הוא אולי נכנס לחיינו בזכות סרטוני רשת קורעים מצחוק ויכולת אילתור מושלמת, אבל את החלום האמיתי שלו, עולם המשחק, הוא התחיל להגשים בפול גז רק בשנים האחרונות עם תפקידים בסדרות הנחשקות, תפקידים בתיאטרון "מיקי מציל" בקאמרי והעיבוד הבימתי לסדרת הספרים המצליחה, "רוני ותום" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. הומור, הכנות והלב נשארו בדיוק כמו בתחילת הדרך, וזה מה שהופך אותו לשם שאנחנו לא רוצים להפסיק לשמוע ולראות על המסך. בריאיון מיוחד (וכמובן קורע מצחוק), הוא חוזר איתנו לנקודת הפתיחה, על ההימור שלקח עם אחד התפקידים, היחסים עם אחותו וסגירות המעגל שהגיעו מכל כיוון.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• "יהיה מבאס לחיות בידיעה שלא ניסיתי": אוראל צברי בריאיון
• מכדורגלן לכוכב סדרת נוער מרגשת: ליעד פאר בריאיון בכורה
• עמית מזרחי: "פתחתי רשתות חברתיות רק כדי שסוכנויות ישימו לב אליי"

-מאיפה נוצרה האהבה שלך לעולם המשחק?

"בכיתה ג' התחיל שיעור תיאטרון בכיתה כשאיחרתי בשתי דקות, ואז המורה של החוג, יוסי מור' זרק עליי כדור מספוג ואמר 'אל תאחר' . הוא עשה את זה בצחוק, אבל בכל זאת התבאסתי עליו, על השיעור ועל התיאטרון. באותה התקופה, הייתי ילד שמסתובב ברחוב, כשהסתובבתי גם בשכונה ליד המתנ"ס בבאר יעקב שהיו די קרובים אחד לשני, ואז חבר אמר לי שיש חוג תיאטרון במתנ"ס כשהשיעור הראשון בחינם, והוא בעצם אמר לי את זה כבדיחה בגלל שאני תימני גם את החוג במתנ"ס העביר יוסי, הרי בבית ספר הוא העביר תוכן חינוכי של התיאטרון כדי שהתלמידים יכירו את העולם הזה, ומי שרצה יכל לבוא לחוג קבוע במתנ"ס בימי שני ב-18:00".

-אז המשכת עם יוסי למרות הרגע המביך מול הכיתה?

"נעלבתי ממה שקרה, ולכן לא רציתי להשתתף בשיעור. לא בכיתי מזה, אבל מצד שני כן התבאסתי על יוסי ולא אהבתי את התיאטרון באותה התקופה בגלל מה שהוא עשה, אבל אחרי שהחבר אמר לי על החוג במתנ"ס, נכנסתי אליו בגלל הבדיחה של השיעור הראשון בחינם, התחלתי לאהוב את זה, וכאן היה לי ברור שהמשחק זה העולם שלי. מאותו היום גם יוסי ואני הסתדרנו והוא אחלה גבר". 

-מתי החלטת שאתה הופך את האהבה למשחק למקצוע?

"מהרגע שהבנתי שאפשר לעשות מזה כסף", משיב בצחקוק. "זו לא החלטה - אלא זרימה, כי מיום ליום אתה מגיע ועושה את מה שאתה אוהב. אני זוכר את עצמי למשל רואה את יהודה לוי ב'אהבה מעבר לפינה', ומבחינתי יהודה לוי הייתה הדוגמה למה אני רוצה לעשות שזה לשחק בטלנובלות. מן הסתם, העולם הזה התפתח, היום יש רשתות חברתיות, אין טלנובלות ודברים נראים אחרת. תיאטרון זה המקום הראשון שנכנסתי אליו, אז האהבה הזו הייתה ברורה מלכתחילה ובגלל זה התחלתי ללמוד ביורם לוינשטיין".

-בתחילת הדרך נכנסת אל חיינו דווקא דרך יצירת תוכן ברשת, האמנת מתחילת הדרך שזה מה שיפתח לך דלתות?

