בחודשים הקרובים יככבו על הבמות ברחבי על הארץ כל הכוכבים האהובים כחלק ממופע ״סקיי היי פסטיגל״. אחרי ״שנה של בצורת״ מהבמות והאולמות, יצאנו לבדוק אם הקסם האופייני לפסטיגל לא התפוגג.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מסך לבן! אילן רוזנפלד חושף סודות מ"הפיג'מות"
• דניאל מורשת: "עדיין מרגיש בתוכי את דניאל הילד"
• רכילות בקטנה: כוכבת הנוער שהתארסה
  

שנת 2021 קרובה לסיומה, חנוכה מתקרב, וכמו בכל שנה כמו מן מסורת עולה אל הבמות ברחבי הארץ מופע קסום, ששובה את לבבות הילדים והנוער (וגורר אחריו לא מעט הורים נלווים). בשנה שעברה, נפלו פניהם של רבים, כאשר התבשרו שבחנוכה 2020 לא יתקיים פסטיגל על הבמות בשל מגפת הקורונה שהכתה בעולם ואת מקומו תפס פסטיגל וירטואלי עם למעלה מ-40 כוכבים מכל השנים.

בשלב מסוים בין כל הסגרים, הייתה תחושה של יאוש, ומחשבה שלעולם לא נחזור לשבת בקהל מפוצץ באנשים. אך מאז שנה שלמה חלפה, ומצאתי את עצמי שוב, במרכז הקונגרסים בחיפה, כמעט בת 16 וצופה בפסטיגל. תור קצר ואנחנו בפנים. הריח המוכר של הפופקורן והפרעצלים מציף לי את הריאות ואת הלב בהתרגשות מוכרת. ערכות הפסטיגל במחירים המופקעים ממוקמות בדוכנים בכל מקום, אני מרגישה רצון עז לקנות משהו. ״יעל את ילדה גדולה״, אני מזכירה לעצמי, אבל שוכחת את זה שוב כשאני מסתכלת סביבי רואה את הילדים הנלהבים והמחוייכים, ונשאבת מיד להרגשה. אני מתיישבת על כסאות הפלסטיק והפרפרים בבטן מתחילים, כמו תמיד.

19:30, האורות כבים כאות לכך שעומדים להתחיל והכוכבים מיד יעלו לבמה. האולם מתמלא בהתרגשות. ישראל קטורזה מצויד בבגדים מעוננים, עולה לבמה ופותח את ההצגה, העלילה מתחילה. מציגים לקהל את משפחת אושר, אבא רן דנקר והילדים קים אור אזולאי, בר מיניאלי, שחר טבוך, עדן אלנה, נועה קירל ואמא שנפטרה. בתחילתה של העלילה המשפחה באבל כבד. עדן בטראומה ממות האם, שחר חווה בריונות בבית הספר, קים נכשלת בלימודים ורן עדיין לא מצליח להתאושש מהמוות הכואב. מיד אני מרימה גבה, לא בטוחה אם הגעתי לפסטיגל או לטלנובלה למבוגרים. מסתכלת סביבי לראות אם אני היחידה שחווה את התחושה הזאת שממש לא אופיינית לפסטיגל. לא הופתעתי כששמעתי ילדה מתוקה פונה לאמה "אמא אני מפחדת ואני לא מבינה כלום". עלילת המשפחה הייתה בהחלט מרגשת ונוגעת ללב הבוגרים שמאיתנו, אך ללא ספק מעט מורכבת ומסורבלת לילדים הצעירים והתמימים שבקהל.

אני מרגישה הנחת רווחה קלה מיד כשמלכת הפסטיגל, הלא היא אליאנה תדהר, שזה הפסטיגל ה-11 בהשתתפותה, עולה לבמה עם חיוך מוכר שממיס לבבות. אליאנה כמו אליאנה הופכת הכל לחיובי, שמח ומרגש אפילו כשהמצב על הפנים. גם פה, משימתה של אליאנה היא להחזיר את השמחה לבית המשפחה האבלה. הבחירה באליאנה להשתתף בפסטיגל נוסף היא לא פחות ממושלמת. האישיות החיננית שלה הופכת כל דמות שתגלם להכי נאהבת שאפשר. היא מפוצצת באנרגיות טובות וקסם אישי, מתקשרת עם הקהל ועושה את זה בצורה הכי טובה שיש. בקיצור, פסטיגל הוא לא פסטיגל בלי אליאנה. חנוך רוזן, תרשום לך.

אם כבר בליהוקים עסקינן, אין ספק שליהוק השחקנים השנה היה מדויק, וקלע בול למה שהקהל מחפש. החל מהקבוצה הצעירה (בר, קים, שחר ועדן) שעל אף גילם שנע בין 19-22 ועל אף שזה הוא הפסטיגל הראשון בהשתתפותם, עשו עבודה פנומנלית. השחקנים הצעירים לגמרי הבינו מה נדרש משחקני פסטיגל, ובצעו את המשימה בשלמותה. האנרגיות המפוצצות שאופייניות לגילם, ההתרגשות שניכרת בעינהם, התקשורת עם הקהל ורמת המשחק שלא יורדת מרמתם של מנוסים מהם, לגמרי מעניקים להם נקודות זכות. גם הקבוצה של המנוסים יותר, הכוללת את רן דנקר, ישראל קטורזה, אליעד נחום ורונה לי שמעון היו מעולים והביאו לבמה משהו בוגר ונוסטלגי.

