מכתבים מהלב: "איפה לעזאזל אמצא אהבה?"
"למדת שיעור חשוב היום. אהבה היא התרופה הטובה ביותר לייאוש האנושי, כל סוג של אהבה: גם (ובעיקר ואולי רק) אהבה עצמית" • כתבי וכתבות פרוגי במכתבים מהלב והשבוע: כתבתנו במכתב מעצים ומלא אהבה, לעצמה
היי. את אני. אני את. אני קצת יותר למודת ניסיון (בין היתר רומנטי) ממך, זה הכול. ואולי קצת פחות אובססיבית ממך. וקצת-קצת שונה בתפיסות שלי. טוב, בכל מקרה רציתי לכתוב לך מכתב: "מכתב מהעתיד". תשמרי אותו קרוב ללב שלך - אני מבקשת. זה ישרת אותך בעתיד. יזכיר לך בדיוק מה את שווה: איפה היית, ולאן את רוצה או לא רוצה לחזור.
אז... ל-'את', לעצמי,
עוד בערוץ היחסים של פרוגי:
את מתעוררת בבוקר כשהחצי האחר של המיטה ריק, והולכת לישון למחשבות על מי היה יכול למלא אותו. כמובן שאף שם או פרצוף לא עולה בראשך. ובין לבין: הרבה בדידות ותהיות: איפה אפשר למצוא אחד כזה? ובאחד כזה הכוונה למישהו, בחור, דומה לי, וקצת שונה, שיאהב אותי אהבה בריאה וכנה ואני אותו. על פניו זה נשמע נורא פשוט: יש צורך רק באדם אחד. אבל עד שמגיעים לאחד הזה לפעמים צריך לעבור כל כך הרבה שיט: טרולים שמציידים אותך בלא רצונך בתמונות אינטימיות (מידי), שוברי לבבות וכאלה שמתיימרים לאהוב אותך ובעצם - אוהבים רק את עצמם. והלופ הזה רק חוזר על עצמו.
החיפוש הזה מרגיש חסר תכלית, ואת שואלת את עצמך אולי שווה לבחור בגישה ה"משוחררת". כלומר, אולי במקום "ללחוץ על העולם" להעניק לך עזר כנגדך (ובעדך), יש פשוט להניח לדברים להסתדר מעצמם והבחור הנכון פשוט יבוא? אז את יושבת שם, מבינה שבהית בקיר למשך חמש שניות בתהייה גמורה, רק בשביל להחליט בסוף בינך לבין עצמך שדברים לא מגיעים אם לא מכוונים אליהם. אז את מנסה גישה אחרת. את מתחילה לשאול חברות: איך זה עובד? זאת אומרת: איך הן מצאו זוגיות? מהו סוד הקסם שלהן? אז הן מסתכלות עלייך במבט שמזכיר מבטה של אם אל עיני ביתה התינוקת (ואולי אני באמת תינוקת שלא יודעת כלום על איך מתחילים לחפש אהבה - אינני מכחישה). הן מספרות שפשוט התמזל מזלן שהבחור הנכון הופיע ככה-סתם: בכיתה, בשכבה, דרך חברה שמכירה את ההוא שמכיר את ההיא שמכירה את האחד המיוחד. ואת באיזשהו מקום מקללת אותן על כך ששפר עליהן מזלן ומצד שני מבקשת להיות בדיוק כמוהן.
את מגיעה הביתה, צונחת על הספה, ופתאום כל החיפוש הנואש הזה אחר אהבה נראה לך כל כך פתטי. את שולפת את הטלפון עם כיסוי ה'מחברת' שלרוב מאפיין סבתות (טעות הייתה להפקיד בידי אבא את המשימה למצוא מגן לילדה בת 17) ומזמינה משלוח של וולט. את בטוחה ששחררת לגמרי מהצורך במישהו אחר, כי עכשיו את מתחילה להסתפק בעצמך. את מתחילה לפתוח את הלב שלך - לעצמך. "הגיע הזמן", את חושבת. הגב שלך נמרח לאורך הספה עד שאת נופלת ארצה. הרצפה נעשית פתאום כל כך קרה. את חוזרת לספה וסצנת נשיקה מסעירה מופיעה על צג הטלוויזיה. את מגניבה מבט לטלפון ובו ההזמנה שלך מוולט ושואלת את עצמך: "מה אם השליח הוא ההזדמנות הגדולה שלי?". את שמה את הבושם האיכותי ביותר שלך והופכת את הלכלוכית שאת לסינדרלה, רק עד שהקסם ייעלם לחלוטין. ואז - צלצול באינטרקום. עוד רגע הוא כאן. את נצמדת לדלת ולאחר שנשמעות שלוש נקישות, את ממתינה חמש שניות (מנסה לשחק אותה קשה להשגה) ואז פותחת את הדלת. הלב מתחיל לפעום. אולי תהיה כאן הצלחה? ו... אוקיי, לא. סתם מדובר באיזה סבא מזוקן.
