שנתיים אחרי מות אמו, הוציא יובל אברמוביץ' לאור את ספרו ה- 17, שהוקדש לשיחות עם אמו תמר אברמוביץ' ז"ל, שהגשימה חלום והפכה לדוגמנית לפני שנפטרה מסרטן. ישבנו איתו לראיון על הספר החדש "עד הדמעה האחרונה", על הצגת "הרשימה לנוער" שצפויה לעלות בהמשך השנה ועל תכנית הריאליטי של "הרשימה" שנמצאת גם היא בתהליכי הפקה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הצצה ראשונה: טריילרים חדשים לסרטי גיבורי העל
• רכילות בקטנה: אגם בוחבוט ובר ברימר הופכים למתחרים
• רגע לפני הישרדות: ליזה ביך חושפת את הטראומה שעברה

יובל אברמוביץ' הוא יזם, סופר ומרצה בינלאומי שספריו נמכרים בלמעלה מ-20 מדינות. הוא גם עיתונאי, שחקן, מנחה סמינרים וסדנאות. הוא הקים בית ספר לכתיבה, גלריה לאומנות, רשת חנויות לעיר תל אביב, חנות קונספט למגנטים, פתח הוצאת ספרים עצמאית בה פרסם 17 ספרים, גייס למעלה ממיליון וחצי שקלים במימון המון ומכר למעלה מחצי מיליון עותקים מספריו (רק בישראל). הוא מהווה השראה למאות אלפי אנשים, בארץ ובעולם, שהעזו בעקבותיו להגשים את חלומותיהם, הגשים בעצמו עוד חלום - כשהפך לאבא לשתי בנות!

אך למרות כל התארים, ההישגים והגשמת המטרות, יובל מרבה לטעון שהוא - "תמיד נשאר הבן של תמר אברמוביץ'".

"אמא שלי לימדה אותי לחלום", מספר לנו אברמוביץ׳. אמו האמינה שהכול אפשרי; היא הקפידה להגיד לבנה "כן" כמעט לכל דבר שביקש ורצה, וכך הוא למד ממנה לא רק לחלום, אלא גם לא לפחד מהחלומות הכי גדולים שלו העז "לצעוק" אותם לעולם, לשבור מוסכמות חברתיות.

ואמו גם למדה ממנו; בגיל 60, אימצה תמר את תובנותיו של בנה, שהתגלמו בשלל ספריו, ויישמה אותן עד שהצליחה להגשים את חלום נעוריה להפוך לדוגמנית. כך, בגיל 60, אזרה תמר את האומץ להוכיח שגיל הוא רק מספר ופינתה מקום גם לעצמה. היא "צעקה את חלומותיה" כפי שבנה הנחה את קהל הקוראים בספריו, ואף הצליחה להגשים אותם החל מצילומים עם בגדים של מעצבות אופנה והפקות למותגי בגדים, ועד ראיונות בתכניות בוקר ובתכניות רדיו. השיא היה השתתפותה בשבוע האופנה הישראלי שלוש פעמים ברציפות! אך דווקא אז, בשיא ההגשמה, התגלתה בגופה של תמר מחלת הסרטן. עשרה חודשים לאחר מכן היא נפרדה מהעולם. בדיוק שנתיים לאחר מותה, השיק יובל את ספרו: "עד הדמעה האחרונה - 62 שיעורים מאימא". 62 שיעורים, כמספר שנותיה בעולם.

"זה לא ספר הנצחה, או הספד. זהו ספר מעורר מחשבה על יחסים, הורות, חברות, חינוך, הגשמת חלומות, אהבה, גבולות, חיים, מוות, אובדן, געגועים, התגברות, המשכיות והחיים שאחרי המוות. זה ספר שיגרום לכם להרהר בשיעורים שלמדתם ושאתם עדיין לומדים מהאנשים האהובים עליכם. זהו ספר חובה לכל מי שיש לו הורים, ילדים, או שניהם".

