מגזין, דעות

טור דעה: "שחרור אלון קסטיאל הוא תעודת עניות לחברה שלנו"

סתיו אלה — Wed,20 Jul 2022 15:41:00 +0300

בתחילת השבוע שוחרר עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל, לאחר ארבע שנים בלבד בהמלצה של וועדת השחרורים. נגד אלון התלוננה מדינת ישראל, שכללה 12 תלונות של נשים ומתוכן ארבע שנכללו בכתב אישום. השחרור המוקדם בכשמונה חודשים פחות הוא חץ ללב של הנפגעות ומהווה תעודת עניות לחברה שלנו שמעזה להקטין את חומרת המעשים.

ההחלטה הזו גורמת לי כאישה וכבת נוער במדינה להרגיש לא בטוחה. וועדת השחרורים אומנם קבעה כי אלון קסטיאל לא יוכל לשהות בתל אביב-יפו, גבעתיים ורמת גן,אבל מה עם שאר הערים, שם לא פוגעים ואונסים נשים?! למה ההחלטה להרחיק אותו ממרכז המדינה נשמע כמו זלזול ופגיעה באזורים אחרים שנשארים מופקרים להתנהגותו של האנס?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

הרי בכתב האישום כתוב שחור על גבי לבן שאלון מואשם בניסיון אונס, מעשים מגונים בכוח והטרדות מיניות והשתמש במודע בסמי אונס כדי לתקוף את הנפגעות ולמרות הכל- וועדת השחרורים שמעה את הנפגעות "אולם מצאה שלא לתת לכך משקל מכריע".

הנפגעות של אלון לא שותקות, הן הגיעו יחד עם איגוד מרכזי הסיוע במשך כמה פעמים למחות על ההחלטה, הן פעלו בשיתוף פעולה עם הפרקליטות אבל זה לא עזר ואלון כאמור השתחרר. השאלה הגדולה- אז מה ימנע ממנו ומאחרים לפגוע שוב? איך יוכלו להמשיך בחייהן הנפגעות שלו? מה יעצור את התוקף הבא?

הרי גילינו שאין ענישה מוצדקת לניסיון אונס כמו של קסטיאל, וגם אין בכלל צורך להביע חרטה על המעשים כדי להשתחרר ובטח שלא קיים איזה צמיד אלקטרוני שימשיך לפקח על האנס כדי שחלילה לא יחזור על מעשיו שוב - אז מה יקרה עכשיו?

מרגיש שיותר מתמיד, נשים ונערות מרגישות לא בטוחות. לא כשמורה תוקף תלמידה ומקבל רק עבודות שירות, לא כשאב מנצל את המעריצות של בתו ומקבל רק מספר חודשים בודדים בכלא, לא כשסא״ל מצלם תמונות עירום של עשרות חיילות שלו ורק מקבל כעונש יציאה לפנסיה במימון משלמת המיסים הישראלית.

הגיע הזמן שמישהו יקום ויגיד- די! המצב לא הגיוני! במדינת ישראל אין שום סיבה שנשים לא ירגישו בטוחות במרחב הציבורי- ולא רק בתל אביב, גם בקרית שמונה, עכו או אילת. לא הגיוני שגברים תוקפים, אונסים, מרביצים, רוצחים והעונש כל כך קטן, כל כך לא מרתיע, בטח לא לגרום לאחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מעזים לפגוע.

הגיע הזמן שנשים יהיו בסדרי עדיפויות, הגיע הזמן להתעסק בדברים החשובים באמת, הגיע הזמן להחמיר את הליך הענישה במדינת ישראל, הגיע הזמן לתיקוני חקיקה נדרשים, הגיע הזמן שהנושאים האלה יהיו על סדר היום והגיע הזמן להעניק לכולנו, נשים וגברים, תחושת ביטחון.

כתבי פרוגי דנים: איך תראה הממשלה הבאה?

נועם אסולין, שיראל נר, סתיו עזר, יואב תמר — Tue,23 Mar 2021 12:07:26 +0200

עוד בערוץ מגזין של פרוגי:

פוליטיקאי או בדרן? הסטנדאפ של ראש הממשלה נגנז - מבאס או הגיוני?

נועם אסולין, יובל חופי — Wed,03 Mar 2021 12:03:00 +0200

בתחילת השבוע הופצו ידיעות לתקשורת ולמסך הקטן עלו פרומואים שמבשרים כי ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, יגיע להתארח בתכנית "סטנדאפ Nation", אבל לא סתם להתארח - אלא יבצע קטע סטנד אפ שלם. אתמול (ג'), מספר שעות לפני שידור התכנית פסלה ועדת הבחירות את שידור הקטע מחשש לתעמולת בחירות. האם ההחלטה מוצדקת או לא? האם יש מקום להופעות טלוויזיוניות מהסוג הזה בזמן תקופת בחירות ומשבר עולמי גדול או שלא? נועם אסולין ויובל חופי משתפים בדעותיהם בנושא.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

שקוף: "לפעמים נדמה לי שהמדינה כבר ויתרה עליי"

יובל חופי — Tue,02 Mar 2021 11:16:49 +0200

שקוף. ככה אני מרגיש. כבר שנה שנדמה לי שאף אחד לא רואה אותי. כבר שנה שאני מסתובב ברחבי המדינה שלי בתחושה שמקבלי ההחלטות בה, לא רואים אותי לנגד עיניהם. אבסורד? ללא ספק. אבל אתם יודעים מה עוד יותר אבסורד? העובדה שאני לא היחיד שמרגיש ככה. העובדה שאני רק דבורה קטנה בכוורת דבורים ענקית שבשנה האחרונה, מרגישות כל כך אבודות ושקופות. אבל זה אפילו לא הכי אבסורד בכל הסיפור הזה... מה כן? העובדה שתסריט הזוועות הזה לא נלקח מה-"Bee Movie", אלא מהמציאות האמתית שלי ושל שאר חבריי בשנה האחרונה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

המציאות המתישה והמתסכלת שאני ושאר התלמידים במערכת החינוך נכלאנו לתוכה, מבלי שאף אחד בכלל הכין אותנו לכך. מציאות של בלבול, הנחיות שמתחלפות כל שתי שניות, חוסר ודאות ובעיקר – לבד. בית ספר – לבד, אחר הצהריים – לבד, כל הזמן – לבד. אז... האם זה מפתיע שמדדי האושר העולמיים בקרב בני נוער רק הולכים וצונחים? האם זה מפתיע שהישגי תלמידים רבים בשנה האחרונה התדרדרו לאור העובדה שהחומר הנלמד מועבר דרך מסכים מרצדים וקיטועים בלתי פוסקים? האם זה מפתיע שתלמידי מערכת החינוך מרגישים כאילו אין להם קול הפועל לטובתם? ממש לא.

התחושה שלי ושל תלמידים רבים במערכת החינוך שלא רואים אותנו, נובעת מהחלטות הממשלה שאנחנו תופסים כחסרות כל בסיס. לדוגמה, ההחלטה על פתיחת המסחר לצד אי פתיחת הלימודים, שממש לפני כמה ימים הגיעה לכדי מימוש, נראית בעיניי ובעיני עוד רבים אחרים כלא מוצדקת. הרי איך זה הגיוני בכלל שהמדינה תופסת שלרכוש בגדים זה חשוב יותר מאשר לרכוש חינוך בסיסי ואלמנטרי? אני לא מצליח להבין את השיקולים שעומדים מאחורי ההחלטה הזו. אני לא מבין איך אפשר לתפוס חולצות כחשובות יותר מאשר העתיד שלי ושל שאר התלמידים במערכת החינוך.

"איך זה הגיוני שלרכוש בגדים זה חשוב יותר מלרכוש חינוך?"© adobestock

לא ברור לי איך אפשר להשאיר את התלמידים, אשר צמאים כל כך למסגרת הגיונית ושפויה, מסוגרים בבתיהם – ומצד שני לפתוח קניונים שפוטנציאל ההדבקה בהם הוא אדיר, ונתוני ההדבקה בהחלט הצביעו ועודם מצביעים על כך. החלטה זו והחלטות אחרות שהתקבלו בתקופה האחרונה הן שמעצבות את עמדתי האישית ואת עמדתם של עוד תלמידים רבים, שעבור המדינה בתי הספר נמצאים בעדיפות האחרונה. שעבור המדינה אנחנו נמצאים בעדיפות האחרונה. שאף גורם ממשלתי לא באמת מנסה לשים עצמו במקומנו ולהבין לקשיים ולצורך שלנו במסגרת הגיונית.

אז מה זה באמת אומר להיות תלמיד במערכת החינוך בשנת 2021? הנה החוויה האישית שלי. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי נלחם כל כך הרבה ובכנות, אני מותש. מצאתי את עצמי נלחם קודם כל בטכנולוגיה, שמתנקמת בי שוב ושוב בכל שיעור מחדש. תקלות טכניות ובעיות אינטרנט כאלו ואחרות כמעט ומרוקנות מתוכי כל מוטיבציה להשקיע. אבל אני לא מרים ידיים. לא רק בטכנולוגיה אני נלחם, אלא גם בעצמי. נלחם בניסיון להתרכז בכל שיעור, בזמן שהקשב שלי בורח כל רגע למחוזות אחרים. טוב, איך אפשר לצפות שזה לא יקרה כשיש סביבי אינספור הסחות דעת? – החל מרעש האמבולנס מבעד לחלון, כלה בטלפון שלי - בטיקטוק ובאינסטגרם, ועד לשירתו המאוד לא נעימה (בלשון המעטה) של אח שלי במקלחת... אבל אני לא מרים ידיים. למרות שלפעמים ממש מתחשק לי לעשות את זה.

"נלחם בניסיון להתרכז בכל שיעור"© AdobeStock

לפעמים אני פשוט רוצה לוותר. הרי נדמה לי לפעמים שהמדינה כבר ויתרה עליי - אז למה שאני לא אעשה בדיוק את אותו הדבר? אבל אני לא נופל אל תוך הייאוש הזה. אני מחזיק את הראש מעל למים ומחכה שהמצב ייגמר. אני ממשיך להילחם לבדי את המלחמה על העתיד שלי, שבשנה האחרונה אני מרגיש שלא באמת מעניין את מקבלי ההחלטות. אבל זה המצב לצערי, ואני מקווה בכל ליבי שהוא ישתנה – במיוחד עכשיו כשבאופק נראים סימנים לכך, ומסתמנת חזרה מיוחלת לבתי הספר ביום ראשון.

לכן, מתוך הבנה לכאב ולקושי שלכם, כאחד מכם – אני מבקש שגם אתם לא תוותרו. נכון, תחושת הבדידות הזו היא מבאסת, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. עלינו להשאיר את הראש מעל למים, ולקחת הרבה אוויר עד שהמשבר הזה יחלוף. למרות שזה לא פשוט כלל, חשוב שנהיה אופטימיים ונאמין שהמצב הזה הוא זמני. עלינו לדאוג לעצמינו ולא לחכות למקבלי ההחלטות שידאגו לנו. חינוך הוא המפתח לעתיד שלנו. בשביל להבטיח לעצמינו עתיד מוצלח ובהיר – עלינו לעשות את מירב המאמצים, ולא ליפול לייאוש. רק עד שיחלוף המשבר. רק עד שהכול ייגמר. עוד מעט.

בעיקר עכשיו: קחו אחריות אישית

שיראל נר — Sun,10 Jan 2021 12:00:00 +0200

אז הנה, למרות שחשבנו שזה לא יקרה ולמרות שהחיסונים כבר הגיעו וחשבנו שזה נגמר, הגיע סגר שלישי, ועם לא פחות הגבלות מקודמיו, שאמור להימשך לפחות שבועיים. אז למה זה קרה? ולמה לא נראה שלאף אחד אכפת מכך?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

ככל הנראה התשובה לשתי השאלות האלה מורכבת מהרבה גורמים. הסיבה ללמה זה קרה מוטלת לדעתי על כתפינו, הציבור. שנמצא באס"ק (אווירת סוף קורס) בכמה חודשים האחרונים. אולי בגלל החיסונים שהגיעו, אולי בגלל חוסר האמון בממשלה ואולי סתם, כי מה לעשות, אחרי כל כך הרבה חודשים של קורונה כבר נמאס לשמור על ההנחיות. אני מודה שלדעתי הציבור הוא לא האשם היחיד במצב, אלא גם לממשלה יש חלק לא קטן בעניין כשהיא משנה את ההנחיות כל רגע ולא כל כך שמה את טובת האזרחים בראש מעיניה.

אך עדיין אין סיבה להאשים רק את הממשלה במצב הקיים כשברור שגם אנחנו אשמים. נראה שאם יוצאים לרחוב אין אפילו ניסיון של הציבור לשמור על ההנחיות, אנשים מסתובבים, מתקהלים ונפגשים בבתים בלי מסיכות ובלי מרחק ובלי הגבלת משתתפים ואז עוד מתפלאים למה עולה התחלואה. באמת למה? כשכל אחד חושב על עצמו ואומר 'אני בטח לא חולה קורונה ובכלל מה הסיכוי שאדביק מישהו' ואז לא מקפיד על ההנחיות, לא מפתיע שמספר החולים והמתים קופץ בצורה מטורפת.

אז נכון החיסון אכן הגיע ויותר ממיליון אנשים התחסנו, אבל בהתחשב בקצב ההדבקה גם דבר זה לא מספיק בכלל לעצור אותה, מה גם שלשם הגנה מקסימלית דרושות שתי מנות חיסון.

אך כל הדברים האלה לא מנעו מאנשים להתעקש שאפילו בסגר יפעלו דברים רבים כך שבשורה התחתונה הסגר היה כל כך מלא החרגות שכבר אי אפשר לקרוא לו סגר וכך התחלואה המשיכה וממשיכה לעלות.

מי שעוד תורם לאווירה החופשית הם סלבריטאים וידוענים למיניהם. הרי ידוע שי לכוכבים השפעה גדולה מאוד על הנוער ובכלל על האנשים. מאוד מצער שדווקא הם לא לגמרי שומרים על ההנחיות. ניתן לראות בתמונות באינסטגרם,בעיקר בסטוריז ואפילו בסרטוני טיקטוק שהמסיכות לא ממש תופסות חלק בתמונה רוב הפעמים. פעמים רבות המפורסמים מצטלמים ליד אנשים אחרים תוך כדי שמירה על אפס מרחק וכמו כן אפס מסיכות. יכול מאוד להיות שבני נוער שצופים בהם חושבים שאם המפורסמים בלי מסיכות למה שהם יהיו?

יש פתגם שאומר "תהיה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם". אני חושבת שהמשפט הזה מתאר את העניין באופן מושלם. שבמקום להאשים את הממשלה או את החרדים או גופים אחרים בכך שהם צריכים להשתפר ולהשתנות אולי כדי קודם כל שנסתכל קצת על עצמינו, ונראה איך אנחנו יכולים לשנות את המצב. אני חושבת שהסגר השלישי הוא הזדמנות מצוינת לתקן ולקחת את ההנחיות באופן רציני. אולי כך נצליח לשנות את המצב...

התלמידים מבולבלים: החזרה לבית הספר מבורכת או פוגעת?

דניאלה פרדמן — Wed,30 Dec 2020 13:00:00 +0200

סגר ראשון, סגר שני ועכשיו הגיע איתו גם הסגר השלישי או שאולי נקרא לזה חצי סגר? לאחרונה שמעתם על הצד האחר של החזרה לבית הספר? גם אני לא. איזה צד אתם שואלים? הצד הזה של התלמידים שחושב שזה מיותר ומסוכן לחלוטין לחזור לבית הספר. קביניט הקורונה החליט שלמרות הסגר והעלייה בתחלואה עדיין תלמידי ישראל ימשיכו ללמוד בבית הספר ומסתבר שהרבה תלמידים לא שמחים כל כך מההחלטה הזאת. הרבה מהתלמידים שכבר התרגלו ללמידה מרחוק מתוסכלים מלחזור לבית הספר רק למשך כמה שעות בודדות ביום וגם יש את אלו שמפחדים מסכנת ההדבקה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אם תשאלו אותי, תוכנית הקפסולות של משרד החינוך מגוחכת לחלוטין. המטרה של תוכנית הקפסולות הוא למנוע התקהלות בבתי הספר ולצמצם את מספר התלמידים בכיתה כדי למנוע הדבקה . אך בדיעבד יוצא מצב שכאשר קפסולה אחת מסיימת ללמוד הקפסולה השנייה בדיוק מגיעה, מה שיוצר מפגש בין התלמידים מהקפסולות השונות. בנוסף אני חושבת שמשרד החינוך שכח שלרוב התלמידים אין את האופצייה לנסוע ברכב כל היום ורובם משתמשים בתחבורה ציבורית כדי להגיע לבית ספר ולחזור ממנו, כך שיוצא המצב שלא רק שתלמידים נחשפים לסכנת הדבקה בבית הספר הם גם נחשפים אליה באוטובוס. יש הרבה נערים נערות גם שבני המשפחה שלהם נמצאים בקבוצת סיכון והם לא יכולים להרשות לעצמם להידבק או להדביק אחרים.

ומה עם תלמידי היסודי? אחי הקטן לומד בכיתה ה' ובשבילו כל חוסר הוודאות הזה מבלבל אותו לגמרי, בלמידה מרחוק הוא הצליח לבנות לעצמו שגרה מסוימת. אך עכשיו עם החזרה ללימודים הוא אפילו לא מצליח לעמוד בקצב השינויים שחלים במערכת. אני אתן לכם דוגמא אישית מאירוע שקרה לי ולאחי, יום אחד שנינו קמנו והתברר שבכלל יש לו לימודים בכיתה! עזרתי לו להתארגן ותוך עשר דקות הוא כבר טס לבית הספר. והשאלה שלי היא איך כשכל הזמן משנים את המערכת והזמנים שלה ילדי היסודי אמורים לעמוד בקצב כשאפילו תלמידי התיכון והחטיבה בקושי מצליחים?

הקורונה גרמה להרבה משברים בחיינו והפכה את החיים שלנו ב-180 מעלות. בשבילי, תוכנית החזרה לבית הספר היא תוכנית עם הרבה חורים שעלולה לגרום יותר נזק מתועלת. היא תוכנית שבעיקר שגורמת לכולנו להתגעגע לשגרה שהייתה לנו פעם, בלי קפסולות ובלי מסכות ובלי לפחד לחבק ולהתקרב לאנשים שאנחנו אוהבים. אך אנחנו צריכים לזכור שלמרות הקושי שבדבר הבריאות היא מעל הכל ואנחנו צריכים לשמור אלינו ועל הקרובים שלנו.

טור דעה: התנדבות צריכה לבוא מהלב ולא כמטלה

מאת: יובל חופי — Tue,29 Dec 2020 13:00:00 +0200

התנדבות היא הזדמנות מדהימה לתת מעצמנו בשביל מישהו אחר, מבלי לצפות לתמורה ומתוך בחירה מלאה. אבל, על פי משרד החינוך, ההתנדבות היא לא רק הרצון לתרום ולעזור לאחר, אלא גם תנאי הכרחי לבגרות הוא. יותר נכון - 120 שעות התנדבות במצטבר במהלך שנות התיכון הן בגדדר חובה לסיום הלימודים. ואני שואל - זה לא מפספס את כל המטרה של ההתנדבות?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני באמת חושב שהתנדבות היא דבר מדהים. האפשרות לעזור לבן אדם, מבלי לצפות לתמורה, נותנת המון כוח וסיפוק נפשי בשביל המתנדב. אבל העניין הוא שמשרד החינוך מתנה קבלת תעודת בגרות ב-120 שעות התנדבות, כך שלא ניתנת לתלמיד אפשרות של ממש לבחור שכן או לא להתנדב. ההבנה הזאת, שמשרד החינוך מכריח אותי כתלמיד במדינת ישראל להתנדב, הופכת את פרויקט המעורבות החברתית לפחות מהנה ומשמעותי עבורי. אני מאמין שהייתה יכולה להיות לי יותר מוטיבציה להתנדב אם משרד החינוך לא היה מכריח לעשות זאת. אני יכול להעיד על עצמי שאם משרד החינוך היה יותר מתמקד בהעברת שיעורים בבתי הספר העוסקים בחשיבות של להתנדב, הייתה לי הרבה יותר מוטיבציה להתנדב. אני בטוח שזה נכון גם לעוד נערים ונערות.

התנדבות אמורה להיות חסרת רווח, מלבד רווח נפשי של סיפוק. אבל העובדה שאני מתנדב לצורך מטרה של צבירת שעות, גורמת לי להרגיש שהרווח הוא לא רק נפשי... כלומר, אני מרגיש שאני מתנדב בשביל שעות ולא בשביל התרומה והעזרה. זו, בעיניי, לא המטרה של התנדבות.

