היום (א'), אנחנו מציינים את תשעה באב כזכר לחורבן בית המקדש. היום הזה הוא לא סתם עוד יום בשבילי, הוא לא עוד יום צום שחולף. החיים לאחר הצום אומנם ממשיכים כרגיל, אך הכאב עדיין נמצא וממשיך להיות שם, עמוק בפנים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: סוף שבוע מתוח במיוחד
• באנו לעזרת חבר: לבנה וטופי מחכים לכם
• "לא יודעת איך אסתדר בחיים"
  

לפני כ-2,000 שנה נחרב בית המקדש ולצערנו לא פעם אחת איבדנו את הבית שלנו, אלא פעמיים. נחרב המקום שחיבר אותנו אל בורא העולם, שבו ביקשנו ממנו בקשות, הודנו לו, הקרבנו קורבנות והתקדשנו בו בכל פעם מחדש. את הבית הזה לא איבדנו רק בגלל הרוע של הבבלים, אלא בשל הטעויות שאנחו עשינו והרבה שנאת חינם. יהודי היה רב עם יהודי אחר, שררו מחלוקות, ריבים, השתחוות לאלילים ועל כך אנו משלמים עד היום.

© adobestock (אילוסטרציה)

אני מאמינה ששנאת החינם ששררה בין היהודים אז הייתה הנוראה מכל. הבית השני לא שרד ונחרב רק בגלל המחלוקות הגדולות ולמה? בגלל הכבוד, השחצנות, או על מנת להוכיח מי טוב יותר. אבל, כשאני צמה היום וחושבת על כך שנחרב בית המקדש, קשה לי להאשים את היהודים שחיו בתקופה ההיא. הרי היום קורה בדיוק אותו הדבר. אנשים רבים על שטויות, מתווכחים על חוקים ש"צריך לחוקק", על שוויון זכויות, על מלחמות, על כוח, או אפילו סתם נקלעים לריב בדרכים, עד שלבסוף הם מבינים שהם למעשה נלחמים נגד עצמם. 

אני זוכרת שאבא שלי סיפר לי סיפור עם מוסר השכל חשוב מאוד ואני נזכרת בו בכל פעם כשאני צמה בתשעה באב."פעם היה אדם חולה מאוד שביקש משבעת בניו לאסוף מקלות עצים ולהביא אליו. הבנים, שידעו שלאבא לא נשאר הרבה זמן, מיהרו לעשות את כרצונו והביאו שבעה מקלות. האב הסתכל עליהם ואמר: 'חברו בבקשה את כל המקלות וקשרו אותם יחד. כעת, נסו לשבור אותם'. הבנים מנסים בחוזקה לעשות זאת ולא מצליחים. הם מנסים מכל הכיוונים, הכי חזק שהם יכולים ולא מצליחים לשבור את המקלות. אמר האב: 'עכשיו, פרקו את המקלות וכל אחד ינסה לשבור את המקל שלו'. כמובן שאת זה הם עשו בלי להתאמץ.  אחד הבנים שאל את האב: 'אבא, מה ניסית להראות לנו פה?'. ענה האב: 'כשאני לא אהיה פה אני רוצה שתדעו, שכדי להיות בלתי מנוצחים, אתם צריכים להיות מאוחדים. ברגע שתהיו מאוחדים כמקשה אחת ממש כמו המקלות, אף אחד בעולם לא יצליח לשבור אתכם. יהיה לכם כוח עצום שנקרא כוח האחדות, אך אם תתפרקו יביסו אתכם בקלות'".

הסיפור הזה הוא בעל מוסר השכל חזק מאוד. ברגע שכולנו נתאחד ונעצור את המלחמות בין החילוניים לבין החרדים, בין השמאלנים לבין הימנים ואפילו בין החברים, נבין שהאחדות היא המפתח שלנו לניצחון. כך אנחנו לא נזכה רק ליהנות מהשוויון, אלא גם לשלום בין העמים ובין עצמנו, ולניצחון בין כל העמים מסביב. בדיוק כמו בסיפור, גם אנחנו נהיה מקשה אחת, שאף אחד לא יוכל לשבור אותה. נהיה עם חזק ואיתן!