"כמו שאמרתי, לא חשבתי על זה מראש, אלא שנהניתי מהדבר הזה. עד היום אני עושה הכל בשביל הכיף שלי ופתאום זה התחיל להיות דבר ששווה כסף, ודבר שנותן לי ביטחון כלכלי ורוגע, אבל זה לא שאני חושב לעצמי: 'וואלה, אולי עכשיו אני אעשה משהו ברשת?', 'אולי אני אצלם את עצמי?' או 'אולי עכשיו אני אעשה ככה וככה?'. אני יכול לשבת איתך עכשיו בראיון, אגיד איזה משהו ואז אצא ממנו החוצה ואומר פתאום: 'ישבתי עם ההוא מ'פרוגי', אמרתי לו ככה ואיזה אהבל יצאתי שאמרתי את מה שאמרתי'. מה שאני בא לומר, זה שכל מה שאני עושה נהיה שווה ערך מסוים וזו מתנה מאלוהים".  

-הסרטונים שלך ובכללי ההווי שלך ברשת מלא בהומור ובצחוקים, הייתה מחשבה בכלל לפנות לעולם הסטנדאפ?

"זה תמיד ברקע, אבל כרגע אני לא עושה את זה כי בכל זאת אתה מתחיל לעלות על הבמה בשעות מאוחרות ואני רוצה לישון טוב, אז לא בא לי לעשות סטנדאפ ולא לישון טוב. חשוב שיהיה לי את ה-7/8 שעות שינה בלילה, אבל מתישהו אמצא זמן לעשות סטנדאפ, זה יקרה, אני חייב לעשות את זה!". 

-בימים אלו עולה על הבמה ההצגה "רוני ותום" בתיאטרון "אורנה פורת" (תוצג ב-18 ביולי, במוזאון תל אביב לאמנות ותעלה במסגרת פסטיבל סוף הקיץ של תיאטרון אורנה פורת). ספר לנו קצת עליה ועל הדמות שלך שם.

"קודם כל זו סדרת ספרים שהפכה להיות סדרת טלוויזיה לנוער עם כמה עונות ואז השתדרגה להצגה. מעבר לזה, האחיינית של החבר הכי טוב שלי, אמילי מדואל, משחקת בסדרה את תום, ככה שיש קשר רחוק. 

מדובר בשני ילדים עם מלא קסם, שמתחילים בסוג של ריב מסוים, כי תום באה לקרוא תיגר על רוני שהוא מלך בכדורסל והמקובל של השכבה. היא מגיעה, מסתכלת לו בעיניים, לא מפחדת ממנו ומנצחת אותו בכדורסל, אז זה מתחיל לבוא לו ברע, אבל הריב ביניהם הופך לאט לאט לקשר שבו הם חוקרים תעלומה גדולה, כי בכל זאת הקטע של שני הילדים האלה זה החקירות. רוני מגלה שהוא טוב בחקירות ושניהם לאט לאט מתקרבים, אבל זה פוגע בדמות שלי, יריב ובאלונה שהם שני החברים הכי טובים של רוני, כי בגלל הקשר עם תום הוא קצת מצליח לזנוח אותם מאחור. בהתחלה יריב ואלונה עושים לרוני פרצופים ונעלבים, אבל אז אנחנו מגלים שאי אפשר לפתור תעלומות בלעדינו, וככה חקירה של שני אנשים, הופכת להיות חקירה של ארבעה אנשים. מפה, תצטרכו לחכות!".  

-איך אתה מסביר את ההצלחה של סדרת הספרים הזו, עד כדי כך שהפכה גם לסדרה וגם להצגה?

"אני חושב שזה בזכות הכבוד שניתן לילדים והנוער שקוראים את הספרים וצופים בסדרה. גיורא חמיצר היוצר של 'רוני ותום' בן אדם גאון עם מלא כבוד לנוער, לא מזלזל לרגע באינטליגנציה של מי שצופה בסדרות שלו, והוא יודע להפוך סיפור טוב לסיפור מרתק, כשמלכתחילה בעצם הוא היה מרתק, לכן קשה להיכשל ככה. גם לגיורא וגם לשירילי דשא שכתבה את ההצגה, יש ניסיון בליצור סיפור שנמשך על גבי עונות שהולך לטווח ארוך, בזכות גיבורים עם הרבה חן, הומור ובזכות חוסר זלזול באינטלגנציה של הצופים".  

-יצא לך לצפות בסדרה?

