ביום שישי הקרוב ה-7 ביוני, ייערך אחד מהאירועים המדהימים, מושקעים וחשובים ביותר שמתרחשים בישראל מדי שנה – פסטיבל הוויגסטוק. הפסטיבל התקיים לראשונה בניו יורק בשנות השמונים ובשנת 1995 – הוא יובא לישראל; והפך למסורת מפוארת באירועי הגאווה מטעם המרכז הגאה של עיריית תל אביב – יפו

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את הקהילה הגאה?
• בלי סודות: "אפשר להיכנס להריון ממגע יבש?"
• TLVFEST: "לא היה קל להבין שלסרט לא יכול להיות סוף שמח"

השנה, הפסטיבל יתקיים בליצמן בר בנמל תל אביב ויכלול עשרים וארבעה נאמברים ועשרים ותשעה פרמורמריות מיוחדות וביניהן: טלולה בונט, גלינה פור דה ברה, ליזי לה בל, גיילורד רוטשיל, אלטע איגור ואפילו אמילי לה פוב, או בשמו האמיתי – רותם לוצקי, אמן דראג בן 18 המסיים בימים אלו את כיתה י"ב, אנרגטי ובעל סטייל יוצא דופן. לוצקי, המתגורר בקיבוץ המעפיל, הוא אמן יוצא דופן ומסקרן במיוחד. מלבד דראג, הוא מתעסק גם באומנות, מוזיקה, אופנה ואפילו כתיבת שירה. אז מתי הוא בעצם יצא מהארון, מהי משמעות השם הייחודי של דמות הדראג שלו? 

באיזה גיל יצאת מהארון וכיצד התמודדת עם התגובות והביקורות השליליות?

"יצאתי מהארון בסביבות גיל שלוש עשרה, מתוך אימפולסיביות והרגשה שאני חייב לפרוק את זה מעצמי. תוך פחות משבוע, כמעט כל השכבה ידעה שיצאתי מהארון וכמובן שנתקלתי בתגובות שליליות; הרי שאני גר במקום די הומוגני ושמרני, אין פה הרבה אנשים ש"בולטים בנוף" ואלו שכן - קצת נדחקים לשוליים. התגובות השליליות כללו קללות מצד הבנים בשכבה ואינספור הצקות והקנטות. למרות היחס המחפיר הזה – אף פעם לא באמת התביישתי במי שאני, אך יחד עם זאת - בהחלט הייתה לי איזה שהיא "נקודת שבר" באיך שראיתי את עצמי ואת החברה שמסביבי. אולם, בדיעבד – אני מבין שהאירוע הזה רק חיזק אותי ולימד אותי מי האנשים שכיף לי להיות במחיצתם ונוכחותם חשובה בחיים שלי".

באיזה גיל נחשפת לראשונה לעולם הדראג? והאם הרגשת חיבור לעולם הזה כבר בהתחלה?

"בשנת 2014, נחשפתי לראשונה לתוכנית “Rupaul’s Drag race” (המירוץ לדראג של רופול);ואני זוכר שהעולם הזה מאוד קסם לי ומאוד הערצתי את האסתטיקה ואת הרעיון שעומד מאחורי דראג. כתוצאה מכך, התחלתי לחקור על התרבות הזאת, ההיסטוריה שלה, מלכות מפורסמות כמו – ליידי באני, אירועים היסטוריים כמו – פסטיבל הוויגסטוק (שדרך אגב – אני עדיין בשוק שאני זוכה לקחת בו חלק) ואפילו התחלתי להתנסות בעצמי".

מה מקור ההשראה לדמות הדראג שלך?

