במהלך 42 השנים האחרונות, הפסטיגל ביסס לעצמו מקום של כבוד כמופע המוביל של חג החנוכה, ולא בכדי - מדובר באירוע שבכל שנה מאגד את מיטב כוכבי הנוער והשמות החמים של התעשייה באותה העת (יחד עם רקדנים מקצועיים) אל במה אחת גדולה, מאובזרת ומעוצבת במיטב התאורה והתפאורה. עובדת היותו מופע ותיק הפכה אותו לאסוציאציה מידית לשאלה - "מהו חנוכה בשבילך?"- סופגניות, לביבות, סביבון, המכבים, פך השמן... והפסטיגל.

המופע היווה ומהווה מוקד מרכזי לעלייה לרגל של ילדים ובני נוער ועיצב פסקול של דורות שלמים- באמצעות שירי הפסטיגל המקוריים. בשנים האחרונות המופע הפופולרי עומד בפני ביקורות רבות, אחת מהן היא על התוכן שלו- השירים המקוריים נעלמו, תחרות השירים שהופסקה ובעיקר כל מופע עומד בהשוואה לפסטיגל אייקוני ואהוב במיוחד- פסטיגל פנטזיה משנת 2006 (או בשמו האמיתי- "פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה", אבל אף אחד לא באמת קורא לו ככה...).

גילוי נאות- גם אני הייתי מהאנשים שהשוו. לפני כמה שנים כתבתי פוסט בפייסבוק (כן, זה עדיין דבר) הרשמי של הפסטיגל - שיקפתי בקצת יותר מכמה שורות את העמדה של "הוא לא כמו מה שהוא היה פעם", או יותר נכון- הוא לא כמו פסטיגל פנטזיה. מאז הפוסט הספיק לקבל שבעים ומשהו לייקים, עד שהוא נמחק כלא היה וגרם לי להרגיש לרגע כמו מנהיגת מהפכה תרבותית, אבל גם גרם לי להבין שיש עוד הרבה כאלו שחושבים כמוני. בכל זאת, היו דברים שכן נשמרו לאורך השנים משאר הפסטיגלים - האווירה.

"טרופיות לילדים - שלוש בחמש!", מכריז מוכר הטרופיות של הפסטיגל הנוכחי על הדיל המשתלם בזמן שהוא מזיז את קופסאות הקרטון בסביבת הכניסה העמוסה למרכז הקונגרסים בחיפה, משפחות נדחפות ועוקפות,  באופן מאוד ישראלי כדי להיכנס לטורים צרים שנתחמים בגדרות ברזל. בידוק ראשון של כרטיסים ואני נמצאת בתוך המבנה יחד עם יותם, אחי הקטן, כאשר שנינו מנסים לנווט את דרכנו בין ילדים המתרוצצים בין דוכני המרצ'נדייז- מתלבטים אם לקנות את ערכת הפסטיגל הרשמית, או שמא ערכת הפסטיגל המלכותית. לרגע קשה לי להאמין איך אירוע כמו הפסטיגל הצליח לעמוד איתן אל מול המעבר אל הדיגיטל שהעולם חווה בייחוד ב-20 השנים האחרונות - איך דור שכל כך רגיל למצוא את כל מה שהוא צריך דרך מסך הטלפון ולחיות בין מסכים עדיין מחזיק ברצון לראות את המופע באופן פרונטלי. משהו בכל האווירה הזאת מזכיר לי את החוויה שלי בפסטיגל, הכל נשאר אותו דבר- גם המיקום של הדוכנים, הצעצועים הזוהרים שמוכרים באולם והתפוח הנוצץ והמתוק על המקל שכל ילד שני מחזיק.

גם כשאני בת 18 ושנייה לפני גיוס, קל לי להבין את אותם ילדים, כי גם אני הייתי ככה- ילדה קטנה, שאספה חוברות של פסטיגל, התחפשה לנערה חשמלית בכיתה ב' וחוותה את הריגוש הבלתי מוסבר הזה של להיכנס לאולם ולראות את ההרפתקה החדשה של חנוכה. 