"יצא לי לצפות בכמה פרקים, אבל לא יותר מדי. רציתי בעיקר ללמוד על הדמויות וללמוד איך עובדת מערכת היחסים בין רוני לתום, אבל בהצגה הזו הדמויות שונות, כי אנחנו אנשים מבוגרים בני 30 שמגלמים את הדמויות, לעומת הסדרה ששם נערים בני 16 משחקים את הדמויות, אז זה אוטומטית משפיע גם על המשחק וגם על הבנת הטקסט. הסיפור נשמר, אבל הגישה בין הסדרה להצגה שונה בין אם נרצה ובין אם לא". 

-העלילה של "רוני ותום" הרי נעה סביב שני נערים שפוצחים תעלומות. מה התעלומה הכי גדולה שהייתה לך כילד? 

"מה גרם להורים שלי להתחתן?", משתף אדמוני. "תשמע, ההורים שלי התגרשו בגיל 70 פלוס ואף פעם לא הבנתי מה הקשר ביניהם, כי אין להם שפה משותפת, אבל שניהם הורים טובים ומצוינים". 

-באפריל האחרון הסתיימה העונה השלישית של "השבאבניקים" בכיכובך, ואני שמעתי שבכלל היית אמור להיות בתפקיד קטן יותר בעונות קודמות אבל לא הסכמת. מה בדיוק קרה שם?

"אהבתי שזה סיפור ושזה הפך לשאלה ששואלים בראיון, כי דמיינתי שברגע שאסרב לתפקיד יראיינו אותי על זה יום אחד וזה קורה! נבחנתי לקראת העונה השנייה לתפקיד של טרבלסי וטפירו, ולקח חודשיים-שלוש עד שקיבלתי תשובה, אז המחשבות של 'כן או לא' נכנסו לחלומות שלי.  אני זוכר שבאיזשהו שלב ביום של המאצ'ינגים, המלהקת אמירה בוזגלו יצאה ואמרה: 'תקשיבו, עשיתי הרבה מצ'ינגים בחיים שלי, אבל זה הכי קשה. אנחנו לא יודעים את מי לקחת, וזה יקח יותר זמן ממה שחשבנו' אז חשבתי שזה יקח רק שבוע שבועיים, אבל בפועל היו חודשיים-שלושה עד שקיבלתי תשובה!

אחרי שעברו חודשיים-שלוש, בסופו של דבר קיבלתי 'לא', והסוכנות שלי עדכנה אותי שמציעים לי תפקיד קטן יותר לאיזה פרק, אבל אמרתי לעצמי: 'לקח להם חודשיים-שלושה להגיד לי לא, הם לא ידעו וזו סדרה כל כך טובה, אז אולי תהיה עוד עונה ובגלל זה אם אעשה את התפקיד הזה הלכה לי ההזדמנות'. התייעצתי עם מי שהייתה הסוכנת שלי, והיא אמרה: 'אם אתה מאמין שזה יקרה, תסרב, מה שאתה חושב' אז עניתי: 'אני מעדיף לא לעשות את זה', סירבנו והכל ברוך השם באמת התפתח למה שחשבתי". 

-לקראת העונה השלישית קראו לאדמוני לאודישנים נוספים לדמויות שנקראות ביטנסקי וסוויסה, אבל לאור האודישן המוצלח של אדמוני הוחלט לשנות את שם הדמות של ביטנסקי ל-נריה מרציאנו.

"כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שאשחק שם!", משחזר. "נבחנתי קודם כל לדמות של סוויסה שהוא חלק מהצמד עם מרציאנו, אחר כך נבחנתי לדמות של ביטנסקי שהוא אדם ממוצא אשכנזי, טרול ומלא לפי מה שכתוב בתיאור. מכאן, שוב אמרו לי להיבחן לסוויסה, אחר כך שוב לביטנסקי ואז כשחזרו אליי למאצ'ינג אמרו לי 'מרציאנו' שלא הכרתי ולא ידעתי מי הוא, אלא באודישן עצמו סיפרו לי שהתקבלתי אחרי שאלירן מלכה, תסריטאי והבמאי הסדרה, ישב לערוך את ביטנסקי למרציאנו, בכך ששינה כל מיני נתונים שיתאימו לי. אלירן עשה שינויים בשביל לקבל אותי לסדרה, וזה משהו שאי אפשר לעכל!". 

