ברביעי בנובמבר, שנת 1995, התקיימה העצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. בעצרת השתתפו מפלגות, ארגונים ותנועות נוער אשר תמכו בדרך זו. באותו אירוע הזהיר רבין מן האלימות הגואה בחברה הישראלית באותה עת, וקרא לגנותה, להוקיעה ולבודדה. מיד לאחרי סיום הטקס הוא נורה למוות בידי מתנקש יהודי, שהמניע הבסיסי ביותר למעשיו היה – בסופו של דבר – חוסר הסכמה עם דרכיו של רבין.

הרצח היווה ציון דרך עגום בהיסטוריה הישראלית. בלאגן ואבל סחפו את המדינה עם מותו האכזרי ויוצא הדופן של מנהיגה. הורגש כאילו ברגע אחד, התעמק והתרחב הפער שבין הציבורים בישראל. רבים הרגישו אי וודאות מסחררת בנוגע לכיוון המדינה ושאלו את עצמם כיצד ממשיכים? 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• "פוליטיקה לא מיועדת רק למבוגרים, במיוחד כשיש לה השפעה על חיי בני הנוער"
• המירוץ הראשון שלי: "ענף הספורט היחיד שלא מצריך כלום, רק את עצמי"
• בני הנוער שיצביעו לראשונה: "הדר מוכתר עושה לנו נזק תדמיתי"

אני חושב שאני, כמו כמעט כל תלמיד במדינת ישראל, שמעתי לראשונה על רצח רבין כשהייתי תלמיד בכיתה א', ומאז בכל שנה העמקנו יותר בנושא. אפילו שלא היינו שם דרך החינוך למדנו להבין את האקלים החברתי שנכח במדינה באותם זמנים ואת התוצאות שלה. 

אנחנו דור הילדים שנולד לתקופת 'אחרי': אחרי התקווה לשלום, אחרי הרחבתו העצומה של הנתק בין הקבוצות בחברה, אחרי הפגיעה האלימה בדמוקרטיה – אחרי רצח רבין. ואני מאמין שדווקא בשל זאת, ערך הדמוקרטיה הוא חשוב במיוחד עבורנו ונילחם עליו כל יום מחדש.   

אני מאמין כי הדור של היום יודע שמותר לא להסכים, אבל שיש לעשות זאת בגבולות הדמוקרטיים. ובמדינה שלנו יש אי הסכמות בשפע. המוני ציבורים, עדות ודתות אשר מתקיימים יחדיו. רבים מכנים זאת 'שסע' – השסע במדינת ישראל: בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין ימנים לשמאלנים  – לא קשה למצוא דוגמאות. 

הדבר הקל לעשות הוא, כמובן, להתעלם מכל אותן קבוצות אחרות, להישאר באזור הנוחות שלי ביחד עם האנשים שדומים אליי ולהיות אטום לאינטראקציה עם הצד השני. כך אמנע מחיכוכים מיותרים ובלתי נעימים עם אנשים שכבר מלידה חושבים אחרת ממני, ואין ביכולתי לשנות את דעתם או אפילו להבין מדוע הם חושבים בצורה הזו. 

כל כך פשוט להישאב לגישה הזו - ולכן היא כה בעייתית. הדמוקרטיה משגשגת ופורחת כאשר מתקיים בין האזרחים שיח מרובה דעות – דווקא בין אנשים שדעתם שונה משלי.

וזה דורש מאיתנו לעשות את הדבר הכי קשה שאפשר: להושיט יד. לפנות למי ששונה ממני, לנסות להבין מדוע הוא חושב כמו שהוא חושב, לדון באידאולוגיות השונות שלנו, ולכבד את דעותיו גם אם אינני מסכים, מתוך הידיעה שהוא, כמוני, אדם. 

בהמשך לכך, בכל שנה, מתקיימת "אסיפה ישראלית", מפגש רב תרבותי בין כל חלקיה הרבים של ישראל, בו מתקיימים דיונים דמוקרטיים בין אנשים שאינם מסכימים אחד עם השני. זוהי דוגמה מושלמת למפגשים החשובים מנשוא שצריכים להתקיים למען קידום הדמוקרטיה שלנו. השנה בחרתי להדריך מעגל דיון באסיפה הישראלית של תנועות הנוער בחיפה, בה השתתפו חניכים מרקעים שונים לגמרי אחד עם השני, דעות הפוכות ואי הסכמה בסיסית בנושאים רבים. ולמרות כל זאת, זכיתי לראות אותם מדברים איש עם רעהו בצורה מכבדת, ואפילו מתחברים, חרף השוני ביניהם.

אני מזמין את כל חבריי בני הנוער להגיע הערב לאסיפה הישראלית, לזכור את הרצח. להאבק על הדמוקרטיה. אנחנו דור העתיד- וזו האחריות שלנו לייצר חברה אזרחית חזקה ובריאה ושמסוגלת לדון במורכבויות ובסוגיות הבוערות מבלי לאפשר לשנאה והפגלנות להרים שוב את ראשן לעולם.

האסיפה הישראלית ה-7 לציון 27 שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין תתקיים היום בשעה 17:00 בככר הבימה תל אביב. את האסיפה אירגגנה קואליציית "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה" בהובלת כל תנועות הנוער בישראל – הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, השומר הצעיר, הצופים, מחנות העולים ועוד.

הכותב הוא עידו פייגלר (18), ש"ש בתנועת הנוער העובד והלומד.