קל מאוד לנצל את הפרויקט למטרות לא טהורות. למשל, הזנת שעות שלא באמת קרו, שזו כמובן לא מטרת ההתנדבות. מעבר לזה, אחת האופציות להתנדבות היא התנדבות עם קשישים. אני למשל, נמצא בפרויקט התנדבותי של הפגת בדידות בקרב קשישים בזמן הקורונה. משיחות שקיימתי עם מספר קשישים במסגרת ההתנדבות, הבנתי עד כמה האוכלוסייה הזו רגישה. כאב לי במיוחד לשמוע במסגרת ההתנדבות מאחת הקשישות שאחד המתנדבים הקודמים לי בפרויקט התייחס אליה בחוסר כבוד ובזלזול. זו בעיניי דוגמה לתוצרת הרעה של התנדבות בני נוער מתוך הצורך לצבור שעות ולא מתוך הרצון האמתי לתת לאחרים. במקרה כזה, פרויקט המחויבות האישית עלול להרע לאוכלוסיות מסויימות במקום לעשות להן טוב. בהזדמנות זו, חשוב לי לבקש מכם להיות מאוד זהירים בהתנדבות עם קשישים או אנשים עם בעיות נפשיות או כל שכבת אוכלוסייה אחרת. נסו להפיק את המיטב מהמחויבות האישית.

לדעתי פרויקט המעורבות החברתית הוא פרויקט שמטרתו היא מבורכת, אבל לפעמים הוא משיג את המטרה ההפוכה ולפעמים אפילו גורם לנזק. לכן, אני חושב שבמקומו או אפילו לצידו, יש להעביר בבתי הספר שיעורים על החשיבות של התנדבות ולתת לתלמידים להתנדב מרצונם.

עד אז, נסו לראות בפרויקט הזדמנות להתפתחות אישית ככל הניתן. חפשו התנדבות משמעותית שמתאימה לכם ותתחילו להתנדב!

טור דעה: "חייבים להילחם על רבע מיליון מאתנו"

יובל חופי — Wed,16 Dec 2020 13:00:00 +0200

2020... וואו, איזו שנה... איך נתאר את השנה הזאת? מכירים את המשפט 'לפעמים המציאות עולה על כל דמיון'? אני חושב שזאת הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות שלנו. אפשר לומר שהשנה היא שנה עצובה או אולי מוזרה ומבלבלת – אבל דבר אחד בטוח, היא שנה פשוט מטורפת! כזו שנדמה שנלקחה מתוך סרט מדע בדיוני עלוב ודל תקציב, שהעלילה שלו פשוט לא נגמרת. התפשטות כלל עולמית של נגיף קורונה אחד, מסתורי ומסוכן, המעמיד את האנושות כולה בסכנה - היא בהחלט לא דבר שגרתי. כמובן שלהתפרצות של מגפה לא שגרתית – יש גם השפעות לא שגרתיות על העולם כולו ועל המדינה שלנו בפרט.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אחת ההשפעות הניכרות ביותר של הקורונה היא בתחום החינוך. הקורונה הקצינה את מצב הפערים בתחום החינוך בין תלמידים ממשפחות מבוססות לתלמידים אחרים. הדבר קרה עם תחילת הלימודים במתכונת ה"למידה מרחוק". הלימודים במתכונת הזו דרשו מכל תלמיד לדאוג למרחב למידה מתאים ולמכשיר (בין אם טלפון סלולרי ובין אם מחשב) עם מצלמה ומיקרופון פועלים. המעבר למתכונת המקוונת והזרה לא היה פשוט עבורי ואני בטוח שגם עבור תלמידים אחרים. אמנם, יש לזכור שיש תלמידים שאפילו לא זכו לחוות את המתכונת הזו. וזה כי לא היו למשפחותיהם את האמצעים הכלכליים הנדרשים לרכוש מכשיר המאפשר לימוד מרחוק. כמה תלמידים? בערך כרבע מיליון.

המספר הזה הוא בלתי נתפס עבורי. האפשרות של תלמיד לרכישת חינוך במדינת ישראל אמורה בעיניי להיות אלמנטרית ובסיסית. על אחת כמה וכמה בשל חוק חינוך חובה חינם. המחשבה שיש כמות כה אדירה של תלמידים שלא זוכים לרכוש חינוך בתקופה הזו, מחרידה ומזעזעת אותי. אני חושב שיש צורך בהתעוררות קולקטיבית של אזרחי ישראל. אני חושב שיש להבין היטב שחייב להתעורר קול מחאתי. קול הנלחם על שוויון הזדמנויות בתחום החינוך עבור כל התלמידים, שהם דור העתיד. על האפשרות העתידית שלהם להתפרנס כאנשים בוגרים. הגיע הזמן להתעורר! בערך כרבע מיליון תלמידים הלומדים במדינה שיש בה חוק חינוך חובה, לא זוכים לחינוך כלל. אם זה ימשיך כך, כנראה שהם גם לא יזכו לו ועתידם – כבר לא כל כך מובטח...

לנו, כבני נוער, יש כוח עצום ברמת ההשפעה שלנו על תהליכים שקורים במדינה הזאת. אני חושב שאנחנו לא מספיק מודעים לו. עכשיו הגיע הזמן שנכיר בו. אנחנו חייבים להילחם את המלחמה על הדור שלנו, על כרבע מיליון מאתנו. אנחנו חייבים לתת להם סיכוי לחינוך אלמנטרי, לעתיד טוב יותר. זו לא מלחמה רק עליהם, אלא גם עלינו. למענם. למענינו.

טור דעה: חיי אדם - החטא, עונשו וביטולו

נועם אסולין — Tue,11 Aug 2020 15:30:00 +0300

את הבשורה על גזר הדין על ביתו של המחבל, שרצח את לוחם גולני, סמ"ל עמית בן יגאל ז"ל, קראתי בזמן שעות העבודה והייתי בהלם. בית המשפט הגבוה לצדק קבע ברוב של שני שופטים כי צה"ל לא יהרוס את ביתו וכחלופה יאטום אותו בחלקו. כעת, אני שואלת את עצמי שאלה אחת - מה לא בסדר כאן?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

את הבשורה על נפילתו של עמית בן יגאל ז"ל אין אדם שלא שמע. היא הכתה בנו בצורה הכי כואבת שיש בבוקר יום שמשי אחד שמאותו רגע הפך לאפלולי ועצוב. מאז, עברו למעלה משלושה חודשים בהם העולם המשיך להתקיים, אך עבור משפחתו וחבריו של עמית - הוא לעולם לא יראה אותו הדבר, הוא לעולם לא יראה אופטימי כמו בעבר, הוא ישאר תמיד עם חלל עצום, החלל אותו עמית השאיר ונראה כי לעולם לא יתמלא.

לפי טענות השופטים שאישרו את עתירת משפחת המחבל לביטול הריסת ביתם, המשפחה לא אשמה במעשי האב וכי הם אינם היו מעורבים בכל הנוגע לנפילתו של בן יגאל. אך אני שואלת את עצמי במה אשמה המשפחה של עמית בן יגאל כאשר כל מה שהם עשו היה לשלוח את בנם שיגנו על אזרחי מדינת ישראל כולה ונהרסו להם החיים? למה זה בסדר שביתם שלהם יהרס, בעוד הבית של הצד השני נשאר עומד ושלם?

בן יגאל ז"ל© אינסטגרם

כעת אני רוצה להעמיד מולכם השוואה - חיי אדם אשר נלחם כדי להגן על מדינתו והאזרחים החיים בה (בלי הבדל דת, גזע ומין) וההשלכות על חיי משפחתו וחבריו אל מול עונש הריסת בית של מחבל שרצח אדם בראשית חייו וההשלכות של עונשו על משפחתו. בעיני, הריסת הבית הינה עונש כל כך קטן ביחס למעשה הזדוני, המרושע והנתעב - קטיעה של חיי אדם. קטיעה של חיי ילד שעוד לא התחיל את חייו. ברגע בו השליך המחבל את הלבנה על עמית הוא לא הרס רק את חייו והוציא אותו מהעולם, הוא השמיד את המשכיותו של עמית, את המשפחה שיכלה להמשיך אותו - בנים, נכדים ונינים, הוא גדע שושלת, הוא הרס את חיי הוריו, אחיו, חבריו ובת זוגו, כך שבעיניי, עונש של הריסת בית מחבל הוא מינימלי וזו לא אמורה להיות הדרך, לא כך פועל העולם, או שאולי כן ואני תמימה ונאיבית מדי.

נתייחס גם לגורם ההרתעה. מה אנחנו מציגים כאן בתור מדינה? שזה בסדר לרצוח? שהענישה היא קלה ולא מרתיעה? העונש של הריסת בית המחבל היה עונש גדול ומרתיעה שאני בטוחה שמנע לפחות כמה פיגועים ברבות השנים, אך כעת, אם גם אליו לא מייחסים חשיבות מה אנחנו מראים כאן? שאפשר להיות עם היד קלה על ההדק? שהלבנה לא באמת כבדה נפשית, רק פיזית? שלרצוח זה בסדר?

בתור בת 16 וחצי שעתידה בעוד כשנתיים להתגייס לשורות צבא ההגנה לישראל, בתור נערה שחיה במדינה הזו, בתור בן אדם - אני מזועזת. כואב לי על המשפחה של עמית שצריכה לשמוע את הבשורות האלו, כואב לי על מערכת המשפט שהיד שלהם קלה על החותמת, כואב לי על עמית - שהגן בגופו על המדינה וכעת דמו נספג באדמה כדי שאותם אנשים, אותם שופטים, אותה משפחה של המחבל ימשיכו לחיות וחייהם ימשיכו כרגיל, אך הקרבתו לא חשובה בעיניהם. אני מצטערת עמית שזה מה שקורה, אני מצטערת שזו ההחלטה, אני מצטערת שזה המצב.

טור דעה: "יש ניצול של הרבה בני נוער"

שליו חבאז — Fri,12 Jun 2020 17:31:54 +0300

שמי שליו חבאז, שינשין בתנועת הנוער העובד והלומד. לא יודע אם אתם יודעים, אבל עדיין יש דבר כזה עבדות. כשאני אומר עבדות אני לא מתכוון למה שישר קופץ לראש כשאומרים עבדות. אני לא מדבר על בני ישראל שהיו במצרים או אפרו אמריקאים בשדות כותנה בארה"ב, אני מדבר על מה שנקרא "עבדות מודרנית".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

העבדים המודרנים נמצאים בכל מקום! אפילו במטבח ובארון הבגדים שלנו. כולנו נהנים במידה זו או אחרת ממוצריה. הם באיים הקריביים מגדלים סוכר, באפריקה קקאו. במזרח הרחוק מייצרים את נעלי הספורט שאנו נועלים, בהודו תופרים לנו בגדים והרשימה עוד ארוכה.

אבל דברים האלו רחוקים מאיתנו. בחרתי להתייחס בדברים שיותר קרובים אלינו ולנוער בישראל מכל המכלול של עבדות פשוט כי נוער וילדים הם הקורבנות העיקריים של העבדות המודרנית וניצול הנוער בישראל צריך לקבל הרבה יותר תשומת לב בשיח הישראלי הציבורי.

יש בישראל כמאה וחמישים אלף בני נוער שמנוצלים במקום העבודה מידי שנה! נערים ונערות שהולכים לעבוד בקיוסק בבריכה או למלצר בבית קפה או במסעדה ועוד... שפשוט לא מקבלים את מה שמגיע להם.

אני יכול לספר גם מניסיוני האישי שהייתי קורבן להלנת שכר, פיטורים ללא הודעה ויחס מזלזל מצד המעסיקים.הייתי גם פעיל בסניף של הנוער העובד והלומד ברמלה, משם וגם ממקומות שונים בעיר ובארץ שמעתי על כל מיני סיפורים הזויים, החל מיחס מזלזל ומלצרים שמקבלים שטר של מאה למשמרת של עשר שעות ועד נערי שליחויות שמתפרנסים מטיפים.

וכשמסתכלים על התמונה הגדולה יותר רואים שיש הרבה ניצול של בני נוער בישראל בעיקר בגלל חוסר המודעות שלהם או אפילו לפעמים של המעסיק! יש נער או נערה מנוצלים בישראל ממש ברגעים אלו! כשאתם קוראים את זה!

בגלל זה בחרתי לצאת לשנת שירות בנוער העובד והלומד ולקחת חלק בדברים כמו חג הפועלים (האחד במאי) ולתרום למיגור הניצול ולתת לנוער יותר מודעות בנושא וכלים להתמודדות.

לאף אחד לא מגיע להיות מנוצל או להיות פחות ערך רק בגלל זלזול או גרגרנות של אנשים, אז אנא מכם: אם אתם נתקלים בניצול עשו משהו, דברו עם המדריכים מהנוער העובד והלומד - היום זה אולי מישהו שאתם לא מכירים, אבל מחר זה יכול להיות אתם או חברים שלכם!

שליו חבאז © צילום פרטי

נוצלתם בעבודה? פנו לנוער העובד והלומד במספר 1121*, באתר או באינסטגרם

די לניתוק: "חוסר השקיפות של משרד החינוך מהווה מכשול לא פשוט"

ליאב רוזן — Fri,12 Jun 2020 10:00:00 +0300

ברקע ההקלות שפרסם משרד החינוך לפני מספר חודשים בנוגע לבחינות הבגרות, אמש (חמישי) פורסם כי הוא מסרב לפרסם בפני המורים ומנהלי התיכונים את החישוב לפיו יקבעו את מהימנות ציוני הבגרות – דבר שיוצר בקרב תלמידים רבים אי וודאות סביב הציונים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

כזכור, לפי המתווה הנוכחי, תלמידי התיכון אמורים להיבחן בחמש בחינות בגרות לכל היותר, בעוד שבמקצועות אלו פורסם מיקוד, צומצמה כמות החומר והבחירה הורחבה.

הסירוב של משרד החינוך לפרסם את "נוסחת הבגרויות" הוביל מורים, מנהלים ותלמידים רבים להביע מחאה בעניין. מנהלים רבים ברחבי הארץ מביעים חשש וסוברים כי המהלך הזה יפגע בציונים של תלמידים רבים.

לדבריהם של מורים רבים, המתווה של משרד החינוך "כובל" את בתי הספר ומחייב אותם לקבוע ציונים שיותאמו לממוצע הבית-ספרי בשלוש השנים האחרונות, אחרת, הם יסומנו כחשודים במתן ציונים גבוהים ו"מנופחים" במכוון.

בתור תלמידת תיכון, אני לא יכולה שלא למחות גם כן על חוסר השקיפות של משרד החינוך עם התלמידים והמורים.

אנחנו, התלמידים, משקיעים את מירב המאמצים במשך התקופה הנוכחית כדי לעבור את תקופת הבגרויות - בתנאים לא אידיאלים. אנחנו נאלצים להתמודד עם לחצים רבים, הנחיות שמשתנות מידי יום, למידה מרחוק ואפילו בידוד. חלקנו (כולל אני), נאלצים לשהות בביתנו, כיוון שבית הספר שלנו נסגר אחרי מקרה של חולי קורונה. כעת אנחנו נמצאים גם בחוסר וודאות מוחלט לגבי ציוני הבגרות שלנו. לכן, אני חושבת שהמינימום שמשרד החינוך יכול לעשות עבורנו הוא לפרסם לנו את חישוב הציונים כפי שהוא אמור להיות.

ברור לי שאנחנו נמצאים במצב חירום שפוגע ברבדים רבים בחיים שלנו, וגם ברור לי שמשרד החינוך נאלץ גם הוא להתמודד עם דילמות רבות.

אבל חשוב לי להבהיר שחוסר השקיפות הזו מהווה עבורנו מכשול לא פשוט.

אנ במערכת החינוך 12 שנה, אני חלק ממנה, יש לי אמון רב בה וברור לי שהיא פועלת לטובתנו. אבל אני חושבת, ויסכימו איתי תלמידים רבים, שהמערכת צריכה לתת יותר קרדיט למורים שלה, לאנשי החינוך להם היא נותנת את הסמכות ללמד ולחנך אותנו במהלך כל השנים הללו, להאמין בהם שהם לא סתם "מנפחים" ציונים עבור תלמידים ולסמוך על חלוקת האחוזים שהם מבצעים.

"לומדים בתנאים לא אידיאלים תוך חוסר וודאות מוחלט לגבי ציוני הבגרות" © AdobeStock

אבל למרות זאת, אני עדיין מבינה את הצורך של משרד החינוך לבקר את הציונים הפנימיים שהמורים נותנים לתלמידים, שכן הציונים הפנימיים שבית הספר נותן לכל תלמיד אמורים להוות את ציוני הבגרות שלו, ומשרד החינוך חייב לפקח על הציונים, כפי שהיה מפקח אילו אלו היו בגרויות חיצוניות מטעמו.

עם זאת, איני מסכימה עם הדרך בה (ככל הנראה) הדבר יתבצע. אני חושבת שלהסתמך על ממוצעי ציוני בגרות של מחזורים קודמים זו לא בהכרח שיטה המשקפת את יכולות התלמידים של המחזור הנוכחי.

ייתכן כי צוות המורים בבית הספר השתנה מהמחזורים הקודמים, או שמא ייתכן כי התלמידים של המחזור הנוכחי הם טובים יותר או טובים פחות במקצוע ספציפי. אי אפשר להשוות ציוני מחזור אחד לציוני מחזור אחר!

כמו כן, גם השוואה בין תעודות קודמות של כל תלמיד היא לא בהכרח נכונה ומשקפת. שכן, תלמידים רבים מקבלים על עצמם אחריות ומחליטים להשקיע אף יותר לקראת הבגרויות, וייתכן שהציונים שלהם עלו השנה או לקראת הבגרויות. החלטה זו עשויה לפגוע בהם, בהשקעה שלהם ויותר חשוב- באמון שלהם במערכת.

משרד החינוך מתיימר להיות הוגן, לתת לכל תלמיד את הציון שמגיע לו, אבל בפועל מה שיקרה בעקבות המהלך הזה זה בדיוק ההפך- תלמידים שאמורים לקבל ציונים גבוהים יקבלו ציונים פחות טובים, ותלמידים שאמורים לקבל ציונים נמוכים יקבלו ציונים יותר טובים. יש פה חוסר הכרה ביכולת של תלמידים מסויימים להצטיין או לקבל ציונים גבוהים משאר חבריהם ולהפך.

גם האפשרות לא לערער מקוממת לא פחות, שכן, על ציוני בגרויות חיצוניות ניתן לערער, כמו כן גם על ציוני מגן.

אבל ההשלכות של המהלך הזה, אם יתבצע, לא יאחרו לבוא. תלמידים רבים שציוניהם יפגעו, יגשו במועדים הבאים להיבחן שוב - מה שיגדיל את כמות הנבחנים במועדים הבאים.

אני יכולה להעיד על עצמי אישית: אני מתכוננת ולומדת המון לבגרויות. עבדתי קשה מאוד בשביל לקבל ציונים טובים בבגרויות הפנימיות ואני משקיעה את מירב הזמן והמאמצים שלי כדי להמשיך להצליח. אבל ההחלטה הזאת של משרד החינוך מאכזבת אותי. התחושה בקרב התלמידים היא שעם כמה שננסה, נשקיע ונתאמץ - עדיין לא נקבל את הציונים שאנחנו עובדים כל כך קשה בשבילם וזה לגמרי מוציא את הרוח מהמפרשים.

לכן אני קוראת למערכת החינוך ולשר החינוך - תתחשבו בנו, תשתפו אותנו. תנו לנו להיות מעורבים גם כן. ציוני הבגרות הם ציונים גורליים עבורנו, הם ישפיעו עלינו עד האוניברסיטה, ואולי גם אחרי. אנחנו רוצים לדעת מהי הבקרה שנעשית, אחרי כל חוסר הוודאות שאנחנו מתמודדים איתו בתקופת הבגרויות בכלל ועכשיו בתקופת הקורונה בפרט, זה המעט שאתם יכולים לעשות עבורנו.