-לקחת ריזיקה. לא היו מחשבות של אולי לא בטוח זה יקרה שם ועדיף לקחת משהו?

"אני מאמין בעצמי ואמרתי: 'גם אם זה לא יהיה 'שבאבניקים', אשחק איפשהו, כי אני חושב שאני טוב, מתמיד, אוהב ללמוד, אוהב להתפתח ואוהב את המקצוע. אני לא אשקר, כיף לי שיש פה את עניין הפרסום ואת העובדה שאני מקבל אהבה ברחוב וזה כיף, אבל אני באמת נהנה מלשחק, ברמה שגם אם אשחק תפקיד שלא תהיה לו חשיפה גדולה, עדיין ארצה לגלם אותו. בדיוק בגלל זה אמרתי, גם אם לא אהיה ב'שבאבניקים' אקבל הזדמנות אחרת, ושמח שבסופו של דבר היא קרתה בסדרה הזו".  

-למדת משחק שלוש שנים, אתה מרגיש שזה כלי הכרחי היום? 

"זה לא חובה, אבל בעיניי כדאי ללמוד משחק. בסופו של דבר המשחק זה מקצוע, ונכון שיש תלות גם בכישרון ובכריזמה, שאלו תכונות שלגמרי עוזרות, אבל יש הבדל בין לקבל תפקיד אחד או שניים, לבין לעשות קריירה ולרוב מי שעושה קריירה, אלו אנשים שלמדו משחק ואנשים שיודעים מה יותר טוב, מה פחות טוב ויודעים איך לשפר את עצמם. 

מעבר לזה, בבית ספר למשחק אתה מכיר חברים מוכשרים, ואז אתה גם יכול ליצור איתם. למשל, למדתי בכיתה עם טל גרושקה שהוא בן אדם מוכשר כמו שד, פתאום הוא לומד איתך משחק והוא גם בן אדם מדהים, גם שחקן מדהים, גם שר מדהים, גם רוקד מדהים ומביים מדהים! עד היום אם אני נתקל בקושי עם איזשהו אודישן או טקסט, אני פונה אליו או לבת הזוג שלו, דין הפנר, וככה יש לי כל כך הרבה אנשים מיורם לפנות אליהם. אפשר להסתדר בלי בית ספר למשחק ואני בטוח שיהיו שחקנים שישחקו בלי זה, אבל אני חושב שצריך לתת לזה הזדמנות, כי כאן אתה מכייל את הכלי שלך כשחקן.

בבית ספר למשחק כמו של יורם לוינשטיין, אתה גם יכול לייעל את הזמנים הריקים שלך  ולהפוך אותם לפורים וליצרתיים, כשבמשך שנתיים לדוגמה העברתי עם שתי שחקניות שלמדו שם סדנאות משחק לצעירים מהקהילה בשכונת התקווה שמגיעים מרקעים שונים, בשנה הראשונה העברתי אותן עם ספיר בן רובי, ובשנה השנייה העברתי אותן עם עדי צמח. עשינו לילדים שם כל מיני פעילויות במשחק, פעילויות העשרה, אלתורים, ובמשך שנתיים אתה מתחבר לילדים כאלה מוכשרים שם שמעולם לא דיברו איתם על משחק, ואתה רואה שכיף להם שיש להם את המקום לבטא את עצמם. בדיוק בזכות דברים כאלה, יורם לוינשטיין זה מקום מדהים שאתה יכול ללמד בו אנשים וגם ללמוד מאחרים". 

-בגלל שצמחת בהתחלה דרך הרשת, אתה נמצא על שני העולמות - מצד אחד למדת שלוש שנים, מצד שני אני משוכנע אולי יש לך דעה אחרת על כוכבי רשת שנכנסים לעולם המשחק לאו בהכרח כי למדו?

"יש לי דעה שונה כאן: אני רואה שיש הרבה שחקנים שמתלוננים על כוכבי רשת שמשחקים בטלוויזיה, ואומרים לעצמם: 'בשביל מה למדתי שלוש שנים?' ולדעתי זו הסתכלות צרה, כי אני מאמין שמי שטוב-ישחק. הרשת זו גם אחלה פלטפורמה שאתה יכול להבין דרכה מי מוכשר, מי פחות, ומי מתאים לדמות מסוימת. אני לא מאמין שרק מי שלמד בבית ספר צריך להיות לשחק, אלא שאפשר לתת הזדמנות למי שרוצה ומפה: מי שטוב-ישחק הרבה ומי שלא? יעשה פרויקטים אולי פעם אחת או פעמיים, אבל שוב, אני חושב שבית ספר למשחק יעזור לשחקנים להיות טובים יותר ולשחק כמה שיותר". 