"כשהיא נפטרה כתבתי הספד שהקראתי בבית העלמין, והעליתי אותו לרשתות החברתיות. פתאום התחלתי לקבל מלא תגובות שזה נורא מרגש, שזה עצוב אבל גם מצחיק, שזה נורא מזכיר למישהו את אמא שלו, או הלוואי שאמא שלה הייתה כזאתי. התחלתי לכתוב מסמך שבמקור נועד בשבילי ובשביל הבנות שלי מסמך של שיעורים שלמדתי מאמא שלי. אבל ככל שכתבתי את זה, פתאום שמתי לב שזה מעבר לזיכרון פרטי, יש פה מחשבות וטיפים ועצות ליחסים בין הורים לילדים. אני מספר שם כל מיני דברים שהיו ביני לבין אמא שלי, וחשוב לי להדגיש שלא מדובר רק בספר למבוגרים. מבחינתי זה ספר גם לנוער, כי יש שם הרבה התייחסות ליחסים בין הורים לילדים, וכל פרק בנוי משיעור אחר".

"כשמסיימים בית ספר יסודי אז אומרים לנו עכשיו החיים מתחילים! כשמסיימים את התיכון אז שוב אומרים לנו הו, עכשיו החיים מתחילים! ככה גם כשמשתחררים מהצבא זהו, עכשיו החיים מתחילים! או כשמסיימים את הלימודים באוניברסיטה עכשיו באמת החיים מתחילים! אמא שלי לימדה אותי שהחיים מתחילים ביום שנולדנו, וזה משהו שאימצתי לעצמי".

אמך התחתנה בגיל צעיר, כשהייתה בת 19 בלבד. לאחר כשנה, אתה נולדת. איך הייתה הילדות שלך?

"גדלתי בבת ים, בשכונה צנועה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שבע. הייתי בן יחיד. אבא שלי עזב את בת ים וראיתי אותו מעת לעת, לא בצורה רציפה. גם לא הרבה. גדלתי עם אמא שלי. היא הייתה כל עולמי היא הייתה גם אמא וגם אבא שלי, וגם סוג של חברה. היינו מאוד קרובים, וידענו הרבה אחד על השני. גדלתי בבית מאוד צנוע, שלא היה בו יותר מדי כסף, לא היינו עניים אבל גם לא היה שפע. אמא שלי עבדה מאוד קשה, ומן הסתם זה היה משהו שמאוד ביגר אותי. אבל כן גדלתי בבית מאפשר, כל מה ששמעתי בו היה ׳כן׳. רוב ההורים מונעים מהילדים שלהם דברים, אבל אמא שלי הסכימה לכל דבר. היא לא דחפה אותי כדי שאתפרסם או כדי שתגשים את חלומותיה דרכי, אלא עודדה אותי כי זיהתה בי דברים שאני אפילו לא זיהיתי בעצמי. הדבר הזה יצר אצלי רצון חזק מאוד להוכיח לה שהיא צודקת. היא הייתה אמא מאוד תומכת ומפרגנת. בגדול זה היה בית אופטימי מאוד, בית שמח".

אתה מספר שאמך השפיעה המון על האדם שאתה היום. מה לקחת ממנה בתור הורה?

"אני חושב שמה שלקחתי מאמא שלי זה בעיקר לאפשר לבנות שלי. הבנות שלי גדלות בבית מאוד חופשי. מותר לעשות בבית שלנו כמעט הכל. הבת שלי, שירה, היא בת 13 ויש לה עסק היא מוכרת חולצות שהיא מכינה. אני חושב שזה תוצאה של מה שקיבלתי מהבית שלי בתור ילד, לאפשר דברים. שוב, כמובן שיש גבולות. אבל בגדול זה בית מאוד חופשי".

"הנוער של היום הוא נוער מאוד חריף; אתם חשופים להמון מידע, אולי אפילו ליותר מדי מידע. להיות נער היום זה הרבה יותר קשה מלהיות נער פעם, בתקופה שלי. אין בקרה לתכנים שאתם נחשפים אליהם, ובעצם אתם חשופים להכל סדרות, סרטים, מוזיקה, ספרים, מין, סיגריות ואלכוהול. אני רואה ושומע על זה גם מהבת שלי וגם מהפגישות שלי עם בני נוער בהרצאות. היום התפקיד של ההורים הוא לתווך בין הנער לבין כל המידע הזה, להסביר מה תקין ומה לא, מה מציאות ומה דימיון, אבל בעיקר לסמוך עליהם ולהבין שלנוער של היום יש אינטליגנציה מאוד גבוהה. נכון, יש גם שטויות. אבל יש משהו בנוער של היום שמאוד מרשים אותי, איזו בגרות והבנה ואינטליגנציה שלא הייתה בתקופה שלי".

ויש דברים שלא לקחת מאמא שלך?

