דייט ראשון הוא חוויה נוראית. אין בי שמץ של התנצלות כשאני אומרת את זה, ואני סמוכה ובטוחה שמי שטוען אחרת - כנראה לא היה בדייטים שבהם אני הייתי... ותמיד מדובר באותו בטיפוס: לכאורה, חמוד עם עיניים טובות, ואז הדייט נמשך ונמשך ואת מגלה את הדפקט.

עוד בערוץ היחסים והאהבה של פרוגי:

• אח לשלושה אחים להט״בים: "הרגשתי שכל המשפחה מאבדת את זה"
• מיומנה של מלכת דראג: על החיים הכפולים וייצוג הקהילה בתקשורת
• טוב או לא?! התעסקות במיניות בסדרות הנוער
  

אצל אחד מ"המתוקים" שלי התמרח שפם זיעה, מעל לשפתיים הדקות וחסרות הצבע שלו, חסרות רגש. בועות מעוררות בחילה עלו מהשפם הרירי הזה, ובכל זאת השתדלתי לשדר "עסקים כרגיל", כמו ליידי אמיתית. אז ישבתי שם, בנעלי העקב של אמא שדקרו לי את הרגל (ואני די בטוחה שגרמו לה לדמם) מול שפם זיעה שאני די בטוחה שיש לו אישיות משל עצמו. בשלב הראשון: מנסה להתעלם. מצחקקת ומנסה להפנות את הפרצוף אל העיניים הטובות והחמ... על מי אני עובדת? מה זה השפם הזה, אלוהים? סידרת לי בחור מה"גבריון העליון", בחור קלאס, מתוקתק, חמוד, כזה שיש לו קשר טוב עם אמא אבל לא מידי, מתעניין - אבל במידה הנכונה. למה היית חייב להוסיף גם זיעה משופמת שמעלה בועות? למה אתה מתעקש לצבוע את הורוד בשפם מיוזע, בצבע עכור כל כך? למה אני תמיד נופלת על הדפקטים?

 

די לרחמים עצמיים, אמשיך: אנחנו יושבים שם, אני והזיעה והבחור, והוא מתוודה: "אני צריך לשירותים". בהבעה כל כך מאושרת, וציפייה שהזיעה תתאדה לה אמרתי: "תהנה!" סתומה... ממתי משתמשים ב'תהנה' כשבאים לתאר ביקור באסלה בשירותים במסעדת יוקרה (שנדמה שלא הייתה כל כך יוקרתית)? המחשבה הזו הצחיקה אותי פתאום. הבחור חזר, ומרחוק היה נדמה שהשפם כבר איננו. אני מחזיקה אצבעות לאלוהים ומתפללת: "עשה שהוא ייעלם. אל תתן לשפם זיעה לעמוד בדרך לאהבת האמת שלי". הוא מתקרב. בינתיים אין סימן לשפם. הוא מתיישב מולי, אני בוחנת את פרצופו (ובמיוחד את האזור שמעל לשפה) בצורה יסודית, מדוקדקת - אני לא לוקחת סיכון כשנדרש לבחור בין זיעה לאהבה.

השפם איננו. "יש!" שברירי מתפלק לי מהפה, הבחור יושב מולי בתהייה ומבקש מהמלצר קנקן מים. באמת הייתי צמאה נורא. אז אנחנו יושבים שם, והוא מספר לי קצת על עצמו - הוא נשמע לי מאורגן על החיים שלו, רציני אבל במידה, מספיק שרוט בשביל להבין אותי אבל לא שרוט מידי. כן, בדיוק כזה רציתי! המלצר ניגש עם בקבוק ממולא במים. "תודה", מוסר בנחמדות הבחור למלצר. אני חושבת לעצמי: "הופה, גם מנומס - חתיכת מציאה". אנחנו יושבים שם ו"מתענגים" על כוס מים "מפנקת". מים שהיו לפי דעתי בטמפרטורה לא תקינה והושאלו מהאסלה - שהוכיחה את עצמה כמעלימת זיעה.

 

אני עוצמת את עיניי לכמה שניות למשמע אחד השירים האהובים עליי מתנגן ברקע. אני פוקחת את עיניי, ואיכשהו, למשמע "The Power of Love" של סלין דיון, השיר שהטביע מחדש את המושג "רומנטיקה" - מתגלה לפניי שפם חדש אצל הבחור: שפם מים (אם אפשר לקרוא למה שהיה בקנקן הזה מים). הפעם הגוון קצת יותר עכור משפם הזיעה. אני קמה בבהלה ומתפלקת צעקה מפי. הבחור מסתכל עליי בזעזוע והמלצרים והלקוחות - כולם לוטשים בי מבט מתנשא, כאילו הייתי חיה שנלקחה מהג׳ונגל לערב אחד במסעדה "יוקרתית" (שלא יכלה לממן לעצמה מקור מים מספיק, ככל הנראה). אני לוקחת את הדברים שלי ורצה החוצה. אני חושבת על הבחור שיושב שם לבדו, וכנראה שהחוויה הזו תדפוק לו את כל התפיסה על רומנטיקה. קצת עצוב שאפשרי שהורדתי לו את הביטחון בתחום הזוגי.

אבל העצב הזה מתחלף בצחקוק מהיר שמתחלף בי, נקרעת מצחוק עד לכדי נפילה פתאומית בפיסת מדרכה במרחק סביר מהמסעדה. אני חושבת על כמה מגוחכת כל הסיטואציה הזו של דייט ראשון - עם שפם זיעה, שפם מים או בלי שפם בכלל. אני חושבת לעצמי שזה אחלה בלת"ם, השפמים המימיים האלה - הדייט לא הולך טוב? ביקור מהיר לשירותים, מתייצבים מול המראה, מכינים שפם מים (השימוש במי אסלה מומלץ), מחכים 10 שניות עד להופעת בועות, יוצאים החוצה - והבחור כבר יברח בעצמו. אני עוד מוטלת על הקרקע ומגחכת על כמה מגוחך היה שפם הזיעה הזה, של הבחור ההוא, ששמו בכלל לא רלוונטי. איזו סיטואציה מבחילה, לא סקסית - איזה turn off נוראי.

 

אני נוגעת בפרצופי ומגרדת את האף, אני מנסה לרדת עם האצבע שלי עד לפה ולגרד את השפה המעקצצת שלי (לצחוק זה מגרד). אבל בין השפה לאפי אני מגלה מפל של זיעה נוטפת. אני נחרדת לרגע, אבל אז מוצאת בי ככוחות אחרונים לצחוק על העניין. ואז אני חושבת בלבי: "טוב, לפחות היה לנו איזה מכנה משותף".
תזכורת לעצמי! No more דייטים ראשונים - מעכשיו מתחילים מדייט שני או שלישי או ישר לחופה.