מאז שעליתי לתיכון, המאורע שעבורי מסמל את תחילת תקופת ההתבגרות באופן רשמי, עיניי משוטטות סביב בחיפוש אחר הבחור המושלם בו אני עתידה להתאהב. ניסיתי כבר הכל, מ"להכריח" את עצמי להידלק על מישהו ועד לבקש מחברות לשדך לי - וכלום. הלב שלי עדיין ריק מכל רגש כלפי בן זוג אופציונלי.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בעד או נגד: לצאת עם האח/ות של אחד החברים הטובים
• עשו ואל תעשו: טיפים לפגישה הראשונה עם הורי בני הזוג
• בלי סודות: "כיצד לפנות להורים כשחוששים מתגובתם?"

הסביבה הקרובה שלי במקביל נכנסה ויצאה ממערכות יחסים - מה שגרם לי להרגיש שאני מאבדת זמן ומפספסת את אחת ההנאות הגדולות ביותר של החיים. אני כבר נושקת לגיל העשרים וחבר ראשון עוד לא היה לי; וזה כל כך מביך ומדאיג אותי.

בדרך כלל, רוב הנערים בגילאי 13-18 כבר חוו לפחות מערכת יחסים אחת או לפחות נשיקה - ומה אני חוויתי? בסך הכל ניסיונות כושלים למערכות יחסים והתאהבויות, שנגמרו בדרך כלל בחוסר עניין מהצד השני. אני חולמת על מערכת יחסים, חושקת בכך ומדמיינת את עצמי כפרטנרית - והעובדה שזה לא קרה עד כה, גורמת לי להרגיש ביטחון עצמי נמוך מהרגיל.

אני שואלת את עצמי הרבה: מה לא בסדר בי? האם אני לא מושכת? מה רע בי? מדוע אני לא צולחת במסע החיפוש אחר בן זוגי הראשון? האם כל הפגמים שלי הם מכשולי הדרך? וכל שאלה ושאלה פוגעת בביטחון העצמי שלי וגורמת לי לדכדוך ואכזבה מעצמי. כל ביקור מול המראה לפני יציאה כזו או אחרת מסתכמת בטונה של איפור, החלקת שיער ובגדים מחמיאים - הכל כדי שאיזשהו בחור שם בקצה המסעדה יבחין בי וירצה להכיר אותי יותר. 

הרצון שלי לרומנטיקה והציפייה שלי לאהוב ולהיות נאהבת בוערים בי כל כך, עד כדי מצב שאני מחפשת בן זוג פוטנציאלי ממש בכל יום ובכל פינה. לפני כל יציאה שלי מהבית אני תוהה אם אולי במקרה היום זה היום, כל החושים שלי נדרכים וכל בחור שעובר כבר נראה אחלה אופציה.

מאידך גיסא, לפעמים אני נזכרת במשפט שחברה (שהייתה כבר בזוגיות, אם תהיתם) אמרה לי פעם: "כשלא מחפשים, מוצאים"; בעקבותיו, החלטתי לנהוג ההפך, אני מתנתקת מהחיפוש, ומבטיחה שהמטרה של היציאה היא אך ורק להנות, והפעם אני לא מביטה לצדדים ומקווה למצוא את האחד - בתת מודע בתקווה שהמשפט הקלישאתי יעבוד ובאמת סוף סוף אמצא כשלא אחפש.

אני חושבת שהאובססיה והייאוש מכל החיפושים הללו הם אלה שגרמו לי להבין: זה לא תלוי רק בי. כל הדד-ליינים שאני מציבה לעצמי, כל המחשבות והתהיות רק מלחיצות אותי יותר ומעכבות את התהליך. חוסר הביטחון שאני מרגישה לגבי המצב נובע בגלל הרף הגבוה שאני מציבה והציפיות הגבוהות מעצמי ולא מהעובדה שעוד אין לי ולא הייתה לי זוגיות. אחרי הכל, אין בי שום דבר שהוא לא בסדר: אני מיוחדת ושונה בדרך שלי, כמו כל אחד; יש לי משפחה אוהבת, חברים תומכים ומקום שירות מעולה, אני עושה את מה שאני אוהבת ויש לי חיים פוריים.

אני מאמינה בגורל ומאמינה שכשמשהו צריך לקרות - הוא קורה. שמעתי לאחרונה סיפורי אהבה שהיו נראים לי שמימים למדיי וגרמו לי להבין שהזוגיות שלי תבוא כשיגיע זמנה. אם זה לא קרה עד עכשיו - כנראה שהגורל מתכנן לי איזה סיפור אהבה מרגש במיוחד שישפיע עליי יותר משאני חושבת. אני מבחינתי ניסיתי כבר הכל ועכשיו אני טומנת את המשך הסיפור בידי הגורל.

לפעמים אני מדמיינת שיש איזה מלאך ששומר עליי ועוזר לי להתחמק מהכדורים הכואבים יותר של האהבה. אולי קופידון בכבודו ובעצמו יהיה זה שאחראי לשלוח את החץ בבחור שמתאים לי באמת, באהבה הראשונה, ואולי הנצחית שלי. אולי החיפוש שלי אחר האהבה לוקח כל כך הרבה זמן, כי ייעודו להימשך כל כך הרבה זמן. אולי מחכה לי סיפור אהבה מהסרטים!

כשזה יבוא, זה יבוא. אני ממתינה, רוצה, חושקת - אבל ממשיכה בשלי. אני בסדר, לא פגומה, זה פשוט עוד לא קרה לי. כשזה יקרה, אני אהיה הכי מאושרת בעולם; אבל אני מאושרת גם כשזה עוד לא קרה. הפעם, אני באמת משחררת, לא מחפשת ונותנת לגורל לעשות את שלו.

אם גם אתם מיואשים מהחיפוש אחר בן או בת הזוג הראשונים שלכם, לא משנה בני כמה אתם - אל תשכחו שאלה ממש לא אתם. אתם מדהימים כמו שאתם ומי שיאהב אתכם עתיד לאהוב אתכם נכון. אל תחפשו את התגית של "להיות בזוגיות", אל תרצו את זה כי לכולם יש - אלא האמינו שמגיעה לכם אהבה ראשונה מיוחדת, טובה וכמו שצריכה להיות. והכי חשוב: תאהבו קודם כל, את עצמכם.