מלחמת העולם השנייה היא אחת מהמלחמות הנוראיות והקשות שידע העולם. עם זאת המלחמה הגיעה לעם הסובייטי והוא העם שנהרג ונרצח הכי הרבה בזמן המלחמה. המלחמה הזאת השפיעה על כל המשפחות הסובייטיות. אני גדלתי במשפחה סובייטית ועם זאת יש לי סיפור מאוד מרגש שעובר בדורות בקרב משפחתי. הסיפור שבחרתי לספר הוא על סבא שלי שגדל בלי אבא, שיצא לקב ומעולם לא שב. סבא שלי חיפש את אביו שלושים שנים ואלו היו שנים לא פשוטות עבורו. 

• מור חממי מדברת על משבר הרקדנים בצבא והשאיפה להגיע לחו"ל
• תתעוררו: כל הדרכים לבוקר טוב יותר

כשפרצה המלחמה גייסו את אביו של סבא שלי,סבא רבא שלי, יעקב בן אברהם. הוא נלחם בנאצים כשהיה בן 33 והוא יצא לקרב באומץ גדול כשהוא משאיר מאחוריו משפחה שלמה. סבא שלי ומשפחתו הספיקו לברוח מאוקראינה וכאשר נגמרה המלחמה משפחתו של סבי החליטה לחפש אותו. הדרך לא הייתה כל כך פשוטה כמו שהם ציפו. המסע שלהם התחיל עוד הרבה לפני כן, כשהמשפחה קיבלה מכתב המבסר כי הוא נעלם במלחמה ללא שום תאריך ומקום. סבא שלי החליט שהוא לא מוותר וממשיך לחפש בדרכים שונות כמו לכתוב מכתבים לסופרים אשר כתבו על המלחמה, מכתבים לארכיון ולמסודות צבאיים שונים. הוא הצליח להגיע למסמכים סודיים של המלחמה וכך הוא קיבל כיוון איפה אפשר לחפש את אביו.

התרגשתי ונדהמתי לגלות עד כמה היה קשה למצוא ולאתר אותו. סבי נסע למקום שהתקיים הקרב ומצא אנשים שזכרו את אביו והצהירו שאכן נהרג בקרב הנורא. באותו מקום, יש אנדרטה עחיב כתובים שמות החיילים שנהרגו באותו הקרב המדובר וסבא שלי הצליח להוסיף את שמו של אביו. עבורו זה היה הישג גדול, אחרי 30 שנים לדעת איפה הוא מת וקבור וגם להנציח אותו.

אבא שלי שמע על התנדבות של תנועת "התעוררת" שמגיעים לשמח את הגיבורים הסובייטים ששרדו את המלחמה. כיוון שזה יום שפחות מקבל במה, שמחתי על היוזמה ההתנדבותית. אחרי שהכרתי את הסיפור המרגש של סבא שלי ואביו לא חשבתי פעמיים והחלטתי ללכת עם אבא שלי לבתיהם של שורדי מלחמה סובייטים ולשמח אותם. לקחנו איתנו פרחים, ברכות ובלונים לכל אחד מהשורדים שביקרנו.

בזכות הגיבורים הללו אנחנו חיים. העובדה שהם בסיכון ואין להם את האפשרות לצאת מהבית עוררה בי את הרצון להגיע לכל בית ולברך אותם בעצמי. בהתחלה התרגשתי ואפילו הייתי קצת מובכת, כי זאת התנדבות שונה שאף פעם לא התנסתי בה. זה משהו חדש ושונה עבורי, אבל זה נועד למען מטרות טובות. בכל פעם שפתחו לנו הגיבורים את הדלת הייתי עם דמעות בעיינים. ראיתי את השמחה שלהם שבאנו עד אליהם בכדי להעלות חיוך על פניהם ולהזכיר להם שהם הגיבורים שלי.