טור דעה: המחאה שאיבדה את המצפון

יניר משקובסקי — Mon,08 Jun 2020 17:00:00 +0300

קשה להסיט מבט מהתמונות הקשות שמגיעות מארה"ב בימים האחרונים: אדם אפרו-אמריקאי שנעצר ושיתף פעולה עם השוטרים שעצרו אותו מצא את עצמו מהר מאוד על רצפת הרחוב הקרה, כשרגלו של שוטר לבן לוחצת על גרונו וחונקת אותו למוות, שמילותיו האחרונות היו "בבקשה, אני לא יכול לנשום". המקרה המזעזע הזה שבר את גב הגמל, שבמשך שנים סבל מכאבי משקלה של הגזענות, והוכיח בפעם המיליון - אנשים כהי עור אינם זוכים ליחס שווה. מיד לאחר פרסום הסרטון של המקרה הגיע הקתרזיס - מחאות ענק, שלא נראו הרבה זמן בארה"ב, שטפו את הרחובות בכל 50 המדינות בארה"ב בדרישה הכי לגיטימית ופשוטה - חיי שחורים חשובים בדיוק כמו אלה של לבנים, אקטיביזם במלוא הדרו ויופיו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אלא שמהר מאוד, המחאות הסלימו, חלק מהשלטים הוחלפו בחפצים חדים והקתרזיס המיוחל נפגע - תמונות המחאה אט אט התחלפו בתיעודים מטרידים של מאות מפגינים מתפרעים באלימות ברחובות, פורצים לבתים, שודדים חנויות והורסים רכוש פרטי וציבורי של אנשים חפים מפשע, שברוב המקרים גם מאמינים ברעיון המחאה המקורי. המחאה החשובה הצמיחה גם תנועה אנרכיסטית, אלימה ופושעת.

"תראו מה עשיתם לחנות שלי" זעקה האישה המבוגרת משכונת הברונקס שבניו יורק שקמה בבוקר וגילתה שבית העסק המקומי הקטן שהייתה שותפה בו נחרב וכל הקופה נשדדה, "אל תגידו לי 'חיי שחורים חשובים', אתם שיקרתם, רק רציתם לשדוד, רציתם כסף. תמצאו עבודה, כמוני". וחתמה במשפט: "תפסיקו לגנוב. זוהי שכונה ואנחנו מנסים לבנות אותה, ואתם הורסים אותה". קורבוי באלה חסך כסף לאורך כל שירותו ככבאי כדי לפתוח את בר החלומות שלו, שלשום הוא גילה שפרצו ושדדו לו את המקום: "זה לא פייר, זה לא צודק. עבדתי על המקום הזה כל כך קשה" אמר בריאיון.

אם ביום אותם אלה שזועקים, ובצדק, שחייהם של אפרו - אמריקאים חשובים בדיוק כמו אלו של הלבנים אך בלילה יוצאים לרחובות, הורסים חנויות ומבצעים פשעים - אז מה עשינו בכך? מקרי הביזה וההרס המזעזעים שרק פוגעים באנשים חפים מפשע לא עושים בשום אופן חסד עם מותו המיותר של ג'ורג' פלויד. ויתרה מכך - פעולות אלה רק מרחיקות את רצונם המקורי של המפגינים - שוויון. למה שהציבור האמריקאי יקשיב לאדם ששדד את המכולת האהובה עליהם? או הרס את המכונית של אמא שלהם? או פגע פיזית באדם קרוב אליהם?

חנות דולצ'ה וגבאנה בניו יורק שהושחתה ונבזזה © getttyimages_IL/Scott Heins

מרטין לות'ר קינג, לחם למען זכויותיהן של האפרו-אמריקאים בשנות ה-60, אמר שמהומה היא שפתם של אלה שלא נשמעים, אך הוא גם אמר בשלב מאוחר יותר בחייו ש"אי־צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום". ציטוט זה תקף לשני הכיוונים בכאוס המתחולל בארצות הברית. אי צדק על מותו האכזרי של פלויד הינו איום לצדק שאליו לא זכו לרוב כהי העור במדינה במשך שנים. אך הדברים שנעשים כיום ברחובות ארה"ב - כשבעלי עסק מאבדים את פרנסתם (שגם ככה נפגעה מהקורונה) או שרכושם נגנב או נהרס - הם גם מעשים של אי-צדק, למה על התמימים להיפגע? למה המחאה הפכה מתנועה לגיטימית לאיום על כל אדם אקראי שאינו קשור למחאה ורכושו או הוא עצמו עלול להיפגע?

שלא תבלבלו, חיי אדם ולא משנה מה מוצאו, גזעו, מינו או דתו - חשובים, הם תמיד היו ויהיו חשובים ולרשויות בארה"ב יש חשבון נפש מאוד עמוק לעשות עם עצמן. יכול להיות שגל המחאה הקיצוני הזה יגרום להם לחשב מסלול מחדש לפני שהם באים להאשים אוטומטית את כהה העור על פני הלבן. אבל כאשר גורמים קיצוניים הופכים את המחאה למצעד הרס מלווה בפשע - זה כבר חציית גבול שפוגעת בכבודו של פלויד המנוח, בכבודם של כל אלה שמחאו בשקט ובדרכים דיפלומטיות והנזק הכי כבד שהאלימות הזו גורמת היא למחאה עצמה.

טור אישי: "המגבלה היא פתח ולא נקודת הסיום"

טונוסאו אדיה — Sun,07 Jun 2020 16:00:00 +0300

קוראים לי טונוסאו אדיה, לפני שלושה חודשים סיימתי את המכינה הקדם צבאית "לביא אור יהודה", אותה עשיתי דרך תכנית "שיבולים". הייתי במכינה במשך שנה וחצי וכיום אני מדריך במכינה ובמעודנית רווחה עד שאתגייס בעזרת הליווי של "מגדל אור" שבאמת עוזרים לי בכל שלב ושלב ורוצים שאעשה שירות משמעותי. הגעתי למכינה אחרי שראש המכינה הגיע לבית ספר שלי והסביר על המכינה שבה עוברים תהליכים משמעותיים ובאמת אני יכול להגיד במבט לאחור - עברתי שם תהליך משמעותי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני מתמודד עם מחלת ראייה שנקראת "סטארגרט" ואני גם לא רואה בעין שמאל בכלל עקב פציעה בגיל קטן. זה מגביל אותי בזיהוי אנשים מרחוק ובקריאה ותו לא. אף פעם לא הרגשתי שזה מגביל אותי, עשיתי כל מה שמישהו עם שתיי עיניים ובלי מחלת ראיה עושה. לא רק זה, הייתי מדריך בתנועת נוער, אני רוכב על אופניים, עושה מירוצים, מטייל בארץ.

במכינה עשינו שבוע שטח, שבוע שאנחנו נמצאים בשטח ומנווטים וכל הציוד עלינו וזה דבר מדהים. היינו צריכים לנוווט ובעיות הראיה שלי הקשו עלי כי במפה יש קווים עדינים. עם זאת, עדיין ניווטתי, כי אני יודע שזה לא אמור לעצור אותי, כי אני יודע שעם קצת מאמץ וקצת רצון אפשר לעשות דברים גדולים. המגבלה שהייתה לי גרמה לי לרצות יותר להצליח. הרגשתי שבזכות זה שיש לי אותה הפכתי להיות בן אדם יותר טוב, יותר חזק מנטלית, כי הבנתי שזה שיש לי מגבלה בראייה לא קובעת איך אני אצליח ובמה וכמה הדבר היחיד שיקבע זה אך ורק הרצון שלי.

"הדבר היחיד שיקבע זה אך ורק הרצון שלי", אדיה © צילום פרטי

בזכות תכנית "שיבולים" היה לי יותר קל במכינה. כמו שאמרתי הבעיות ראייה שלי מקשות עלי בקריאה, שזה חלק עיקרי מהלימוד במכינה. קיבלתי ליווי ודאגו להביא לי מכשיר שעזר לי להגדיל את הכתב כך שהיה לי קל יותר לקרוא את ז. בנוסף דאגו לספק ייעוץ נגישות לצוות המכינה.

אני באמת לא רואה סיבה שיכולה לעצור מישהו או מישהי מלעשות משהו שהוא רוצה ומאמין בו, בין אם הוא עם לקות ראיה או מגבלה פיזית. לדעתי מגבלה מראה את נקודות הפתח ולא את נקודות הסיום שלך.

אז כן יש לי לקות ראיה, נו אז מה לכל אחד יש מגבלה משלו פשוט אצלי זה בראיה. לא ביג דיל.

יש לי עוד חושים, יש לי עוד דרכים, יש כל כך הרבה מסלולים שאפשר ללכת. פשוט צריך להבין שמגבלה שיש לך זה לא דבר העיקרי ולא המרכזי, זה שולי וחסר משמעות אם תבחר להאמין בכך. ככה אני חי את החיים שלי, עד שלא אומרים לי שיש לי בעיות ראיה אני לא מרגיש את זה ולא שם לב לזה, גם אתם אפילו לא הייתם שמים לב אם הייתם פוגשים אותי עד שאני לא הייתי אומר לכם.

אז כרגע אני ממשיך בחיי, כובש פסגה אחר פסגה עד שאגיע לפסגה הכי גבוהה, אוורסט הוא החלום שלי.

תכנית שיבולים לצעירים עם מוגבלות להשתלב במכינות קדם צבאיות ברחבי הארץ, בשותפות של משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הבטחון, ג'וינט ישראל, מועצת המכינות הקדם צבאיות, קרנות הביטוח הלאומי, קרן רודרמן ופדרציית ניו יורק.

יחד נציל את העולם: למה חשוב לשמור על החוף?

ליזה שוורץ — Wed,04 Mar 2020 8:00:04 +0200

מה בעצם נותן לנו הטבע? אפשר לחשוב על תשובות רבות על שאלה זו: מים, מזון, חומרי גלם. אך האם חשבתם על כך שהטבע יוצר את התנאים שמאפשרים לנו להתקיים? בזכות הפעילות של צמחים ויצורים חיים שונים, נוצר עבורנו אוויר לנשימה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

מאז תחילת האנושות, השטח הימי הצטמצם מאוד בגלל שארצנו הקטנה מתפתחת, כבישים ובניינים נבנים וכמו כן, מלונות חדשים על שפת חוף הים אשר גורמים לנסיגת החוף ופגיעה בבעלי חיים ימיים. זה לא חדש שלשמור על הסביבה זוהי החובה שלנו כבני אדם, ואם לא נעשה שום דבר, יום אחד לא יישאר לנו כדור לחיות עליו, ואין עוד אחד.

קרה לכם פעם שזרקתם איזשהו בקבוק או קש בחוף וחשבתם שזה הוא רק קש אחד, מה הוא כבר יגרום? אז זהו, שהרבה. כלים חד פעמיים, קשים, כוסות פלסטיק אשר משאירים בחוף, מתפרקים למיקרו פלסטיק- חלקיקים קטנים של פלסטיק שצפים בים. חיות ימיות כמו דגים וצבים חושבים שהמיקרו פלסטיק הוא מזון ולכן אוכלים אותו.
בסופו של דבר, המיקרו פלסטיק יכול להגיע בחזרה אלינו מהדג. החיות נחנקות ועלולות למות. מלבד פגיעה בשרשרת המזון, למה שחיות שלא עשו דבר רע בחייהן ימותו בגלל בני האדם? שמירה על החוף היא מעבר לחובה- זוהי זכות, בשביל שיישאר לנו חוף ים לנוח בו, להתרחץ ולהנות מבלי ללכלך אותו ואפילו לנקות אותו מידי פעם.

החול והשטח הפתוח הם הרבה יותר ממקום לבנות בו טירות חול ולצלול. חופים הם ביתם של יצורים שונים, מאריות ים ועד צבי ים. בעלי חיים רבים תלויים בו כדי לשרוד. פליטת מזהמים מגדילה את החור באוזון, וגם מביאה לאפקט החממה ולתופעות טבע קיצוניות, יערות נכרתים לצרכי תעשיית הנייר וחדשים לא צומחים- בהתחשב בכך שעצים מהווים מקור מרכזי לחמצן, ברור מה הסכנה של כך.
לא חסרות סיבות למה אנחנו חייבים לקחת חלק במאבק האקולוגי. החדשות הטובות הן שהנושא צבר מודעות מרשימה בשנים האחרונות, עם אינספור מאמצים, שנוכחים גם בישראל, לפתרונות אקולוגיים להגנת הסביבה. אנחנו צריכים לשמור על החוף, לא לפגוע באף אחד, לשמור על הסביבה, בשביל שלנו יהיה עתיד טוב יותר ושמח יותר.

שגרת חירום: "גם במה שנראה כמציאות מעוותת, יש יופי"

נועם אסולין — Thu,02 Jan 2020 18:00:01 +0200

"למה אתם לא עוברים דירה מאשקלון?", "לא נמאס לכם כבר?", "איך נשמעת אזעקה?", "מה אתם מתבכיינים, קיבלתם יום חופש מהלימודים- תגידו תודה!" אלו רק חלק מהשאלות והמשפטים שאני שומעת בכל פעם שנשמעת אזעקת "צבע אדום" אצלנו בדרום. בואו נודה על האמת, אני חושבת שאין אחד במדינה שלא מודע למצב שלנו בדרום. אזעקות נהיו כבר חלק מסדר היום, "דרום שחור" מזמן כבר לא עוד סיסמה וכמעט כל שבוע - שבועיים נשמעת אזעקה בחלק אחד או אפילו יותר של העוטף והסביבה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

יום רביעי האחרון, נר רביעי של חג החנוכה, אני ומשפחתי חוזרים הביתה, לאשקלון, מהדלקת נרות אצל סבא וסבתא שלי, שגרים באשדוד. פתאום, אזעקה. סיטואציה לא כל כך נעימה, על אחת כמה וכמה שהיא כוללת גם גשם, ואיך לא- גם בוץ, וצריך לשכב על הרצפה על מנת להמנע מפגיעה. עכשיו שאני כותבת את זה בדיעבד, יש מצב שזה היה קצת מצחיק. אבל באותו הרגע של האזעקה מצחיק זה לא היה. זה היה מלחיץ. לקח לנו כמה שניות לעכל מה קרה ולפעול בהתאם. ה"מזל" אצלנו שיש לנו 30 שניות לפעול, בישובי העוטף זה פחות מ-15 שניות (מטורף!).

כיפת ברזל © מוטי קמחי

אפשר לומר שגדלתי לכל המצב הביטחוני הזה - מעבר לסבבי הלחימה הקצרים שפוקדים אותנו לעיתים קרובות בשנים האחרונות, הייתי במבצעים כמו "צוק איתן", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ועוד. אם תשאלו אותי איך אני מרגישה שאני שומעת אזעקה אני אגיד לכם שאני רגילה לזה כבר, אולי אפילו אוסיף חיוך או גיחוך קל. אבל אל תטעו - אי אפשר באמת להתרגל לחיים שהם שגרת חירום כל הזמן! אני לא באה להתמסכן או להתבכיין על המציאות הקיימת, אני רוצה להגביר מודעות ועל הדרך להבהיר כמה דברים.

הראשון שבהם - אנחנו כאן בשביל להישאר, זה הבית שלנו. אנחנו למדנו להתמודד עם השגרה הזאת. נכון, היא לא תמיד נעימה, אבל זו המדינה שלנו ואני גאה להיות חלק ממנה, גם אם זה אומר שאני אקום משינה ב-3:46 בלילה או שאצא מהמקלחת עם שמפו על השיער, בגלל שיש אזעקה וצריך ללכת למרחבים המוגנים. ולא, אני לא אעזוב את הבית שלי. אשקלון היא הבית שלי. גם אם אני אצטרך לסבול אזעקות ימים שלמים רצופים אני אשאר שם. ולמה? כי אם נעזוב אז נראה להם שהם מנצחים אותנו בדרך הטרור שבה בחרו.

דבר שני - יום שבו יש אזעקות והלימודים והשגרה מתבטלים, זה לא יום חופש. כשיש סבב לחימה, יש כמה דברים שלא משנה כמה אזעקות אשמע, עדיין אפחד מהם תמיד. ללכת להתפנות או להתקלח, לישון מחוץ לממ"ד ושתתפוס אותי אזעקה בחוץ. נשמע מוזר, אבל אתם לא מבינים כמה מהר הכל קורה ובאיזו תדירות. ישנם אנשים בכל שכבות הגיל למיניהן, שסובלים מפוסט טראומה מהאזעקות ונכנסים להתקפי חרדה כאשר שומעים את צליל האזעקה, ובמקרים בהם הטיל נופל ישנם נפגעים והרס. אז בוא נסגור על זה ששברנו את הסטיגמה ושבימים בהם אין לימודים בגלל מצב הסלמה - כיף, זה לא.

מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהבת להסתכל על הצד החיובי של הדברים, ולנסות למצוא קצת טוב בכל דבר. בעיני אם לא מצאנו משהו טוב כנראה שלא חיפשנו מספיק. אז גם כאן, במה שנראה כמציאות מעוותת, יש יופי. האזעקות מאחדות ביננו בכמה קבוצות שנות. הראשונה והגדולה ביותר היא כמדינה - כמות העזרה, האהבה והתמיכה שנשלחים אלינו מכל רחבי הארץ היא מדהימה, ועל הדרך אני אנצל את ההזדמנות לומר לכם תודה ענקית! השנייה, היא בין תושבי הדרום שמוצאים דרכים לדבר אחד עם השני, נושאי שיחה, פעולות התנדבות מגבשות בקהילה ועוד. השלישי הוא בתוך מעגל החברים הקרובים, שתמיד נמצאים אחד בשביל השני כשצריך, מתקשרים תמיד כדי לבדוק שכולם בסדר, חולקים חוויות מהממ"ד ועל הדרך מתגבשים; והאחרון הוא בתוך המשפחה. אצלי בבית לדוגמה אנחנו שבע נפשות וכלבלב מתוק. אני האחות הבכורה בבית ואחריי עוד 4 אחים ואחיות. אנחנו מוצאים דרכים להעביר את הזמן בממ"ד (כמעט 15 דקות לאחר כל אזעקה) וצוחקים ביננו. בהתחלה הכל נעשה כדי להרגיע אחד את השני אבל אחר כך זה פשוט נהפך לרגע חוויתי שיום אחד נספר עליו לנכדים שלנו.

אז נכון, יש את הצד החיובי ואת הצד השלילי כמו בכל דבר בחיים. לצערי בזמן האזעקות הצד השלילי תופס חלק דומיננטי יותר. כי אין מה לעשות, זו סיטואציה מפחידה. אבל אני מאמינה בעצמי, בתושבי הדרום ובמדינת ישראל, שאנחנו נצליח לעבור את זה, להתחזק מזה ולמצוא את הדרך לשלום.

הנוער של היום הוא לא הנוער של פעם, אלא טוב יותר

נועם אסולין — Thu,15 Aug 2019 13:00:01 +0300

זה לא סוד שאנחנו נמצאים בתקופה בה הטכנולוגיה שולטת ביד רמה, הליברליות איננה עוד מילה גסה ובני הנוער חשופים לעולם הרבה יותר מאשר הנוער של הדור הקודם. אבל האם זה דבר רע? אני לא חושבת כך. אין ספק שאנחנו שונים, כי כמו שהשנים חלפו להן כך גם הסביבה השתנתה. דברים שעד לפני שני עשורים לא היה להם מקום בעולם, מקבלים היום חשיבות עליונה. מקצועות ומכשירים שבאותה תקופה אנשים לא היו מעלים על דעתם, היום הם הכי נמכרים בשוק, ועוד מלא דוגמות נוספות אשר גם הנוער של היום מצטרף אליהן.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

הנוער שלנו, הוא נוער מיוחד. אנחנו חשופים להרבה דברים שהנוער של פעם לא היה חשוף אליהם. אנחנו הרבה יותר יצירתיים, פתוחים לרעיונות שונים, מקבלים את הסביבה הרבה יותר.

הרבה אנשים נוטים לחשוב שכל מה שמעניין אותנו הוא הסמארטפון, משחקי המחשב והטלוויזיה ושאיננו מה שנקרא "רואים עולם" וזוהי הטעות שלהם. נכון, הסמארטפון נהיה חלק חשוב מחיינו, בל אם נגיד את האמת - הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים של כולם, כולל המבוגרים. אז מה לעשות? אנחנו נמצאים בתקופה שהטכנולוגיה לוקחת חלק עיקרי ומשמעותי בחיי היומיום שלנו, וזה לאו דווקא דבר רע. למדנו להשתמש בסמארטפונים וברשתות החברתיות ככלי שמחר בין אנשים וחברים, להפצת הדעות שלנו, לתרומה לקהילה ולעוד המון דברים חיוביים.

הנוער שלנו הרבה יותר מקבל. המודעות שלנו לסביבה ומתרחש בה הרבה יותר גבוהה. הדור שלנו יותר מאמין בחופש הביטוי וביכולת של אדם להיות מי שהוא רוצה ולחיות את חייו לפי רגשותיו ורצונותיו. הדור שלנו הרבה יותר סבלן וסובלן. מאמין בעבודת צוות שיתוף פעולה ובשונות שלנו.

