פרויקט "והדרת" הפרוס בכל רחבי הארץ, עלה לאחר ההבחנה באחת הבעיות הבולטות בחברה הישראלית - הבדידות ממנה סובלים הקשישים. על מנת להפיגה, נפגשים בני השירות הלאומי עם הקשישים אחת לשבוע, מעלים חיוך על פניהם ובעיקר נתרמים מהם לא פחות מאשר התרומה לקשישים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• השבוע בעבר: האירוויזיון מגיע לעיר הקודש
• אמ;לק: הפתרון שנמצא לתלמידים המודאגים
• באנו לעזרת חבר: אלסקו ובראד מחכים לכם
  

לאריאל אלבז (19) מהשומרון ולשירה בלה לב (19) מפדואל, היה ברור שאת השירות הלאומי שלהן הן יעשו עם קשישים. "תמיד היה לי קשר לקשישים ואהבתי אותם. כשהתחלתי לחפש מקום לשירות הבנתי שזה הדבר המתאים בשבילי", סיפרה לב לפרוגי.

 מגיעות כדי לשמח

בפרויקט שנוסד ביוזמת המשרד לשוויון חברתי ומנוהל על ידי עמותת מטב בשיתוף עם המשרד, מגיעות השתיים פעמיים בשבוע למרכז היום, אשר בו הן מעבירות את זמנם של הקשישים ועושות ככל שביכולתם על מנת לשמח אותם. על כתפיהן מוטלת האחריות לספק את הפעילויות השונות עבור הקשישים במרכז. אלבז ובלה לב משוחחות עם הקשישים, מטיילות איתם, ובעיקר עושות להם טוב על הלב.

לדברי אלבז, מבין כל הקשישים שהיא מלווה בפרויקט, ישנה קשישה שחדרה לה ללב במיוחד. "היא כל הזמן הולכת לחוגים ורוקדת. אני מסתכלת עליה ורוצה להיות כמוה, זה עושה לי שמח בלב. אני מקווה להיות כמוה כשאגיע לגילה".

עד כמה הפרויקט שינה את צורת החשיבה שלכן?

אלבז: "אני מרגישה שהפרויקט מקדם אותי בחיי היום יום, הוא גורם לי לעבוד על ההקשבה וההכלה".

לב: "ההשתתפות בפרויקט גרמה לי לחשוב כיצד אני רוצה שחיי יראו בעתיד, כיצד תראה המשפחה שלי ואיזה מן קשישה אהיה".

"מרגישה שזה המקום שלי"

היו לכן בדרך נקודות שבירה? 

אלבז: "אחרי שהתחלתי את השירות, הרגשתי שאני לא מועילה ולא עושה שום דבר. אבל שמעתי על תקנים אחרים והבנתי שאני צריכה להישאר. הרגשתי שעובר יום וכלום לא השתנה, וזאת השגרה, לא קורים דברים גדולים או מיוחדים. אבל הבנתי שאני משמחת את הקשישים והחלטתי להישאר. מהרגע שהחלטתי להישאר בפרויקט, אני מרגישה שזה המקום שלי".

לב: "בתחילת השירות קיבלתי קשישה שהייתה לי קשה. היא דיברה המון והגעתי למצב שהיה לי קשה להקשיב לה. הרגשתי שאני לא מתפקדת כמו שצריך. בסופו של דבר, הבנתי שלא תמיד אפשר לעשות הכל בצורה מושלמת. אותה קשישה הרגישה שהקשבתי לה ועזרתי לה, והבנתי שזה מה שחשוב באמת".  

עם אילו תחושות אתן יוצאות לאחר המפגש עם הקשישים?

אלבז: "הקשישים הם אוכלוסיה מדהימה, אני מרגישה שאני פשוט משמחת אותם. גם כשאני לא נמצאת, אני יודעת שהקשישה מחכה לי וזה הדבר הכי משמח שיש. אחת הבעיות הכי גדולות אצל קשישים היא הבדידות. אנחנו מגיעים לבקר אותם, לשמח וזה שווה הכל".

לב: "התחושות שונות, יש קשישות שנותנת לי תחושה של סבתא נוספת, יש אחרות שנותנות תחושה של החברה הכי טובה שלי ויש קשישות שגורמות לי לתחושת הערצה. זה כל היופי שבדבר - עם כל קשישה זה משתנה, אבל תחושת הסיפוק נשארת".