טור אישי: "אני קופאת". צילום: adobestock

טור אישי: "אני קופאת"

כולנו נקלעים לסיטואציות מורכבות, שנראה לנו שהיום כבר לא יכול להיות גרוע יותר, אבל כמה מאיתנו זוכים לקרן אור שמאירה לנו את היום? פארן רז בטור מרגש ומיוחד, על האיש שהאיר לה את היום, מאיר

אני קופאת. כבר כמה שעות שאני מחפשת משהו שיחמם אותי.
זה קרה ברגע אחד.בדרך לתחנת אוטובוס, פתאום -בום. גשם מטורף שוטף את הרחוב. אני עם מדי א׳ דקים, לפני שהספקתי להבין משהו מצאתי את עצמי סחוטה כמו כלב רטוב. הגשם המשיך ואני התחלתי לרעוד מקור.
וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר שגרתי בקנדה והתמודדתי עם מינוס שלושים מעלות,ועכשיו אני בישראל- רועדת מקור.
bd9297fe157a3
 
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
רצתי לתחנת אוטובוס והצטופפתי עם הרבה אנשים בתחנה, הגשם המשיך לשטוף אותנו ללא הפסקה. כולם היו עם פרצופים זעופים, כמה התעצבנו אחד על השני. היה קר, בין כולנו. עליתי לאוטובוס, היו כמה דחיפות והנהג היה עצבני. איך אפשר להאשים אותם? קר מאוד. כולנו סחוטים ועייפים, רטובים וקר... קר מאוד.
 
הגעתי לתחנה המרכזית. רציתי לחפש חולצה טרמית או משהו שיחמם אותי. מישהו עבר לידי וצחק על זה שאני עם נשק ואני אישה. לדעתו זה לא הגיוני. המשכתי ללכת, אני רק חיפשתי משהו שיחמם אותי.
והוא ממשיך בשלו וממשיך להציק ואני מצידי המשכתי להתעלם.
קר לי מאוד, אני סחוטה. נדמה שאפילו כלבי הרחוב פחות רטובים ממני.
 
עליתי לעוד אוטובוס. האוטובוס נתקע. כמה נוסעים צעקו על הנהג, כאילו שהוא אשם. אני קיוויתי שהוא ידליק מזגן עם חימום, אבל הוא פתח את החלון. בניסיון נואש לשנות אווירה. היה קר. קר מאוד. היינו סחוטים. 
ואני? אני כבר כמה שעות מחפשת משהו שיחמם אותי.
 
הגעתי לתחנה המרכזית באשקלון. עדיין רטובה, עדיין קר לי. אדם מבוגר ישב על כיסא ומלמל לעברי כמה מילים. התעלמתי בתקווה שיפסיק. הוא המשיך - ואז שאל: ״את רוצה לקרוא שיר שכתבתי?״
״מה זאת אומרת?״ שאלתי בתמיהה
״כתבתי שיר על חילוץ והצלה, אני מאוד אוהב אתכם. את רוצה לקרוא״? 
״ברור! כמובן!״ עניתי.
הוא הקריא לי את השיר. ופתאום, פתאום הרגשתי משהו שונה.
הסתכלתי עליו בעיניים דומעות ואמרתי לו תודה.
כבר כמה שעות שאני מחפשת משהו שיחמם אותי ועכשיו? עכשיו חם. תודה לך מאיר. לגמרי מאיר את היופי במדינה שלנו, הטוב שקיים- והאנשים הטובים שיש באמצע הדרך.
מאיר
מאיר © פארן רז
 
תגובות