כתבות קודמות ב"שישי נשי":
- טל ביוטי: "היוטיוב עזר לי לעצב את האישה שאני היום"
/ יוטיוברית עם הפרעת אכילה: "כבר לא מסתירה חלק מחיי"
/ מעיין אדם: "גדולתה של אישה היא החוזקה מבפנים"
/ מנהלת מרכז סיוע לנוער: "יש לי הזדמנות לתת הזדמנות"
/ טור אישי: הכתיבה שלי הפכה אותי לאישה החזקה שאני"
/ חולת סרטן ומייסדת מרכז תמיכה לחולות: "תורמת ונתרמת"

לפני כחמש וחצי שנים, בעקבות אהבתה של שירית כשר לספורט והבנתה שיש מחסור בנשים בענף הזה - יזמה יחד עם עוד שני שותפים את פרוייקט "רצי הסמטה", שמטרתו לעזור לנערים ובמיוחד לנערות שרוצים ורוצות להצליח בתחום האתלטיקה ולהפוך לאתלטים מקצועיים; אך אין באפשרות הוריהם לעשות זאת, בעיקר מבחינה כלכלית: לקנות את הבגדים, לשלם למאמן, לשלם על חוגים וכו'.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• איזה עתיד זוגי מצפה לכם בשנת 2018?
• מגזין VOGUE קבע: אלו הן נשות השנה של 2017
• בלי סודות: "האם אני הומו, סטרייט, או שניהם?"

בפרויקט ניתן למצוא ילדי מהגרים, עולים חדשים, פליטים וילידי ארץ ישראל, אשר מתמודדים עם קשיים רבים בחייהם; אך יחד עם זאת, מוכנים להשקיע ולתת מעצמם, כדי להצליח להגשים את חלומם. הם מתאמנים מספר גדול של פעמים בשבוע, מתחזקים, ומשפרים את עצמם במקצוע - ובכך זוכים בתחרויות, בגביעים, במדליות ובתארים כמו "אלופי ישראל". הם שוברים שיאים ואפילו מייצגים אותנו בחו''ל; וכל זה בזכות העבודה הקשה והתושייה שלהם, כמובן, וגם כן בזכות עורכת דין מצליחה ואמא לשלוש בנות, הלא היא שירית כשר, יוזמת הפרוייקט.

"הפרוייקט התחיל בתור בדיחה, והפך להיות משהו מאוד מקצועי"

מה גרם לך ליזום את הפרוייקט?

"האמת היא, שהפרוייקט התחיל בכלל מתוך התערבות: בתור אישה שמאוד אוהבת ספורט, לא היה לי ברור למה בתחום הספורט והאתלטיקה בארץ, פעילים בעיקר גברים ופחות נשים. דיברתי עם חבר טוב על העניין, והוא התריס בפניי שנשים לא רוצות לעשות ספורט, אלא דברים אחרים. אמרתי לו שאם אני רוצה, אז בטוח יש עוד כאלה שרוצות. החלטנו להתערב על כך, וכדי לדעת מי צודק בהתערבות, החלטנו לנסות להקים קבוצת אתלטיקה לנשים. במהלך החיפושים אחר נשים לקבוצה שלנו פגשתי מישהו שהקים קבוצת כדורסל לנשים, והצעתי להן לעסוק באתלטיקה במקביל לכדורסל. לאט לאט, בעקבות האימונים, הקבוצה גדלה והתפתחה ל-30 בנות, וחלקן היו כל כך טובות, וייצגו אותנו בתחרויות בסוף השנה הראשונה. לאחר תקופת זמן החלטנו לצרף גם גברים לקבוצה שלנו. הקמנו אגודה, ונרשמנו לאיגוד האתלטיקה ולתחרויות. היום, אנחנו כבר מקצועיים לחלוטין. הפרוייקט התחיל בתור בדיחה, והפך להיות משהו מאוד מקצועי, שזה מה שאנחנו היום."

מדוע קוראים לפרוייקט "רצי הסמטה"?