-בוא נחזור קצת לעבר. איזה ילד היית?

"הייתי ילד שמשחק כדורגל בכל יום, הייתי גרוע בזה ולא נתפס לי הכישרון, אבל אח שלי הגדול לקח את הכישרון הזה. בנוסף לכדורגל הייתי הולך לחוג תיאטרון, ומעבר לזה הייתי מסתובב הרבה עם חברים, חוזר הביתה ב-20:05 וצופה ב-'לחיי האהבה'. פעם גם הייתי מאוד בכיין, כשבשבת אחת בלילה למשל התחלתי לבכות לאבא שלי שאני רוצה קורקינט, ולמרות שהשעה הייתה 11 בלילה ולא היה מאיפה להביא, לא הפסקתי לבכות ובאזור גיל 16-17, תפסתי את עצמי ואמרתי: 'די, תפסיק להתבכיין!'". 

-הזכרת מקודם שההורים שלך התגרשו בגיל ממש מאוחר. איך קיבלת את זה?

"אני זוכר שכשהייתי באיזור גילאי 13-14, הגירושים בין ההורים היו בגדר תכנון, לקחתי את זה ממש קשה ולא רציתי שהם יתגרשו, כי פחדתי שיסתכלו עליי בבית ספר כבן להורים גרושים, זה הרגיש לי כמו אות קין. בסופו של דבר הם לא התגרשו באותה התקופה, אלא רק לפני שנתיים וחצי וכאן כבר לא היה אכפת מזה, אלא שהייתי רק מופתע ואפילו שמח בשבילם שהם עושים צעד בגיל 70 פלוס ולא אומרים: 'הגענו עד לפה, בוא נמשוך'. הם בחרו לחיות בנפרד, גם עם זה בגיל מאוחר, חשבו שיהיה להם יותר נכון לחיות ככה והכל נעשה באופן בוגר, אז כל הכבוד להם". 

-והם נשארו בקשר טוב?

"ההורים שלי נשארו מיודדים, והם בעיקר נפגשים כשאנחנו עושים ארוחות בחגים, או שאם למשל אמא צריכה ללכת לבנק אבא לוקח אותה, כי אין לה רישיון".   

-כאח קטן לדנה שנולדה עם שיתוק מוחין. עד כמה זה השפיע עליך?

"כשהייתי קטן לא הבנתי את החריגות, ורק מכיתה א' כשלאט לאט גדלתי התחלתי להבין אותה. אני זוכר שהייתה לי מסיבת הפתעה ליום הולדת שעשו אצלי בבית, ואז גם דנה הייתה והמחשבה הראשונה שהייתה לי זה שכולם ראו את אחותי הנכה והייתי נבוך, כי באותה התקופה התביישתי ורציתי להסתיר אותה. במסיבת ההפתעה הייתה מישהי מהכיתה שאחר כך צחקה על אחותי, רבנו בגלל זה ונפגעתי מאוד. 

פעם אחת גם הופעתי בהצגה של יום השואה במתנ"ס בבאר יעקב, כשעשיתי את המונולוג פתיחה. אני עולה לבמה, יש דממה ואיך שהתחלתי לדבר, דנה שלא ידעתי שנמצאת בקהל התחילה לצעוק בהתלהבות, כי התרגשה לראות אותי על הבמה וכולם הסתכלו עליה, אז זה תופס אותך ואתה צריך להמשיך כאילו כלום לא קרה. בדיעבד זה סיפור מצחיק בעיניי, כי בסוף הכל עובר ואתה חייב להתמודד. עם הזמן שעובר אתה מתבגר, מבין שאין קשר לבושה והיום דנה היא הגאווה שלי, הייתה גם בסרטונים שלי בכדי שכולם יראו אותה והיא פשוט קרן אור. דנה כל הזמן מחייכת, וגם אם הייתה כאן איתנו בראיון עכשיו, היא ישר הייתה צוחקת איתך, היא רק רוצה לצחוק ולהרגיש רגילה כמו כולם".

