קים אור אזולאי מראיינת את סבתא רבא ניצולת השואה. צילום פרטי

קים אור אזולאי מראיינת את סבתא רבא ניצולת השואה

כוכבת הנוער האהובה, קים אור אזולאי, היא נינה לסוניה, ניצולת שואה מפולין ששרדה גטו, מחבוא מהפולנים והתמידה בחיפוש אחר אביה. כעת, לכבוד יום השואה, קים ערכה עימה ראיון מיוחד ומרגש

להיות נינה של ניצולת שואה - מרגיש לי שזאת זכות לצד כל הכאב. לדעת שיש במשפחה שלי גיבורה שכזאת שראתה מקרוב את הזוועות האלה זה קשוח, הרגשה נוראית ולצידה התחושה שהסיפור הזה משייך אותי יותר ליום החשוב ולמדינת ישראל. אני מרגישה שאני מעריכה יותר כל דבר קטן שקיים וזה נותן פרופורציות אחרות לגמרי. סבתא רבא שלי, סוניה (המלכה!) בת ה-97, לא הכי מרגישה בנוח לשתף ולהיזכר בכל מה שקרה, אך לכבוד יום השואה, היא הסכימה לשתף ולהעביר הלאה את הסיפור בראיון מיוחד שערכתי עימה. 

 עוד על השואה בפרוגי:

סבתא, איך הייתה נראת המשפחה שלך לפני המלחמה?

"היינו משפחה של שלוש אחיות ושני אחים, אני הבכורה. חיינו בפולין, אבי היה דייג מבוקש ולכן חיינו במעמד די גבוה והיינו אמידים באותה התקופה. אמי נפטרה כשהייתי ממש צעירה, בת שבע ואבי נתן לסבתא שלי לגדל אותנו - עד המלחמה".

את זוכרת משהו מהיום בו השואה החלה עבורך?

"הכל מעורפל אז לא איני זוכרת את היום הספציפי, אלא את הלך הרוח של ההתחלה. בכללי אני זוכרת שהיה קשה להתמודד עם פטירתה של אמא ואת הלגדול אצל סבתא. כשהייתי בת 16 הגטו הגיע גם אלינו. זכור לי שהיו קריאות של גרמנים ברחוב ברמקולים שכל מי שמחביא יהודים ייענש וייהרג והחלו להוציא אותנו לגטאות".

איך הייתה ההתמודדות שם? אני מניחה שזה לא משהו קל במיוחד לא עבור ילדים ובני נוער.

"נכון. היינו בגטו במשך שמונה חודשים ואני זוכרת שכולם, במיוחד הילדים, חיינו בפחד נוראי ותמידי, פחדנו שיהרגו אותנו, הרגשנו שאנחנו שורדים מיום ליום בלי לדעת מה יקרה מחר. אספנו אוכל מהזבל, אכלנו קליפות תפוח אדמה. במהלך המלחמה איבדתי את כל אחיותיי ואח אחד".

© צילום פרטי

ומה קרה אחרי אותם שמונה חודשים מפחידים?

"הצלחתי לברוח מהגטו. נדדתי ביערות של פולין עד שנתקלתי בפולני אחד שהכיר את אבא שלי מהעסק של הדגים. הם היו בקשרים טובים ובעבור זה הפולני לקח אותי אליו תחת חסותו. התחבאתי אצלו באסם במשך כשנה וחצי-שנתיים, זה היה בעבורו סיכון".

כשיצאת מהמחבוא, הכל כבר היה רגוע יותר?
"לא בדיוק, אבל זה קרה לקראת הסוף. אחרי התקופה באסם החלטתי לצאת לחפש את אבא שלי - הייתי עקשנית על זה. התחלתי ללכת ולנדוד שוב - בלי לדעת לאן. אני זוכרת שהלכתי והלכתי עד אשר נתקלתי במשאית מלאה בחיילים רוסים פצועים. זה היה בתקופה שרוסיה החלה לשחרר יהודים. אני זוכרת שהם שאלו אותי - 'לאן את הולכת כל כך הרבה?', לא ידעתי מה לענות להם, אך הם אספו אותי איתם ולקחו אותי לבית החולים. כשהגעתי טיפלו בי ובכל המחלות שמסתבר שהיו לי במשך הזמן הזה".

רגע, מה עם אבא שלך, מצאת אותו בסוף?

"הובלתי לצ'רנוביל שבאוקראינה - שם למעשה התאחדתי עם אבי ועם אחי ומהכיוון הזה הסיום היה חיובי ומלבב".

תראי סבתא, להבדיל אלף אלפי הבדלות - עכשיו בתקופת הקורונה יש לא מעט ילדים ובני נוער שלא יודעים איך ומתי זה יסתיים, יש לחצים והיסטריה מסויימת אך גם יש אופטימיות זהירה שזה יהיה מאחורינו. אבל איך אז, בתקופה הנוראית עם הדברים הכל כך קשים שעברתם מצליחים להתעודד, הרגשת בכלל שזה יכול להסתיים?

"אני תמיד הייתי אופטימית, תמיד האמנתי שיום יבוא וכל זה ייגמר ויהיה מאחורינו. לכן גם הייתי חדורת מטרה ולא איבדתי את הרוח שלי למרות הכל. אני חושבת שזה היה חשוב בעבורי".

© צילום פרטי

עוד כמה מילים על סבתא סוניה שלי - אני זוכרת שפעם, מתוך שאלה רנדומלית שלא חשבתי עליה מספיק, שאלתי אותה אם היא יכולה להראות לי תמונה שלה כילדה. היא השיבה לי: 'הגרמנים לקחו את הכל', כשהיא ענתה הבנתי מה שאלתי והצטמררתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותה נשברת, העיניים שלה הבריקו בעצבות ולקחתי את זה קשה. מדובר באדם שמח במיוחד, היא ממש נערה באופי שלה ואני יכולה לזהות את עצמי בה. היא מלאה בשמחה ובחיוך, תמיד תמיד תהיה אדיבה, תדאג לך תברך ותאחל את כל הטוב. קשה לי לראות אותה או לדמיין אותה במצבים אחרים - אני לא מסוגלת לחשוב על זה. כמו שאמרתי, היא פשוט נערה כייפית וחוגגת את עצמה עם טיפוח, לצבוע את שיער, לעשות לק, להיות הכי מגניבה שאפשר ואני חושבת שזה דבר יפה לראות, שלמרות הכל היא מוכיחה שהיא כאן והיא חיה את ההווה שלה בצורה הכי טובה ושמחה שיש. 

תגובות