כבני נוער אנחנו עוברים המון תקופות שונות בחיים. בכל תקופה אנחנו מוצאים את עצמנו בסביבה שונה, עם אנשים שונים. העניין באנשים האלו זה שהם איתך לפרק זמן מסוים ואז נעלמים כלא היו. אני רוצה לספר לכם על רומי צוברי החברה שמהרגע שנפגשנו ועד היום היא לא נעלמה (ולא, זה לא בגלל שקשרתי אותה ברצועה לחצר).

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• שי לחג: גשם וסופות ברקים בצפון ובמרכז
• מטיילים בחג: איפה הטיולים והפעילויות הכי שוות?
• "נמאס לי מלראות א'. אני לא ש', אני שני"

© צילום פרטי

הקשר ביננו התחיל בגן, כשרומי עברה לגור במושב עם המשפחה המאוד קופצנית וייחודית שלה. כמה ייחודית וקופצנית? אבא שלי חשב שהחצר שלהם זה בעצם גן ילדים. מפה לשם, הייתי הלקוחה הראשונה ב"צהרון" החדש של אמא של רומי. מהבוקר בגן עד אחר הצהריים המאוחרות הייתי בחברת רומי, למדנו ביסודי באותה הכיתה, בחטיבה באותה הכיתה. גם כשהיא עברה ללמוד בפנימייה רחוקה בירושלים, תמיד ידענו שלא משנה מה, יש לנו אחת את השניה. גם בתקופות שבהם הקשר היה רופף היא היתה שם בשבילי.

כשהבית שלי נשרף היא היתה הראשונה לארח אותי ולנחם אותי, וכשהיא עברה תקופות לא קלות החדר שלי הפך למקום ההתנחלות הקבוע של שתינו. יש לנו היסטוריה משותפת וארוכת שנים, עברנו ועשינו דברים הזויים ומטורפים ביחד: הרמנו מופע ליפסינג של "פינת אור" למשפחה, היינו מסתובבות בשדה של המשק ומכריזות על "מחנה" בכל צעד וחצי, וכמובן מבקרות אחת את השניה בין אם בפנימייה או במושב. האימהות שלנו למעשה הפכו גם הן לחברות מאוד מאוד טובות.

© צילום פרטי

הדבר שאני הכי מעריצה ברומי זה כמה שהיא עצמאית, בוגרת ומנהלת את החיים שלה בצורה שמאוד ראויה להערכה בהתחשב בגילה. תמיד ראיתי בא ובאישיות שלה כדבר מאוד נדיר, אני מרגישה ברת מזל שיש לי את הכבוד להכיר אותה וללמוד ממנה כל כך הרבה.

לפני שנה רומי עברה מהמושב לתל אביב מה שיצר קצת מרחק, אני התגייסתי והיא התחילה שנת שירות ולמרות הכל דיברנו המון בטלפון, היינו נפגשות כל פעם שהיתה הזדמנות.

עכשיו רומי עברה לחצי שנה לארה"ב, אולי לא נדבר בכל יום ולא נראה אחת את השניה כמו אז אבל לשנינו זה די ברור, ברגע שהיא תחזור הכל יהיה אותו דבר כאילו היא מעולם לא עזבה.