נהנים מהילדות בדרך שלהם - אנה פיטנר

ישבתי פעם עם אחד העובדים של אגף הנוער. עבדנו יחד במשך מספר חודשים כדי לקדם פרויקט שרציתי להוציא לפועל. רציתי להקים קהילה של ספוקנוער בעיר שלי, כי המקום הזה גרם לי להרגיש כל כך שייכת. הוא נתן לי הרבה מקום לבטא את עצמי וליצור, והאמנתי שכל נער בעיר שלי צריך שיהיה לו את המקום הזה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מייצגים את ישראל בגרמניה: "הסברתי להם מה קורה כאן"
• קופצים לעתיד: איך תראה שנת 2018?
• פרוגרים ליום אחד: לאיזה ערוץ אתם הכי שייכים?
  

אך באחת מהשיחות שלנו, הוא אמר לי שאני צריכה להוריד הילוך ולהתעסק יותר בדברים שמאפיינים בני נוער, כי "התקופה הזאת לא תחזור", ו"אני אפספס את הילדות שלי". זה הרגיש לי מוזר. עשיתי את הדבר שהכי התלהבתי ממנו באותו הרגע והרגשתי שאני סוף סוף מנצלת את הזמן שלי כמו שצריך. האמת היא שרוב בני הנוער שמשקיעים את רוב הזמן שלהם בדברים יוצאי דופן זוכים לתגובות כאלו.

אפשר לראות את זה לא מעט בטוקבקים, לדוגמה באלו שמקבלת נועה קירל. לא משנה אם אתם אוהבים את המוזיקה שלה או לא, אי אפשר להתעלם מהיותה הזמרת הצעירה הכי מצליחה בישראל. כותבים לה בתגובות שנערה לא צריכה לחיות חיים כאלו, שהיא נשלטת בידי אנשים אחרים, ושתחזור לחיות חיים רגילים של נערה בת 16 ממוצעת. התעשייה אומנם נחשבת כ"עולם המבוגרים", אך האם בני נוער שנכנסים אליה בהכרח מפספסים את הילדות שלהם?

יש ציפייה מסוימת מהדרך שבה צעירים צריכים להתנהג: ללכת לבית הספר, להדריך בצופים ולצאת בשישי.
הרי מה לכל הרוחות יש להם לחפש בעולם המבוגרים? שגרה, עבודה מונוטונית, הרים של מחוייבויות בלתי נגמרות. למה שמישהו יוותר על תקופה כל כך חופשית ולא מחויבת כמו הילדות?

אם אתם שואלים אותי, אני לא מסכימה עם זה. כשבוחרים להתעסק במשהו מסויים מתוך תשוקה, אנחנו נשארים צעירים. במובן הזה, אותם מפספסי ילדות לא יזדקנו אף פעם. הילדות מתפספסת כשאין יכולת בחירה, כשילדים נאלצים לצאת לעבוד כדי לעזור בבית. כיום, זהו מצב שמנסים למגר, אך בעבר הלא רחוק זו הייתה ברירת המחדל. היו ילדים, לא הייתה ילדות. הם נשלחו לעבוד מהרגע שיכלו- במפעלים, בשדות ואצל בעלי מקצוע. כל אפשרות של לטעות, להתנסות ולברר על עצמך לא הייתה קיימת.

בעיניי הילדים ש"מפספסים את הילדות שלהם" חווים אותה בצורה הכי טובה שיש, משום שהם מאפשרים לעצמם להתנסות באמת. רוב המסגרות של הנוער כיום לא מאפשרות לקחת אחריות אמתית. כל מה שאנחנו אמורים לעשות בבית הספר מוכתב כמעט לחלוטין מלמעלה. גם בחוגים שלנו, איפה שכביכול יש לנו בחירה, מישהו מחליט בשבילנו מה עושים, וכך זה ממשיך בצבא ובאוניברסיטה.

יתרה מזאת, העובדה שבני הנוער עושים דברים השייכים כביכול לעולם המבוגרים, לא סותרת את ההתנסות בחוויות הרגילות. רובם ממשיכים ללכת לבית הספר, לצאת עם חברים בשישי, להתנסות באהבה ראשונות. ראו למשל את נועה קירל וברק שמיר, ועדי ביטי המעידה על עצמה שהיא תלמידה טובה. הפספוס האמתי היחיד הוא לעשות רק את מה שמצופה ממך. אולי, אלה לא בני הנוער שמפספסים את הילדות, אלא המבקרים שמפספסים את החיים?

מדלגים על החוויה - שירלי פנקר

כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו. בשירה, בריקוד, במשחק, או אפילו באופנה. הם בעלי בטחון עצמי וכריזמה, שלא מאפיינים בדרך כלל את בני גילם, אך זו בדיוק הסיבה להצלחתם הגדולה. כן, אלו הילדים שהחלום "להיות מפורסם" עבורם הוא לא רק אמירה שנזרקה לחלל האוויר ונשכחה כעבור זמן קצר, יחד עם שאר החלומות שלא הושגו. הם הצליחו להגשים את חלומם (לשיר, לשחק או להתעסק באופנה) בעזרת כוח רצון ותמיכה רבה מצד הוריהם, וכעת מעוררים את קנאתם של כל בני גילם.