אספר לכם סיפור אישי, אני תלמידה בכיתת מופ"ת. זוהי כיתה בתיכון בה מגבירים את לימודי הפיזיקה והמתמטיקה, ויחד עם זאת שמים דגש רב על ערכים ותרבות. במסגרת הכיתה שלי, השתתפתי השנה בפרויקט מדהים שעסק בעבודה עם בית ספר שלומדים בו ילדים בחינוך המיוחד. העברנו שם פעילויות מדהימות לאורך כל שנת הלימודים שלנו. בסוף השנה, הפרויקט שלנו הגיע לגמר תחרות היזמות של רשת מופ"ת. במהלך הגמר, נחשפתי לעוד מספר פרויקטים מדהימים ולכמה שהנוער שלנו הוא איכותי ובעל השפעה. בסוף התחרות, אחת השופטות עלתה לדבר, וכשסיימה את דבריה סיכמה במשפט - "הנוער של היום הוא לא הנוער של פעם- הוא הרבה יותר איכותי, רגיש וטוב" וכשהיא אמרה את זה הבנתי דבר אחד, הבנתי כמה שהנוער שלנו שונה, שונה ומיוחד.

ט' באב: "הגיע זמננו לאהוב, לכבד, להכיל ולתת"

אושר סיגרון — Sun,11 Aug 2019 9:10:49 +0300

היום (א'), אנחנו מציינים את ט' באב, כזכר לחורבן בית המקדש, שנחרב לפני כ-2,000 שנה. אני מאמינה שאת הבית הזה, הבית שלנו, איבדנו לא רק מפני רוע ליבם של הבבלים, אלא מפני שנאת החינם שהייתה בין יהודי ליהודי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

לא קל להאשים את היהודים שחיו אז על שנאת החינם ששררה ביניהם, מפני שזה בדיוק מה שקורה ביננו היום. בני האדם רבים אחד עם השני בלי סוף. בין אם זה על מלחמות, בין אם זה על כוח, על אגו או כבוד, ובין אם זה וויכוחים ותחרויות בכבישים. רק בחודש האחרון נורה למוות אופיר חסדאי בגלל ויכוח על חניה.

אנחנו בשנת 2019 ובכל זאת אנחנו עדיין חיים בעולם שמלא בשנאת חינם. בכל סביבה שנהיה בה נשמע, במוקדם או במאוחר, שנאה, ריכולים וקנאה. השאלה שלי היא למה זה קורה? למה אנחנו כל היום זורקים לאוויר סיסמאות כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "רק אהבת חינם" אך לא מקיימם באמת?

רבים אחד עם השני בלי סוף © fotolia

אנו חיים במציאות לא פשוטה. במציאות בה יש פיגועים, מחבלים, ריבים בפולטיקה, מלחמות ותככים. בעולם שאנו נמצאים בו כיום, ואחרי כל מה שעברנו במשך השנים האלו, אחרי שהרגשנו על בשרנו בשואה את שנאת החינם שולטת בעולם – הגיע הזמן לחזק את האהבה. אמנם אנו חיים בשנות האלפיים, וקשה לנו להתחבר אל החורבן ואל כל הדברים שקרו לעם ישראל בעבר ובהיסטוריה, אך אל השואה אנחנו עוד חייבים להתחבר. אותה אנו מוכרחים לזכור. וכעת - ללמוד מהעבר. הגיע זמננו לאהוב, לכבד, להכיל, ולתת כל מה שאנו יכולים עבור בני האדם העומדים מולנו.

המושג "שנאת חינם" מוכר היטב, לצערנו. בגלל שנאת חינם נחרב לנו בית המקדש והיא עדיין נמצאת פה כאורחת קבע שאינה רצויה, אך מסרבת לעזוב. שנאת חינם היא שנאה ללא הצדקה, שנאה הנובעת מהכללות, דעות קדומות ולב אטום, ואילו אהבת חינם היא ההפך הגמור, זו אהבה ללא תמורה. אהבת חינם היא התיקון של השנאת חינם. הגיוני גם, לא? כי אם שנאת חינם היא כה הרסנית, אזי אהבת חינם היא זו שתקרב את הלבבות.

אני מאוד מאמינה במושג המוכר "אהבת חינם" ומשתדלת לקיים אותו. אהבה היא התרופה שלנו, היא מובילה אותנו רק לדברים חיובים וטובים. כשאנחנו אוהבים, אבל באמת אוהבים, אנחנו נהיים אנשים מאושרים ושמחים יותר. אנחנו נהיים בעלי אנרגיות חיוביות, ויהיה קשה להוריד או להעציב אותנו. האהבה כלפי האחר, מובילה אותנו גם לאהבה כלפי עצמנו. אבל בסוף, אנחנו נשאבים אל השנאה ולא אל האהבה. אנחנו נותנים לה 'לנצח' אותנו.

תפיצו אהבת חינם, ולא שנאת חינם © Fotolia

כדי שהשנאה לא תשלוט בליבנו, אלא רק האהבה, אנו צריכים להתחיל קודם כל בלא לשפוט בני אדם. בלקבל אחד את השני, לא להיגרר ולהאמין לשמועות ודעות קדומות על אנשים, להימנע מריכולים ולשון הרע ולהשתדל להיות פה אחד בשביל השני, מבלי רצון לקבל בחזרה. ככל שתיתן יותר, הטוב יגיע אליך פי ארבע ממה שהענקת, במקומות הכי לא צפויים.

בפרט ביום זה, בו אנו צמים את צום תשעה באב ומתענים על חורבן בית המקדש אשר נחרב משנאת חינם אחד כלפי השני - הגיע הזמן לחזק את מידת האהבה לכל יהודי באשר הוא. פשוט להרבות באהבת חינם, אבל לא בתור סיסמא בלבד, אלא בהכרה במעלתו של עם ישראל, של כל אדם שהוא חלק מהייעוד הזה, משום שהאושר הפנימי שאנו חשים כשאנחנו עוטפים את הסביבה ואת עצמנו בטוב ובאהבה, הוא התזונה שהנשמה שלנו צריכה.

חשוב או מיותר? מטלות בית לימודיות בחופש הגדול

שיר רגב — Tue,06 Aug 2019 12:30:03 +0300

כל חופש גדול שמגיע מביא איתו בדרך כלל לא רק המון זמן חופשי וחום אלא גם את עבודות הקיץ. כן, כן אפילו שכואב להודות בזה גם אתם כנראה הולכים בקיץ הקרוב לא רק ליהנות בים ובבריכה אלא גם לתרגל מתמטיקה, אנגלית, כימיה או היסטוריה, בין אם בשביל לשמור על "הכושר" בחודשיים ארוכים של חוסר בבחינות ושיעורים ובין אם בשביל להשלים את החומר שלא הספקתם ללמוד במהלך השנה. נדמה שעבודות הקיץ הן ממש סוג של חובה שכל מורה מביא לתלמידיו לקראת החופשה, אבל אם תשאלו אותי, עבודות הקיץ לא משיגות את התוצאה אליה הן מכוונות ולכן הן לא נחוצות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

עבודות הקיץ ניתנו לתלמידים כדי שבחודשיים ארוכים ומלאים בחוסר מעש לימודי, יוכלו התלמידים לשלב קצת למידה וכך בעצם להגיע מוכנים יותר לשנה הבאה, אך בפועל המצב הקיים הוא כזה שהעבודות לא משיגות את תוצאתן. רוב התלמידים מעדיפים לסיים את כל עבודות הקיץ הרבות בתחילת החופש או בסופו ובשאר החופש נשארים במצב אשר בשבילו נותנים רוב המורים את העבודות - חוסר מעש לימודי.

לא משנה כמה עבודות קיץ ניתנו, כאילו מקצועות ובאיזה היקף, סביר להניח שהתלמידים יחזרו לבית הספר בתחילת השנה ויצטרכו לחזור על החומר הלימודי שוב. התוצאה היא לא אפקטיבית ליותר ממספר הימים שלאחר הכנת העבודה. לכן, נדרשת מהתלמידים עבודה כפולה - גם במהלך החופש, וגם בתחילת השנה.

לא משנה כמה זמן אתם לומדים למבחן או אפילו יותר מזה, לבגרות - החומר נשכח במהרה ממש מספר דקות לאחר סיום המבחן. סביר להניח שאם נבחן אתכם היום על חומר שידעתם לדקלם מתוך שינה לפני מספר חודשים, לא תדעו לענות על רוב השאלות, וזה לא כי לא השקעתם, אלא כי החומר שאתם לומדים הוא כל כך רב ומגוון, שגם יכולת הזיכרון שלכם היא מוגבלת. אותו הדבר עם עבודות הקיץ, מכיוון שרוב התלמידים אינם פורשים אותן על פני תקופה ארוכה בחופש אלא מעדיפים לסיים אותן במספר ימים, החומר לא נשמר לתקופה וכמעט כולם צריכים ללמוד ולרענן את החומר מחדש שוב בספטמבר.

שלא תבינו לא נכון, יש לעבודות הקיץ גם תפקיד מאוד חשוב בחופש הגדול, הן נותנות לנו מעין זריקה למציאות ומזכירות לכולנו שעם כל הכיף והיכולת לעשות כל מה שרק נרצה, החופש הגדול הוא בן חודשיים בלבד וחשוב שנזכור מהי למידה, אפילו אם החומר עצמו יישכח והעבודות לא ישיגו את תוצאתן בחומר הלימודי. הן מזכירות לכל תלמיד בישראל שלמרות הכל הוא עדיין תלמיד. הן עוזרות לנו לתרגל תרבות למידה, שדווקא בימים אלה, שהראש שלנו דבוק למסכים, היא כה חשובה, לא רק ללמידה במהלך השנה, אלא גם ליכולת הריכוז שלנו.

אני חושבת שעבודות הקיץ הן לא נחוצות ולא רק בגלל שהן מעיבות על שמחת החופש הגדול אלא בעיקר בגלל שהן לא משיגות את התוצאה אליה הן מכוונות, החומר הלימודי לא נקלט וכך נוצרת עבודה כפולה הן לתלמידים, והן למורים. אך למרות הכל אסור לשכוח את הדברים שעבודות הקיץ מפתחים אצל כל אחד מאיתנו, ולכן, בסופו של דבר כן הייתי רוצה שיישארו עבודות קיץ, רק בכמות הרבה יותר קטנה ממה שנהוג כיום.

למה להתרגש? לדבריו של שר החינוך אין מעמד ממשי

תומר כרמלי — Sun,14 Jul 2019 14:24:49 +0300

אביע דעה אולי לא מקובלת, שתתבטא בכתבה הנ"ל שתעלה בשעת עין הסערה שבו הנושא השנוי במחלוקת התורם מציף את הגולשים באובר-סובייקטיביות. אבל לפני כן חשוב לי להתבטא בגילוי נאות כי אינני מסכים בכלל עם דעתו של הרב רפי פרץ על ההצדקה של טיפולי המרה בהומואים ולסביות ומגנה זאת בכל תוקף, ויתרה מכך אנוכי עדיין נער מתבגר שלא סגור באופן מוחלט על הנטייה המינית שלו. אך אינני כותב שורות אלה כמחאה או הצדקה למעשיו של רפי פרץ, אלא לבקר את התגובה שמחד טבעית ומאידך מוגזמת על נושאים טעונים שמציפים שיח זועם בציבור הישראלי. ובנסיבות השעה, על הסערה סביב רפי פרץ והתמיכה שלו ב'טיפולי המרה' לחברי קהילת הלהט"ב.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בריאיון שנתן לחברת החדשות ששודר אמש שר החינוך הטרי רפי פרץ התראיין ונשאל על שלל נושאים. על התקופה שלו כרב, דעתו בעניין ייצוג נשי בפוליטיקה, פועלו בתור שר החינוך החדש ובין היתר נשאל על הנושא שסיפק כותרות לכל גוף תקשורת בארץ - דעתו על הקהילה הגאה. כמו כל נושא שעולה לדיון בשיח הציבורי בארץ הקודש, גם היחסים בין הקהילה הלהט"בית לדתיים הוא נושא מורכב. כשהתבקש פרץ לדבר על הקהילה הגאה אמר: "תראי, אני אומר את זה כשר חינוך וגם כאזרח במדינת ישראל, אני מכבד כל אדם באשר הוא אדם". כך אמר באופן כללי, כפי ששר בעל אחריות מיניסטריאלית אמור להביע מוסרית. לאחר מכן הודה בפרטיות: "אני מודה שאני באופן אישי רב בישראל והתורה שלנו אומרת לנו דברים אחרים. אבל זה לא אומר שאני מסתכל עכשיו ונותן להם ציונים". כשנשאל השר אם הוא בעד טיפולי המרה והאם הוא מאמין שאפשר להמיר אנשים שיש להם נטיה כזאת, ענה: "אני חושב שאפשר, אני יכול להגיד לך שיש לי היכרות עמוקה מאוד בנושא החינוך וגם עשיתי את זה". זה המשפט שהצית את הסערה, העובדה ששר החינוך מאמין ואף ניסה בעבר לבצע באחרים טיפולי המרה. המראיינת מבקשת דוגמא למקרה בו נער הומוסקסואל ביקש להתייעץ עם הרב, תשובתו הייתה: "קודם כל חיבקתי אותו ואמרתי לו דברים מאוד חמים, אמרתי לו 'בוא נחשוב, בוא נלמד ובוא נתבונן'". "כאשר המטרה היא קודם כל שיכיר את עצמו היטב. ואז הוא יחליט, אני שם לו את הנתונים ואומר לו, שמע בנקודה הזאת אני עוזב אותך, עכשיו אתה מחליט". לא ממש ברור אילו נתונים הוא מציב בעבור הנער ומה הכוונה שלו כשאמר 'בוא נלמד', השר לא ממש השתדל לפרט את אופי ה'טיפול'. הוא לא ציין שהוא כופה על הנער להיות סטרייט או שמנסה לשכנעו בדרך כזו או אחרת 'להיפטר מהנטייה שלו'. קשה מאוד לדעת למה התכוון השר כשלא ניתנת תשובה מפורטת בריאיון. כמובן שקל לנחש שהרב אכן 'שכנע' נערים להמיר את הנטייה המינית שלהם ע"י כפייה או שכנוע מוגזם - אבל כאמור, השר לא פירט את אופי המעשה לכן איננו יודעים.

כאמור, אינני מסכים עם דעתו ובטח שלא באמונתו בטיפולי המרה שמעבר לכך שמדובר בשיטה פרימיטיבית ואבסורדית, זו שיטה מאוד מסוכנת. מעבר לכך, אין מקום לאימרות שכאלו במיוחד לא לשר חינוך. אבל קיים הבדל בין הדברים שהשר פרץ אמר לבין היכולת שלו לבצע את אותם הדברים. השר פרץ אמר כי הוא נותן לתלמיד להחליט בעצמו (כאמור לא ברור אם לאחר שכנוע סובייקטיבי של הרב) לגבי הנטייה המינית שלו. כמו כן כפי שאמר השר, הוא ביצע את הטיפולים הללו בעבר, ככל הנראה במסגרת ישיבה בה הוא הדריך - לפני שהפך לשר חינוך. ובתור שר חינוך, שהמשך כהונתו בתפקיד בהחלט מוטלת בספק חרף המצב הפוליטי הלא יציב והחזרה לבחירות, אין לו את האפשרות לבצע את אותם מעשים שביצע אז. נכון, הוא שר בתפקיד בכיר בממשלת ישראל, אבל אין ביכולתו באמת להביא להגברת טיפולי ההמרה בשל מוגבלות חוקתיות ומוסריות או יישום תקנות מפלות כלפי תלמידים להטב"ים, גם בגלל שבתור שר חינוך נאסר עליו להפלות בין תלמידים וגם כי מערכת החינוך לא תאפשר זאת. וכדי להוכיח שנית שכל העניין הזה באמת לא קריטי כמו שהוא, בתגובה לסערה שנוצרה סביב אמירתו הבהיר השר כי: "מערכת החינוך בישראל בראשותי תמשיך לקבל את כל ילדות וילדי ישראל באשר הם, ללא שום הבדלים של נטייה מינית". אלו הן הנקודות שחשוב להבחין בהן. הדרך הקלה ביותר היא לכעוס ולצאת נגד, אבל אם ננסה להסתכל לעומק על הפרטים ונשכיל מעבר לכותרות מפוצצות ייתכן ונגיע להבנה יותר מושכלת ומבוססת. אוסיף שממש לאחר סיום הקטע החתוך מהריאיון נשאל השר אם הוא ימשיך את המימון של איגי (ארגון הנוער הגאה) והוא ענה בחיוב. ככה שעמיתיי הלהט"בים שלומדים במערכת החינוך לא יחוו אף שינוי, ואותה סערה בדיוק כמו כל דיון ציבורי אחר תשכח עם פרוץ המחלוקת הבאה בעוד כמה שבועות.

"אין ממה להתרגש" © גטי אימגס

כותרות הן בהחלט דבר מפתה, קל לנו בעידן האסקפיזם להגיב רגשית לכותרת מפוצצת ולהביע את התמיכה או ההתנגדות שלנו. אבל חשוב לזכור שמאחורי כל כותרת, עומד סיפור שלם. ועוד דבר שחשוב לאמץ היא המחשבה הביקורתית, לא להסכים עם הכתוב ולשים לב האם הדבר הנוראי באמת הולך להשפיע עלינו. בואו לא נאבד את העשתונות על דברים שלא בהכרח מצדיקים את זה.

למה המורים לא מלמדים אותנו להתמודד עם כישלונות?

גלעד סרי — Wed,10 Jul 2019 13:00:01 +0300

"בני הנוער שקועים כל היום במסכים ולא מעניין אותם שום דבר", אני שומע את האמירה הזו שוב ושוב, כל יום.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

ההתמודדות עם העולם האמיתי, במיוחד בגיל ההתבגרות אינה פשוטה כלל. המעבר החד לחטיבות הביניים עם עומס הלימודים מקשה עלינו מאוד. תוסיפו לזה גם את הבעיות החברתיות הנלוות, כל אלו גורמים לנו לרצות להתנתק מהעולם החיצוני ולחיות בבועה שלנו, בתוך העולם הפרטי שאנו יוצרים לעצמנו.

חטיבת הביניים זוהי התקופה הכי מבלבלת בחיים שלנו. בבת אחת הכל משתנה – המורים, החברים, צורת הלימוד. בתקופה שאנחנו הכי חסרי ביטחון אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם עומס לימודי כבד, מבחנים רבים שתכליתם לא תמיד ברורה ובעיקר לחצים נפשיים שלא כל ילד מצליח להתמודד איתם כהלכה. אולי למבוגרים זה נשמע שטויות, אבל לחלק גדול מהילדים אין עדיין את הכלים להתנהלות עם לחצים.

אילוסטרציה © צילום: Fotolia

רוב חבריי, בני גילי רוצים – בדיוק כמוני - ללמוד, להתקדם ולהצליח. דווקא בזמנים שלמורים בחטיבת הביניים יש תפקיד חשוב ומכריע, שומעים לא אחת סיפורים מתלמידים על מורים שזלזלו בהם מול כל הכיתה; מורים שלא מקשיבים לצרכים ואינם רואים את התלמידים הנמצאים במצוקה. את המציאות הזאת תלמידים ותלמידות מכל רחבי הארץ פועלים כבר היום כדי לשנות.

בעמוד האינסטגרם שפתחנו - "וידויים מהחטיבה" אנו, בני הנוער, מעלים וידויים על חווית הלימוד בחטיבה. אחד הווידויים המרגשים הוא של תלמידה שמתארת שאין לה חברים בבית הספר: "אני לבד בהפסקות, לבד בכיתה, לבד בשיעורים ובמיוחד כשיש עבודה בזוגות, אני לא חושבת שלכל אחד קל להיות בכיתה ז' אבל זה עוד יותר קשה שאין לך חברים סביב".

תלמידה אחרת מתארת כיצד מורה חיקתה אותה בשיעור מול כל הכיתה: "זה לא נותן דוגמא, לא מראה איזה דרך נכונה להתנהג, זה מזלזל ומשפיל. ניסיתי לא להראות שזה פגע בי אבל זה מאוד ערער אותי. זה עבר כל גבול הגיוני".

אילוסטרציה © צילום: shutterstock

התחושה של תלמידים רבים כמוני, היא שבחטיבה הדברים מתנהלים בצורה לא נכונה: התחלופה הגבוהה בכל שיעור בין המורים גורמת לכך שהם ואנחנו כמעט ולא מכירים ומתקשרים, העומס הלימודי מוביל לכך שאין לנו זמן לשוחח בכיתה על דברים מעשירים שהם לא בהכרח חלק מתכני הלימוד ובטח שאין במציאות שכזאת אפשרות למורים לזהות ילדים שנמצאים במצוקה חברתית.

לא פלא שחלק גדול מחבריי, תלמידים מצטיינים בבית ספר יסודי מגיעים כעת לבית הספר בחוסר חשק מופגן. שלוש שנות הלימוד בחטיבה צריכות להיות בדיוק ההפך בשבילנו. לשמש זמן של צמיחה והתפתחות אישית - הקניית ערכים, גיבוש זהות אישית, פיתוח מיומנויות רגשיות וחברתיות והקניית כלים לעתיד.