-מה זה אומר בעצם להיות אח לאחות עם שיתוק מוחין?

"שצריך להיות סבלני יותר, ושצריך לפתח איזושהי אינטליגנציה רגשית - בין אם זה במודע ובין אם לא, מה שהיום אני יודע להגיד כי לא חשבתי על זה אז, אבל אתה פשוט מתנהל. תראה, דנה לא מתנסחת הכי טוב, היא פתאום יכולה לרצות משהו ואתה צריך מאוד  להרגיש אותה, להבין מתי היא יותר בטוב, מתי פחות ולגלות כלפיה רגישות. הדברים האלה מכינים אותך גם לעולם בחוץ, כי לכל אחד יש את השוני או המוגבלות שלו, ואני חושב שהאינטליגנציה רגשית זה אחלה כלי ובעיניי חשוב לפתח אותו". 

-מה החיים לצד דנה לימדו אותך? 

"שיש דברים שמגוחך להתלונן עליהם. אני רואה את דנה מחייכת, צוחקת ובאנרגיה טובה למרות שהיא לא יכולה להשתמש בידיים וברגליים, ואם לי זה היה קורה החיים שלי היו נחרבים. אם דנה במצבה כזו שמחה, אז אני לא יכול להתבכיין על שטויות קטנות, כמו למשל על שלא קיבלתי אודישן וזה מכניס לפרופורציות".  

 

 

-בחזרה לעולמך המקצועי. נראה שמהרגע שקטפת את התפקיד הראשון אתה, בלי עין הרע, פתחת עוד הרבה דלתות ותפקידים. זה יותר מרגש או יותר מלחיץ?

"זה קודם כל מרגש! כשאומרים לך כן, זה הכי מרגש שיש, זה נותן המון אנדרלין לחוות ואז מתחיל הלחץ, כי מכאן חובת ההוכחה עליך. ברגע שאנשים רואים אותך ואומרים 'הנה זה השחקן ההוא' , אז הם מצפים שתעשה את הדמות על הצד הטוב ביותר, אז עכשיו לך תוכיח שאתה הבחירה הנכונה, אבל אני אוהב להתמודד עם הלחץ הזה, אני מאוד משתדל להביא בחירות יצירתיות ולחשוב מחוץ לקופסה. כשאני לדוגמה מקבל סצנה שאני יודע שהיא חשובה, אני מתאמן עליה כשאני פעם אחת עושה אותה בצורה רגישה, פעם אחת בצורה שהיא קלילה וכיפית, ככה שאם אקבל הערה כזו או אחרת כבר אדע איך לתקוף את אותה הסצנה".   

-בתוך כל זה אתה ממשיך לתפעל את הרשתות, עכשיו כשאתה גם שחקן פעיל אתה מאפיין את עצמך אחרת שם מאיך שיצרת לפני הפריצה?

"אני לא חושב שיש הרבה הבדל במובן הזה, אלא שאני חושב שההבדל הוא במה שקורה בחיים שלי. ברוך השם קורים לי דברים גדולים שלא העזתי לחלום שיקרו, כמו למשל ששיחקתי עם דניאל גד בשלושה פרויקטים שונים: 'שבאבניקים', 'המזח' ו'החמאם', כי אני עף עליו עוד מהתקופה שראיתי אותו ב'גאליס' ואני מעריץ אותו. למרות שעשינו שלוש סדרות ביחד ונהיינו חברים, עדיין כשאני רואה את דניאל בא לי להצטלם איתו וגם אמרתי לו את זה. פעם אחת הוא שלח לי הודעה, ועניתי לו: 'מה אתה שולחי לי הודעה?! אני עדיין מעריץ שלך, תתנהג בהתאם!' וצחק מזה.  

עכשיו אני גם עושה סושיאל לקבוצת 'הפועל תל אביב' בכדורגל, אתה יודע מה זה בשבילי?!. בעשר שנים האחרונות שבהן עשיתי אודישנים אמרתי 'נעים מאוד, אני לידור מבאר יעקב ואוהד הפועל תל אביב' אז כבר היו יודעים שאני אוהד הפועל, ופתאום אני פרזנטור שלהם! הקהל מגיב לי כאילו אני שחקן שם, מעריכים אותי, מצטלמים איתי ואין טירוף כזה! כשאני נכנס בכל פעם לחדר ההלבשה אני אומר לעצמי: 'איך הגעתי למקום הזה בחיים שלי, שהעבודה שלי היא לעשות דברים מצחיקים עם שחקני הפועל תל אביב שזורמים ומתים על זה, אז זה היופי שיש כאן". 

