גיל ההתבגרות הוא התקופה הזו בחיים בין ילדות לבגרות שמעצבת את חיינו, את האישיות שלנו ואת הדימוי העצמי והגופני שלנו; ובתקופה הזו אנחנו הופכים להיות מי שאנחנו. את התקופה הנפלאה ומלאת ההורמונים והבלבול הזו אנו מעבירים - בין אם נרצה בכך ובין אם לא - בבתי הספר: יסודי, חטיבה ותיכון. כל בית ספר והחוקים שלו, כל בית ספר ומה שהוא דוגל בו.

 עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• גם להיפרד צריך לדעת: איך נפרדים נכון מבן או בת הזוג?
• מחכימים: דברים שניתן ללמוד רק לאחר שברון לב
• בעד או נגד: זוגיות חדשה מיד לאחר פרידה

כל בית ספר שונה מאחר בערכים וכמו כן במסר שהוא מנסה להעביר לתלמידיו, אך יש דבר משותף אחד לכל בתי הספר והוא גיבוש הזהות העצמית של התלמידים. מטרת כל בית ספר היא שהתלמידים שלו יגבשו את האישיות שלהם, הדימוי העצמי שלהם ואת ה"אני" האמיתי שלהם. לעומת זאת, בתי הספר לא תמיד "משדרים איתנו על אותו גל", אלא ההפך - לפעמים למסר שהם שולחים לנו יש משמעות כפולה ומבלבלת.

כמה פעמים יצא לכם לקום בבוקר ולבהות בחולצת בית הספר, במכנסיים או בחצאיות הארוכות ולחשוב למה אתם נראים ככה? הרי אתם לא מתלבשים כך ביום יום; אז למה דווקא לבית הספר, דווקא למקום שאמור להיות ה"בית השני" שלכם והמקום שבו אתם אמורים להרגיש הכי בטוחים בעצמכם, למה דווקא למקום הזה אתם "מזייפים" את עצמכם?

הם קוראים לדבר "קוד לבוש" וטוענים שהוא מאחד אותנו כבית ספר והשמרנים אף יגידו שהדבר נובע מטעמי "צניעות" - אבל כולנו מסוגלים להבין שקוד הלבוש הזה יצא לגמרי מפרופורציות.

בלא מעט מבתי הספר היום נוקטים עמדה שמרנית להפליא: מורות ומורים, מנהלים ומנהלות עומדים בשערי בית הספר ומודדים את אורך השרוולים, החצאית או המכנסיים איתם החלטתם לעבור דרך שערי בית הספר; בעוד שאת "פורעי החוק" שולחים לביתם להחליף בגדים – כנראה שלא סתם תלמידים רבים קוראים לשיטה הזו "סלקציה".

התופעה הזו לא מסתיימת בשער בית הספר, אלא גם בתוך בית ספר ולפעמים אפילו אחרי שעות הלימודים: מורים ומורות מעירים על לבוש "זנותי", "מיני" או "פרובוקטיבי מדי" לתלמידים ובעיקר לתלמידות - שכל חטאם היה ללבוש בגד קצר בכמה סנטימטרים בודדים.

שלא תבינו אותי לא נכון - אני דווקא בעד קוד לבוש, אני חושבת שמדובר ברעיון מעולה להגדיר חוקים וכללים של מה מותר ומה אסור בתוך מסגרת חינוכית. אני מסכימה גם שיש גבול וחריגות נוראיות מקוד הלבוש שאכן לא הולמים את המסגרת החינוכית בה שוהים אותם תלמידים - אבל המצב הוא לא כזה, הלוואי וזה היה כל המצב. כל עניין הלבוש בבתי הספר פשוט יצא מכל פרופורציה.

תלמידים ותלמידות הלומדים במוסדות החינוך השונים לא צריכים להרגיש אשמים, מכוערים או לא בנוח עם הגוף שלהם; רק בגלל שבית הספר החליט שמה שהם לובשים הוא לא בסדר או לא מכבד מספיק. אם נוציא לרגע את המקרים החריגים מאוד ונתמקד סך הכל בשאר תלמידי בית ספר - רוב התלמידים אכן מגיעים בלבוש הולם וצנוע ולא מתלבשים בצורה שלא מכבדת את המקום החינוכי בו הם נמצאים ועדיין, גם הם סופגים את ההערות: "זה גבולי", "פעם הבאה לא תוכל/י להיכנס כך לבית הספר". הערות כאלו פוגעות בבני הנוער וגורמות להם להרגיש רע עם עצמם - ועל מה?

בית ספר הוא מקום ערכי בו מבלים בני הנוער יותר משהם מבלים בכל מקום אחר; ואיזו הרגשה נוראית זו, שבמקום בו אנו מבלים יותר מחצי מהזמן שלנו אנחנו מרגישים רע עם עצמנו ועם הגוף שלנו, כאילו עשינו משהו לא בסדר.

למה ילדה בת 8 או 15 אמורה להרגיש רע עם הגוף שלה או עם עצמה, כשהמורה מצקצקת בלשון בעודה רואה את בגדיה שלא היו פרובוקטיביים או מיניים, אלא דרך ביטוי עצמי ולא יותר מזה? ומדוע נער בגיל 9 או 16 אמור לחזור הביתה בבושת פנים, להחליף מכנסיים שאין בהם דבר פגום מלבד סנטימטרים ספורים - שגם הם די שנויים במחלוקת?

בתי הספר טוענים שזה "צנוע" ומאחד אותנו כבית ספר - אבל הם מזמן הפסיקו להסתכל עלינו כעל בני נוער שכל מה שאנחנו רוצים בסך הכל זה להתבטא בדרך שלנו.

אז אני שואלת, איפה הגבול כאן? למה לבית הספר מותר להשפיל אותנו על המראה החיצוני שלנו? הרי גם ככה מדובר בגיל בעייתי, גם ככה אנחנו מתעסקים בנראות שלנו 24/7. למה להקשות יותר?

הערות על הלבוש והמראה החיצוני, שיחת טלפון אל ההורים או שליחת תלמידים הביתה לא מועילה, אלא רק גורמת לתלמידים להרגיש נחותים ולייצר עוד ועוד אנטגוניזם כלפי מערכת החינוך. אני מקווה שבעתיד בתי הספר יבינו שזו לא הדרך הנכונה ושיש דרכים אחרות לגרום לתלמידים להקשיב לכללי המסגרת ולחנך.