מדוע מורים לא מלמדים אותנו כיצד להתמודד עם כישלונות? את ערך הרעות או לקיחת אחריות אישית? אנחנו רוצים שהמורים ילמדו אותנו איך לחשוב בצורה יצירתית וביקורתית ולא רק לשנן את החומר שמישהו קבע שהוא חובה; אנחנו רוצים שהמורים יתנו בשיעורים גם מקום לביטוי עצמי ולדעות שלנו, גם אם הן לא בדיוק מה שצריך למבחן הקרוב; אנחנו רוצים שהמורים יבינו שדרך הלימוד המיושנת של הרצאה והכתבה חייבת להשתנות, ולהתקדם עם רוח הזמן.

אך יותר מכל אנחנו צריכים מורים שיכבדו אותנו, ישמעו גם מה לנו יש לומר, שיבואו ללמד מתוך אהבה, עם יכולת קשב ואמפתיה, שתאפשר לנו לשתף אותם בכל דבר. מורים ומורות בישראל, העבודה שלכם לא פשוטה. אבל גם החיים שלנו התלמידים בפרט בגיל הזה, לא פשוטים.

לכן, החלטנו תלמידים ותלמידות מכל הארץ להתאגד יחד כדי לכתוב מסמך המלצות לשיפור שיטת הלימוד אותו נרצה להגיש לשר החינוך החדש. אנחנו מבקשים שינתן למורים שלנו את הכלים המתאימים שיוכלו להעצים ולהאמין בכל תלמיד, ושלא יהיו עוד מקרים של ילדים שמרגישים שאף אחד מצוות המורים לא רואה אותם.

הכותב הוא גלעד סרי, תלמיד כיתה ז', מודיעין. משתתף בפרויקט "תנו לנו להצליח" במסגרתו תלמידי כיתות ז'-ט' מכל הארץ מתאגדים בכדי להשמיע את קולם ולהוביל שינוי בלימודים בחטיבות הביניים. במסגרת הפרויקט התלמידים פועלים לגיבוש מסמך המלצות מיוחד שיוגש לשר/ת החינוך הנכנס/ת.

"מחקתי את חשבון האינסטגרם שלי והרגשתי הקלה"

נוי מוסלם — Sun,07 Jul 2019 12:00:01 +0300

האינסטגרם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו מעלים סטוריז בלי הפסקה, לפעמים תמונות ללא מטרה כלשהי, אפשר לראות תכנים מצחיקים, רציניים ומעוררי השראה. עם כל הטוב שבדבר, מחקתי את האינסטגרם שלי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

פלטפורמת האינסטגרם מביאה תכנים טובים כמו מימס מצחיקים לגבי לימודים, מאורעות חשובים שקרו באותו יום או סתם סרטונים שנוגעים לכל אחד מאיתנו בחיי ביומיום. אך לפעמים כל הטוב הזה יכול להשפיע לרעה בכמה מובנים: כשנמצאים בתוך בועת האינסטגרם, קשה מאוד להיפרד מזה, יש מין תחושה שאם לא בודקים או "מרפרשים" את האינסטגרם, פספסת משהו שיכול לשנות עולמות.

האינסטגרם הוא התמכרות לכל דבר, והוא כלול בתוך ההתמכרות לטלפון הנייד שלנו. ההתמכרות הזו פוגעת בפן החברתי והלימודי בעיקר. רובנו נמצאים בטלפון גם במהלך השיעורים כדי להתעדכן בסטורים ולתייג חברים בתכנים.

בנוסף לזה, האינסטגרם לעיתים משקר. הוא משקר כי אנשים מתעדים את החיים שלהם כדי להראות לעולם שהם מאושרים ובחוץ לבועת האינסטגרם הם מרגישים בדיוק ההפך. האינסטגרם מלא בריטושים ופילטרים כדי שנראה טוב בעולם הווירטואלי, בבועת האינסטגרם. הפילטרים גורמים לחוסר ביטחון בקרב בני נוער ולדעתי זה הדבר הכי מרכזי ובעייתי שקיים באינסטגרם. הכל צריך להיות מושלם ומסודר ומבחינת הלבוש, הפנים, הגוף ואפשר לראות את זה לא מעט בעשור הנוכחי.

בכל רשת חברתית ובאינסטגרם בפרט, ישנה תופעה מוכרת ונפוצה שנקראת שיימינג. השיימינג פוגע בצורה מילולית ולפעמים זה נשמע מאוד מאיים. מקרים כאלו יכולים לקרות לכל אחד ולפעמים יכולים לעשות נזקים נפשיים ובמקרה הכי גרוע: לשים קץ לחיים. לא סתם יש את המשפט: "מילים יכולות להרוג", היד קלה במיוחד על המקלדת, וכל מילה רעה יכולה לשנות חיים של בן אדם.

כשאמרתי לאנשים הם היו מופתעים ושאלו אותי: "מה? למה עשית את זה?", וכשהסברתי להם הם אמרו שאני צודקת. כמה שבועות אחרי שמחקתי את האינסטגרם, אני יכולה להגיד שאני מרגישה הקלה. אמנם בימים הראשונים הרגשתי את הצורך להיכנס לאפליקציה, אך ככל שעברו הימים הבועה נעלמה והצורך להיות בטלפון נעלם גם הוא.

עידן האינסטגרם כאן כדי להישאר. אם אתם מרגישים כמוני, תעשו צעד משמעותי ותמחקו את האינסטגרם לתקופת ניסיון, אם אתם לא יכולים למחוק, תנסו להשתמש בו פחות. תאמינו לי, זה רק יעזור לכם.

"צריכים לזעוק כדי לשנות, אך אלימות נגד אלימות זה לא פתרון"

מעיין ביטון, אושר סיגרון — Thu,04 Jul 2019 9:30:01 +0300

יוצאי אתיופיה ותומכיהם יצאו השבוע להפגנות ברחובות, על רקע מותו סלומון טקה ז"ל, בחור אתיופי שנורה על ידי שוטר. ההפגנה הפכה לאלימה, גרמה לפקקים של שעות, והובילה להתפרעויות ומהומות שנמשכו גם לאורך כל הלילה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

גם לנו כאב לשמוע על מותו של סלמון טקה בן ה-18, נער שיצא בדיוק כמונו, לפני כשבוע וחצי לחופש הגדול. אין לנו ספק שדבר אינו מצדיק את מותו ושהמקרה העצוב הזה צריך לעורר את כולנו. הקהילה האתיופית ועדות נוספות סובלות מפגיעות גזעניות מצד החברה שלנו. אנו חושבות שהגיע הזמן שנתחיל להשלים עם זה שיש אנשים עם נטיות מיניות, תרבויות ומוצאים שונים אך שהם בדיוק כמונו. לאחר המאורע של טקה, להם נמאס לשתוק. פייר? צודקים לגמרי!

סולמון טקה ז"ל

עם זאת, אנו חושבות שישנה דרך לכל דבר. פתירת אלימות באלימות - לא מובילה לשום דבר טוב. זו לגמרי לא הדרך הנכונה ולא מה שיגרום לשינוי. על מנת להביא את עצמם לידי ביטוי, הם יכלו לצאת להפגין גם מבלי לפגוע בעוברים והשבים בדרך אשר חפים מפשע ועדיין לזעוק ולזעזע הכי חזק שאפשר - כי צריך וחייב.

מחאות נועדו בשביל מקרים של חוסר צדק, כדי לנסות לשנות משהו בחברה שלנו, כדי שישמעו את הקול של האזרחים בשלטון וכדי להעיר את הישנים, שיושבים ולא עושים כלום וחושבים שזה לגיטימי לתת למקרים הזויים כאלה לעבור לידנו.

יצאה החלטה לעשות את המחאה בכביש 431, כביש 4 ובמקומות ראשיים נוספים אשר החסימה שלהם פוגעת באנשים רבים שחוזרים הביתה מהעבודה בשעות מאוחרות, ובאמבולנסים שצריכים להגיע בדחיפות לבתי החולים. בעקבות ההתפרעויות -עשרות נפגעו ונעצרו, עשרות רכבים נרגמו באבנים, עלו שריפות, ושוטרים רבים הותקפו ונפצעו. המפגינים שרפו מכוניות, הפכו ניידות משטרה, שברו שמשות ואף הציתו אותן.

אנחנו חושבים שכן מגיעה ליוצאי אתיופיה הזכות להפגין ולזעוק, אפילו מן הראוי שזה מה שהם יעשו אחרי מוות של בן משפחתם ובן עדתם. אך לכל דבר יש דרך, ואפשר להפגין, אבל לא באלימות ובאגרסיביות. זו ממש לא הדרך הנכונה, ואם מטרתם הייתה לגרום לשוויון ולחולל שינוי, אז הם עשו בדיוק ההפך. הם גרמו לסטיגמות עליהם להישאר, גם אם זה לא כולם, גם אם ה"בלאגניסטין" הם מיעוט מביניהם - הם הפכו לסמל שייזכר מגל המחאה הנוכחי, ולצערנו, זה יגרום למדינה להכליל אותם, למרות שברור לכולנו שלא כל המוחאים נהגו כך ולא לשם כך קמה המחאה.

אבל בואו נדבר רגע על חוסר השוויון. יוצאי אתיופיה מקבלים סיוע כאשר הם רוצים ללמוד ולהפוך לסטודנטים, יוצאי אתיופיה זוכים בסיוע גם בתחום השיכון והדיור - הם זכאים להלוואה לדיור בסך של עד 600,000 ש"ח. נכון, גזענות קיימת, לצערנו הרב. ולמרות כל הניסיונות לשיוויון ישנם הרבה אנשים הדוחים אותם מן החברה ומחליטים לא לקבל אותם בגלל צבע עור גופם. במקרים רבים המדינה מעניקה לבני העדה האתיופית זכויות ומנסה להקל עליהם וכן רוצה שהגזענות תיפסק, אך גם יש לא מעט מקרים בהן המציאות מוכיחה הפוך.

בתור מי שחיות בין הקהילה האתיופית ורואות אותן שווים לכל דבר בחיי היומיום שלנו, אנו מזועזעות ממקרה המוות של סולמון הצעיר, ועצובות על כך מאוד. אנו בעד שיוצאי אתיופיה יפגינו וישמיעו את כולם, אבל שום דבר, בעולם, אינו מצדיק אלימות. לא פיזית וכמובן שגם לא מילולית - במיוחד לא זאת שבאה מן הממסד או המשטרה -אלו שאמורים לספק לנו תחושת הגנה וצדק. בשביל לעורר מהפכה, לעשות שוויון - צריך לפעול בחכמה, בתבונה והכי חשוב - בכבוד. אפשר לגמרי להפגין, למחות ולהביע דעה, אבל בדרך ראויה. אנו מבינות את הטענה שבלי רעש גדול במדינה לא באמת ניתן לשנות משהו, אבל יש קו אדום גם לזה. הלוואי והמחאה הזאת לא הייתה לחינם, הלוואי שבעוד מספר חודשים נשמע על שינויים משמעותיים במדינה בזכות התעוררותם וזעקתם של בני העדה, הלוואי שלא יישפך כאן דם אחים שלא לצורך רק בגלל צבע עור או מכל סיבה אחרת.

טור דעה: האם הדגשת לימודי המתמטיקה מוצדקת?

ליאור זומר, רותם קוגוט — Mon,01 Jul 2019 8:30:01 +0300

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

המתמטיקה צריכה להשתוות לשאר המקצועות בבית הספר • דעתה של רותם

המתמטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, ואני בטוחה שגם לעוד רבים מכם שיושבים לפתור שעות ארוכות תרגילים שנראים כמו ג'יבריש. הדגשת המתמטיקה מבחינתי, היא לחץ של מערכת החינוך הדורשת מצוינות יתר, מבני נוער שלא בהכרח יכולים תמיד לעמוד בה. בין אם אלו במהלך השיעורים בכיתה או בבחינות הבגרות.

כל תרגיל נראה כמו ג'יבריש © Fotolia

זוכרים את הקמפיין של משרד החינוך לעידוד 5 יח''ל מתמטיקה? הקמפיין היה מוצלח, וחלה עלייה בכמות התלמידים שעושים 5 יח"ל במתמטיקה בארץ, אך בו-זמנית יצר אפליה. הקמפיין יצר סטיגמה לגבי תלמידי 3 יח"ל, "הוציא" אותם כתלמידים שאינם טובים מספיק או לא משקיעים במקצוע.

בחירת כמות יח"ל היא בחירת התלמיד בלבד. אין קשר, האם הוא יכול להתאמץ או שהוא לא חכם מספיק בשביל יותר יח"ל. מקצוע לא אמור להפלות בין תלמידים ולתת להם תחושה שהם לא טובים מספיק.

לסיכום, אני חושבת שמתמטיקה היא קונצנזוס של בעיות בפני עצמה ללא קשר לתוכן שלה, אני בעד הפסקת הלחץ המסיבי הזה על התלמידים.

יש במתמטיקה משהו מעבר – יותר מכל מקצוע אחר • דעתה של ליאור

מתמטיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו, החל מחישוב התשלום בשופינג, ועד פתירת בעיות הנדסיות שקורות בחיי היומיום.
נכון שלא כולם טובים במקצוע זה – כמו בכל מקצוע אחר, נכון גם שישנה השקעת משאבים רבה של משרד החינוך לעודד תלמידים ללמוד 5 יח"ל, אך זה נובע מסיבה מסוימת. הסיבה טמונה בייחודיותו של המקצוע. בשונה ממקצועות אחרים, המתמטיקה מקנה לנו יכולות חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה, סדר ועוד.

עם רצון להשקיע בלימודי המתמטיקה - כל אחד יכול להצליח © Fotolia

הדגש שבמקצוע הוא על הדרכים לפתרון הבעיות, והיופי הוא שיש יותר מדרך אחת להצליח ולפתור, כל אחד יכול לפתור בדרך שנוחה לו, עובדה שדבר זה מיושם במבחנים. למשל, אם אתם פותרים תרגיל במבחן ויש לכם טעות חישוב – לכל היותר יורידו לכם חלק קטן מציון השאלה.

זאת וגם, מקצוע המתמטיקה פותח דלתות רבות וחשובות בחיים, מעבר לנקודות הבונוס באוניברסיטה. לימודי המתמטיקה הם פתח ללימודים של מקצועות ריאלים, ופתח לעבודה בתחום משמעותי בעולם העסוקה בעתיד, בין היתר בעולם הטכנולוגי המתפתח.

לסיכום, אני חושבת שההדגשה של המתמטיקה במוסדות החינוך מוצדקת. יש לשמור על עידוד התלמידים ללימוד 5 יח"ל. השד לא כזה נורא, אלא רק דורש השקעה מצד התלמידים, כך שאם יש לכם רצון ומוטיבציה, אין ספק שתצליחו!

ומה אתם חושבים? ספרו לנו בתגובות!

בעקבות האונס של בת השבע: "מעשה מזעזע בפני עצמו"

ליר דקל — Tue,18 Jun 2019 8:00:06 +0300

ביממה האחרונה, אין אחד שיכל לפספס את המקרה המחריד בו איש נקיון - פלסטיני, העובד בבית ספר יסודי אנס בצורה מזעזעת ילדה בת שבע. אנו נכנס לפרטים עמוקים יותר, כי נכון - רוב האנשים מכירים את המקרה בתיאורו בלבד, אבל כשנכנסים לעומק אפשר להבין עד כמה באמת הסיטואציה הנ"ל חמורה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

התוקף, טיפח עם הילדה קשר יחסית "טוב" ודאג להביא לה ממתקים, באחד הימים - לאחר שכנראה לילדה כבר היה אמון בו (כי הרי היא ילדה קטנה ותמימה, האם מי שדואג "לשמח" אותה ולהביא לה ממתקים יכול להיות אדם רע בעיניה?), הוא הוביל אותה לבית הנמצא באזור תוך שהחזיק בכוח בידיה, (ראוי לציין שיחסי הכוחות אינם שווים, ילדה בת שבע מול גבר שיכול להיות אבא שלה) אנס אותה ושחרר אותה לביתה. על פי דברי הילדה, זה לא היה רק הוא בחדר, היו עמו עוד שני פליסטינים שככל הנראה גם קשורים לבית הספר.

אני חוזרת וקוראת את כל המאמרים, כל התגובות וכל טענות אנשי הציבור. בכולם, דואגים להזכיר שהתוקף הוא פלסטיני, שהשותפים למעשה הם פלסטינים ואני שואלת את עצמי, אם התוקף היה יהודי ישראלי, האם המעשה היה פחות חמור? חד משמעית לא. בכל זאת, מדובר פה על ילדה בת שבע, כל עולמה מלא בחלומות, שאיפות, דמיונות וחיוכים. האיש הזה, לקח את כל התמימות של הילדה והיא ככל הנראה כבר לא תחזור לעצמה.

אולי היה מעורב פה רקע לאומי, אבל לא צריך להתעסק רק בזה. כאשר אנו מתעסקים בעניין של רקע לאומי, אנחנו למעשה מכלילים לתוכו את כל הפלסטינים. מעשה של אדם אחד, לא צריך להשפיע על קבוצה שלמה, אין זה אומר שכל הפלסטינים רעים. במידה והתוקף היה יהודי, האם היינו מכלילים את כל היהודים? שזה בערך יותר מחצי מתושבי מדינת ישראל? אני בטוחה שלא.

המעשה הזה, הוא מעשה מזעזע בפני עצמו. כל אונס הוא מזעזע, אבל לאונס הזה יש עוד כמה משוואות שהפכו אותו למזעזע ואכזר אפילו יותר. המשוואות האלו הן לאו דווקא שהתוקף היה פלסטיני, אלא הן העובדה שזה היה מעשה מתוכנן, כי איזו עוד סיבה יש למנקה בית ספר להביא לתלמידה ממתקים? נוסף לדבר הזה, הילדה גם התלוננה שכואב לה ושהיא רוצה לחזור הביתה, התוקף עשה בה כרצונו ללא טיפת רחמים, ואם זה לא מספיק - בסיטואציה עוד נכחו שני עדים נוספים, שיש סיכוי לא קטן שמכירים אותה ועובדים בבית הספר שלה. הם ראו את מה שנעשה לה, ובכל זאת בחרו לתת לזה יד ולא לעצור את זה. אני מאמינה שצריך לתת לזה את המקום של מעשה נורא שנגרם לילדה בת שבע, שישפיע עליה כנראה גם בגילאים מבוגרים, שיותיר בה צלקת ולא לתת את הדגש לזה שפלסטיני ביצע את המעשה. עצם העובדה שמעשה כזה שפל ואיום נעשה הוא מזעזע ולא עולה על הדעת לכשעצמו, ואם בכל זאת מדובר במעשה על רקע לאומי - יש פה עליית מדרגה חמורה ללא ספק. אך עם או בלי ייחוס לאומי - יש לייחס למקרה את אותה החומרה.

שבועות כחג המים: מדובר בששון או באסון?

פארן רז — Sat,08 Jun 2019 17:00:01 +0300

יש לא מעט מנהגים ישראליים שאף פעם לא הבנתי, וכנראה שיש כאלה שלעולם לא אבין. אבל לכבוד חג השבועות הקרוב – החלטתי לחקור ולגלות לכם למה אנחנו זורקים אחד על השני מים בשבועות!

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

חקרתי קצת את העניין, וגיליתי מה בכלל מקור המים בחג השבועות, והופתעתי לגלות כארבע סיבות מעניינות. הסיבה הראשונה מתחילה אי שם בטריפולי ובמרוקו, בעבר האמינו כי מי ששופכים עליו מים בשבועות - לא יינזק כל השנה. הסיבה השניה יותר מתקשרת אל ימינו, אבל אל יותר לומדי התורה. בחג השבועות יש מצווה ללמוד כל לילה השבועות, כמובן שהדבר הזה חל גם בעבר הרחוק, אז בכדי לעזור ללומדים להשאר ערים התיזו עליהם מים. הסיבה השלישית גם קשורה ליהדות ולסוגיות, באמונה היהודית מאמינים כי התורה נמשלה למים, וכמו שמים תמיד יורדים למקום נמוך, כך גם התורה תחלחל רק אל מי "שמנמיך" את עצמו – כלומר לומד תורה בענווה. הסיבה האחרונה, היא למעשה מחווה למנהיג הגדול משה רבינו, אשר ניצל בתאריך שישה בסיוון – התאריך העברי בו אנו חוגגים את שבועות. מתיזים מים בשבועות לזכר הנס של משה - שהושלך למים ולא ארע לו אף נזק.