יוטיוב, אינסטגרם, סנאפצ'אט ומיוזיקלי הם רק קומץ קטן מכלל הרשתות החברתיות בהם שולטים היטב הילדים המדוברים, שמצליחים ליצור תוכן שפונה לקהל יעד רחב וסוחף אחריו את מעריציהם הרבים, שרוצים להיות בדיוק כמוהם.

לפעמים הכל התחיל מסרטון יוטיוב בן ארבע דקות שזכה לתשומת לב רבה, ולעתים מדובר בתהליך ארוך ואינטנסיבי, שכלל התערבות מצד המבוגרים שדחפו את הילד לכל פורמט אפשרי עד שמצאו את מקומו המתאים. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה - שמו של הילד גורם לעיניהם של מעריציו לנצנץ מהתרגשות ולאוזני אנשי התקשורת והשיווק לשמוע את צלילי ה"בלינג-בלינג" המוכרים של הכסף המצטבר בחשבון הבנק.

לפעמים נדמה כי אותם הטאלנטים הצעירים חיים את ה"חיים הטובים": מופיעים בפרסומות טלוויזיה או על שלטי חוצות ברחבי הארץ, מגיעים להשקות ומצטלמים עם כל הידוענים המוכרים, מקבלים מוצרים בחינם כדי לשווקם ברשתות החברתיות, בעלי אלפי עוקבים באינסטגרם וכל תמונה שלהם מקבלת אין ספור לייקים, תגובות ושיתופים. החיים שלהם נראים בדיוק כמו הדובדבן המתוק ביותר שנח בקלילות על קצה ערימת הקצפת.

אבל אם נמשיך להתבונן בתשומת לב ונשתדל שלא להסתנוור מכל היתרונות וההטבות המגיעות יחד עם "חיי הפרסום", ניתן יהיה לראות שיש גם לא מעט חסרונות. החל מהתעוררות בשעות המוקדמות של הבוקר כשהשמש עצמה טרם התעוררה, על מנת להגיע בזמן לסט צילומים; שאמנם יתחילו רק בעוד מספר שעות, אך יש לקחת בחשבון את שעות הנסיעה הארוכות, את הישיבה הממושכת על הכיסא בזמן סידור השיער והאיפור, ואת שאר ההתארגנות הכוללת עוד כמה הסברים והוראות. ועוד לא דיברנו על חיי החברה שנפגעים כתוצאה מהוויתורים שיש לעשות בשל לוח הזמנים העמוס. במקום לצאת לבלות עם חברים ולעשות שטויות של ילדים, הם מוכרחים להיות נוכחים בצילומים, בהשקות או בראיונות לתוכניות טלוויזיה חדשות, וכך נוצר ריחוק ביניהם לבין חבריהם לספסל הלימודים ופספוס של הזדמנויות וחוויות חד פעמיות.

חשוב גם לזכור שעל אף חיי הזוהר והפרסום, אף הורה לא מזניח את ההשכלה של ילדו, ולכן על אותם הילדים להשקיע פי שניים מבחינה לימודית; להשלים את כל החומר שפספסו, ללמוד למבחנים בזמן הנסיעות ולהכין את שיעורי הבית בשעות הלילה המאוחרות.

"חיי הכוכבות" גורמים לאותם הילדים להתבגר מהר מדי, בין אם ירצו בכך ובין אם לא; תמיד לעמוד בלוח הזמנים, להיות נוכחים בפגישות וראיונות עם אנשים מבוגרים, לומר את הדברים הנכונים ולדעת מה מתאים ומה לא מתאים, מה יקדם ומה יכשיל. להיחשף לתכנים שאולי לא היו נחשפים אליהם אלמלא הפרסום, להתלבש בסגנון שאולי לא ירגישו בנוח איתו או לפרסם מוצר שהם לא אוהבים. הם צריכים לדעת מי חבר אמיתי ומי רוצה לנצל, מי מתקרב אליהם רק בעקבות הפרסום ומי באמת לצדם. הם צריכים להיראות בצורה מסוימת, לאכול את הדברים הנכונים ולהתאמן אצל מאמני הכושר המתאימים.

אולי הם הרוויחו דברים שלא כולנו זכינו לחוות כמו לפגוש מפורסמים או ללכת ל"מקומות של מבוגרים", להופיע מול קהל של אלפי אנשים, או לקבל מתנות ואהבה מאין ספור אנשים. אך אני מאמינה כי הם ללא ספק מפסידים את הילדות שכולנו מכירים, כמו ללכת לקולנוע עם חברים מבלי שיצלמו אותך בסתר ויבקשו תמונה או לרבוץ בבטלה על הספה ולזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה מבלי שאנשים מבוגרים ירדפו אחריך עם לוחות זמנים, פגישות וראיונות. אמנם עכשיו הם נהנים מכל רגע, אבל אולי יבוא יום והם יתהו לעצמם - מה היה קורה אם? וירגישו צביטה קטנה בלב על שוויתרו על ההזדמנות לחוות ילדות רגילה, ילדות כמו שהייתה לי ולך.