לצאת מהבועה: "בואו נעשה שינוי ונעזור לתושבי הדרום"
כבר לא מעט שבועות שהמצב באזור הדרום לא רגוע, עד שלא חווים את המציאות עמה מתמודדים תושבי האזור, קשה להבין אותה. "בואו נעשה שינוי, בואו נצא מהבועה שלנו ונעזור לתושבי הדרום" • טור אישי
מאז שנולדתי אני גרה במרכז, החיים באזור הזה העניקו לי הרבה, הייתי יותר נגישה למקומות בילוי ופנאי, הם נתנו לי את האופציה לנסות הכל מהכל ולפתח את התחביבים שלי וכמו כן, החיים באזור המרכז העניקו לי "בועה" של שלווה, האמנתי שכמו שאצלי הכל בסדר כך גם באזורים אחרים בארץ.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- בדקו: האם אתם מוכנים להצביע ולהשפיע?
- מצביעות בפעם הראשונה: "מבינה עד כמה אפשר לשנות"
- בואו להצביע ולהשפיע: המדריך לבוחר הצעיר
בסוף השבוע האחרון נסעתי לביקור אצל בני משפחה בקיבוץ קרוב לעוטף עזה. כמו בכל כמה חודשים, אנשי הקיבוץ הרימו מסיבה - השכירו את שירותי התקלוט של אחי הגדול, דאגו לבייביסיטר לילדים הקטנים ואף דאגו להסעות לאורחים. כמו בכל פעם, כשאח שלי מתקלט ובת דודה שלי ובעלה נהנים במסיבה, אני ואמא שלי נשארות לשמור על התאומים שלהם. באותו הערב, לפני שהלכנו לבית החדש של בת דודה שלי כדי לספק את שירותי הבייביסיטר, בילינו כל המשפחה בבית דודתי. בסיום ארוחת הערב, בזמן שחיכינו שהתאומים ירדמו, פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, נשמע קול חזק, לא היה ספק שלא רחוק מאיתנו נפל טיל. בני הדודים שלי שמבחינתם זה כבר מצב די רגיל לא הביעו איזו התלהמות או אפילו פחד, הכלבה של בת דודה שלי ישר התחילה לבכות ולקפוץ על השולחן, את האמת? לא הספקתי לתת לטיל חשיבות גדולה, אולי מפני תגובתם של משפחתי או כי דעתי הוסחה לפחדיה של הכלבה.
יצאנו עם דודתי לכיוון הבית שבו נעביר את הלילה, הבטתי על שבילי הקיבוץ, על המדשאות, הבתים, גני השעשועים בהם שיחקתי כל כך הרבה כשהייתי קטנה. הכל היה נראה לי כל כך נחמד ותמים. בין השיחות שניהלנו בדרך עם דודתי, שמענו פעם נוספת קול חזק ומבהיל, האדמה רעדה למספר שניות שנראו כמו חודשים, הלב שלי עצר. לא היה ספק שמדובר בטיל שנחת בקרבת מקום. רק ברגע הזה הבנתי באמת מה קורה, מה אלפי אנשים נאלצים לעבור יום יום כשגרת חיים, לאיזו מציאות ילדים קטנים ותמימים נאלצים לגדול.
דודה שלי הסבירה לנו שזו סוג של שגרה בקיבוץ. לרוב, הטילים לא נוחתים אצלם אבל קורה שלא מעט פעמים יש אזעקות. הגענו לבית של בת דודתי, להפתעתי היא לא הייתה לבושה כאילו בתכנון שלה להגיע למסיבה, היא ישבה איתי ועם אמי בסלון, סיפרנו לה על מה קרה לנו בדרך, צחקתי ואמרתי שעכשיו אני מבינה על מה באמת דיברתי בכתבה שלי שעלתה מלפני שבוע, המשכנו לשוחח ושמענו טילים שנחתו. במהלך השיחה, בת דודתי שיתפה אותנו שנמצא בלון תבערה ממש ליד הגן של הבנים שלה. מרוב החשש היא שקלה לא ללכת למסיבה של הקיבוץ רק כדי לוודא ששני בניה יהיו בסדר.
View this post on Instagram
אז אני כותבת כתבה נוספת על המצב, אולי בגלל שהנושא מאוד נגע ללבי או אולי כי החלטתי לצאת מהבועה שאני חיה בה. אני פונה לממשלה - אם אלו היו הבנים שלכם, הנכדים שלכם או הנינים שלכם, האם עדיין הייתם נותנים לדבר כזה לקרות? האם הייתם יכולים לשבת בשקט כשאתם יודעים שמחוץ לגן של הילדים שלכם מחכה בלון תבערה שרק מחכה לפגוע בהם? אני בטוחה שהתשובה תהייה 'לא'. אז בואו נעשה שינוי, בואו נצא מהבועה שלנו ונעזור לתושבי הדרום.
|
|