"אני שם גבולות הרבה יותר גדולים ממנה. אם ידעתי מה קורה בחשבון הבנק של אמא שלי, שהוא בעיקר היה מינוס, אז הבנות שלי לא יודעות בכלל מה קורה בחשבון הבנק שלי. אני חושב שילדים לא צריכים לגדול בידיעה שאין או יש כסף. הם צריכים לגדול בביטחון. כמו שאמרתי- אמא שלי הייתה קצת חברה שלי. אני חושב שהורים וילדים לא צריכים להיות חברים. לי יש את החברים שלי, ואני מדבר איתם את השיחות שלנו ה׳אנשים המבוגרים׳. מה שאני מנסה לומר הוא שגם לי יש חיים. להרבה בני נוער יש נטייה לקטר על ההורים שלהם. אבל חשוב לזכור שאבא ואמא הם גם בני אדם. הם לא מפעל הזנה, הם לא כספומט. הם בני אדם, וגם להם יש רגשות, גם הם עייפים ומתוסכלים, גם אותם אכזבו, גם להם היה איזה כישלון בעבודה, גם להם יש סתם מצב רוח בלי הסבר, צריך לזכור את זה גם. לפעמים אני מרגיש שביחסים בין הורים לילדים - הורים תמיד רגישים לילדים שלהם, אבל הילדים שוכחים שגם ההורים הם בני אדם עם רגשות. אז אני אבא מגניב, זורם ומצחיק לבנות שלי, אבל אני לא חבר שלהן. יש הפרדה מסוימת".

איך הגבת כשגילית שאמך חלתה בסרטן?

"קודם אמא שלי חלתה, והמצב החל להתדרדר ורק אז אבחנו את זה כסרטן. הייתי בהלם מוחלט, הייתי בשוק. אמא שלי הייתה בשיאה! היא הייתה יפה, חיונית ואופטימית. בגיל 60, בהשפעת הספרים שלי, היא הגשימה את החלום שלה להיות דוגמנית. מלא צלמי אופנה פנו אליה, היא ריסקה את הרשתות החברתיות, ואפילו צעדה בשבוע האופנה הישראלי. משם קרו המון דברים יפים... עד המחלה. אלו היו שנה וחצי מדהימות, ואז היא חלתה. אני התעצבתי כי ידעתי שהזמן שלנו מוגבל, כי מדובר במקרה סופני, אבל בעיקר היה לי עצוב שהבנות שלי יפסידו ׳רגעי סבתא׳ איתה. בזכות החינוך שלה הייתי ערוך ומוכן גם לדבר הכי טראגי שקרה לי עד כה בחיים. אני מדמה את זה לרעידת אדמה כל הבניין שלי רעד, עף לי הגג, אבל בסופו של דבר הבניין לא נפל, וזה בזכות העובדה שאמא שלי חינכה אותי להיות עצמאי כל החיים. עובדה שעכשיו אני יכול לתפקד בעולם הזה בלי אמא. נכון שזה עצוב ותמיד מתגעגעים, אבל אני לא אבוד. אני חושב שזה דבר מאוד חשוב להפוך את הילדים לעצמאיים, כדי שהם ידעו להסתדר בעולם הזה גם כשלא נהיה פה. אז כן, זה היה מאוד עצוב, אבל גם מאוד שמח כי היו לנו 10 חודשים בהם בילינו יחד כל יום כל היום, ואני מרגיש שניצלנו ומקסמנו את התקופה הזו עד שהגיע רגע הפרידה."

בספר החדש אתה מספר על דברים שלמדת מאמא שלך. איך הצלחת לזקק את הכל ולבחור דווקא 62?

"במקור ההספד היה מורכב משבעה שיעורים, הוא היה מאוד קצר. שבעה שיעורים שלמדתי מאמא שלי. הקראתי אותו בהלוויה, וכבר שם אנשים התרגשו, בכו וצחקו. כמו שאמרתי- העליתי לרשתות החברתיות, ובפייסבוק הוא הגיע לחשיפה של כחצי מיליון אנשים. לאחר מכן טסתי ליוון במטרה לכתוב ספר אחר, אבל במקום לכתוב את הספר ההוא, כתבתי את הספר הזה. האמת שלא תכננתי להוציא אותו לאור חשבתי שזה נורא אישי... את מי זה מעניין ספר על אמא שלי ועליי? אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שאמא שלי ואני, אנחנו רק תפאורה, והעיקר הוא העצות והגישה לחיים טובים ונכונים יותר שמוצגת בספר. הספר מדבר על תעוזה ועל אומץ ועל הקשר בין ילדים להורים. זה ספר על יחסים בין הורים לילדים גם מבוגרים ימצאו בזה עניין, גם הורים, גם ילדים וגם בני נוער. כולם".