"אני זוכר ממש את הרגע שבו בחרתי את שם הדראג שלי: לפני כשנתיים, במהלך שיעור תולדות האומנות, למדנו על אנרי מטיס - אמן שהתחיל זרם חדשני באומנות שנקרא - "פוביזם". כשמבקרי האומנות היו מגיעים לראות את הציורים שלו, הם נהגו לקרוא להם "לה פוב" (לה פוב = חיות הפרא בצרפתית). בשלב כלשהו, ראינו ציור של אשתו של מטיס וכששאלתי את המורה איך קוראים לה - היא אמרה: אמילי. עשיתי אחד ועוד אחד ויצא: "אמילי לה פוב", או בתרגום חופשי מצרפתית - "אמילי הפראית". הצליל והמשמעות של צירוף המילים הזה קסמו לי ולכן - מאז, אני בעצם מופיע תחת השם הזה ואני מרגיש מאוד מחובר אליו".

האם אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה עלית על דראג? אם כן, כיצד הרגשת?

"ברור! הפעם הראשונה שהופעתי בדראג הייתה במרכז הגאה בגן מאיר, במסגרת אירוע של ארגון "איגי" (ארגון נוער גאה). אומנם בהתחלה זאת הייתה חוויה קצת מלחיצה, כי רק באותו בוקר נודע לי שאני מופיע והצוות היה קצת עוין כלפי מפני שעשיתי להם בעיות עם הליין-אפ והגעתי מאוחר, אך, בסופו של דבר - הצלחתי בכל זאת להופיע וזאת הייתה תחושה נורא משחררת והרגשתי שזאת הייתה התחלה מדהימה של משהו חדש. בנוסף לכך, אפילו הכרתי שם כמה מהחברים הכי טובים שלי, שבניהם גם אחיות הדראג שלי - פאדווה אבו פרחה ועלמה, שדרך אגב – מופיעות ביחד איתי בוויגסטוק הקרוב".

כפי שאתה בוודאי יודע – בתקופה האחרונה, חלה עלייה במודעות לתופעת ההטרדות המיניות, בזכות קמפיינים כמו - #metoo ועוד. האם בתור אמנית דראג צעירה, יצא לך להיתקל בתופעה הזו? ומה אתה חושב על היחס שלנו כחברה לתופעה הזו?

"בהחלט יצא לי לחוות הטרדות מיניות, גם כשהייתי על דראג וגם כשלא. למשל – פעם, הופעתי במסיבה ופתאום - הרגשתי יד מתקרבת לאזור המפשעה שלי, דבר שמן הסתם גרם לי לתחושה איומה. הרגשתי כמו בובת ראווה שאנשים פשוט יכולים לבוא ולגעת בה מתי שהם רוצים. באותו רגע הבנתי שתופעת ההטרדות המיניות לא נוגעת אך ורק בנערות ונשים, אלא שלמעשה - זוהי תופעה נפוצה ומסוכנת, שכמעט אף אחד לא בטוח ממנה. אני חושב שבהחלט צריך להבהיר לאנשים שבאים לראות מופע דראג, שהפרפורמריות הן לא מייצג וגם לא משהו חסר רגשות, שאפשר לגעת בו ולצלם בלי רשות. לדעתי, אנחנו ממש לא מתייחסים לתופעה הזאת מספיק (ממש לא רק בהקשר של דראג) ושחייבים להגביר את המודעות לגבי דברים כאלה. אנחנו, כחברה, צריכים ללמד נערים וגברים שלהטריד זה לא "מגניב" וזה לא בסדר ולהסביר להם איפה עובר הגבול".

יצא לך להשתתף במצעד הגאווה? 

"אכן יצא לי והשנה זה למעשה הולך להיות המצעד הרביעי שלי. החוויה הטובה ביותר שלי מהמצעד היא למעשה המצעד הראשון שלי, אשר היווה חוויה מאוד קסומה עבורי. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית על דראג והרבה אנשים צילמו אותי והצטלמו איתי. אני חושב שבמידה ויודעים להשתמש במרחב הזה נכון, אז הוא יכול להפוך להוות אטמוספירה פתוחה, מקבלת וקסומה, עבור כל משתתפי המצעד. יחד עם זאת, אני חושב שהמצעד הוא ממש לא תחליף לכל הזכויות שמגיעות לקהילת הלהט"ב, אשר לא ניתנות לנו על ידי הממשלה".

