דללין דסטאו, בן 15 מעפולה ולומד בכיתה י', נולד באתיופיה והתייתם מהוריו כבר בגיל שנתיים, כשלאחר מכן עבר לגור עם דודו. במהלך השנים הם התאמצו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל. כשמלאו לו 12, לאחר תשע שנים של מאמץ ותהליך להגשמת החלום ניתנה הבשורה המיוחלת, שבה הודיעו לדללין ולדודו שהם יוכלו לעלות לארץ ישראל. דללין עבר חוויות לא פשוטות, אך במקביל קיבל עזרה ותמיכה מצד החברים ואנשים טובים שפגש בדרך, שעזרו לו להגיע ליעדים מדהימים, שאחד מהם הוא להיות הנציג המחוזי במועצת התלמידים והנוער הארצית במחוז צפון.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• גאווה ישראלית: נערה חירשת היא סגנית אלופת העולם
• לא מאבד תקווה: יוטיובר בנה כיסא גלגלים לדג הנכה שלו
• שכחו אותי ברכב: תלמידים פיתחו סטארט/אפ ששם סוף לתופעה הכואבת

איך נראו החיים באתיופיה לפני עלייתך לארץ?

"בגיל שנתיים, כשגרתי בכפר באתיופיה, הוריי נפטרו. אמא שלי נפטרה ראשונה ואחריה אבא שלי נפטר. לאחר מכן, עברתי לגור עם סבתא שלי עד שגם היא נפטרה. בסופו של דבר, עברתי מהכפר אל העיר גונדר לביתה של דודה שלי, שם גרתי במשך כמה שנים עד שבישרו לה שהיא יכולה לעלות לארץ. דודה שלי עלתה לארץ בלעדיי מחוסר ברירה, היא חלמה לעלות לארץ ישראל ולהגיע לירושלים. בעקבותיה, דוד שלי הפך לאפוטרופוס שלי, כשהיה רק בן 18. באותו הזמן החיים באתיופיה היו לא קלים, בגלל שאיבדתי לא מעט מהמשפחה שלי, תוך שניסינו לעבור תהליכים לא פשוטים על מנת שיתנו לנו לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לשאר משפחתנו".

איך הגבת כשבישרו לכם שאתם יכולים לעלות לארץ ישראל?

"זאת הייתה התקופה של אחרי ראש השנה, בדיוק חזרנו ללימודים. היום התחיל, חמש דקות לאחר שהגעתי לבית הספר דוד שלי הגיע ואמר לי שאישרו לנו להתחיל את תהליכי העלייה שלנו. היינו מבין האחרונים במשפחה שעלו לארץ. זה היה מאוד מרגש, כי תמיד חלמנו לראות את ירושלים, עיר הקודש וכמובן שגם התרגשתי לראות את המשפחה שלא הכרתי, כי הם עלו לארץ ישראל כשהייתי מאוד צעיר. באותה התקופה לא זכיתי לחוות חיבור משפחתי וממש חיכיתי לזה. זה היה מאוד משמח והיה מבחינתי שווה לחכות ולהגשים את המטרה. את התהליכים סיימנו לאחר כשנה וחצי".

"ציפיתי להגיע לירושלים"

איך הייתה חווית העלייה עצמה? האם ציפית שארץ ישראל תראה אחרת?

"כשהגעתי לאדיס אבבה ועמדתי לעלות למטוס, הרגשתי משהו שמאוד קשה לי לתאר אפילו לעצמי. הייתה לי דעה די קדומה לגבי ארץ ישראל, כי חבר שלי שעשה עליה יצר איתי קשר ואמר לי שבארץ ישראל אין אדמה, אלא יש בטון. באתיופיה יש המון אדמות. הוא אמר לי שיש שם הרבה כבישים. האמנם באתיופיה היו כבישים, אבל לא כמו בארץ ישראל. היה קשה לי להאמין למה ששמעתי. חיכיתי להרגיש את האדמה הזאת ומאוד רציתי. כמובן שברגע שירדתי מהמטוס, קודם כל בירכתי את ברכת "שהחיינו" ולאחר מכן נישקתי את הרצפה, שהייתה הכי קרובה לאדמה עד שנכנסתי לאולם שבו כל האנשים קיבלו אותנו. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. ציפיתי וחיכיתי להגיע לירושלים, לכותל, להתפלל ולהתאחד עם כל עם ישראל ולהגיע למקום שאני שייך לו".