היו חששות?

"אני מודה שבהתחלה נורא פחדתי. כל ספר מחדש אני חווה חרדות אם הקהל יאהב אותו או לא. יש ציפייה גבוהה מהקהל שלי, ואני לא רוצה לאכזב אף אחד. אז היו לי חששות בהתחלה, אבל לשמחתי הספר יצא לפני חודשיים והוא כבר רב-מכר, והתגובות שאני מקבל מאנשים מחממות לי את הלב. חשוב לי לציין שלא את כל 62 השיעורים אני לקחתי מאמא שלי. חלק מהשיעורים אמרתי שאני לא אקח ממנה, אלא אפעל בדיוק ההיפך מאיך שהיא פעלה, אפתח אותם בצורה אחרת. אבל כן היה לי חשוב לבחור ב-62 שיעורים, שזה מספר שנות חייה של אמי. קיבלתי כל כך הרבה דברים ממנה, כך שבמקור היו לי 98 שיעורים, והייתי צריך לדלל ולדייק ולאחד דברים שהיו קצת דומים אחד לשני, להבין מה יותר חשוב ומה פחות. אני חושב שזו העבודה הקשה, פחות החלק של הכתיבה, אלא יותר החלק של הזיקוק והדיוק, להחליט למה יש ערך לקהל הרחב ולמה אין. תהליך העריכה הוא תמיד תהליך ארוך וסיזיפי, והוא באמת לקח הרבה זמן, חצי שנה של עריכה ועבודה על כל הטקסטים, עד שנשארתי עם השיעורים שהרגשתי שכל שיעור הוא באמת חשוב ובעל ערך".

לאחרונה השקת את מיזם קרן החלומות עש תמר אברמוביץ, שבמסגרתו אתה מאפשר לאנשים בני 60 פלוס להגשים את חלומותיהם. ספר לי קצת על קרן החלומות ועל הקשר וההשפעה של אמך עליו.

"אמא שלי הגשימה את החלום שלה להיות דוגמנית בגיל 60. אחרי מותה, שמתי לב שהרבה אנשים מבוגרים, מעל גיל 60, פשוט נשכחים. תמיד יש תחושה שהעולם שייך לצעירים, אבל חשוב לזכור שבלי המבוגרים לא היה עולם לצעירים! דווקא בגלל שלצעירים יש הרבה כלים להגשים חלומות כמו קרנות, עמותות, ארגונים ומרכזי צעירים מטעם המדינה, החלטתי להקים קרן שהמטרה שלה היא לעזור לאנשים מעל גיל 60, ליצור מן אפליה מתקנת.

פעם בשנה אבחר יחד קבוצה של אנשים, ואנחנו נסייע להם גם באופן כלכלי וגם בייעוץ איך לקדם את החלום שלהם. אז אם יש לכם אבא או אמא או אפילו סבא וסבתא שאתם רוצים לעזור להם להגשים חלום, שלחו להם את הקישור לאתר שלי, יש שם אפשרות להגיש מועמדות לקרן החלומות, ואולי הם ייבחרו ויזכו להגשים את חלומם בעזרתי!"

בדרך כלל, בראיונות על הספר החדש, שואלים אותך מהו המסר שאתה מעביר להורים.
אבל הפעם - מהו המסר שלך לילדים ולבני הנוער?

"קודם כל, לזכור לפני הכל שההורים שלכם הם בני אדם. בני אדם עם חלומות, צרכים ורגשות. הם לא מפעל הזנה או כספומט. גם הם צריכים את הזמן שלהם, גם הם צריכים שישאלו אותם מה שלומם ומה נשמע ואיך היה להם היום בעבודה ו'למה את נראית עצובה אמא' ו'למה אתה עייף אבא'. אני חושב שהדבר הקטן הזה יכול לשפר בגדול את היחסים בתוך הבית, כי בדרך כל תשומת הלב בתוך הבית הולכת לרוב לילדים ולבני הנוער. אז הפעם תשאלו אתם את ההורים שלכם מה שלומם, תראו אותם באמת ותדעו שגם הם זקוקים לפעמים להפוגה. אפילו תפתיעו את ההורים שלכם מדי פעם עם זוג כרטיסים לסרט או הצגה. תפרגנו להם!

