אני עדיאל גבייאו, בן 18 וחצי מכרמיאל. אמנם היום אני בכיתה י"ג במסלול הנדסאים, לומד קשה ומתפתח, אבל אם הייתם שואלים אותי לפני שלוש שנים איפה אני אהיה ומה אעשה, סביח להניח שהתשובה שלי היתה אחרת לגמרי. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• שחקו וגלו: האם אתם עצלנים?
• למען עתידנו: איך אנחנו יכולים לעזור לכדור הארץ שלנו?
• חוסר שינה ולחץ: הטעויות שכולנו עושים במבחן

את הסיפור שלי אני אתחיל מתקופת החטיבה. הייתי בכיתת מחוננים בחטיבת ביניים "פסגות" בכרמיאל ושחקן כדורסל. על פניו – נשמע מדהים, אבל עם הזמן דברים התחילו להשתנות. באותה תקופה עברנו כל המשפחה דירה לשכונה אחרת, שנחשבת קצת יותר מרוחקת. בעקבות זאת תחושות של בדידות התחילו להציף אותי. הייתי רחוק מהחברים, רחוק מבית הספר ורחוק מהסביבה שהייתה לי בית. כדי להתמודד עם הבדידות, התחלתי לכתוב ראפ. מאז, התחיל הראפ להיות חלק בלתי נפרד מחיי ועזר לי להתמודד עם סיטואציות שונות בחיים. 

עם זאת, אף אחד לא הכין אותי לסיטואציה שגרמה לי להבין שאני כבר לא ילד ושאני גם לא בדיוק נער "רגיל". תבינו, כרמיאל זאת עיר קטנה. כולם מכירים את כולם ויש הרגשה של משפחה, לא משנה מה צבע העור שלך. ככה שבתור ילד מהעדה האתיופית, לא יצא לי מעולם לחוות סוג של גזענות מצד תושבי העיר. עד אותו רגע שהתחלתי להבחין בשוטרים שמשוטטים בשכונה שלי במשך רוב שעות היום. בבוקר, צהריים וגם בלילה. 

© צילום פרטי

בהתחלה הייתי מאותם "תמימים", שכאשר שוטר נטפל אליהם, הם מדברים בנימוס ובכבוד לא מתחצפים ולא מנסים לברוח. הייתי בטוח שזאת הדרך הנכונה עבורי להתמודד עם המצב, אך מאוד מהר גיליתי שטעיתי, וגם שילמתי על זה ביוקר. יום אחד, שוטרים הרביצו לי בטענה שהתפרעתי וזרקתי עליהם משהו. כמובן שזה לא היה נכון, אבל להם זה לא היה משנה. הרי לא אכפת להם באמת מהמצב שלך, לא אכפת להם שאבא שלך נפטר בזמן ששירת בצה"ל או שאמא שלך שומרת שבת ובגלל זה היא לא עונה כשמתקשרים אליה בסופי שבוע. כל מה שאני הייתי עבורם זה בסך הכל עוד פראייר שאפשר לתת לו דו"ח. 

מאותו יום אפשר להגיד שהכל התחיל והדרדר. כבר לא היה לי אכפת מה חושבים עלי, העיפו אותי מהבית ספר ומשם עברתי לפנימייה. גם בפנימייה לא שרדתי וחזרתי לעיר. חשבתי כבר להפסיק ללמוד וששום דבר לא ייצא ממני. איכשהו, הגעתי לעמותת "נירים". בהתחלה, הייתי רגל בפנים רגל בחוץ, אבל בעיקר בחוץ. עשיתי קצת שטויות ונפתחו לי תיקים במשטרה. כדי שהם ייסגרו, קצינת המבחן אמרה לי שאני צריך לקחת חלק במועדון נוער בעיר וישר חשבתי על "נירים". 

המדריכים במועדון של נירים ידעו להוציא אותנו מכל ההסתבכויות, פעמיים ואפילו גם שלוש פעמים בשבוע. הם תמיד היו שם בשבילנו ונתנו לנו הרגשה שאנחנו לא לבד ושיש לנו אוזן קשבת. הם עזרו לנו בבית הספר וגם לפעמים מול רשויות החוק, שלא תמיד הצלחנו להסתדר איתם. העמותה נתנה לי נקודת מבט שונה לגמרי על החיים ועל המצב שלי. בזכותם הבנתי איך אני מרים את עצמי למעלה. בעקבות זאת, חזרתי לבית הספר, לאט לאט אבל בטוח, הפסקתי להסתבך, עשיתי בגרויות ועדיין המשכתי להתמיד במוזיקה ובראפ. 

© צילום פרטי

בכיתה י"ב כבר התחלתי להופיע בסדרה "ביטים", שנתנה לי במה בקנה מידה ארצי והפכה את החלום שלי למציאות. היום אני ראפר במשרה מלאה ובמקביל סטודנט להנדסה. היום אני כבר לא עושה שטויות, לא מסתבך ולא פועל בדרכים שיגרמו לי להפסיד את הדברים החשובים לי. הגעתי עד לאיפה שהגעתי, אז למה לי להפסיק?  

לסיום, אני פונה אליכם, לחבר'ה שנמצאים בכל שכונה, בכל עיר בארץ – אל תפסיקו להאמין בעצמכם ולהשקיע, כי בסוף זה ישתלם! אל תפחדו מכישלון ותדעו שלכל החלטה שתקחו במהלך החיים שלכם, יש מחיר. פשוט תוודאו, ששווה לכם לשלם אותו.