"כשאומרים 'סמטה', חושבים על משהו מאוד קטן, מסכן, מלוכלך ולא רציני. זה לא רחוב ראשי, אלא בסך הכל סמטה קטנה ופשוטה. אבל בתוך הסמטה החשוכה והמלוכלכת הזו, גילינו את הילדים המדהימים האלה, שהחיים שלהם אולי נורא קשים - אבל הם נורא מוכשרים וחכמים, ככה שבתוך סמטה יש גם הפתעות. מעבר לכך, אנחנו רצים בעיקר בסמטאות של תל אביב, דרום העיר, יפו ואור יהודה; ולמרות שאנחנו רצים במקומות קטנים יחסית, אנחנו יכולים לעשות הרבה ולהיות הכי טובים. הסמטה הקטנה יכולה להיות הטובה ביותר, ולא רק הרחוב הראשי; וכדי להיות הכי טוב, צריך קודם כל להאמין בעצמך. ככה מתחילים בסמטה."

שאלנו את שירית על הקשיים הטמונים בפרוייקט כזה, והיא דווקא בחרה להתייחס להתגברות על הקשיים הללו, מה שמראה את גישתה החיובית והאופטימית לפרוייקט ולחיים בכלל: "ככל שיותר קשה לך, כך את רוצה יותר להצליח; וכשאת מצליחה, בסופו של דבר, למרות הקשיים - ההצלחות הן הרבה יותר מתוקות. הקושי האמיתי הוא בעצם לא שלי, אלא של הנערים והנערות. הנערים והנערות האלה באים מבתים בעיתיים ולעיתים אפילו זרים, ועם כל הקשיים שהם חווים בהתמודדות עם חברה או מבחינה לימודית, עליהם להתמיד באימונים. עליהם להבין שלפעמים יש כישלונות, ולא תמיד מצליחים. יש דברים שלפעמים נראים אבודים לגמרי, אבל אסור להרים ידיים."

"אחד הקשיים הגדולים ביותר בקבוצה, הוא נושא קהילת הפליטים בארץ. בקבוצה שלנו יש ילדי פליטים, והם חווים בעיות רבות עם הקליטה בארץ. אבל למרות כל זה, אנחנו תמיד ממשיכים, עד שמצליחים. אנחנו עושים הכל על מנת לא לוותר."

מהם הערכים שעומדים מאחורי הפרוייקט?

"בראש הפרויקט עומד ערך השוויון. כל בני האדם שווים ואין הבדל בין אדם לאדם, לא משנה מה צבע עורו, מה מיגדרו או מינו, מאיפה הגיעו הוריו או למה הוא נמצא כאן. מאחורי הפרויקט עומדים גם ערכים נוספים, כמו הגשמה עצמית, נתינה וקבוצתיות. כל אחד מקבל המון מהפרוייקט אבל גם נותן בחזרה, ויש לזכור שהקבוצה היא כמו משפחה. בכל פעם שאת מנצחת, זה גם בזכותך; וגם בזכות הקבוצה שתמכה בך, עזרה וחיזקה אותך. עוד דבר שחשוב לזכור, הוא שצריך לכבד את האחר ולנהוג בספורטיביות, כי הצלחה צריכה להיות שלנו, ולא על חשבון אף אחד אחר. בעזרת הערכים האלה, את יכולה להיות ספורטאית טובה יותר, ובכלל בן אדם טוב יותר."

מה הייתה תגובת הסביבה לפרוייקט כמו זה, ולעובדה שמאחורי פרויקט ספורטיבי עומדת אישה?

"בהתחלה, הסביבה לא כל כך הבינה מי ומה אנחנו, במיוחד בתחרויות. לא נראינו כמו כולם, נראינו קצת שונים. עשו לנו מעט בעיות, לא כי לא אהבו אותנו, אלא כי הם לא היו רגילים לקבוצות שונות ומגוונות כאלו. זה לא היה פשוט בהתחלה, אבל לאחר שהתרגלו אלינו, התחילו לאהוב ולהעריך אותנו מאוד, והיום אנחנו שווים לכולם. נכון שאני אישה, אבל אין הבדל ביני לבין שני יוזמי הקבוצה האחרים, ושלושתנו עובדים קשה במידה שווה במסגרת הפרוייקט. נכון שאני האישה היחידה בתחום האתלטיקה שעומדת בראש אגודה ספורטיבית, אבל אף גבה לא מורמת, וזה לא מפתיע אף אחד. זה דבר מדהים, כי אם זה לא מפתיע אף אחד - סימן שאין שום סיבה שאני לא יכולה לעמוד בראש האגודה. מבחינתי זה הכי נכון בעולם שאישה יכולה לעשות את זה, ממש כמו אלונה ברקת, מקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע."