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Abramovitz (@yuval.abramovitz.uv)

דבר שני, הרבה הורים אומרים לילדים שלהם- 'עזבו', 'לא כדאי', 'עדיף שלא' וכל מיני סיפורים כאלה, והרבה בני נוער נעלבים מזה שההורים שלהם לא תומכים בהם. המסר שלי הוא לזכור שהחיים של ההורים הם החיים של ההורים, והחיים שלנו הם החיים שלנו. מותר להורים שלנו לא לזרום עם החלומות שלנו, זה בסדר. אני חושב שהכי חשוב זה לכבד אחד את השני, וגם אם הם לא תומכים בחלומות שלכם, אז זה לא אומר שעכשיו אתם צריכים לוותר ולהתבאס, אלא להבין שקיים פער דורות, ועדיין ללכת עם החלום שלכם עד הסוף. גם אם ההורים שלכם לא מסורים 100% לחלומות שלכם - אל תריבו איתם על זה. חשוב לזכור שההורים שלכם לא פרימיטיביים או מעצבנים, הם פשוט מדור אחר, ולפעמים צריך להסביר להם דברים.

זו הזדמנות לקרב אליכם את ההורים שלכם היום הכל קורה בטלפון, כל החיים של הנוער נמצא בטלפון. אז תשתפו את ההורים שלכם! תראו להורים שלכם מה אתם צורכים, מה אתם קוראים ומה אתם אוהבים, וכך תהיו יותר קרובים ותחזקו את הקשר ביניכם.

דבר אחרון, תמיד כשאני מדבר להורים אני אומר להם להפסיק להגיד לילדים שלהם "לא" ו"אי אפשר". אבל גם אתם הילדים, תפסיקו להגיד להורים שלכם "לא" כל הזמן. גם אתם מפסידים מזה בין השאר. תחליטו שפעם בשבוע אתם אומרים רק "כן" להורים שלכם, כל מה שהם אומרים - תגידו "כן". תזרמו עם זה, תהיו פתוחים לאפשרויות ולהזדמנויות. גם אני הייתי ככה כשהייתי צעיר, בני נוער בטוחים שהם יודעים את הכל, שהם יותר מתוחכמים מההורים או חכמים מסבא וסבתא. בדברים מסוימים זה נכון, צעירים יותר מעודכנים ומתקדמים מהמבוגרים, אבל אל תזלזלו במבוגרים, הם יודעים דבר או שניים על החיים. בואו תהיו פתוחים לדבר איתם על זה ולשאול. תמיד אפשר ללמוד ולשאוב חוכמת חיים מהם".

נוסף לכל אתה גם שחקן. הופעת בין היתר ב"השיר שלנו" וגם ב"השמיניה" שזכו להצלחה מסחררת והן סדרות שנצפות עד היום. למה כרגע אתה פחות מופיע על המסך?

"אני חושב שהתשובה שלי מחולקת לשלושה חלקים: דבר ראשון, הספרים שלי מאוד הצליחו, גם בארץ וגם בעולם, ככה שבעשור האחרון הייתי עסוק להסתובב בכל עולם ולקדם אותם. לכן היה לי נורא קשה להתחייב למשהו בארץ כשאני יודע שמחר אני צריך לטוס להרצאה במדינה אחת ועוד יומיים להרצאה במדינה אחרת. כן הציעו לי תפקידים אבל זה לא יצא לפועל בגלל הסיבה הזו. דבר שני, אני מודה שהייתה תקופה שפחות עניין אותי לדקלם טקסטים שאחרים כתבו. בער בי יותר להגיד את מה שיש לי להגיד, לראיה כל הספרים שלי! הרגשתי שאחרי שבע שנים רצופות שהופעתי בטלוויזיה בלי הפסקה אני חייב לעשות שינוי כלשהו.

מה שכן, אני חייב להגיד שבשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה שבגללה אני פחות מסתובב בעולם, אז פתאום הגעגוע למשחק צף אצלי. עוד לא עשיתי אודישנים, למרות שכן פונים אליי פה ושם, גם להנחיה וגם למשחק, אבל פתאום אני מתגעגע לזה, אז אני לא פוסל חזרה לעולם המשחק.

