היום יותר מתמיד חשוב לזכור ולא לשכוח. חשוב לשמוע את הסיפורים, העדויות והזכרונות של אלו שניצלו וגם של אלו שלא. בחרנו הפעם להביא את הסיפורים מנקודת מבטם של בני הנוער, דור שלישי לשואה. ישבנו לשיחה עם בן ציוני-גרשוני בן ה-17 מירושלים ועם ליאת פרידמן בת ה-18 מגבעת שמואל, שניהם נכדים ששמעו אין ספור את סיפורי הגבורה של סביהם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי: 

• פולין מהעיניים שלי: יומן אישי שמתעד את המסע המרגש
• ציורי ילדים בגטו: איך נראו החיים מהעיניים שלהם?
• אמ;לק: מי ידליק משואה ביום העצמאות?

gettyimages

הסבים שלכם סיפרו לכם על מה שהם עברו בשואה או שגילתם לבד?

גרשוני: "סבתא שלי תמיד דואגת להזכיר ולספר סיפורים על השואה ומה על שעברה". בן ציוני: "סבא כתב מספר ספרים על השואה, סבתא שלי מאוד פתוחה עם הנושא, היא עושה המון הרצאות".

למה אתם חושבים שצריך לציין את הנושא הזה אחרי כל כך הרבה שנים?

בן ציון: "עוד עשר שנים לא יהיו ניצולי שואה. זאת מורשת העם שלנו וצריך להוכיח לכולם ששרדנו את זה. ששה מיליון יהודים נרצחו ומאוד קשה עדיין לעקל ולהבין את המשמעות". גרשוני מוסיפה: "בזכות השואה, יש לנו מדינה. אני חושבת שאחרי שניצולי השואה עברו כל כך הרבה צריך לציין את היום הזה".

ליאת וסבתה © צילום פרטי

מה לדעתכם בני הנוער יכולים לעשות כדי לשמור על זיכרון הדברים?  

"כמובן לזכור תמיד מאין באנו. אם יש לנו הזדמנות ובמה לספר את הסיפורים, בין אם מדובר בתנועות נוער או אם אנחנו מדריכים במקרום אחר -צריך למצוא דרך לשתף ולספר את הסיפורים", אומר בן ציון.  גרשוני דווקא חושבת אחרת מבן והיא שמה יותר דגש על הקשבה לסיפורי הניצולים וצבירת ידע: "אנחנו צריכים לשאול שאלות בשביל להרחיב את הידע, כי יהיה יום ולא יהיה יותר דור ראשון לשואה".

לדעתכם הנוער של היום יודע מספיק על השואה?

גרשוני: "הוא בהחלט יודע. אנחנו מקבלים מידע מסרטים, מהמסע לפולין. המסע תורם מאוד, אתה מקבל זוויות שונות על השואה ומקבל עוד ידע. אבל לדעתי תמיד יש מה לדעת עוד, זה אף פעם לא מספיק". בן ציון לא מסכים בפה מלא עם דבריה: "לא, אנחנו הופכים להיות נוער ציני ואני חושב שזה חבל ובני הנוער לא מבינים את המשמעות של שישה מיליון. בבית הספר תמיד יש לאן להרחיב, תמיד יש מה עוד ללמד ולחנך בהקשר הזה".