את מביטה בסבא הזה שלמולך והציפייה מתחלפת בגיחוך בלתי נמנע. ולרגע אחד, המרדף המייאש הזה נדמה לך כמצחיק נורא. את וארוחת השחיתות שמסר לך השליח מטשטשות את הייאוש, ומציפות את כל השמחה שיש בעולם. זה איזשהו עניין לא מובן, לא פתור: מהיכן הגיע כל האושר הזה? אז כן: יכול להיות נחמד שזו תספר לך על ההוא שמכיר את ההיא שמכירה את החצי השני שלך. יכול להיות. זה לא אומר שלכולם זה קורה ככה. אבל זה יקרה איכשהו. בסוף. את מרימה את מבטך (המופנה אל ארוחת המלכים שלך) אל על וקולטת שעל צג הטלוויזיה שלרוב מוקרנות עליו סתם נשיקות דביקות מוקרנת כעת סצנה של פרידה. עם הדמעות, הכאב והכול. הסצנה די אירונית בהתחשב בזה שבדיוק לפני כמה דקות הוקרנה נשיקה רומנטית. הדיסוננס הזה מבדר אותך, ואת מרגישה איזישהו ניצחון. לא בגלל שהקשר של הזוג על המסך נהרס (טוב, אולי גם), אלא בגלל שלמדת שיעור חשוב היום.
אהבה היא התרופה הטובה ביותר לייאוש האנושי, כל סוג של אהבה: גם (ובעיקר ואולי רק) אהבה עצמית. את מסתכלת במראה ומבינה שבעצם את מספיק טובה לבד (והרבה יותר ממספיק, את וואו). אולי היית משנה משהו פה ושם אבל בסך הכול לא חסר לך כלום. את כמעט מושלמת. את שלמה (וזה לגמרי מספיק). את אוהבת את הדמות שמשתקפת במראה. באמת אוהבת, בלי חארטות. והיא כבר איננה חצי, אלא שלם. אז את נשכבת במיטה "הריקה" שלך (שנדמה שהיא כל כך מלאה עכשיו). ה"אוי, החצי האחר של המיטה שוב ריק" הופך ל"איזה כיף זה לישון באלכסון ולא לפחד מהבל הפה שעלוי לנבוע מתוכי במהלך השינה". את לא יודעת איך תתעוררי בבוקר, אבל את מרגישה ששיחקת אותה היום. את טופחת לעצמך על השכם ("עבודה טובה, ילדה"), מחייכת לעצמך את החיוך המסופק שלך, וסוף כל סוף מגיעה לכדי רגיעה אמיתית. אולי נצחית, אולי לא. וזה בסדר גם אם לא - כבר הבנת שאלה החיים: רצופים בעליות ומורדות. אז אולי היא לא נצחית - הרגיעה הזו. "וזה בסדר", את חושבת. כי בעצם מה נצחי בחיים האלה? את מקבלת את זה שיכול להיות שהרגיעה הזו שם רק עד הפעם הבאה שבה הצורך לרדוף אחרי משהו (או מישהו) יתקוף. ויכול להיות, רק אולי, במקרה: שהמשהו הזה כבר בדרך אלייך. את קוראת עוד פרק ברומן המשעמם שלך על זוג אוהבים מורונה שמאוהבים בצורה דביקה וקצת דוחה כבר לאורך 100 עמודים. כמה אבסורד. את צוחקת. וראשך צונח אל הכר בעייפות מקסימלית. לילה טוב, נסיכה.
נ.ב: את מבינה שהיום למדת שהתשובה לשאלה ״איפה? לעזעזאל? אמצא אהבה?״ היא ממש כאן, בתוכך (כי תמיד נחמד לסיים עם קלישאה, לא ככה?).