו שם, ובצילומים של הסרט השני היינו ביער, במקומות ובנופים שכיף להסתכל עליהם. הכל היה מדהים מבחינת הצילום, העריכה ועוד יותר כיף לראות את ציון מחוץ לאזור הנוחות שלו במדינה זרה,  אתה גם רואה איך כל שאר הדמויות מתמודדות עם תרבות שונה, שפה זרה וזה מצחיק".  

-הופתעת שהוא הפך לדמות דומיננטית במותג שרץ שנים?

"הצטרפתי רק ב'שנות התשעים', וידעתי שאני מצטרף לדבר מאוד מאוד גדול. קיוויתי שאוכל לעשות דמות שיזכרו ויאהבו אותה. קיבלתי את הפלטפורמה הזו שאני יכול להצחיק דרכה, אז אני מאוד שמח על זה ואתה יכול לחשוב ולדמיין מה יהיה, אבל בסופו של דבר הקהל זה שקובע אם הוא אוהב דמות מסוימת או לא. אני מודה לאלוהים על הזכות שניתנה לי, על זה שהקהל אהב, חיבק את הדמות, צחק ממנה ואפשר להגיד על זה רק 'תודה'". 

-מה לדעתך הפך אותו לכזה ועד כמה לדעתך ציון מזכיר אותך?

"אני חושב שמה שהפך את ציון לדמות כזו, זה שכולם בחיים שלהם נתקלו באדם כמו ציון שמדבר קרוב, כי הוא הרי 'ציון הנדבק', אדם שבטוח בעצמו וחושב שיודע הכי טוב. כולנו בסופו של דבר נתקלים באנשים בסגנון הזה. אני לא יודע אם היא ציון מזכיר אותי, אולי כשלפעמים יש את הקטעים שהוא מתנהג בילדותיות וגם אני יכול להיות כזה ילדותי, אבל מעבר לזה הוא לא כזה מזכיר אותי. מה שכן, אני חושב שציון דמות מצחיקה שהייתי רוצה לפעמים להיות כמוה, כי הוא דמות בלי דאגות". 

–מה הסיבה שאתה חושב שהופכת את "שנות ה-80", "שנות ה-90" והסרטים של "ההילולה" לכאלו אהובים ומצליחים?

"לדעתי הקסם והסוד הוא לחלוטין באותנטיות, כי כמו שאמרתי, אני חושבים שאנשים מזהים את עצמם בתוך השכונה הזו ובתוך הדמויות שיש בסדרה. אמא שלי שהיא עולה חדשה מצרפת שהגיעה לארץ באזור שנות ה-80,  אומרת בכל פעם שהיא רואה את הסדרה 'אני מכירה את הדמויות האלה' ו'אני מכירה את המישהו הזה בשכונה',  אז אפילו שהיא שלא גדלה פה אלא עלתה לכאן, היא הצליחה להזדהות עם הסיפור, הדמויות ואלו דברים שנגעו לכל המשפחה. כולם באיזשהו מקום חוו את אותם הסיפורים שיש בסדרה, אז האותנטיות הזו גורמת לאנשים להזדהות איתה וזה מה שכיף. 

אני חושב שהקסם במותג, זה שהדור הצעיר שהם הילדים והנוער, יכולים לדמיין דרך הסדרה הזו מה חוו ההורים, כי עם כמה שההורים שלהם יכולים לספר סיפורים, בסופו של דבר אין כמו מראה עיניים וכשהילדים ובני הנוער רואים פיזית בעיניים שלהם את את הסיפורים, ההורים יכולים להגיד להם: 'אתה רואה הנה, היו לנו קסטות', 'היו לנו קלטות', או 'הייתה לנו מכולת כמו של ממוקה', אז ככה הדור הצעיר יכול להתחבר ולהבין מה עבר על ההורים. בתור צופה, נורא נהנתי וצחקתי מהסדרה הזו עוד לפני שהשתתפתי בה וכשניתנה לי ההזדמנות לקחת בה חלק זה היה ממש כיף עבורי". 

-את הסרט השני צילמתם בגאורגיה. עד כמה קשה היה להיות רחוק מאשתך סיון שעוד הייתה בהריון מתקדם מאוד באותה התקופה?

"סיון הייתה ממש בחודש תשיעי והיה מאוד קשה, כי הרי הצילומים זזו בגלל שענבל גלאם שמשחקת את אירמה הייתה בהריון באותו הזמן, אז אי אפשר היה לצלם ולי זה כבר נהיה מאוד צפוף. הייתי בלחץ שחלילה אפספס את הלידה של סיון, אבל לא הייתה ברירה אז התמודדתי עם זה. היה לי מאתגר להשאיר את אשתי בחודש התשיעי ולצאת לצלם במקום שלא קרוב לבית, כי אם חלילה היא הייתה מתחילה את הלידה-גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לחזור! לא הייתי יכול לחזור בשנייה, הייתי במדינה אחרת ולכן זה היה מדאיג. ברוך השם, סיון האלופה חיכתה לי ועוד היה לי זמן אחרי זה, אז הכל היה מאתגר, אבל כיף".

