בבוקר אחד התעוררו הילדים היהודים לעוד יום שנראה שגרתי, אך הוא היה כך רק לכאורה. כשהתחוור להם שאין יותר בריכה, אין מכשירי חשמל, אין כלב ואפילו אין בית- ספר, התמונה היפה של קרני השמש שהאירו את פניהם, התחלפה ברשימה ארוכה של גזרות חסרות כל צלם אנוש.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: מי ידליק משואה ביום העצמאות?
• בת 13: "תמיד לבד בהפסקות"
• על קו הזינוק: "אני מתחרה באליפויות ישראל"

איש אינו ידע כיצד להסביר לכל אותם הילדים היהודים את המצב אשר בו הם היו מצויים. הוריהם כבר לא יכלו לשמור עליהם ולהשיב לכל אותן השאלות שחלפו בראשם של ילדיהם, שנולדו למציאות של גזרות וחיים סביב חומות הגטו. הילדים רצו לספר על כל הדברים האיומים שהם עוברים למישהו, לאדם קרוב. חשקה נפשם להשמיע קול זעקה אל מול העולם הלא מובן, אבל הם היו לבד. רק הם ודף נייר מקומט, שבו הם ציירו את כל אשר חוו על פי דמיונם.

 הגעגוע לבית עם החצר שנותרה מאחור

 הרצון לשבת עם כל המשפחה מסביב לשולחן

 הפחד מהמקום הסגור

 שיעור עברית בפינת המסתור

מזרק גדול שאומר הכול