עכשיו נעבור לחלק היותר מעניין – המציאות שלנו היום. מתי בפעם האחרונה זרקו עליכם ביצה? או שקית מים? תשחזרו לעצמכם את הרגע – לא כלכך נעים, נכון? עכשיו תחשבו שסבתא שלכם תלך ברחוב ותנחת עליה שקית מים שמישהו זרק מהחלון. מה תרגישו בשבילה? לנו, הישראלים – יש נטייה להגזים. אנחנו יכולים למחוא כפיים לטייס, ושנייה אחר-כך להתלונן ולצעוק שאין שוקולד. לשחק במלחמת מים – ושנייה אחרכך לפגוע בטעות באדם אקראי. בחג שבועות הקרוב בואו נדאג להגביל את עצמנו, להיות זהירים עם מלחמות המים – ולא להגזים יותר מידי. אני מסכימה, יכול להיות שהרבה אנשים לא רואים בזה משהו רע, או לא חוזים את ההשפעות האפשריות. אבל, עם זאת אנו צריכים להיות מודעים להשפעות האפשריות. אף אחד מאיתנו לא רוצה ליצור נזק למישהו אחר, בטח שלא במכוון.

בלוני מים © צילום: fotolia

עם זאת, חג השבועות עדיין הוא חג המים, ואני חושבת שחלק מזה זו גם חוויה ללא מעט ילדים ואפילו, אני יכולה להגיד שזו גם חוויה שלי בתור ילדה. אבל אני חושבת, שאין צורך לזרוק שקיות מים מהחלונות, לא צריך לעבוד בחשאי עבור הצחוק שלנו. כדי בכל זאת לציין את החג, אני חושבת ש"מלחמת מים" קטנה ומצומצמת עם החברים הקרובים, כל זמן שנתנהג בזהירות - יכולה לעשות את העבודה. כמובן - תשתדלו לא לבזבז יותר מדי מים, בכל זאת, אין לנו מים לבזבז.

האירוויזיון מול תושבי הדרום: "אולי הפעם נוותר?"

אושר סיגרון — Sun,05 May 2019 12:00:03 +0300

בעודי יושבת וכותבת, ברקע דלוקה הטלוויזיה, שבה התקשורת מדברת על המצב הביטחוני שפקד את הדרום ביום שבת בבוקר. התחלתי את הכתיבה בדעה אחת וברורה, אך תוך כדי שאני מאזינה לחדשות, דעתי החלה להיות קצת חלוקה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בתור אחת שגרה בדרום - בנתיבות, הכי מובן מאליו שארצה שהמדינה תנקוט נגדם באמצעים בחזרה, ושאנו נמשיך להסתגל למצב הביטחוני ולמציאות הכואבת, למטרת שיפור המצב בביתנו. בשבועות הקרובים יחולו מועדי שמחה בישראל; יום העצמאות והאירווזיון. הרשו לי להפתיע אתכם – בהחלט כך חשבתי בהתחלה, אך לאחר כמה רגעי מחשבה, עלו לי לראש עוד כמה סוגיות אחרות.

אני חושבת שכבר מאסנו את המצב הביטחוני בדרום ובעוטף עזה. הרגשנו, חווינו, נבהלנו, סבלנו, ודיי, מיצינו. לחיות כך את חיינו זה לגמרי קשה ולא פשוט. זו כבר שגרת חיים. זו מציאות שסיוט לחיות בתוכה. ובשל כך - הגיע הזמן לתקוף בחזרה. הגיע הזמן להפסיק לשתוק, להחזיר.

"אני חושבת שכבר מאסנו את המצב הביטחוני" © צילום: shutterstock

נתקלתי אתמול (שבת) בלילה, בפוסט בפייסבוק של תושבי באר שבע, שעל אף שזה היה לפני שהגיעו אליהם האזעקות והיירוטים, הם תמכו בוויתור על הופעות יום העצמאות ועל האירוויזיון וביקשו להתקיף. "ביבי נתניהו, כולנו תומכים בך ומוותרים על יום העצמאות והאירוויזיון, כדי שתכנס בהם" - כך כתבו. אז כפי שהבנתם, תמיכה מצד הדרום - ישנה. ואפשר בהחלט להבין מהיכן מגיעה התמיכה. היא מגיעה מייאוש, מכעס, אכזבה, ומהרגל מר למציאות שבה יורים עלייך יותר מ-200 טילים בפחות מיממה. נמאס לשתוק - והגיע הזמן לתקוף בחזרה.

אך מאידך, אנחנו, תושבי העוטף והדרום, סובלים מכך כבר שנים רבות. כל תקופה קצרה מתחילה הסלמה, ולאחר יום, יומיים נהיית הפסקת אש. כביכול חוזרים לשגרה, והכל בסדר, אך בפועל, אנחנו נמצאים תמיד תחת סכנה ואיומים, ולמרות המצב הכואב שאיתו אנו נאלצים להתמודד, לצערי, אולי לא כדאי לפספס את ההזדמנות של האירוויזיון. הרי כבר חמש שנים, מאז המבצע האחרון – "צוק איתן", כל זמן מה, הם מיירטים לכיווננו יירוטים וטילים, נהיית הפסקת אש, ואז שוב מיירטים, ושוב הפסקת אש, ואז שוב ושוב ושוב. ועד כה, המדינה נותנת לנו להמשיך בשגרה הזו, אז אולי הפעם נוותר, נפסוק על הפסקת אש, ניתן ליום העצמאות ולתחרות האירוויזיון להתנהל כצפוי. עד הפעם הבאה.

"כל תקופה קצרה מתחילה הסלמה, ולאחר יום, יומיים נהיית הפסקת אש" © צילום: Fotolia

כאמור, איני יודעת מה הדבר הטוב ביותר לעשות. איני מבינה בפוליטיקה, ובסופו של דבר, אני מאמינה שיחשבו על כל השיקולים לפני שיחליטו החלטה רישמית. אך אני כן יודעת, שהמצב בדרום כבר נהיה סיוט. זה כבר נהיה קושי שאי אפשר יותר להכיל. מספר החרדים גדל, מספר הילדים הנבהלים מתעצם, כמות הנפגעים הולכת וגדלה, וכנ"ל לגבי החיילים המדהימים שלנו, שלצערי, לפעמים לא כולם זוכים לחזור הביתה בשלום. הסיטואציה אכן מסובכת, ולכן אני קוראת לעזרה. קוראת לראש הממשלה, למדינה, לתיקון המצב ולמציאת פיתרון במיידי. אך עם זאת, אולי כדאי שרק הפעם נוותר על החופש שלנו, נסגל כעת המצב, וניתן למדינה לעזוב את הדרום ולהתמקד בתכנונים שלה לשבועיים הקרובים. אך בהבטחה, שאחר כך יטפלו בהכל?

נמוך מדי: בני הנוער מבקרים את מערכת הבחירות

תומר כרמלי — Sun,07 Apr 2019 14:26:03 +0300

רגע לפני הבחירות, יצאנו אל מתחם "שרונה" בתל אביב כדי לשמוע מבני הנוער למי הם היו מצביעים וגם - מה דעתם על מערכת הבחירות והתעמולות של המתמודדים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בעוד הדעות על בחירות המועמדים היו חלוקות, דווקא הסוגיה בה היו רוצים לטפל קודם הייתה זהה. בני הנוער במשאל הרחוב טענו כי היו רוצים לטפל קודם בנושא הפרדת דת ומדינה וזה לא הנושא היחיד עליו הסכימו. כל המשתתפים טענו כי התעמולות נעשות באופן שגוי ולא מכבד. "מבאס שהכל מאוד נמוך ויורדים אחד על השני", "ילדותי בעיקר", ו"כולם כזה אחד נגד השני ולא באמת מייצגים את עצמם, פשוט מייצגים את מה שהם לא מול המפלגה השונה" - אלו הקולות שנאמרו בנושא.

נזכור ולא נשכח: "המסע לפולין משמעותי לכל החיים"

נוי מוסלם — Tue,02 Apr 2019 18:00:01 +0300

למה צריך לנסוע למסע לפולין? המסע לפולין הוא מסע חקר על השואה ועל המאורעות שקרו בפולין בגלל המשטר הנאצי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

לפני יציאתי למסע, חשבתי לעצמי, איך המסע יראה? מה אני אחשוב שאני אראה? והאם המסע הזה יהיה כמו שאני מצפה שיהיה? כשהגעתי לפולין, הייתי מופתעת. שאלתי את עצמי: איך זה יכול להיות שקרו כאן מקרי רצח נוראיים שכאלו? כשסיירתי במדינה, פולין נראתה יפה יותר מתמיד והמבנים שבהם היהודים התגוררו באותה תקופה, לא נראים לעיניי המבקר, הייתי צריכה ללכת למקומות ספציפיים על מנת לראות את השרידים שנותרו.

"כשהגעתי לפולין, הייתי מופתעת" © רביד ליפקין

כשמגיעים לראות שרידים או מחנות, צריך להשתמש פעמים רבות בדמיון, לדמיין איך אנשים התגוררו בצפיפות רבה עם עוד יהודים בתנאים לא תנאים, ישנים אחד על השני, לא מתקלחים, לא אוכלים, לא שותים ובמהלך שהותם מצטברים מחלות ומוות שפוקדים את המחנות. כשרואים תמונות של המחנות והאנשים, התגובה קשה לעיכול. כשאתם תסעו לפולין ותראו את המחנות במו עיניכם, כשרגליכם דורכות על האדמה שהם דרכו בה, כשאתם חווים את מזג האוויר שהם עברו, רק שאתם לבושים בבגדים בהתאם והם לא לבשו בגדים מתאימים וחלקם לא לבשו דבר אבל... אתם תרגישו גאווה.

"אתם תרגישו גאווה" © gettyimges.IL/Keystone

גאווה על כך שאתם זוכרים ולא שוכחים. גאווה על כך שאתם עומדים מול המחנות עם דגל ישראל מונף. גאווה על כך שאתם, דור העתיד, עומדים מול המחנות הארורים כעיר אחת, כמדינה אחת, כעם אחד ומאוחד. העם היהודי. למסע לפולין לא כל אחד יכול לשאת את הכאב שחוו היהודים באותה תקופה, אבל אם אתם מסוגלים, אל תפספסו. המסע הזה ילמד אתכם המון דברים שלא ידעתם על עצמכם, התפישה שלכם לגבי נושאים תהיה לכם שונה, אתם תעריכו יותר ממה שהערכתם בעבר. המסע הזה משמעותי לכל החיים.

העולם שייך לצעירים: "בני נוער מתחת ל-18 צריכים להצביע"

שיראל נר — Tue,26 Mar 2019 17:00:01 +0200

כמו בכל מדינה דמוקרטית גם בישראל, כל אזרח ישראלי מגיל 18 ומעלה יכול לממש את זכותו הדמוקרטית ולהצביע בבחירות, אך האם הגבלת הגיל הזו נכונה? לפי דעתי התשובה היא לא, בתור בת נוער שחיה במדינת ישראל, שהאירועים במדינה משפיעים עליי כמו על כל אחד אחר, אני מאמינה כי גם בני נוער מתחת לגיל 18 הם אזרחי המדינה לא פחות מכל אחד אחר ולכן אין שום סיבה לא לאפשר להם לממש את זכותם ולהצביע.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אמנם יש אנשים שיטענו כי בני נוער לא יודעים מספיק על פוליטיקה ולא באמת מבינים מה מציע כל מועמד, אך המציאות היא שגם אם תשאלו אדם אקראי ברחוב מהו מצע הבחירות של פוליטיקאי אקראי כלשהו סביר להניח שלא תקבלו תשובה מלאה במיוחד, רוב האנשים לא בקיאים בדיוק מה מציע כל מועמד ומועמד אז איך הם מצפים שבני הנוער ידעו?

"איך הם מצפים שבני הנוער ידעו?" © Fotolia

יתר על כן, ההחלטות המתבצעות בכנסת נוגעות לילדים ובני נוער לא פחות מאשר נוגעות למבוגרים, למשל מספר היחידות שעושים לבגרות, והשכר המינימלי שניתן לתת לקטינים על עבודה. אפילו הקמפיין שעשה בנט "לתת חמש" הוא דבר שנוגע בעיקר לבני נוער, מכיוון שהוא מנסה לשכנע אותם לעשות חמש יחידות, אבל בסופו של יום מי שישקלו אם להצביע לבנט או לכל פולטיקאי אחר יהיו ההורים של אותם ילדים, שלא בטוח שבכלל מבינים באילו החלטות הם תומכים כי הם לא חווים את ההשלכות על בשרם. יתרה מזאת, חלק מהמבוגרים טוענים שלבני הנוער לא אכפת מהחברה ושהם מרוכזים רק בעצמם ובמסכים, ולכן, הורדת גיל הבחירה תיתן לבני הנוער הזדמנות להוכיח שזה לא נכון. כן אכפת לנו מהחברה, היא חשובה לנו, ולכן, אם היינו יכולים, היינו מצביעים לנציג שלפי דעתינו יכול לשפר את החברה בצורה הטובה ביותר.

"חלק מהמבוגרים טוענים שלבני הנוער לא אכפת מהחברה ושהם מרוכזים רק בעצמם ובמסכים" © fotolia

כולנו צריכים להבין שאם הם רוצים שיגדל כאן נוער משפיע אז צריך לתת לנו להשפיע, ובעזרת הפחתת גיל הבחירה, זה יתן לבני הנוער להשפיע בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אנחנו נרגיש שייכות לארץ ולמדינה ועל כן נרצה לתרום לה בכל מיני דרכים, בני הנוער הם חלק מהמדינה הזאת, חלק מהתושבים בה, חלק שלא ניתן להתעלם ממנו, חלק שיכול להשפיע לטובה אם רק יתנו לו הזדמנות, חלק שיכול להוכיח שהוא לא מרוכז רק במסכים אלא גם באנשים שמסביבו, על כן אני קוראת להפחית את גיל הבחירות, כדי לתת הזדמנות גם לנו בני הנוער, להשפיע על עתיד המדינה.

"חלק ממני מסכים עם רותם וחלק שומר כבוד לרוה"מ"

ליר דקל — Mon,11 Mar 2019 12:44:33 +0200

בעד ונגד, ימין ושמאל, אלו קטגוריות לויכוחים אין סופיים. אין מה לעשות - בענייני הפוליטיקה לכל אדם יש את דעתו האישית, והיא לא בהכרח חייבת להיות תואמת לדעתו של האחר. כך קרה גם לרותם סלע, שהחליטה להעביר ביקורת באמצעות רשת האינסטגרם על אופיה של המדינה. מנגד, עמד ביבי נתניהו, ראש הממשלה של המדינה שעוסק באופן יום יומי בענייניה של המדינה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

רותם סלע החליטה לשתף את כל עוקביה ולהגיב על אמרותיה של מירי רגב, בהן היא מזהירה כי אם גנץ יבחר נצטרך להקים ממשלה עם הערבים. סלע, באופן חד וברור שואלת מה בעצם הבעיה עם הערבים? בדבריה היא גם מוסיפה כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, "ואני שואלת את עצמי למה רינה לא שואלת אותה בתדהמה - מה הבעיה עם הערבים? ריבונו של עולם יש גם ערבים במדינה הזו. מתי מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כלל אזרחיה...".

הסטורי של רותם © צילום מסך

לאחר זמן קצר, ראש הממשלה נתניהו מחליט להגיב לרותם ומתקן אותה, "רותם היקרה, תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - ושלו בלבד. כמו שכתבת, אין שום בעיה עם אזרחי ישראל הערבים - הם שווי זכויות ככולנו...".

בתור בת נוער שחיה במדינה, המחשבות האלו רצות במוחי באופן כמעט יום יומי, אני לא אשקר, חלק ממני נוטה להסכים עם סלע אך מצד שני, חלק גדול ממני שומר כבוד לראש ממשלת ישראל, שמן הסתם יודע יותר ממה שאני או כל אחד אחר יכול לדעת על ההתנהלות שלנו כמדינה. אנו חיים במדינה סוערת מבחינה פוליטית, ונדמה כאילו כל אישיות ידועה שתוציא מפיה דבר או שניים הקשורים בפוליטיקה הארצית - יסחוף אחריו שלל תגובות וסקנדל אינטרנטי יתחיל תכף ומיד.

בלתי אפשרי להתחמק מהשאלה, האם סלע הייתה צריכה לנקוט עמדה? אם תשאלו אותי, סלע נקטה עמדה לגיטימית, שלא פגעה, הורידה, או השפילה אף אחד. כאשר מישהו נהיה מפורסם, הוא סוחף אחריו המון שמעוניין לשמוע את עמדותיו בכל תחום שהוא, ומשתדל להישאר כמה שיותר מעודכן במה שהוא עושה ומה שהוא אומר. לכן, לדעתי, מפורסמים צריכים לשקול לפני שהם מביעים את דעתם הפוליטית, לפחות ברשתות החברתיות. עם זאת, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, וזכותו של כל אזרח להביע דעה, וביקורת בונה. אין זה בהכרח אומר שאדם שלא מתעסק בפוליטיקה לא יכול להגיב, לערער, ולהסב תשומת לב לדברים שמפריעים לו. במיוחד כשמדובר בביקורת שהיא מכובדת, ופניה לשלום.

להביע דעה או לא? © צילום מסך מאינסטגרם

מבחינתי, לכל אדם יש זכות להביע דעה באמצעות הכלים שקיימים מסביבו, כל זמן שהביקורות שהוא מעביר היא ביקורת לגיטימית, מכובדת, ולא פוגענית - כמו זו של רותם. במידה ואתה אדם ידוע ואישיות מוכרת, עליך לשים אפילו דגש יותר גדול על המסרים שאתה מוציא החוצה, שכן רבים מחכים לשמוע ואפילו "לחקות" את מה שאתה מעביר. כדי לדבר על פוליטיקה, במיוחד ישראלית, ולהביע עמדה באופן חד משמעי, צריך קודם להבין יותר לעומק על מה מדברים, בייחוד שיש קהל כה רחב שמתייחס ואפילו מעריץ כל מילה שאתם כותבים. רותם הביעה דעה שהיא מלאת תקווה וחיוביות, ולא פגעה באף אדם או בקבוצה - ולכן אין פסול בדבריה.

לקראת הבחירות: דרגו את הנושאים שחייבים לטפל בהם

נועם רואקי — Tue,19 Feb 2019 12:02:13 +0200

מבזק מציאות: האם אימוץ בעלי חיים עדיף על קנייתם?

מיכל ארבל — Sat,26 Jan 2019 0:22:05 +0200

אימוץ בעלי חיים ורכישתם תמורת כסף הן שתי תופעות שמוכרות לכולנו מחיי היום יום. אך האם הן באמת בעלות ערך שווה? האם אימוץ בעלי חיים הוא מעשה משמעותי עד כדי כך? ובכן, ברור שזהו עניין של דעה ושל סדר עדיפויות, אך אם אתם שואלים אותי, מבחינתי התשובה חד משמעית: לעזור לבעל חיים שמחכה לאימוץ הוא מעשה עדיף מבחינות רבות על פני נתינת יד לארגוני סחר בבעלי חיים.

עוד בערוץ המגזין:

באופן אישי, תחושתי היא שהוספת חברים על ארבע למשפחה היא עניין של בחירה, של רצון ושל מחשבה. אם מחליטים לגדל כלב או חתול ממניעים נקיים של עזרה ואהבה לבעלי החיים אין סיבה לקנות על פני אופציה של אימוץ. קניית בעלי חיים היא תמיכה בגופים המוכרים אותם ואמירה שאתם מסכימים לדרך הסחר בבעלי חיים, גישה שלראייתי הפוכה ב-180 מעלות ממטרת הגידול מלכתחילה.

קניית בעלי חיים היא הבעת תמיכה בגופים המוכרים אותם לצרכי מסחר © Fotolia

כנערה שבמשך כל ילדותה ביקשה מהוריה לאמץ כלב ובקשתה לא התממשה, אני עומדת על כך שלכל אדם בעל האפשרות לאמץ כדאי לשקול אותה היטב, שכן פרט למעשה טוב ולהצלת חיי בעל חיים, אפשרות זאת יכולה להעניק לכם הרבה מעבר לכך. וכמי שבתקופה האחרונה עסקה בין היתר בכתבות אימוץ לאותם חברים על ארבע שמחפשים בית אוהב וחם, אני כותבת פה כדי לפתוח את העיניים של מרבית האנשים שעדיין לא עיכלו את העובדה שמספר הכלבים והחתולים שמחפשים בית חם אינו אפסי או מזערי כלל. זוהי המחוייבות שלנו לדאוג גם להם, כי אם כל אחד יגיד לעצמו: ''מישהו אחר כבר יאמץ''- כנראה של"מישהו האחר" הזה יש שם שני, אף אחד.