איך עבר תהליך הגיור?

"כשעליתי לארץ ואמרו לי שאני צריך להתגייר הייתי מאוד מופתע. זה לא היה ברור לי. מבחינתי הייתי יהודי, כל החיים שלי חיכיתי לעלות לארץ הקודש. בסופו של דבר, בשביל להצליח להיכנס לחברה הייתי צריך לעשות את זה. זה היה תהליך של שנה או שנה וחצי. זאת הייתה הרגשה לא פשוטה, אבל הצלחתי להתגבר על זה".

לאיזה קשיים נחשפת בזמן עלייתך לארץ?

"הזמן הממושך שאני חיכיתי כדי לעלות, הציפייה לראות את המשפחה והגעגוע היו לא קלים. לא הרגשתי שייך כל כך באתיופיה, כי הקרובים שלי לא היו כאן, לא היה לי פה אף אחד חוץ מדוד שלי. כשעליתי לארץ נתקלתי בקשיים של השפה והלימודים, אבל עזרו לי מאוד במרכז הקליטה. הייתי אמור להיות בכיתה ו', אבל הביאו אותי לכיתת עולים כדי שאוכל להסתדר יותר בקלות עם השפה ועם שאר הלימודים. השקעתי ולמדתי המון, ביקשתי ממרכז הקליטה שיביאו לי מורים פרטיים. לאחר שלמדתי את השפה והבנתי שאני יכול להסתדר, ביקשתי ללכת לפנימייה, כי חלמתי להיכנס למסגרת כדי לצמוח ולבנות לעצמי את העתיד".

 איך הייתה ההתאקלמות בכפר הילדים שבעפולה ובבית הספר אמי"ת?

 "התחלתי לצמוח שם ולהגשים חלומות. הייתי בכיתה ז' כשעברתי לשם ובכיתה ח' החלטתי שאני רוצה לעזור לקהילה ולהשתתף בפעילויות חברתיות. נכנסתי למועצת התלמידים בבית הספר, נבחרתי להיות נציג כיתתי. בכיתה ט' הייתי יו"ר מועצת התלמידים של עפולה ולאחר מכן הייתי יו"ר בית ספרי, וגם נציג במועצת הנוער המחוזית. פה עשיתי דרך ארוכה עם התמודדות קשה, במיוחד עם השפה, כשלא תמיד הצליחו להבין את מה שאני אומר או לא ידעו איך אומרים את השם שלי ואפילו החבר'ה מסתלבטים עליי לפעמים שאני לא מבין עברית. זאת התמודדות שבאה אליי במהלך המסע הזה, אבל אני בוחר לא להתייחס, כי יש לי מטרה מסויימת. בשביל להצליח אני צריך להתמודד עם כל הקשיים האלה שמכינים אותי לחיים ועם זה אני בוחר ללכת".

"שום דבר לא היה קורה בלי חברים ואנשים טובים שדחפו אותי קדימה"

 מה גרם לך לרצות לקחת חלק פעיל במועצת התלמידים?