העלילה של הפסטיגל, שהתהדר בשם "פסטיגל על פסטיגל", דווקא לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים ומשחקת בקו בין פנטזיה למציאות - עוד פסטיגל חדש מתבשל לחנוכה הקרוב והכוכבים בשיא ההכנות אל האירוע המרגש. בדקה הכמעט-תשעים, במאי הפסטיגל חנוך רוזן מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה במילאנו וההפקה נשארת בלי מי שיביים אותה, עד שאליאנה תדהר, הכוכבת המיתולוגית, מקבלת על עצמה את תפקיד הבמאית. במסגרת התפקיד, תדהר מתחילה לחפש אחר רעיון לפסטיגל החדש שיכלול את צוות הכוכבים שלרשותה- עדן חסון, אנה זק, אגם בוחבוט, לינוי אשרם, עומר חזן, שחר סאול, אברהם ארנסון ועידן תלם. אחרי שהיא כמעט אמרה נואש, היא מוצאת את עצמה עם שאר כוכבי הפסטיגל ועם עוזרת הבמאי המוערכת (בתאל בורנשטיין) ביקום מקביל- ממלכת פנטזיה.

שלא תתבלבלו, זאת לא אותה ממלכה של שנת 2006 והרבה השתנה בה- את תפקיד מלכת הקור של לירז צ'רכי תפסה סנדרה שדה, את תפקיד איש השאלות אייש עידן תלם (אינדה גיים) שיותר יהיה נכון לקרוא לו "אביר השאלות" (או "אינדה גיימרוס", כמו שהם קוראים לו במופע, אבל אני פחות התחברתי לשם) וגם מגלים דמויות חדשות כמו הנסיכה, השומרת האישית שלה ולוחמת האור, הנסיך האגואיסטי והשחצן וזמר הממלכה. אם זה לא מספיק, אליאנה תצטרך להתמודד עם הכוראוגרפית החדשה של הפסטיגל- המאמנת זינה (שלום מיכאלשווילי), ששואפת להרוס את הפסטיגל מתוך יצר נקמה ולעשות אותו סביב דמותה.

כפי שניתן להבין, נראה שמישהו למעלה (תרתי משמע) שמע את אותן התפילות (או זעקות הייאוש, תלוי איך מסתכלים על זה) של הקהל- הפסטיגל השנה לא מסכם את הרגשת הנוסטלגיה רק עד הרגע בו נכנסים לאולם, אלא גם הרבה מעבר לכך. השם "פסטיגל על פסטיגל" מסמן את שני קווי העלילה- ההכנות לפסטיגל הקרב ובא בעולם האמיתי, לצד האזכור לפסטיגל פנטזיה שאי אפשר להתחמק ממנו. יש בי הערכה מאוד גדולה לכך שניכרה ההקשבה לקהל ונעשה גם ניסיון לפנות אל הצופים היותר ותיקים של המופע האהוב- עם מנגינות של שירים שהיו בפסקול של הפסטיגל ב-2006, אזכורים לרן דנקר, החזרה של אלמנטים אגדתיים כמו ממלכה, אבירים, אנשי יער ואפילו דרקונים (אמנם מדובר בהבלחה מאוד קצרה לקראת סוף המערכה והם מעוצבים בצורה יותר ריאליסטית מאשר הדרקון של "פנטזיה", אבל זה בהחלט הצליח לרגש אותי ואת הקהל).

 

למרות זאת, שתי העלילות שנוצרו כתוצאה מהאינטראקציות בין שתי הדמויות הרעות (אחת בעולם האמיתי ואחת בממלכת פנטזיה) הפכו את התוצר הסופי לקצת מסורבל. ניכר שהחליטו לעשות את אותו רפרור בזהירות- שכן, יש גם את הרצון ליצור פסטיגל חדש עם עלילה שלא תיראה מועתקת אחד לאחד. הדבר משתקף גם במהלך אחד מהשירים- אליאנה מתחילה להציע רעיונות שונים לפסטיגלים (נינג'ה פסטיגל, קרקס של פסטיגל...) שנראים בהתחלה כרעיונות חדישים ומקוריים, אך מתגלים בדיעבד כרעיונות שהיו כבר בדרך כזאת או אחרת. בנוסף, בגלל שהעלילה של הפסטיגל מתחלקת בין שתי מערכות (אחת היא בדרך כלל הרקע והתפנית, השנייה כוללת את הסוף ואת מחרוזת השירים), יש התקדמות מהירה מאוד וקפיצות חדות בין העולם האמיתי לעולם הפנטסטי - אבל זה לא משהו חדש.