בסוף שנת 2015, במצעד הגאווה – חרדי ישראלי רצח בדם קר את שירה בנקי ז"ל. כיצד זה השפיע עלייך בתור נער מתבגר שהרגע יצא מהארון?

"זה מאוד השפיע עליי וזה בהחלט גרם לי לחשוש לחיי וגם - מאוד לכעוס על זה שאני בכלל צריך לחשוש. אך, בסופו של דבר - זה הביא אותי למסקנה שאני צריך לצאת למצעדים ולהילחם על הזכות שלי לחיות בביטחון מבלי לפחד בגלל הזהות שלי. אני חושב שאירועים כאלה קורים וזה עצוב ושובר לב, אבל אירועים כאלה גם מאוד מחבקים את הקהילה שלנו ומזכירים לנו שאנחנו צריכים להתגבש, להתאחד ולהפגין על הזכויות שלנו ושל האחים והאחיות שלנו".

ספר לנו על פסטיבל הוויגסטוק שבו אתה עומד לקחת חלק; ואיך זה מרגיש להשתתף בו בגיל כל כך צעיר?

"פסטיבל הוויגסטוק הוא בעצם אירוע שהתחיל בשנות השמונים בניו-יורק; והוא כלל הופעות של מגוון מלכות דראג. בשנת 1995 - הפסטיבל הגיע לראשונה לארץ, במטרה להגביר את המודעות למחלת האיידס וחולי איידס. זה אירוע מאוד פוליטי שמתקיים למען מטרה חשובה, שרלוונטית גם היום. השנה, הוא קורה בתל אביב בתאריך ה-7.6, בהנחיית בנות הקרוס. זה הולך להיות אירוע מאוד גדול, שכולל עשרים ותשע פרפורמריות מטורפות, מדהימות ומרגשות! יהיו שם כל כך הרבה סוגים של דראג וזה יהיה מגוון ומהמם וסופר מדהים".

האם יש מסר כלשהו שתרצה להעביר דרך השתתפותך בפסטיבל זה?

"האמת היא שהדראג שלי הוא לא דראג קונבנציונאלי ולכן - המסר שאני רוצה להעביר הינו שדראג זה הרבה יותר מגבר שמופיע כאישה יפה ונשית ועושה ליפסטינק לשירים של בריטני; דראג בעצם יכול להיות כל דבר! באופן אישי, הדראג שלי מושפע מאוד מעולם האומנות, מסרטי אימה, מאופנת מסלול ובעצם מכל מיני מקומות שנתנו לי השראה מגיל מאוד צעיר. במילים אחרות - המסר שאני רוצה להעביר הוא שכל דראג הוא דראג שיש לו מקום, לגיטימציה ונכונות. הרי שבסופו של דבר, דראג הוא אומנות וכמו בכל סוג אחר של אומנות – אין דבר כזה שאין דבר כזה".

לסיום – האם יש עצה שתרצה להעביר לבני נוער שחוששים לצאת מהארון ואו להיות אומני דראג?

"העצה שלי היא שבמידה ואתם נמצאים בסיטואציה שבה אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לצאת מהארון בציבור כי זה דבר מסכן חיים בשבילכם, אז בשום פנים ואופן אל תרגישו שאתם אשמים בסיטואציה הזאת, כי אתם בהחלט לא. אך, כל עוד כל התנאים מאפשרים את זה – תצאו החוצה, תשמיעו את קולכם, אל תתנצלו ותעשו את האומנות שלכם. לגבי הדראג - בואו לראות דראג, בואו לקחת השראה לדראג, בואו לוויגסטוק, תקבלו השראה, תבנו את הדמות שלכם ותגשימו את החלום שלכם. אם תעבדו קשה בשביל זה ותאמינו שאתם יכולים – אתם תגיעו למקומות רחוקים."