"כשהייתי בכיתה ז' המחנכת שלי שאלה  מי רוצה להתמודד למועצת התלמידים הבית ספרית. לא באמת הבנתי למה היא מתכוונת בגלל קשיי השפה, אז פשוט הצבעתי. לאחר שהייתה הצבעה המורה שלי אמרה לי שאני ועוד תלמיד נבחרנו למועצת התלמידים. הגעתי לפגישה הראשונה וכולם ראו שאני מתקשה להבין את מה שנאמר בפגישות. כולם תמכו בי וניסו לעזור לי, אמרו לי שלא אדאג וניסו להרגיע אותי. הובלנו יחד דברים והם נתנו לי את המקום שלי. בן אדם שמאוד עזר לי היה אליאב בטיטו שהיה יו"ר מועצת הנוער הארצית, שגם למד איתי בבית הספר. הוא הציע לי לבוא לכנס של מועצת הנוער בעפולה, מאוד שמחתי וכמובן שהסכמתי. העלתי בכנס רעיונות אישיים שלי וזה גרם לי לרצות לקחת חלק במועצת הנוער. הלכתי לעוד מפגשים בסופו של דבר דיברו שם על בחירות לכל התפקידים. רציתי להתמודד למבקר המועצה ולצערי לא נבחרתי, אבל נכנסתי לתפקיד אחר של מזכירות. התפקיד הזה מאוד הוביל אותי  וקידם אותי הלאה". בכיתה ט' התמודדתי לתפקיד היו"ר בבית הספר והכנתי תעמולת בחירות. בנוסף, התמודדו עוד שלושה תלמידים, אחד מהחטיבה ועוד שניים מהתיכון ובסופו של דבר, נבחרתי וקיבלתי 90% מהקולות. זו הייתה עוד הגשמת חלום ואישור לכך שאני יכול לשאוף גבוה יותר. כחודש אחרי התמודדתי לתפקיד היו"ר במועצת הנוער נבחרתי לנציג המועצה המחוזית. זה גרם לי לצמוח גבוה יותר, הביא אותי למקום טוב יותר, לימד אותי מהי החשיבות של הפעילויות החברתיות, אפשר לי לקבל את הדעה של האחר וכמובן שלמדתי מהי אהבת חינם. אלו הדברים שהובילו אותי ושום דבר לא היה קורה בלי חברים ואנשים טובים שדאגו ודחפו אותי קדימה".

איזה פרויקטים יזמת?

"בתוך שבוע ההנהגה יזמתי כל מיני פרויקטים כמו "סמייל פיס", שהמטרה שלו היא להעלות חיוך על פני תושבי העיר, לומר לכל אחד שבת שלום. חילקנו כדורי שוקולד עם פתק של "שבת שלום ממועצת הנוער". בנוסף, קיימנו סקר שבו שאלנו את בני הנוער מהם בקשותיהם. אלו הפרויקטים הראשונים שהצלחתי לקיים. בנוסף, לקחתי על עצמי פרוייקטים שנקראים "יום ללא רעב" ו"יום חילופי שלטון", דרשתי שישפצו את הסניפים בעיר וכמובן שהיו דברים רבים אחרים שניסיתי להוביל".

"אני חולם להיות חבר כנסת"

איזה יעדים אתה מציב לעצמך?

"החלום שלי הוא להתקבל לפרויקט "lead", שזה תהליך שאני נמצא בו עכשיו. הפרויקט שאני רוצה להוביל שם הוא נגד גזענות. אני רוצה לעשות  כל מיני דברים שנוגעים לנוער, להוביל פרויקטים וכמובן לסיים את בית הספר עם תעודת בגרות מלאה. יש לי חלום להוציא אחרי הצבא תואר במדעי המדינה ולהיות פוליטיקאי. אני חולם להיות חבר כנסת".

בימים אלה נערך הקונגרס הציוני לנוער אשר אתה לוקח בו חלק. איך אתה מרגיש בתור חניך של הקונגרס הציוני?

"בקונגרס הציוני מדברים ולומדים על ציונות. אני אוהב לנהל דיונים ומנסה להשתתף בהם וללמוד מהם. זה עוזר לי להעשיר את הידע שלי לגבי כל מה שבנושא. אני מרגיש שזה מאוד מעצים אותי ומקדם אותי. יש לי חלום להוביל פרויקט שמתקשר לציונות בעתיד".

יש מסר שתרצה להעביר לבני הנוער?

"אם אתם רוצים משהו - אתם יכולים להשיג אותו. מניסיון אישי, אדם שבא ומנסה להוריד לכם את המוטיבציה תתעלמו ממנו ואל תקשיבו לו. אם יש לכם חלום אף אחד לא יכול לשנות את זה ולמנוע את זה מכם. עדיף ללכת ליעדים שאתם רוצים לכוון אליהם מאשר לתת לאחרים לקבוע בשבילכם בעקבות הלחץ החברתי שמשפיע. תגשימו את החלומות והמטרות שלכם".