בנוגע לשחקנים, אין ספק שנעשה ליהוק מוצלח- אליאנה חוזרת בפעם ה-12 ברציפות ומגלמת את עצמה, אמנם זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את שני הדברים הללו אבל ההבעות שלה, האישיות שלה והיכולת שלה לתת יחס שווה לכל הגושים באולם בזמן הביצועים שלה הם פשוט פנומנליים וראויים להערכה, שכן היא לא נשחקת גם אחרי 11 שנה על במת הפסטיגל. סנדרה שדה נכנסת לנעליים הקרות של מלכת הקור ומספקת תצוגת משחק נהדרת ומלכותית- כיאה למלכה קרה, בת-אל בורנשטיין מצליחה להעביר את ההתרגשות שלה גם במשחק שלה וגם בריקודים, עומר חזן מעביר בצורה דרמטית ומעוררת גיחוך את דמותו של הנסיך עומרוס האנוכי- עם טון דיבור מתנשא ובכי ששובר מצחוק ואנה זק מעבירה בצורה טובה ופמיניסטית במיוחד את המסר החזק והנכון של הפסטיגל ("היה אתה- שאר האנשים כבר תפוסים") כנסיכה אנה- אשר שוברת את המסורת בכך שהיא מסרבת להתחתן עם הנסיך ורוצה לקחת את המושכות על חייה. שאר הדמויות קצת פחות בלטו, במיוחד הדמויות של עדן חסון- כעצמו וכזמר הממלכה, כאשר בראשונה קיבל 2-3 שורות ובשנייה הופיע רק על מסך הפסטיגל ושל לינוי אשרם- שבלטה רק בסוף עם מונולוג מעורר השראה.

על "מה קשור" הייתי חייבת להקדיש פסקה בנפרד, כי הם באמת תופעה מיוחדת. ההחלטה להביא אותם כאתנחתא הקומית של הפסטיגל התגלתה כהברקה. ההומור הכל כך פשוט שלהם שמשלב בתוכו גם רפרור לשירים שיגיעו במחרוזת בהמשך גרם לקהל לבכות מצחוק. באחד מהרגעים היותר דרמטיים בפסטיגל, אומרת זינה לקהל "מי תהרוס מפעל חיים שלם?"- והוא צורח את השם שלה בשאגה אוהדת. למרבה האירוניה- הדמות שלה היא דווקא האחרונה שהרסה את הפסטיגל. מיכאלשווילי מצליח להביא את הדמות האהובה של האישה, המבטא וה"בנות!" אל מחוץ למסך הקטן, אחרי שכיכבה בסדרת הקומדיה "אנחנו במפה" של HOT. השילוב של זינה בפסטיגל הוא לא פחות מגאוני, שכן היא בחירה נהדרת לדמות הנבל הקומי ואותה בחירה יוצרת את אחד מהשירים ההזויים ביותר שנכתבו כחלק מפסקול הפסטיגל ("זינה של פסטיגל").

בקשר לפסקול - בניגוד לשנים קודמות, השנה החליטו להחזיר בפסטיגל את השירים המקוריים. זאת החלטה מאוד מרגשת, מאוד נכונה ומאוד מתבקשת- גם כי ב"פנטזיה" היו שירים מקוריים, אבל גם כי אותם השירים תורמים ליצירת הקסם של הפסטיגל- השירים נתפרים היטב לכל חלק של העלילה והם מייצגים את ההתרחשות, את הדמויות ואת האופי שלהן. שמחתי מאוד לשמוע שהשירים המרגשים והמצחיקים כאחד חזרו וכולי תקווה שהמסורת תמשיך גם בשנים הבאות (בהנחה ובתקווה שיהיו עוד פסטיגלים).