אני יודע שלהרבה בני נוער יש חלום להתפרסם, לאו דווקא עם משהו קונקרטי, אלא סתם להתפרסם. אני בטלוויזיה מגיל 17. בגיל 25 כבר הכירו אותי, לא כמו היום, אבל עדיין הייתי מוכר בעיקר בגלל המעורבות שלי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בתיאטרון ועוד, עשיתי הרבה דברים. בגיל 27 היה המפץ, והפרסום לא עשה לי טוב, אני חייב להגיד. היום אני כבר מבוגר ואני יודע לשלוט בזה, אני יודע להבדיל בין עיקר לתפל. אבל היה משהו בפרסום, בעיקר בשנים של 'השיר שלנו' ו'השמיניה', שזה היה פשוט מטורף, הפרסום היה פסיכי. היו רודפים אחרינו אנשים ברחוב, היו מחכים לנו מחוץ לבית, מצלמים אותנו מהחלון. היה לי קשה עם הרכילות והחדירה לפרטיות, וזה קצת עשה לי טראומה. אני חושב שלא רק לי, אם מסתכלים על עוד חברים שלי ל'מחזור' רן דנקר ונינט טייב לדוגמה, גם הם לקחו הפסקה מכל העולם הזה לתקופה מסוימת. כולנו עברנו איזשהו מסע עם עצמנו. כמובן ש'השיר שלנו' ו'השמיניה' היו מתנה, זו באמת הייתה זכות גדולה עבורי לקחת בהן חלק, אבל נפשית זה גם היה קשה מאוד. קשה להכיל את הפרסום כשאתה נורא צעיר. כשאתה כבר מבוגר יותר, אתה כבר מיושב, שאתה יודע מי אתה ומה אתה, ואתה לא צריך להתחנף לאנשים ולעשות דברים שאתה לא רוצה, וזה יותר קל. אז גם הסיבה הזו גרמה לי לקחת קצת מרחק מעולם המשחק והפרסום שהיה גדול מדי בשבילי באותה התקופה. היום אני כבר יודע להכיל את זה, היום זה כבר יותר מאוזן".

מה צפוי לנו בהמשך?

"אגלה לכם סוד, ואתם הראשונים שיודעים על זה! כמו שאתם כבר יודעים, לפני 10 שנים פתחתי בלוג ופרסמתי בו גם בעברית וגם באנגלית 10 דברים שאני רוצה להגשים ב-400 ימים, 10 חלומות. פרסמתי את זה בפייסבוק ובאינסטגרם. בין לילה כל העולם הגיב לזה קיבלתי מיילים מארצות הברית, עיראק, איראן, נורווגיה, צרפת וישראל כמובן, ואנשים התחילו לעזור לי. יצאתי למסע של הגשמת חלומות. בסופו של דבר גם הגשמתי חלק מהחלומות, אבל הדבר היותר חשוב שקרה זה שהבנתי איך לרתום את הרשת החברתית כדי להגשים חלומות, ובכלל למה יש אנשים שמצליחים להגשים חלומות ויש כאלה שנתקעים עם החלומות שלהם וככה נולד הספר "הרשימה". אחריו יצא גם ספר לילדים שנקרא "הרשימה לילדים" וגם ספר לבני נוער שיצא ממש לא מזמן, בתקופת הקורונה, ונקרא ׳קסם הרשימה׳.

אחד הדברים שהיה ברשימה המקורית שלי היה שתהיה תכנית ריאליטי על הגשמת חלומות, איזשהו פורמט חיובי בטלוויזיה. עוד לפני שבכלל הבנתי מה זה ׳הרשימה׳ ומה יהיה איתה בעתיד, היה לי חזון שתהיה תכנית ריאליטי על הגשמת חלומות. לפני כשנה וחצי, בתוך הקורונה כשכל העולם שבק, קיבלתי פנייה מהרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור שחי בשנים האחרונות בלוס אנג'לס. הוא בין השאר יוצר שם כל מיני פורמטים לטלוויזיה. עידו הכיר כל מיני מפיקים חשובים ואחד מהם אמר לו שמחפשים תכנית ריאליטי חיובית, משהו אופטימי שייתן לאנשים מוטיבציה ואנרגיה, ואם הוא מכיר רעיון. הוא ישר סיפר על ׳הרשימה׳, ומפה לשם נוצר חיבור ביני לבין ג'ון גריפין שהוא שחקן, תסריטאי ויוצר פורמטים באמריקה. יצרנו שלושתנו פורמט לתוכנית ריאליטי תחת השם הזה".