אל תגידו לעצמכם: "מישהו אחר כבר יאמץ", כי זה לא יקרה © Fotolia

אני סבורה ומשוכנעת שכשהיום יגיע וההחלטה אם לאמץ או לקנות בעל חיים כחיית מחמד ביתית תהיה בידיי, לא תהיה לי שום התלבטות בנושא. איני יודעת מה אתכם, אך מבחינתי האימוץ הוא קודם כל עזרה, ועזרה היא ערך עליון. לכן כשיגיע היום, ואעמוד בהחלטה האם לעזור לבעל חיים שננטש מביתו תשובתי תהיה בהחלט כן, כי היום אני מבינה את החשיבות האמיתית שיש לנושא זה.

"אימוץ הוא קודם כל עזרה, ועזרה היא ערך עליון" © Fotolia

אסיים בלספר לכם שאני כותבת את הטור הזה ממקום אישי לחלוטין. לא ביקשו ממני לשכנע אתכם לאמץ ואיני משתייכת לאף ארגון. אני כותבת לכם מהמקום הכי אמיתי שיש, מהמקום ששומע סיפורים על בעלי חיים שנפגעו, מהמקום שמעריך כל אדם שעבורו עזרה היא ערך חשוב, מהמקום שעוסק סביב הנושא כבר תקופה לא קצרה. אז מה אתם אומרים: אימוץ או קנייה?

יום הילד: מי רוקם את החלומות שלנו?

פארן רז — Tue,20 Nov 2018 13:00:01 +0200

כולנו רוקמים חלומות עוד מגיל צעיר, חלקם מתגשים וחלקם גם לא מתגשמים. בדומה לנו, גם להורים שלנו יש חלומות. בזמן האחרון, נוצרה יותר ויותר מודעות לתופעה שבה, הורים מסויימים מכריחים את ילדיהם ללכת לחוג מסוים רק מפני שזה חלום הילדות שלהם. הבעיה בתופעה זו, היא שלא תמיד חלומות הילדים תואמים את חלומות ההורים ובדיוק כמו ההורים, גם הילדים רוצים להגשים את כל חלומותיהם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

צפיתי אתמול בסרט הנהדר "סיפור אחר" בו משתתף נתן גושן. (זהירות, הולך להיות פה ספויילר!). עלילת הסרט עוקבת אחר זוג הורים שמנסים "להציל" את בתם מלהתחתן עם אדם שלדעתם לא מתאים לה ומנסים להפריד בניהם. לאורך הסרט נראה כי ההורים נלחמים עבור בתם, כשלבסוף, מגיע האב למסקנה שהם בכלל נלחמו עבור עצמם ולא רק מתוך רצון לעשות טוב לבתם. הסרט מציג דילמה הורית שאני בטוחה שכמעט כל אחד ואחת מאיתנו היה בה, בתפקיד הילדים כמובן.

ההורים המדהימים שלנו, באופן טבעי ואנושי, חושבים לרוב שהם יודעים בדיוק מה טוב בשבילנו וברוב הפעמים, הם אכן צודקים. הם מכירים אותנו הכי טוב, הם גידלו אותנו, הם מכירים את העולם הרבה שנים, יש להם ידע וניסיון שלנו אין.

אך לכל מטבע יש שני צדדים. לאחרונה אני נחשפת יותר ויותר לתופעה בה ההורים מכריחים את ילדיהם לעסוק בחוגים כדי שיוכלו להגשים את חלומם דרך הילדים. אני מאמינה שמילת המפתח כאן היא איזון. אם יש הורה שדוחף אתכם לעסוק בתחום בו הוא עסק בעבר או שקרוב אליו – והתחום גם מעניין אתכם, מדהים! לכו על זה. מצד שני, צריך לדעת היכן לשים את הגבול. אם הורה דוחף אתכם לעסוק בתחום שלא מעניין אתכם, לא כיף לכם, לא מספק אתכם – לא בכוח.

אנחנו מתפתחים על ידי בחירות. כדי לחוות תהליך התבגרות שלם אנחנו צריכים להבין מה טוב בשבילינו, לחשוב על עצמנו ועל מה עושה לנו טוב. אני רואה את היום הזה – יום זכויות הילד, כיום חגיגה. בואו נחגוג את זכות הבחירה שלנו, בחירה בתחומים שאנחנו אוהבים, בחירה בפיתוח עצמי ובהקשבה לעצמנו! אז נכון, יכול להיות שנטעה. יכול להיות שנבחר בחוג, במגמה, או בכל בחירה שלא בדיוק מתאימה לנו. יכול להיות שההורים שלנו צדקו ואנחנו טעינו. אבל אתם יודעים איך לומדים הכי טוב? מטעויות. כדי לצמוח אנחנו צריכים לקבל בחירות בעצמינו, לטעות, לחלום, להצליח ורק כך ללמוד.

המון אנשים מבוגרים בחיים שלנו תמיד יבואו ויגידו לנו שהם יודעים טוב יותר מאיתנו מה טוב בשבילנו. אני מאמינה שאפשר ללמוד כל-כך הרבה מאנשים סביבינו, מבוגרים וצעירים – ובאותה נשימה אני מאמינה שיותר מהכל - צריך להקשיב לקול הפנימי, לעצמך, לילד וילדה שבתוככם.

יום הילד הוא הזדמנות מצוינת להסתכל פנימה ולזהות את הילד הזה – הילד הזה שהוא אתה, הילדה הזו שהיא את. בואו נרקום לעצמינו את החלומות. נעשה את מה שאנחנו אוהבים. מה שאנחנו חושבים.

כשאמא מתחילה לקבל את הבן ההומו שלה

יוני (21) מתל אביב — Tue,06 Nov 2018 9:50:06 +0200

הי, קוראים לי יוני, בעצם זה לא השם האמיתי שלי, כי אני עדיין לא מרגיש בנוח להיחשף בגלל שאבא שלי עדיין בארון. לא, אבא שלי לא נמשך לגברים, אלא בארון בנוגע לנטייה המינית שלי, הבן שלו.

היציאה שלי מהארון בפני ההורים הייתה בגיל 18 וחצי, רגע לפני שיצאנו לאירוע משפחתי בדרום הארץ. לבשתי חולצת כפתורים וורודה ואמא שלי אמר לי: "יוני, מה קנית את החולצה הזו, היא של הומואים". ואני עניתי לה בלי להסס: "נכון, כי אני הומו".

מאז אותו היום, לא דיברנו על הנושא במשך חודשיים. אבא ניסה לגשש מה הסיפור שמאחריי פליטת הפה הזו, אבל כשהסברתי לו שאני נמשך לבנים הוא ממש לא קיבל את זה, וטען שאני הורס לו ולאמא שלי את החיים.

מאותה התקופה הכל היה און אנד אוף ביחסים עם ההורים. הצבא שברקע עזר להתרחק מעט מההורים ולא להתמודד עם השאלות החודרות על: "מה עם חברה"? אבל לאחרונה, אמא החליטה שהיא יוצאת מהארון, ולא מתביישת בי יותר.

התהליך שהיא עברה בשלוש שנים האלו של יציאה מהארון, הוא תהליך שלדעתי כל הורה צריך לעבור, כי הרי אם אני התבשלתי עם זה במשך שש שנים אז למה שהיא תקבל את זה ישר וישר תפנים מה זה אומר?

בתהליך הזה מדי פעם שוחחנו על בנים. בהתחלה השיחות נגמרו במשפטים של אמא כמו: "טוב אלה שטויות, אתה חייב ללכת עם בנות, הכל בראש", זה המשיך בהמשך הדרך למשפטים כמו: "אוקי תעשה מה שטוב לך אבל אל תספר לי".

השבוע בשעה טובה, התחלתי לספר לה סוף כל סוף על האהבות הראשונות שלי, על הרגשות שלי כלפי בנים בתקופה האחרונה ועל הדילמות שרדפו אותי בתיכון האם לצאת מהארון או לא. פתאום היא מתעניינת, מבקשת לראות תמונות של החברים שלי לאורך השנים והשלב הבא מבחינתה יהיה לפגוש את בן הזוג.

לצערי אבא שלי עדיין לא מקבל את הנטייה, אבל אמא כבר כן, אז איך אומרים? חצי נחמה? לחבר'ה הצעירים מביניכם שבדילמה האם לצאת מהארון בפני ההורים או לא, אני רוצה לאמר שאתם חייבים לקחת בחשבון שמדובר במסע ארוך וקשה בחלק מהבתים, כי הרי לא כל המשפחות תקבלנה את זה ישר.

יש לי חברים שההורים פשוט החרימו אותם, אחרים שההורים קיבלו אותם ישר במקום וביקשו להכיר את בני הזוג, ויש כמובן את המקרים שדומים למקרה שלי, שההורים לא מקבלים את זה, אבל עדיין לא שוברים את הכלים.

משחק המחשב החדש: "אין גבול לשנאה ולאנטישמיות"

פארן רז — Sun,04 Nov 2018 16:30:01 +0200

בעוד כחודש יישב ילד בן 7 וישלח יהודים לתאי גזים בלחיצת אצבע אחת. איך אתם מרגישים עם זה? לפני מספר שנים הזמינו את סבא שלי - ניצול שואה, למפגש מיוחד ביד ושם. למפגש הגיעו עשרה ניצולי שואה, אשר נשאלו שאלה אחת: האם אתם חושבים שתהיה שואה נוספת?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

האנטישמיות החדשה

האנטישמיות החדשה מגיעה אלינו בעטיפה שונה, אבל מכילה את אותה שנאה שחווינו מאז 1939 ואף לפני. האנטישמיות החדשה היא צלב קרס בשירותים ציבוריים בפריז. היא זמרים שמבטלים הופעות בישראל. היא כתובות נאצה על קיר בבית ספר יהודי בטורונטו. היא השחתת סוכה בניו יורק. היא רצח 11 יהודים בבית כנסת בפיטסבורג והיד עוד נטויה. ביום השואה האחרון, חשף דו"ח של מרכז קנטור לחקר היהדות, כי ישנה עלייה של 57% בתקריות אנטישמיות בארצות הברית. לשם ההשוואה: בשנת 2017 נרשמו כ-1,986 תקריות אנטישמיות בארצות הברית ולצערנו, המספרים מכפילים את עצמם גם ברחבי אירופה.

לא משחק ילדים

כללי המשחק הופרו כבר מזמן, אבל יש מי שמוכיח שאין גבול לשנאה ולאנטישמיות. לאחרונה, התפרסמה ידיעה על ייצור משחק וידיאו חדש בשם "עלות החופש" תוצרת החברה האוקראינית Alien Games - בו השחקנים מגלמים קצין אס אס נאצי המחליט אילו אסירים ייכנסו לתאי הגזים באושוויץ. התחלתי לראות את הטריילר של המשחק ולא יכולתי להמשיך. דמעות. דפיקות לב חזקות. מבוכה. שאלתי את עצמי האם זה אמיתי? רעננתי את הכתבה בתקווה לגלות שזו בדיחה גרועה מאוד. אך למרבה הצער, זה אמיתי. בחודש דצמבר ייצא המשחק. כמו שסבא שלי אומר: "השואה היא לא משחק ילדים!". השואה היא לא משחק! אי אפשר לבזות אותה בצורה הזו, לבזות אותנו. אי אפשר להחזיר אותה דרך מסך המחשב. אני לא יכולה לדמיין ילד בן שבע שישחק בלשלוח את המשפחה שלי, את העם שלי, לתאי הגזים. יש משפט ידוע של היינריך היינה שאמר: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם". אני אומרת – במקום בו ישרפו אנשים דרך משחק מחשב, ישרפו בני אדם. זה לא מוסרי, לא אתי ומעבר למה שמילים יצליחו לתאר.

מה עושים?

בהתחלה הייתי המומה. לא ידעתי איך להגיב, מה לעשות. לא הצלחתי לחשוב על כלום מלבד זעזוע עמוק ועל התשובה של סבי על השאלה שנשאל ביד ושם. חמישה מתוך עשרה ניצולי שואה הצביעו: תהיה שואה נוספת. כתבתי פוסט בפייסבוק, שמפיץ את הידיעה וקורא לעזרה - לעשות הכל כדי שהמשחק לא ייצא לאור. מאז, הפוסט צבר כבר קרוב ל-600 שיתופים, מאות תגובות והודעות שנשלחות אליי מתוך הזדהות ורצון לשנות את המצב. ידידי הטוב ואני החלטנו לשלוח מכתב לשגרירות הפולנית והאוקראינית לבקשת עזרה באיסור ייצוא המשחק. כולי תקווה שנצליח לעצור את הביזיון הזה ושאף ילד לעולם לא ישחק במשחק "עלות החופש", שיכול בהחלט לעלות לכולנו מחיר מוסרי כבד.

כולי תקווה שאף ילד לעולם לא ישחק במשחק "עלות החופש" © אילוסטרציה, fotolia

דווקא בדור כזה, בו יהודים מכל העולם חווים אנטישמיות ושנאה, חשוב שנישאר מאוחדים. חימם לי את הלב לראות את כל מפגני האהבה והתמיכה שהקהילה היהודית בפיטסבורג קיבלה מישראל. בואו נמשיך עם האהבה, התמיכה והקבלה של האחר. אנחנו חייבים להישאר מאוחדים. כאב לי לראות שבתגובות לפוסט שלי התחילו מספר מריבות על ימין ועל שמאל. עזבו, בבקשה, לרגע אחד אני מבקשת מכם וגם מעצמי - אנחנו צד אחד. עם אחד. מלא בצבעים ובשונות, אבל אנחנו חייבים להישאר מאוחדים, להפסיק לריב, להכיל זה את זו, לאהוב ולהקשיב. יש לנו מספיק אויבים מסביב.

טור דעה: "לאופניים החשמליים אין מקום"

ליר דקל — Fri,05 Oct 2018 14:30:02 +0300

בשנים האחרונות, הצטרפו האופניים החשמליים אל כבישי ישראל. אנחנו רואים אותם בשכונה ליד הבית, בכבישים העירוניים ואפילו במקומות מרוחקים. כמו כל דבר בעולם, גם הדעות על האופניים החשמליים חלוקות. בעוד שחלקנו סבורים שזהו כלי רכב המסייע לנו להיות ניידים יותר, יש שמאמינים שזהו כלי רכב לכל דבר. מנקודת המבט שלי, התשובה לכך ברורה - האופניים החשמליים ללא ספק מסכנים את חיינו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

האופניים החשמליים בעלי מנוע חשמלי המקבל כוח על ידי סוללה נטענת. על פי היצור הראשוני, הם אמורים להגיע למהירות של 20-25 קמ"ש, על אף שרובם כבר מגיעים ל-50 קמ"ש. האופניים נתפסים כדבר תמים ולא מאיים. אבל ההגדרה הזו אינה מדויקת, שכחו להתייחס בה לדברים שקורים בעקבות האופניים. בסיכום שנתי, שנערך בסוף שנת 2017 ופורסם באתר "אור ירוק", נכתב כך: "697 בני אדם אושפזו בבתי החולים בשנת 2017 לאחר שהיו מעורבים בתאונת דרכים במעורבות אופניים חשמליים, שני מאושפזים בכל יום בממוצע", "בחמש השנים האחרונות אושפזו בבתי החולים 2,101 בני אדם לאחר שהיו מעורבים בתאונת אופניים חשמליים או קורקינט ממונע. יש לזכור כי מדובר בפציעות חמורות יחסית שמצריכות אשפוז ומספר הנפגעים גבוה שלא מדווח לבתי החולים גבוה יותר".

או אופניים חשמליים © gettyimages

נוסף על כך, על פי נתונים נוספים שפורסמו אף הם שם, בכל שנה עולה אחוז הנפגעים בתאונות המעורבים בהן אופניים חשמליים. כך לדוגמה, מהנתונים שפורסמו בשנה שעברה עולה כי מספר המאושפזים בתאונות אופניים חשמליים ממשיך ועולה מדי שנה, כאשר בשנת 2017 אושפזו 656 בני אדם, לאחר שהיו מעורבים בתאונות דרכים עם אופניים חשמליים.

יום הולדת אחרון

מלבד הנתונים המזעזעים, אסור לשכוח את ארי נשר ז"ל, שחגג רק לאחרונה את יום הולדתו ה-17 וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו. כמו כל נער, גם הוא בילה עם חבריו. מעצם העובדה שלהרבה נערים בני 17 אין רישיון נהיגה וקשה להם להיות ניידים, לחלק רב מהם ישנם אופניים חשמליים, כדי שיוכלו להגיע ממקום למקום. חברו של ארי הרכיב אותו על האופניים, בניסיון להגיע למקום מבוקשם במהירות ובקלות. נשמע לכם כמו מחשבה הגיונית? לצערנו, ניסיון זה לא צלח. במהלך הנסיעה, הם נקלעו לתאונה ובעקבותיה נשר נפטר וחברו נפצע. אין זה משנה למה זה קרה, איך ומי האשם, אלא מה שמשנה הוא שלעוד נער מוצלח, שכל החיים עוד היו לפניו נקטעו החיים. הוא לא יזכה לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה ולהקים משפחה. סביר להניח שאם הוא היה בוחר שלא להצטרף לחברו שהרכיבו על האופניים החשמליים, הוא היה ממשיך בשגרה, הולך ללימודים ומגשים חלומות.

ארי נשר ז"ל © צילום: רפי דלויה

"הם לא מכירים את רוב התמרורים"

האופניים החשמליים מקנים לבני נוער מגילאי 16 ומעלה וגם לצעירים מהם הבוחרים לרכוב בניגוד לחוק, כרטיס כניסה לכבישים. הם לא נדרשו לעבור תיאוריה ולא מכירים את רוב התמרורים. חלק גדול מהם אף מעולם לא עבר שיעור נהיגה ולכן הם לא מכירים את כל חוקי הכביש. בקלות הם יכולים לעבור קו הפרדה רצוף בכביש דו סטרי ולעצור סתם כך באמצע הכביש, הרי אף אחד לא ישב איתם והסביר להם שאסור בשום פנים ואופן לעשות דבר כזה.

אני לא רוצה להתמם, חבריי לא פעם ולא פעמיים הרכיבו אותי על אופניים ואפילו אני כמעט הייתי מעורבת בתאונה. התחלתי להבין עד כמה אופניים חשמליים באמת מסוכנים בתחילת שיעורי הנהיגה שלי. משום מקום אופניים יכולים לקפוץ לכם לפתע לכביש ולא מעט רוכבי אופניים אינם מודעים לחוקי התנועה. מבלי להניד עפעף, בלי שום איתות, הסתכלות על מצב התנועה או סימן מראש, הם עוברים נתיב ואפילו עוצרים. אבל הבעיה העיקרית באופניים החשמליים היא שאין להם מקום ואין להם איך להשתלב. אני מכירה מכרים רבים שנפגעו מאופניים חשמליים במדרכה וכשזה מגיע לכביש אין ספק שלאופניים אין מקום; במיוחד כשמדובר בבני נוער שרוכבים על כלי רכב לא ביטחותי שדומה לאופנוע, כאשר רובם לא חובשים קסדה בטענה שהיא "לא אופנתית" וכך הם מסכנים גם את כלי הרכב וגם את עצמם.

ביום רביעי האחרון, דווח על תוכנית חדשה של משרד התחבורה הצפויה להיכנס לפועל ב-1 בינואר, ששמה לעצמה למטרה למנוע תאונות בהן מעורבים רוכבי אופניים חשמליים. לפי התוכנית, כל רוכב יחויב בחבישת קסדה בעת הרכיבה עליהם, במעבר קורס קצת שיועבר על ידי מורי תיאוריה שיוכשרו לכך, כשבסופה יקבל כל רוכב לאחר מעבר בחינה, אישור כשירות להיותו רוכב אופניים. מלבד זאת, ינקטו באמצעים מתאימים בין היתר כלפי מי שירכב באופניים חשמליים מתחת לגיל 16, או שמא יעבור את הגבלת המהירות המותרת. עם התקנות החדשות והפרסום אתמול (יום ה') על כך שמשרד החינוך מתכוון להפיץ מערכי שיעור בנושא, מגיעה תקווה, שאולי המצב ישתנה ושהסיפור של ארי נשר ועוד הרבה סיפורים אחרים לא יחזרו על עצמם.

אני סבורה שלאופניים החשמליים אין מקום. ומה לגביכם, הקוראים? האם הסיכון שחס וחלילה אתם, קרוב משפחה או אפילו חבר תיפגעו בתאונה עקב שימוש באופניים החשמליים משתלם? האם זה שווה את הניידות, את הנוחות ואת הקלילות להגיע ממקום למקום? האם הייתם נותנים למישהו קרוב אליכם לנהוג ברכב כשאין לו רישיון? זו בדיוק הסיטואציה של האופניים החשמליים. בעוד שהאופניים הם כלי תחבורה בעל שני גלגלים המונע על ידי כוח שריר האדם, האופניים החשמליים בעלי מנוע חשמלי ומגיעים אפילו למהירות של רכב. אז למה שנסכן את חיינו בשימוש בכלי המסוכן הזה?