לצד השירים המקוריים (שבין כותביהם נמנים השנה שלמה ארצי ונונו), מחרוזת השירים הקבועה של הפסטיגל הגיעה בסוף המערכה השנייה וכללה את הלהיטים שכנראה שמעתם יותר מכמה פעמים ברדיו- מה שתרם להתרגשות של הילדים הקטנים והמשולהבים שישבו מסביבי, שבאו לראות את העלילה אך גם את הכוכבים האהובים עליהם. בנוסף, במערכה השנייה עלו שלישיית מה קשור למערכון נחמד (מה שמהווה הומאז' לפסטיגל 2010- גם שם, אגב, ציון ברוך שיחק בחורה עם שיער שחור) שכלל אלתורים מצחיקים.

על התפאורה והתאורה אי אפשר באמת לפרט, הכל כבר נאמר לפניי בפסטיגלים הקודמים- מדובר בהפקה אולי המושקעת ביותר שקורית בחנוכה ומה שמסביב מעוצב בהתאם. התלבושות של הרקדנים והשחקנים מרשימות כתמיד, ניכר שנעשתה עבודה מדוקדקת כדי שלכל אחד יהיה את הלבוש הייחודי לו ולדמותו- החל מהשחקנים הראשיים, אל דמויות הרקע והרקדנים. התפאורה מתבססת בעיקרה על המסך למעלה ועל המסך שיורד מהבמה (המשתנים בהתאם למקום התרחשות העלילה) ואלו מצליחים לספק לצופה את ההרגשה של מקום ההתרחשות. הרקדנים עשו עבודה נהדרת- גם אלו שהיו למעלה וגם אלו שהיו על הקרקע.

לסיכום- "פסטיגל על פסטיגל" מצליח להביא משב רוח נעים של נוסטלגיה עם אזכורים ברורים וסמויים בעיקר ל"פסטיגל פנטזיה" ושירים מקוריים, אבל מעט מסתבכת בכל הקשור להצגה של זליגת העולם הפנטסטי אל העולם האמיתי בעלילה. השחקנים עושים עבודה מצוינת, אך לא כולם מצליחים לבלוט בתוך העלילה. התפאורה, הרקדנים והתאורה נשארו ברמה גבוהה במיוחד. עכשיו נותר לחכות לשנה הבאה ולראות האם גם בעולם האמיתי מחוץ לעלילה יהיה פסטיגל (בתקווה שיעברו את מסע חיפוש הרעיון בשלום, כמו אליאנה הבמאית).

בסביבות תשע וארבעים נשמע שיר הסיום, שזה בעצם שיר הנושא רק עם מה שאמורה להיות ההרגשה שהכל סגור בסיפור וסוף טוב הכל טוב. האולם התרוקן והרבה מהילדים וההורים כבר עזבו. עמדתי שם לכמה דקות בודדות עם יותם והסתכלתי על השורה שישבנו בה- דליים מלאים בפופקורן שנשארו על הרצפה, עם שאריות פופקורן שהתפזרו לכל אורך השורה. "כבר לא בפנטזיה" השורה מהשיר ששמענו לא מזמן מהדהדת באולם הכמעט ריק כשאנחנו לאט חוזרים למציאות, שנייה לפני שכף רגלנו תהיה מחוץ לאולם, רגע לפני שניחשף אל הקור המסמרר והתנועה העמוסה ליציאה מהחנייה. מיד אני נזכרת במשחק הפתיחה של המונדיאל- קטאר מול אקוודור. אחרי התבוסה של קטאר (2:0), קרה אירוע מפתיע- האוהדים היפנים נשארו באצטדיון והחלו לנקות את כל הלכלוך. כאשר מי שצילם אותם שאל את אחת מהם מה גרם להם לנקות לכלוך שרובו בכלל לא שלהם, היא אמרה בפשטות מפתיעה "אנחנו יפנים, אנחנו לא משאירים זבל מאחורינו, ומכבדים את המקום". כנראה שמציאות של אחד זאת פנטזיה של אחר.