-איך הגעת לזה?

"דבר ראשון, השנה עשיתי מנוי, כשלפני זה הייתי הולך למשחקים בלי מנוי. התחלתי לעשות סרטונים מהיציע. כשהיו שניים-שלושה סרטונים שממש הצליחו, ברמה שהגיעו לחצי מיליון צפיות, ואז פנה אליי צלם הקבוצה, שמוליק, שהוא נסיך ואמר לי: 'שמע, אני חושב שאתה יכול להתאים פה, תבוא לפגישה'. מכאן אכן עשינו פגישה, סיכמנו שאתחיל פיילוט כדי לראות איך זה עובד וברוך השם, היה חיבור כבר ברגע הראשון. אני חושב שמה שעבד כאן זה שהקהל הסתכל על הסרטונים שלי וכל אחד ממנו ביציע הרגיש שכביכול מדובר בו, כי הם ראו את ההתלהבות, את ההתרגשות ולא ראו סתם מישהו שבא להעלות סרטונים, אלא שיש כאן איזה אש בעיניים, אז ככה נהייתי חלק מ'הפועל' וזה המשיך". 

-אם בכדורגל עסקינן, היית רוצה להשתתף למשל ב"גולסטאר" או לגלם כדורגלן? 

"אני לא סוגר שום הצעה בהקשר לריאליטי, אבל כרגע אני נטו מתמקד משחק ויצירת תוכן ברשת. באשר ללגלם כדורגלן, התפקיד הראשון שעשיתי היה בעונה השלישית של סדרה 'אחת אפס אפס', כששם שיחקתי ילד שמוכשר בכדורגל". 

-היית רוצה לנסות את זה שוב?

"ברור! אבל תגיד למלהקים שאיכות השליטה שלי בכדור לא וואו". 

-מה לדעתך גורם לקהל שלך להתחבר אליך?

"אני חושב שאני אחלה גבר", עונה תוך כדי צחקוקים. "אני חושב שהחיבור הוא גם בגלל ההומור, הרי אין דבר יותר מחבר מהומור, זה תמיד היה קלף וברגע שאתה מגלה שאתה מצחיק, אתה תפעיל את המנגנון הזה יותר, אז בדיוק על הגישה הזו הסרטונים שלי יושבים, כשלפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות. אני חושב שבתוך ההומור הזה, רואים שאני אחלה בן אדם, לא בא בפוזה על אף אחד ואוהב אנשים".

-במה אתה מרגיש שהמקצוע שלך שינה את מי שאתה?

"קודם אני אבקש מה-'צ'אט GPT שיענה על השאלה הזו", משיב אדמוני תוך כדי שמוציא את הטלפון ומקליד: "'אני פה בראיון ושואלים אותי במה אני חושב שהמקצוע שינה אותי, מה לענות?'" והתשובה: "אני חושב שהמקצוע הזה שינה אותי בזה שהוא גרם לי להיות הרבה יותר נוכח". 

-ומה אתה בעצמך מרגיש?  

"שהמשחק פשוט הפך את האיכויות שאני הכי אוהב בי למקצועיות, אם זה חוש ההומור, אם זו היכולת לאלתר ואם אלו יחסי האנוש. התכונות האלה כבר לא בגדר תחביבים אצלי, אלא שאני גם מרוויח מהם כסף וככל שעובר הזמן, אני משפר את התכונות האלה אצלי".

-יש חלום שעדיין שלא הגשמת?

"יש לי עוד מלא חלומות להגשים! מבחינת קריירה - אני רוצה פרס 'אופיר' ומבחינת 'הפועל תל אביב', אני רוצה לעשות סושיאל בעונה של אליפות, עם ניצחונות בדרבי ועם העפלה לליגת האלופות, זה יהיה מטורף! אני גם רוצה להיות פרזנטור של בנק שיכניס לי הרבה כסף, ולהחליף את רותם סלע שגם היא פרזנטורית של בנק", מסכם בהומור.