אז אני יובל, אני בת 16 וקצת, ואני בת אדם כמו כולם. אני קמה בבוקר ומצחצחת שיניים, מסרקת את השיער שלי, מתעצבנת שהוא לא מסתדר כמו שצריך והולכת לבית ספר, כמו כולם. אני אומרת בוקר טוב לשומר, אני מחייכת לחברים, אך רק מפני שאני פותחת את הבוקר שלי עם הודעה מבת זוג ולא מבן זוג, "כראוי" לאישה, אנשים מסתכלים עליי מוזר.

עוד טורים של יובל ללוש בפרוגי:

• מהבוקר של יום הזיכרון ועד לפחד מלחגוג את יום העצמאות
• להדביק את השברים ולהמשיך הלאה
• "תפסיקי לבוא במיני, הבנים לא מרוכזים"

אני לא אתחיל לפרט מתי הבנתי שאני נמשכת לנשים או איך, לדעתי זה מיותר. זה פשוט קרה. הכרתי את בת הזוג שלי והתחלנו לצאת. לא תכננתי לצאת מהארון עד שאעבור את גיל 18, אז אוכל להיות בעלת יותר ביטחון מול הסובבים אותי (ובמיוחד מול ההורים). רציתי לדעת שאני יציבה מבחינת בית וכסף, שלא יאמרו לי פתאום "תעזבי את הבית" או משהו בסגנון.

הכל הסתבך כשהחלטתי לשקר להורים שלי. זה התחיל בזה שאמרתי להם (וגם לכל הכיתה שלי, פרט לחברים הקרובים) שאני יוצאת בכלל עם גבר. אחר כך הגיע השקר הגדול - בזמן שאני אמרתי להם שאני ישנה אצל החברה הכי טובה שלי, בכלל ישנתי עם בת הזוג שלי.

הם לא חשדו עד שהחברה הכי טובה שלי התקשרה אליי ושאלה איפה אני נמצאת. מרוב שהייתי ב"היי" מלהיות כל כך הרבה זמן עם בת הזוג שלי, שכחתי לומר לאותה חברה שאני אמורה לישון אצלה שתי לילות, משום שאותה חברה לא ידעה, היא אמרה לאמא שלי שאני בכלל הלכתי הביתה. פחדתי מאוד לענות לשיחות של אמא שלי. החלטתי "לסנן" אותה עד שנעביר את השלושה ימים שלהם חיכינו להם המון זמן ואז אתקשר.

חזרתי הביתה יום אחרי בערב, אמא שלי עמדה ליד הדלת עם מבט מחורפן - ספק מדאגה, ספק מעצבים. השאלות החלו לקפוץ מהפה שלה ורק הכניסו אותי עוד יותר ללחץ - "איפה היית?", "למה לא התקשרת?", "היית אצל החבר שלך?", ועוד שאלות בסגנון. מהלחץ נכנסתי להתקף בכי מטורף, בקושי יכולתי לדבר. אחר כך השאלות נעשו אפילו מלחיצות יותר - "אז היית איתו?", "הוא אנס אותך?".

מבעד לשאלות שהיא ירתה לכיווני, צרחתי "זאת בחורה! אני יוצאת עם בחורה!" בכיתי ומלמלתי את אותו משפט עוד כמה פעמים, האכזבה בעיניים של אמא שלי רק גרמה לבכי שלי להתגבר. בין המלמולים שלי אני זוכרת שאמרתי המון פעמים - "בבקשה, רק אל תשנאי אותי."

אמא שלי הייתה בשוק. היא החליטה שהיא לא רוצה להתמודד עם זה כרגע ושלחה אותי לישון, ואבא שלי גילה כי הוא שמע אותנו מדברות. בהתחלה היה נראה כאילו הוא הכחיש את זה, היום הוא כבר בסדר עם זה. גם אמא שלי ככה, מסתבר שהיא התאכזבה כי שיקרתי לה, כי לא העלתי בדעתי שהיא מסוגלת להבין ולקבל אותי.

היציאה מהארון בפני החברים הייתה הקשה ביותר. אני זוכרת שחזרתי מאילת, יום אחד פספסתי מבית הספר. חברה שלי התקשרה אליי ואמרה "יובל, ילדים כאן מדברים עלייך ועלה בשיחה זה שאת יוצאת עם בחורה." בכמה שניות הראשונות פחדתי. מדברים עליי? ומה יקרה בבית הספר? ידברו עליי מולי, יביטו בי כאילו אני לא נורמלית?

למזלי, זה לא קרה. היציאה מהארון הפומבית הייתה כשהעלתי לחשבון האינסטגרם שלי תמונה שלי ושלה מתנשקות. התגובות היו כל כך תומכות, לא הייתה אחת רעה. היו כמה שהורידו עוקב אבל העלמתי עין, זכותם.

בסך הכל, אני רוצה להגיד לכל אלו שמתלבטים אם לצאת מהארון או לא - בתור מי שעדיין בשלבים של יציאה בפני המשפחה המורחבת, תאזרו אומץ. ההקלה והאבן שיורדת לכם מהלב כל כך שווה את זה. תנו לעצמכם את ההרגשה שאתם חופשיים, אל תשמרו את ה"אני האמיתי" שלכם בפנים.