מהן השאיפות שלך לגבי הפרויקט? האם יש משהו שהיית רוצה לשנות בתהליך?

"השאיפה שלי היא שכמה שיותר נערים ונערות יקחו חלק בפרוייקט, ושאצליח לגרום להם להאמין בעצמם, עד כדי כך שיצליחו להגיע לאולימפיאדה. אני רוצה לראות את הילדים מצליחים באתלטיקה ובחיים עצמם, למרות כל הקשיים שהם עוברים."

"כל אישה יכולה וצריכה לבחור לעצמה את מה שהיא רוצה להיות"

שירית משתפת אותנו גם בערכים, שעבורה, מגדירים את האישה. "הערך הנשי העליון ביותר עבורי, הוא שוויון בזכות הבחירה. אני תמיד אומרת לבנות שלי שהן צריכות לעשות את מה שנכון להן, ובשום אופן לא להקשיב לאלה שאומרים שאת לא יכולה לעשות משהו, רק כי את אישה. כל אישה יכולה וצריכה לבחור לעצמה את מה שהיא רוצה להיות, והעובדה שהיא אישה, לא אומרת שהיא פחות טובה. להיות אישה, עבורי, זה להרגיש שאני תמיד מייצגת קבוצה של נשים, שלא תמיד יכולות לעשות מה שאני עושה, ושקשה להם יותר ממני. אני מרגישה שאני צריכה להוות דוגמא לכל אותן הנשים שמסתכלות עליי ואומרות 'אם היא יכולה, אז גם אני יכולה'. יש לי אחריות על הכתפיים."

איזו נערה היית? כיצד תקופת התבגרותך השפיעה על האישה שהפכת להיות? 

"בתור ילדה, מאוד אהבתי ספורט ואת שיעורי ההתעמלות בבית הספר; אבל אז גדלתי, הלכתי לעבוד ושום קריירה של ספורטאית לא נראתה באופק. בשנות התבגרותי, למדתי בבית ספר מיוחד, בו למדו עד שעות מאוחרות, ולא היה לי כלל זמן להקדיש לריצה ולספורט. אחרי הרבה שנים ובהדרגה, חזרתי לרוץ. הייתי נערה שובבה מאוד ודי שונה מכולם, כי תמיד עשיתי את מה שרציתי, וזאת בעקבות החינוך שקיבלתי מהוריי; שאמרו לי תמיד לעשות את מה שאני רוצה וחושבת לנכון, ולא את מה שכולם עושים. שנות התבגרותי בהחלט תרמו להקמת הקבוצה, והשפיעו גם על הבחירה שלי במקצוע עריכת הדין, שגם בו פעילים יותר גברים מנשים."

איזה מסר חשוב לך להעביר לנערות הצעירות שמשתתפות בפרויקט, ולכלל הנערות שקוראות את הריאיון הזה?

"חשוב לי להגיד לנערות שיאמינו בעצמן, כי הן יכולות לעשות מה שהן רק רוצות. אסור להרים ידיים ולוותר לעצמך; עלייך להגשים את עצמך, ולעשות בדיוק את מה שאת הכי רוצה לעשות. את יכולה להיות ספורטאית, רקדנית, רופאה, מתמטיקאית, חוקרת, כל מה שאת רק רוצה - כל עוד תמשיכי ולא תוותרי. זה המסר הכי חזק שאני יכולה להעביר לנערות צעירות. לא להרים ידיים, להתעקש על מה שאתן רוצות, ללכת זקופות ולהאמין בעצמכן, גם אם זה קשה."