"כמה עוד אפשר להמשיך ולהוסיף שמות לטקסי יום הזיכרון?". ירון ברנר

"כמה עוד אפשר להמשיך ולהוסיף שמות לטקסי יום הזיכרון?"

היחס של לין כוגן לטקסי יום הזיכרון נע בין עצב, פחד וייאוש. בטור אישי ליום הזיכרון היא כותבת על התחושות, הפחדים, החששות והתקווה לשקט. "הצמרמורת היא צמרמורת של פחד, פחד מוצדק"

אני זוכרת את רוב הטקסים של ימי הזיכרון, במיוחד את האחד שהשתתפתי בו בכיתה ה'. הקראנו טקסטים שהיום כשאני חושבת על זה, כנראה שלא באמת הבנתי את מה שקראתי. אני גם זוכרת שרקדנו את מיליון כוכבים, היה בזה משהו מרגש, היו לי דמעות בעיניים. אני עדיין יכולה לתאר את התחושה הזאת שמילאה אותי, את תחושת הגאווה שסיפקה אותי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי: 

"אני לא רוצה להיות קורבן נוסף במלחמה עקובה מדם"

היום, כמה שנים אחרי זה, הדעה שלי על הטקסים קצת השתנתה. אני כבר לא מקשיבה לכל מה שנאמר, כי לרוב לא נאמר שום דבר חדש. גם אין לי דמעות בעיניים, בסוף הטקס, כששרים את התקווה. לפני הכל, אני רוצה להגיד שאני חשה את הכאב על כל הקורבנות, על החיילים שנפלו כדי שנהיה בטוחים, ועל החפים מפשע שנהרגו. אבל עכשיו, שנתיים לפני שתורי להתגייס לשורותיו של צה"ל, אני גם מפחדת. אני לא רוצה להיות קורבן נוסף במלחמה עקובה מדם.

©  אחיה ראב"ד

 

לטקסי הזיכרון יש שני צדדים לדעתי, הצד שמעודד להתגייס, לקחת חלק בשמירה על המדינה שלנו, אני קוראת לו הצד החיובי, והצד שמפחיד, שמראה את כמות השנים שאנחנו נלחמים ללא תוצאה אמיתית, הצד השלילי.

קריאת תפילת יזכור, הסרטונים שמספרים את הסיפור של החיילים שנפלו בקרבות, גורמים לי לרצות להילחם למען המדינה שאני מאוד אוהבת, להמשיך את המורשת שאני רוצה לשמר ושרבים לפני החלו לבנות. בנוסף, אולי זאת רק אני, אבל חשוב לי להשפיע ולהיות מישהי שיזכרו בעתיד, להשאיר איזה חותם, סימן כמו שיש על המושבים באוטובוס "הייתי פה!". הטקסים החוזרים מדי שנה, בונים את התחושות האלו בי ואני בטוחה שבעוד רבים מאיתנו, כי בסופו של דבר רובינו מתגייסים. 

אך יש לי שאלה אחת שאני חייבת לשאול, מה עם הצד המשתק? מה עם הקול הזה בראש שאומר "אני לא רוצה למות יש לי עוד כל כך הרבה דברים לראות' לא הספקתי לטוס עדיין לאמריקה!".

"הגיע הזמן להראות גם את מה שהם הותירו אחריהם"

הצמרמורת שיש לי ביחד עם התחושות שתיארתי מוקדם היא צמרמורת של פחד, פחד מוצדק. המלחמה שמתנהלת במדינה שלנו בין מחנות שאני כבר לא מצליחה לעקוב אחריהן, היא אינסופית ומתישה. אף אחד לא מרים את הכפפה להפסיק אותה. אם הכפפה הייתה כבר לבושה על ידו של מישהו, אולי לא היינו צריכים צבא שחובה להתגייס אליו. כיום אי אפשר לדמיין אפילו את המדינה שלנו כמדינה בלי גיוס חובה.

תגידו לי אתם ואתן, כמה עוד אפשר להילחם? כמה עוד אפשר להמשיך ולהוסיף שמות לטקסי יום הזיכרון הקצרים שמנסים לדחוס בהם הרבה מידע? על כמה עוד אנשים יהיה רלוונטי המשפט "נזכור ולא נשכח"?

 

© ירון ברנר


השנה בטקס יום הזיכרון אני אנסה להקשיב קצת יותר, לחקוק עמוק בראשי את הסיפורים של החיילים, של הנופלים. אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה הטקסים מתנהלים, להתחיל לחשוב מחדש על מה שאנחנו רוצים להעביר לדורות שגדלים כל שנה עם טקסים כאלו, שאף פעם לא משתנים, כי בסוף יכול להיות שנישאר בלי בני נוער שרוצים להילחם למען המדינה הקטנה שלנו שעברה כל כך הרבה.

הגיע הזמן להראות, בנוסף לכאב שלא ניתן להתעלם ממנו, גם את מה שהם הותירו אחריהם, את מה שהם עזרו להקים, את החיים שכל הנופלים הצילו. להראות שהם לא מתו לחינם, ולהראות לנו, בני הנוער, שאנחנו לא מתגייסים לחינם ושיש עוד תקווה לשנות. אני יכולה להגיד בלב שלם, שחשוב לי להתגייס ולהשפיע, שחשוב לי לקחת חלק בשינוי שאני כל כך מאמינה שיכול לקרות. אבל באיזה מחיר?

תגובות