העלילה נמשכת ועוקבת אחרי התערבותה של מלאכיאנה (אליאנה תדהר) בחייהם של משפחת אושר, ועל התמודדותם של ילדי המשפחה עם קשיים שונים. ניתן להבחין ברמזים ברורים למסר חינוכי שכמו בכל שנה חנוך רוזן בעזרת השחקנים המוכרים משתדלים להעביר על מנת שגם ההורים יהיו מרוצים. השנה הפסטיגל היה בסימן ״מגלים את מה שבפנים״. כלומר, למצוא את החוזקות שבנו, להעצים אותם, ולהשתמש בהם על מנת להתגבר על קשיים. המסר היה ברור, מובן, שקוף, ועבר לילדים בצורה מצויינת. מסר נוסף ולא פחות חשוב שעלילת הפסטיגל קידמה הוא הכוח והחשיבות של לשתף מה שעובר עלינו ואף פעם לא לשמור בבטן. הקטע בו ארבעת הילדים שיתפו את מלכיאנה בקשיים שלהם ולפתע הרגישו יותר טוב, היה אמנם מעט מוגזם ולא מציאותי מצד אחד, אך קסום, מרגש, ונוגע מהצד השני. למסרים בפסטיגל יש משמעות גדולה, גם השנה הצוות של הפסטיגל עשה עבודה מדויקת בתחום הזה.

כל מספר סצנות, קיבלנו אתנחתא קלילה מהעלילה הכבדה עם ביצוע או שניים של שיר או ריקוד. אמנם לא היה משהו חדשני בביצועים, אבל הם היו פשוט מעולים. בין כל השירים והריקודים, אין ספק שהיו כמה שלגמרי נחקקו לי בלב ובזכרון. הראשון מהם הוא הביצוע של בר מיניאלי ואליעד נחום, לשירו של נחום ״אור״. השניים ביצעו דואט שהיה לרגע נראה שלקוח מסרט הוליוודי רומנטי. הקולות של השניים השתלבו בהרמוניה מושלמת ולגמרי נגעו בלבבות הקהל. גרם לי לתהות מתי מיניאלי תוציא את הסינגל הראש שלה. הביצוע השני שמשך את תשומת ליבי היה הביצוע של זהבה בן לשירה ״אמא״. זהבה רגשה את כולם ללא הבדלי גיל. השיא של השיר בעיניי הגיע דווקא מהקהל, כאשר ראיתי אמא ובת מחובקות שרות לעצמן את המילים. זו הייתה בשבילי הוכחה נוספת לכך שהפסטיגל הוא אירוע מחבר, מאחד, ועוצמתי.

אז מה בכל זאת היה לי חסר? אחת החוויות שהכי זכורות לי בתור ילדה, הוא ללמוד את מילות השירים החדשים המקוריים של הפסטיגל, שקשורים בצורה ישירה לעלילה, שבלעדיים לכוכב או הכוכבת האהובים עליי, לצרוח אותם בהופעה עצמה, ובסוף להצביע לשיר האהוב עליי. הפורמט הזה כבר התפוגג לפני מספר שנים, אך למרות זאת, חסרונם של שירי פסטיגל מקוריים הורגש משמעותית, והיינו שמחים לקבל קצת יותר מזה.

אולי כפיצוי, קיבלנו בחלקו השני של הפסטיגל מחרוזת שירים מעט ארוכה יותר מבדרך כלל, אבל ממש לא ארוכה מדי. זה בא בטיימינג נכון, בקצב הנכון, ובצורה הנכונה. המחרוזת כללה טעימה מכל שיריהם של הזמרים שלקחו חלק בפסטיגל, מסטטיק ובן אל ועד זהבה בן. כל הקטעים היו מהנים, משמחים, מרעננים מקפיצים ומלהיבים, אך השניים שמבחינתי לקחו את התחרות לגמרי היו נועה קירל ורן דנקר (כל אחד בנפרד). אין מילה אחרת לתאר את שני הזמרים מלבד פרפורמרים מדהימים. הם נתנו הופעות מעולות, שכללו רמיקסים של הלהיטים הכי גדולים שלהם. הרגשתי שוב שאני לא נמצאת בפסטיגל, אלא בהופעה מפוצצת בקיסריה או במועדון זאפה. קירל שהגיעה להופעה יום לאחר שיצאה מאשפוז, עלתה מעל כל הציפיות וגרמה לכולם לרקוד ולשיר.

בהתייחסות לרקדנים ולתפאורה, הכל היה מאוד מרשים, גרנדיוזי, ומלהיב, כמצופה מהפסטיגל. אך החידוש המרגש יותר בתחום הזה היה שילוב נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית באחד מהביצועים. הבנות לגמרי עשו עבודה נפלאה והחזירו אותי לימי החוג במתנ״ס.

לסיכום, אפילו בתור ילדה כמעט בת 16, שוב כמו בכל פעם מחדש, נשאבתי והוקסמתי מהעולם הטהור והמתוק של הפסטיגל. אין ספק שכל אחד ללא הבדל מין או גיל יכול להתחבר לפחות למישהו אחד מהדמויות ולהנות מההופעה הנוצצת. האם זה שווה את הכסף? חד משמעית כן. תפרגנו לעצמכם או לילדים שלכם פעם בשנה, באירוע של שעתיים של התנתקות מהמציאות ובריחה לעולם קסום. אני לא בטוחה איזה חומר חנוך רוזן מכניס לפסטיגלים שלו, אבל אין ספק שהקסם הזה פשוט ממכר.