-כמה האבהות שינתה אותך? 

"אתה משתנה ברגע, הופך להיות אחראי על בן אדם אחרי וזה מגיע עם קשיים. פתאום אתה לא יוצא מתי שבא לך ולא מתנהל כמו שהתנהלת לפני שהיה לך ילד, אז זה ברור שיש כאן קשיים ואני גם לא מסתיר את העובדה הזו, אבל זה באמת האושר הכי גדול שיש, אז גם כשקשה חיים עם זה ואומרים תודה על מה שיש".

-איזה אבא אתה?

"אני משתדל להיות אבא מצחיק", משתף. "אני מנסה להצחיק את הילד ומנסה לקבל ממנו צחוק או חיוך, כי זה כיף שאין כדוגמתו. אני משתדל להיות פעיל, להיות מעורב כמו בלקחת אותו לגן, להחזיר אותו מהגן ולהיות איתו כשאני יכול ואין לי עבודה. כיף ענק להיות חלק מהדבר הזה".  

-כמה מלחיץ להפוך לאבא בתקופת מלחמה, במיוחד בזמן הסבב הקשוח מול איראן?

"היה קשוח כי אין לנו ממ"ד בבית, אז זה מלחיץ לרוץ עם אדם בכל פעם למקלט וגם להעיר אותו באמצע הלילה. זה לא פשוט, אבל אני מניח שהיו אנשים שהיה להם עוד יותר קשה בתקופה הזו. התמודדנו, השתדלנו להיות רגועים ולא להעביר לילד את הסיטואציה המלחיצה. אני חושב שהצלחנו בזה, כי הוא היה די רגוע ופשוט חשב שאנחנו עושים איתו משחק, שבו כל פעם מעירים אותו ורצים. זו מציאות פשוטה לכל כך הרבה מאיתנו, אבל מי אנחנו שנתלונן כשיש אנשים שלצערנו איבדו את הבית שלהם, ואיבדו דברים הרבה יותר קשים?!".  

-מה חשוב לך להעביר לאדם, הידוע גם כ"בוצקי"? 

"אני מאוד הייתי רוצה להרחיב לו חוויות של כיף, כמו שהיינו עכשיו בארצות הברית, להרחיב לו אופקים, את הידע שלו, שיראה כמה שיותר עולם ואלו דברים שאני רוצה לחוות ביחד איתו. הייתי גם רוצה שהוא גם יבוא איתי לסטים, למאחורי הקלעים של הצגות, שיחווה את זה ואם יאהב? אז שגם יעסוק בזה".  

-גם אתה וגם סיון באותו התחום, כמה עושים שיקולים של מתי לקחת פרויקטים בגלל ההורות והאם גם יוצא שיש קנאה ביניכם על הצלחה?

"לדעתי אין קנאה אמיתית, אלא שאני חושב שבסוף שנינו מבינים שאנחנו אחד. כל אחד נמצא בתחום שלו, ודווקא כיף שיש לך עם מי לחלוק את הרגעים שאתה חווה בתחום הזה, להתייעץ על דברים אחד עם השנייה, אז ככה כל אחד מבין את העולם של השנייה". 

-לא התחלת במסלול "הרגיל" של עולם המשחק, כי עסקת בכלל במשהו בטחוני, צברת תאוצה ברשת ואז הגיעו ההצעות והביקוש. אתה זוכר את הרגע שבו החלטת לשנות כיוון?

"אני זוכר שב-2018 החלטתי שאני חייב לתת לעצמי צ'אנס ולנסות, כי אם לא אנסה אף פעם לא אדע, ויהיה מבאס לחיות בידיעה שלא ניסית. אמרתי לעצמי: 'טוב, אני נותן צ'אנס, אם יקרה-יקרה, ואם לא-מקסימום אני תמיד יכול לחזור לתחום הביטחון'". 

-כמה קשה זה היה?

"מאוד קשה, כי בכל זאת אתה עוזב דבר שבו אתה יודע מה קורה איתך, לדבר שבו אף אחד לא מבטיח כלום, ואף אחד לא יודע אם יהיה לך ביטחון כלכלי או ביטחון בכללי, אז היה מאוד קשה לעשות את הצעד הזה. מה גם שלא כולם תמכו במשפחה, אבל אני זרמתי ושמח על ההחלטה הזו".  