מה מותר לך לספר בנושא?

"אני יכול לספר שכבר צולמו כל מיני קטעים, ובימים אלו אנחנו בפרזנטציות מול גופים כמו אמאזון, נטפליקס, CBC, פוקס, NBC ועוד. כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, מדובר בהפקה של מיליונים, אבל כל הזמן יש התקדמות וזה מרגש מאוד".

נשמע מבטיח, יש עוד סודות על דברים שבדרך?

"כן יש לי עוד סקופ מרגש! אחרי ש'הרשימה' יצאה, עשיתי עיבוד לספר עבור ילדים ונוער - "הרשימה לילדים" ו"קסם הרשימה", בעקבות הביקוש מהשטח. קיבלתי לאורך השנים המון פניות מתיאטראות לעבד את הספר למחזה. כל הזמן דחיתי ואמרתי שזה לא הזמן. גם לא ידעתי מה יהיה הסיפור סיפור על יובל, הסיפור שלי? או סיפור אחר לחלוטין? לא ידעתי בדיוק. לפני הקורונה הייתי מופיע כל ערב, גם בארץ וגם בעולם. הספרים שלי יצאו ב-20 מדינות שונות, והייתי טס ממדינה למדינה להעביר הרצאות. קיבלתי הרבה פניות, אבל אף פנייה לא באמת הבשילה למשהו קונקרטי. אבל בתקופת הקורונה סוף סוף היה לי זמן, והתחלתי לחשוב איך אפשר להוציא את זה לפועל. יום אחד קיבלתי פנייה מעידן עמית והוא אמר לי שהוא רוצה לעשות הצגה מ׳הרשימה׳ לנוער. אמרתי לו שבדיוק גם אני חשבתי על זה, ומפה לשם הוא קישר ביני לבין תיאטרון שנקרא תיאטרון הנפש, זה תיאטרון שמתמחה בהצגות לילדים ובני נוער, הם מופיעים בארץ ובעולם, בבתי ספר בתיאטראות. הם עשו הרבה מאוד הצגות לאורך השנים.

נפגשנו, והם הציעו לי לכתוב את המחזה. בגלל שאני עסוק בכתיבת ספרים חדשים, בריאליטי ובעוד כמה דברים עתידיים שאני עובד עליהם, העדפתי לוותר על הכתיבה בעצמי. לכן מי שאחראי על כתיבת המחזה הוא המחזאי אורן יעקובי, שהוא אדם נורא מוכשר. סגרנו על הרעיון הכללי של המחזה, אותו לצערי אני עדיין לא יכול לספר. אבל זה לא הסיפור על יובל אברמוביץ', זה סיפור אחר שהערכים והתפיסה של ה׳רשימה׳ שמורים ומוצגים בו. אנחנו עובדים עליה בימים אלה ממש, ואני מקווה שעוד כמה חודשים יהיה אפשר כבר לקנות כרטיסים ולצפות בהצגה".

ואם כבר רשימות - איזה חלום עדיין לא הגשמת?

"מה שיפה ברשימת חלומות זה שהיא כמו אפליקציה, יש עדכונים כל הזמן, היא לא נגמרת אף פעם. גם כשהגשמת מלא דברים, אתה עדיין רוצה עוד דברים. באמת הגשמתי הרבה דברים, עוד מגיל 17, אבל דווקא היום אני רוצה להיות יותר בבית עם הבנות שלי, עם החברים שלי ואפילו לטפח ולהשקיע בגינה הביתית שלי. ברור שיש גם חלומות מקצועיים כמו שעוד ספרים שלי יתורגמו ויצאו בעולם, ואני גם עובד על מחזה נוסף שאני כותב. בנוסף, יש פה ושם עוד הצעות שאני לפעמים שוקל אותן, ויש גם הצעות להכניס אותי לכל מיני תכניות ריאליטי למיניהן שאני ממש דוחה אותן כי זה לא מעניין אותי ולא מדבר אליי. רגע, אני יודע! החלום שלי הוא להבין איך עושים טיקטוק! יש לי חשבון טיקטוק ואני עדיין לא מצליח להבין את כל הכפתורים שם. הבת שלי הבטיחה לי שיעור פרטי בקרוב! יודעת מה? אני אלמד ואצלם במיוחד בשבילכם סרטון בטיקטוק!"

הבטיח וגם קיים: יובל אברמוביץ' בטיקטוק ראשון!