-לקח זמן עד שהסתכלו עליך ברצינות כשחקן דווקא כי באת מעולם הרשת?

"האמת שכן", מתוודה צברי. "לדעתי הסוויץ' היה כשעשיתי את 'שבאבניקים' ואני חושב שכאן היה המפנה, כי כששיחקתי שם אנשים אמרו 'אה אוקיי סבבה, הוא שחקן ולא רק כוכב רשת או רק קומיקאי, הוא גם יודע לשחק'".  

-איזה תפקיד בא לך לעשות? 

"הייתי רוצה לעשות עוד תפקידים דרמטיים, כי אלו תפקידים שלא יצא לי לעשות יותר מדי.  בא לי גם לעשות משהו בערבית שלא יצא לי עדיין לעשות או בצרפתית, אז אני אשמח להשתמש ביכולות שלי".  

-סגרת מעגל עם חלום הילדות שלך והצטרפת לקאסט הקבוע של "ארץ נהדרת". אתה זוכר את הרגע הראשון שם עם ה"כרישים" הגדולים של עולם הבידור?

"אני זוכר שבניגוד למה שאפשר לחשוב, דווקא הייתי נינוח, נהנתי מהרגע וחייתי אותו. כי לפעמים אתה יכול להיכנס באותו הזמן לחרדה, אז פשוט נתתי לעצמי ליהנות, כי ממש הרגשתי שאני מגשים את החלום שלי".  

-איזה חיקוי אתה הכי אוהב ואיזה חיקוי עוד בא לך לעשות?

"אני מאוד אוהב את החיקוי של עומר אדם, ואהבתי גם לעשות את החיקוי לאבא של נועה קירל, אמיר. מה עוד בא לי לעשות? האמת שאין לי משהו ספציפי בקנה, אבל יכול להיות שעשה דברים מצחיקים בעונה הבאה של 'ארץ נהדרת".  

-יצא שאחד ממושאי החיקויים שלך נעלב מהחיקוי? 

"לא יצא לי להיתקל בעלבונות, אבל יכול להיות שהיו. מה שכן, אני תמיד שואל את עצמי למשל האם עומר אדם אוהב את החיקוי שלו או לא, זה מעניין".  

-בעבר השתתפת בתוכניות הריאליטי "גולסטאר מרוקו" ו"רוקדים עם כוכבים". היום היית הולך לתוכנית ריאליטי נוספת? 

"אני לא פוסל שום דבר על הסף. יכול להיות שהייתי זורם על ה'זמר במסכה', על 'המירוץ למיליון' שאני מאוד אוהב לראות ובטוח שגם הייתי נהנה שם. אני לא אומר 'לא' מראש לשום דבר!". 

-חשבת פעם לכתוב סדרה בעצמך?

"כן, לגמרי!, ואני מניח שזה עוד יקרה. יש לי כבר משהו, אבל אם אספר על זה עכשיו, תהיה לי עין הרע או שיגנבו לי את הרעיון".  

-יום אחרי השבת השחורה שפתחה תקופה כואבת שנמשכת עד היום, צברי התנדב למילואים למרות שהיה לו פטור. 

"רציתי מאוד להיות חלק, לתרום והיה לי קשה לשבת בבית, לא לעשות כלום ולהיות בחרדה", משתף צברי על המציאות שתפסה את כולנו לא מוכנים. בדיוק בגלל זה, החלטתי להתגייס, לנסות לתרום מהידע שלי, מהיכולות שלי ואני שמח על שהתגייסתי. התקופה במילואים הייתה מאוד משמעותית, היה לי כיף לפגוש שם את כל החברים מהעבר, אומנם בנסיבות פחות כיפיות, אבל היה כאן משהו מגבש ומנחם להיות עם אנשים שאני מכיר ואוהב. השתדלתי לתת מעצמי כמה שאני יכול, סגרתי תשע שבתות רצופות כדי שכולם יכלו לצאת הביתה, נתתי את המקסימום שלי וכל אחד נתן מה שהוא יכול". 

-בתקופה הזו גם ביקרת ילדים מפונים שפוזרו בבתי מלון. מה הביקור שהכי חרוט לך בזיכרון עד היום?

"אני זוכר שבעיקר ביקרתי אנשים שהיו מפונים ברחובות או באיזור שאני גר בו, ובכל פעם שחזרתי מהמילואים השתדלתי לתת מפגש. אני גם זוכר, שהייתי בקשר עם המשפחה של מייה שם עוד לפני שחזרה, בין אם זה עם אמא שלה, עם אחותה הקטנה, דני ובין אם זה עם שאר האחים. המשפחה של מייה גרה קרוב למושב של ההורים של סיון בשהם, שם גרנו כל תקופת המילואים כדי שסיון לא תהיה לבד, ובכל פעם שהייתי יוצא מהצבא לאפטרים או לסופ"ש הייתי רואה את השלטים של מייה, אז יצרתי קשר עם המשפחה, נוצר בינינו החיבור והשתדלתי להיות בקשר. אני זוכר שהיום שבו מייה חזרה, היה אחד הרגעים המרגשים, אתה יכול לנסות לדמיין איזו תחושות מטורפות עוברות על המשפחה שלה, ואני מאחל שכל המשפחות יחוו את הרגעים שהאהובים שלהם חוזרים". 

-יצא לך לפגוש את מייה אחרי שחזרה? 

"כן, אפילו לארוחה שבה אכלתי את הדברים שהיא מבשלת והיא מבשלת מדהים!". 

-במעבר חד, אתה כבר במשך זמן רב רץ עם מופעי סטנדאפ משלך. מאיפה צץ הרעיון להתחיל לעשות מופעים כאלה? 

"תמיד רציתי משהו שהוא של אוראל צברי, ודבר שאני יכול לפגוש דרכו בצורה בלתי אמצעית את הקהל שלי. אני יכול להגיד לך שאני כל כך נהנה אחרי כל הופעת סטנדאפ שאני עושה בתל אביב, מרגש אותי שאנשים באים לראות אותי ותמיד בסוף כל מופע, אני משתדל להישאר, להצטלם ולהתחבק, כי מאוד חשוב לי הקשר עם הקהל וחשוב לי להחזיר להם על האהבה שהם נותנים לי. 

רציתי במה שאני אוכל לספר עליה את הסיפורים שלי בצורה מצחיקה, ועל הסטנדאפ הזה עבדתי במשך שלוש שנים עם אמירם טובים ולאט לאט בנינו אותו. הסטנדאפ הזה מאוד קשה יותר מכל דבר אחר שעשיתי עד היום, כי אחרי הכל זה אתה מול הקהל וכאן אין איך לזייף ואין איך לשנות, כי זה לא כמו הטלוויזיה ששם אתה יכול לעשות עוד טייק, לכן זה מאוד מאתגר ומצד שני מאוד מספק. בסטנדאפ שלי אני מספר הרבה סיפורים, אם זה זה סיפורים על המשפחה, על המשקל ופשוט על הכל! אני לא חוסך ואנשים טפו! טפו! נהנים. כיף לי מאוד לפגוש את הקהל בלייב ויש בזה משהו מאוד מיוחד". 

-מתי השלב שאתה מרגיש בשל לעשות מופע שלם בסטנדאפ? בכל זאת קהל לייב עם בדיחות זה קשוח יותר גם מהפאנל של "ארץ נהדרת" וגם מקהל שצופה בסרטונים שלך ברשתות…

"אני חושב שזה תהליך, כי כמו שאמרתי, אתה לא מתחיל ישר ממופע של שעה וחצי, אלא שאתה מתחיל מרבע שעה, פה חמש דקות, עושה בדיקת חומרים של חצי שעה או עשרים דקות. יש כאן תהליך של בנייה, עד שאתה מרגיש בטוח עם מה שיש לך, כשאתה רואה שאתה מקבל את התגובות מהקהל ורואה שאנשים צוחקים. 

בסיפור של הסטנדאפ שלי יש גם 'מכל מלמדיי השכלתי', כי הרי מעורב כאן אמירם טובים שהוא אדם עם ניסיון בתחום הזה, הוא מכוון אותי, עוזר לי ואני לומד למשל שאם אני מספר בדיחה בצורה הזו והזו, ככה היא תהיה מצחיקה יותר. תחשוב שזה כמו טייס, ככל שיהיו לו יותר שעות טיסה הוא יהיה טוב יותר, וככה זה גם בעולם הסטנדאפ - ככל שלסטנדאיפסט יהיה יותר זמן על הבמה, הוא ישתפר עוד יותר".    

-על מה אתה הכי שמח בדרך שסללת לעצמך?

"אני שמח על המשפחה שלי. מבחינת הקריירה, אני יכול להגיד לך שאני מאוד מאושר על שהצלחתי להגשים את החלום של אוראל בן ה-10 ולהגיע לארץ נהדרת, זה לא מובן מאליו וזה מאוד מרגש אותי". 

-בתור אחד שמגשים את כל החלומות שלו, מה החלום הבא שבא לך להגשים?

"לעשות עוד תפקידים באנגלית, בצרפתית, בערבית, ולהמשיך למלא את הבמות והאולמות, כי אני מאוד מאוד נהנה מהסטנדאפ". 

-ובפן האישי?

"שנמשיך להיות מאושרים ושנגדל".