מחאת המכנסונים: "כלל הלבוש הזה חסר הגיון ומגדרי"

הללי שטמברגר — Mon,17 Sep 2018 8:00:01 +0300

מחאת המכנסונים, שפרצה בסערה לחיינו אי שם בשלהי 2015, מכה שוב גם בשנת 2018. עם החזרה ללימודים, התברר שבמספר לא מבוטל של בתי ספר ברחבי הארץ התופעה עדיין חיה ובועטת: כללי הלבוש אליהם מחויבים התלמידים מפלים לרעה את הבנות הנדרשות ללבוש מכנסיים ארוכים יותר מאלו של הבנים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בעיניי כלל הלבוש הזה טומן בחובו מערכת מסרים שלמה המועברת לילדות ונערות צעירות בתקופתנו. מכיוון שאת חלק מהמין הנשי, עלייך לכסות ולהסתיר את גופך, על מנת שחס וחלילה לא תוטרדי מינית או אפילו גרוע מכך. אנו הבנות נדרשות להחביא את גופנו בין קפלי הבד, כאשר הבנים יכולים להתלבש בצורה אחרת. הנשים נחשבות למיניות ומושכות יותר מאשר הגברים ולכן עליהן לכסות עצמן מעיני הציבור, להסתיר ולטשטש את גופן, בכדי שלא יפתו אנשים ובעיקר גברים שאינם מסוגלים לשלוט ביצריהם המיניים, ולהתנהג בצורה נאותה ומכבדת.

המסרים הללו שגויים עד היסוד ומתבססים בעיקר על אותה השקפת עולם מחפצנת ושובינסטית החוזרת על עצמה כיום בתחומים רבים ורומסת בדרכה הן את המין הגברי והן את המין הנשי. הנשים נפגעות בכך שהן מחויבות לרמת צניעות גבוהה. ואילו, הפגיעה המרכזית בגברים היא ההתייחסות המכלילה אליהם כאל מטרידים בפוטנציה. יש כאן הכללה מגדרית הגורסת שכל נער מתבגר מן המניין אינו אחראי למעשיו, כאשר הוא נחשף לרגליהן של הבנות. הכללה זו מציירת את הבנים באור שלילי ומוכיחה שגם בתקופה המודרנית לכאורה בה אנו נמצאות, בשנת 2018, הגברים עדיין מושלים. אך האמת הפשוטה היא, שלא כל הגברים הם כאלו ולרוב רובם ישנה טיפת מודעות ושליטה עצמית.

ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו במה אנו לובשות או לא לובשות, מפחיתה בעיניי מערכנו כנשים ומורידה את רמת השיח. מעבר לכך שאנחנו בנות, ילדות, נשים צעירות - אנחנו קודם כל בנות אדם על כל המשתמע מכך: כן, גם לנו יש רגשות. כן, גם לנו בכלל לא נעים כשיש בקרת צניעות קפדנית בכל יום בכניסה לבית הספר ומודדים אותנו בסנטימטרים, ולא בערכים או במידות פנימיות. כן, העובדה שאנו שייכות למין הנשי אינה אומרת שמותר לכם לקבע אותנו בתוך תבניות הצרות מלהכילנו. אומנם אנחנו נשים צעירות למדי אך אנו חזקות, בעלות הגיון ומנת משכל מספקת שבעזרתה ביכולתנו לבחור לבד מה ללבוש לבית הספר, בגד שיכבד את הסביבה וכמובן שגם את גופנו.

"אנחנו חזקות" © צילום: Fotolia

לסיום, אני מאמינה שכלל הלבוש הזה חסר הגיון ומגדרי. אני בהחלט מבינה את הצורך בקוד לבוש במוסד החינוכי, אך ההתקוממות היא על כך שבנות נדרשות למכנסיים מעל הברך, בעוד שהבנים אינם. מהמקום של ההבנה הזאת, של שוויון בין המינים נוכל רק לצמוח ולהתקדם. אולם, נראה כי הדרך עד למצב השוויוני המיוחל עוד ארוכה בכמה סניטמטרים טובים של בד.

נערה דרוזית: "אנחנו לא שווים אחרי שאנו נותנים מעצמנו"

לואה חרבאוי — Mon,13 Aug 2018 12:00:01 +0300

אני לואה חרבאוי, בת 17, מתגוררת בכפר הדרוזי שבצפון ובוגרת כיתה י"ב. אני מגדירה את עצמי כיזמית חברתית, שכן מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי חשוב לעזור לבני נוער אחרים ולתת מעצמי למען הקהילה. כפעילה חברתית שתמיד מנסה לחולל שינוי בחברה שלי, קיבלתי גם את פרס שר החינוך לנוער המתנדב על שם אלעד ריבן.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בתקופה האחרונה, בזמן שהתחלתי לתכנן את העתיד שלי ולצאת לחיים האמיתיים, עלה לכותרות חוק הלאום הקובע בין היתר כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכי הערבית לא תהיה עוד שפה רשמית בישראל, אלא רק שפה במעמד מיוחד. אני מאמינה שהחוק הזה פוגע בי כבת העדה הדרוזית ואינו מתייחס לזכויות שלנו, אף על פי שקשרנו את גורלנו כאן מאז קום המדינה.

"החוק הזה פוגע בי כבת העדה הדרוזית" © צילום: פאדי אמון

דווקא בשנת ה-70 למדינה, בה אנו גאים בהיותנו אזרחים ישראלים ולאחר תקופה נפלאה של דו קיום במדינה המלאה באהבה ובאחווה, הגיע חוק הלאום, שנותן לנו תחושה שאנחנו לא זכאים להיות שווים בין שווים כמיעוט במדינה. למה אנחנו צריכים להרגיש אזרחים סוג ב'?

לאחר שהחוק הוביל לרעש משמעותי בחברה הדרוזית ובמדינה בכלל, חשבתי על השירות הלאומי שאני מתכוונת להתחיל בעוד חודש, על אחי שיתגייס לצה"ל בעוד מספר שנים ועל החיילים והקצינים בני העדה הדרוזית שמשרתים את המדינה שלנו מדי יום. כל אלו, גרמו לי לתהות מדוע אנחנו לא מקבלים שוויון זכויות אחרי שאנחנו נותנים כל כך הרבה מעצמנו למען המדינה?

בהפגנה נגד חוק הלאום © צילום: פאדי אמון

שלא תבינו אותי לא נכון, אני יודעת היטב שמדינת ישראל היא מדינה יהודית וידעתי זאת גם לפני שהוחלט לחוקק את החוק הזה. אבל, חשוב לזכור שמדינת ישראל היא גם מדינה דמוקרטית, כזו שהמיעוטים צריכים ליהנות בה משוויון ולקבל הכרה.

כנערה שחיה במדינה, חשוב לי לראות מדינה שבה לאזרחים אכפת יותר זה מזה, לפגוש אנשים שיודעים לכבד גם דעות של אחרים. אני רוצה מדינה של צדק, בכל מובן המילה. אני רוצה לראות את מדינת ישראל מקשיבה יותר ומקבלת יותר, ואנחנו יכולים להתחיל כבר מעכשיו. אנחנו חייבים לשנות ולקבל את עצמנו ואת החברים שלנו כפי שהם, ללא קשר למין, לגזע, או לאמונה הדתית. כולנו שווים ולכן אנחנו דורשים שוויון!

דעה: שעת כדור הארץ או שעת הבידור?

רן כץ — Mon,13 Aug 2018 7:40:04 +0300

אמש )א'), נערכו בכיכר רבין מספר הופעות במסגרת חגיגות את שעת כדור הארץ, כשבסופן עלה על הבמה צמד הדאנס-פופ TYP בניצוחם של עברי לידר וג'וני גולדשטיין.

הצמד ניגן להיטים מהאלבום המשותף, שלגמרי הלהיבו את את הקהל, ואפילו גרמו לכתב שורות אלה לרקוד בצורה מגוחכת (תאמינו לי שאין מחזה יותר מוזר מלראות אותי מקפץ לצלילי D.I.S.C.O)

צפו בסיקור שעת כדור הארץ בכל רחבי הארץ

יחד עם זאת, לא ברור לי מדוע החליטו לקיים את ההופעה של TYP בשעת כדור הארץ, שאמורה להיות שעה שבה כולנו חוסכים קצת בחשמל, ועוזרים לסביבה. הרי התוצאה הייתה שההופעות כללו תאורה והגברה כבדה שדורשים המון חשמל, הכי לא בעד כדור הארץ.

וזה גרם לי קצת לחשוב, האם באמת הפכנו לחברה שכל כך רעבה לבידור, שבסופו של דבר עושה פעולות שנוגדות את האג'נדה הסביבתית? האם הקהל הרב שהגיע להזדהות עם שעת כדור הארץ, באמת הגיע להזדהות או שמא רק כדי לצפות במופע הבידורי?

ואולי זה ישמע קצת קשה. אבל מה יקרה בערב יום שלישי הקרוב, בזמן ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל; האם אותה כמות קהל תנהר לאותה הכיכר רק כדי לשמוע את אביב גפן מנגן?

שיעורי בית: מעמסה או המפתח שלכם להצלחה?

ניקול זילברמן — Tue,31 Jul 2018 16:30:01 +0300

הבוקר (ג') התעוררנו לחדשות מפתיעות - משרד החינוך הוציא המלצה חדשה למורים בבתי הספר היסודיים שלא לתת שיעורי בית החל משנת הלימודים הקרובה. הטענה העיקרית להמלצה היא שלא נראה כי שיעורי הבית הם אלו האחראיים להצלחה ולמוטיבציה ללמידה בקרב התלמידים וכי בשלב מסוים השיעורים הללו הופכים לעבודה עבור ההורים, מאחר שהתלמידים "לא מסוגלים לעמוד בעומס". במקום זאת, יונחו בתי הספר לתת משימות קריאה ומשחק לשעות אחר הצהריים; ובשאר הזמן יוכלו התלמידים ליהנות ממנוחה, מחוגים ומבילויים עם חברים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני חייבת להודות שבפעם הראשונה בה קראתי את מילים אלו, התעוררה התלמידה שבי וקפצה משמחה – הרי איזה תלמיד אוהב להכין שיעורי בית? אני יכולה להעיד ממקור ראשון כי שיעורי הבית הינם מעמסה מטורפת על התלמידים ובעיקר בכיתות הגבוהות, מה שמוביל מאוחר יותר למתח בלתי נשלט ולתסכול. אני בטוחה שאינני התלמידה היחידה בישראל שמרגישה כך ושרובכם תוכלו להזדהות איתי בשמחה על הפחתת הלחץ.

אולם, למרות שתגובתי הראשונית הייתה לקרון מאושר, נזכרתי כי אני כבר לא תלמידה, ובטח שלא תלמידה ביסודי, ולמעשה עברתי כבר "לעולם של הבוגרים": בשנת הלימודים הקרובה אחזור שוב לבית הספר היסודי והפעם לא כתלמידה, אלא כסייעת לכיתות א'-ב' במסגרת שנת השירות הלאומי השנייה שלי. על כן, אפשר לומר שהחוק החדש משפיע פחות או יותר גם עליי ובדיוק בגלל זה, עליי לייחס לעניין חשיבות בוגרת יותר. וכך גם עליכם, התלמידים, לעשות. לדעתי ביטול משימות הכתיבה ושיעורי הבית עלול להשפיע באופן שלילי על ההתקדמות והלמידה שלכם - ולא, לא מדובר בעוד מחשבה פרימיטיבית וממורמרת מצדה של מורה, אלא בהיגיון.

מעבר להיותם של שיעורי הבית ומשימות הכתיבה מעמסה כבדה וטענת משרד החינוך לכך ששיעורי הבית אינם המקור להצלחה ולהתקדמות התלמידים, אני דווקא חושבת בדיוק ההפך. דמיינו כי למדתם חומר חדש בכיתה, בלשון למשל, ולא נדרשתם לתרגל את החומר בבית או לענות על שאלות הבנה בכתב, אלא רק לעלעל שנית בטקסט או לקרוא ספר העוסק במה שלמדתם. ענו בכנות: כמה מכם באמת יחזרו על החומר בבית? כמה מכם יבינו ויפנימו שהחומר שלמדתם בכיתה נועד אך ורק כדי לעזור לכם להתקדם ולא לרצות את המורה ואצל כמה מכם תתעורר מוטיבציה לחזור שנית על מה שכבר למדתם? ובכן, נגיד שחזרתם לשיעור למחרת, לאחר שלא עסקתם בכל משימה הקשורה לחומר הנלמד בשיעור שעבר – האם תוכלו באמת לזכור מה נלמד? התשובה היא לרוב "לא", במיוחד כשמדובר בתלמידים צעירים בבית ספר יסודי.

מחקרים רבים כבר העידו בעבר כי כתיבה משפרת את הזיכרון וההבנה של הנלמד, וזאת מפני שהיא דורשת מישור מחשבתי שונה ורחב ותשומת לב מירבית לפרטים. מעבר לכך, כתיבה היא פעולה הכרתית, כלומר אתם עושים אותה בהכרה ובמודעות. בכך היא מקבעת את החומר במוח ודואגת שבאמת תעברו עליו שוב ותזכרו אותו באמת, מאשר שתקראו שתי פסקאות ברפרוף רק כדי לצאת ידי חובה. תוכלו להסכים עמי?

אוסיף ואציין שתפקיד המורה בכיתה, בניגוד למה שאתם אולי חושבים, הוא לא למרר לכם את החיים עם כל השיעורים האלו, אלא לדאוג לכך שבאמת תבינו ותפנימו את החומר שעליכם לדעת. ואם תקבלו מהמורים שלכם משימה שלא מתבססת על כתיבה, אלא רק על קריאה או פעולה מסוימת אחרת - איך הם יוכלו לעקוב אחר ההתקדמות שלכם ושל שאר התלמידים? איך יקבלו הוכחה לכך שבאמת עברתם על החומר והפנמתם אותו, אם אתם יכולים פשוט להגיד שקראתם או עשיתם את המוטל עליכם, מבלי לעשות זאת באמת? הרי תחשבו על זה - איזה אינטרס יש למורה לתת לכם שיעורי בית, אם לא לדאוג להתקדמות ולהבנה שלכם?

ובכל הנוגע לשיעורי הבית שהופכים בסוף לעבודה להורים "בשל העומס" – אין הדבר אמור להיות כך. שיעורי הבית ניתנו אך ורק לתלמידים, כלומר לילדים, וההורים יכולים אולי לשמש ככלי עזר לילדיהם - אבל לא להשתלט על עבודת הילד או הילדה. חלק ממטרת שיעורי הבית היא ללמד את התלמידים הצעירים עבודה עצמאית ועצמאות בכלל. עליהם ללמוד ולהבין כיצד לפתור בעיות ולהתקדם לבד, בכוחות עצמם. ואם ההורים עושים את כל העבודה, אז מה עשינו בזה? מה גם שעבודה משותפת של הורה וילד תורמת למעקב ההורה אחר התפתחות והתקדמות הילד או הילדה שלו ואף לקשר ולחיבור ביניהם.

היוזמה החדשה של משרד החינוך המעודדת להפחית בשיעורי הבית הכתובים, תוך שילוב קריאה ופעילויות אחרות, ראויה להערכה בעיניי. אני מאמינה שבהחלט יש לשלב אותה במתכונת הקיימת של שיעורי הבית ומשימות הכתיבה, אך אין לזו לבוא במקום זו. שתי המתכונות חשובות ומסייעות בהתקדמות ובהבנה כל אחת בדרכה שלה, הן המשימות שבעל פה והן משימות הכתיבה.

אומנם אני מאמינה שיש להפחית בכמות שיעורי הבית המפלצתית שמקבלים בכל יום או שבוע, כדי להשאיר זמן גם לתחומי עניין אחרים ולא פחות חשובים, כפי שציין משרד החינוך; אך שגוי, לפי דעתי, לבטלם באופן מוחלט.

מפסיקים את השיימינג: "אלו הרבה יותר מסתם מילים"

ליר דקל — Thu,26 Jul 2018 8:00:04 +0300

כמעט כל ילד ונער נתקל בשיימינג ובירידות על אדם באינטרנט, אבל מה עומד מאחורי זה? דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם נכנסים לפרופיל של חבר טוב או אפילו בן דוד באינסטגרם ורואים שמספר ילדים מגיבים לו וכותבים לו תגובות פוגעניות, כמו: "חחח איזה מושפל", "אתה לא מוכשר בכלום", או "מה חשבת לעצמך שהעלת את זה?".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בתקופה האחרונה אני רואה יותר ויותר עמודי שנאה, ילדים שסתם כך החליטו לרדת על מישהו והרשימה רק ממשיכה. אני שואלת את עצמי למה? מה נותן לנו את הזכות לפגוע באחרים? ולמה אנשים יותר ויותר מסכימים לעשות את הדברים האלו? כנראה שבעידן האינטרנטי היום אנחנו לא באמת יכולים לראות את התגובה של הנפגעים, ה"קורבנות". לכן, עם חוסר הידיעה הזו הרבה יותר קל לנו פגוע. אבל תנו לי לספר לכם משהו - התגובה היא אותה התגובה, עצם העובדה שכל הפגיעה הועברה לאינטרנט לא משנה את התגובה האמיתית. המילים הן אותן המילים ואפילו מילים קשות ופוגעות יותר.

"האם הייתם אומרים את אותו הדבר במציאות?" © צילום: shutterstock

אני שואלת אתכם, את מי שכותב את המילים האלו: האם הייתם אומרים את אותו הדבר במציאות, כשאתם מסתכלים לאדם שאתם פוגעים בו בעיניים? כשאתם רואים איך פגעתם בו? אני רוצה להאמין ואני מקווה שהתשובה היא "לא".

כך תוכלו להפסיק את האלימות ברשת

נירית צוק

אנו נחשפים רבות לאלימות ברשת, אך חלק גדול מאיתנו חושש לקום ולדווח על כך. כיצד אנו, בני הנוער, יכולים ליצור את השינוי? מדוע זה כה חשוב? ולמי ביכולתנו לפנות? נירית צוק, מומחית לתרבות הנוער, בטור מיוחד, שייתן לכם את כל התשובות לשאלות הכי בוערות

לכתבה המלאה »

נכון, יש את המצב הנוכחי, הפחות טוב, אך אין זה אומר שהוא צריך להישאר כך. יש מליון אופציות אחרות, אז איך אפשר להשתפר מכאן? הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא לעצור את הכל, לא לתת לזה יד, לנסות לעזור לנפגע ולהגן. ברגע שהוא יקבל אפילו מעט תמיכה, אני בטוחה שזה ייתן לו כוחות מחודשים להמשיך ולעבור את זה.

הדבר השני הוא לא לתת יד לפוגע, לא לעזור לו ולא לפחד ממנו, אחרי הכל הוא בן אדם בדיוק כמוני וכמוכם. ברגע שהוא יישאר לבד הוא לא ימשיך, הרי ההתנהגות הזו נובעת בדרך כלל מחוסר בטחון, אז אם הוא יוותר לבד לא יהיה לו טעם להמשיך.

הדבר השלישי, היתרון בפגיעה באמצעות הרשתות החברתיות הוא שיש לנו את אפשרות הדיווח. יש לנו שתי אופציות: הראשונה היא הכפתור האדום, מורידים אותו למחשב ובכל פעם כשאנו נתקלים בפגיעה באינטרנט, עלינו ללחוץ עליו. הוא מצלם מסך ומעביר אותו לגופים שיכולים לעצור ולטפל במצב. האופציה השנייה היא ממש ללחוץ על כפתור הדיווח שיש ברשתות החברתיות, או לפנות לכל אדם מבוגר בסביבתכם שיכול לעזור.

"בואו נפסיק את זה" © צילום: Fotolia

לסיום, חשוב לי לפנות אליכם, בני הנוער שקוראים את מילים אלו. בואו נפסיק את זה! בואו נפסיק לפחד ולתת למקרים האלו יד. בשבילנו אלו בסך הכל מילים הכתובות על המסך, אך בשביל האדם שמקבל אותן, אלו הרבה יותר מסתם מילים.

טירוף הנשף: "אף אחד לא אמור לעבוד בשביל חליפה"

מאיה ליבנה — Mon,16 Jul 2018 8:00:02 +0300

סיום כיתה י"ב הוא אירוע מרגש עבור כל נער ונערה. בית הספר מסתיים ועמו השגרה שהתרגלנו אליה ב-12 השנים האחרונות. הילדים שהתראו בכל יום בכיתה ובהפסקות מתפצלים לצבא, לשירות הלאומי, לשנותה שירות ולחיים האזרחיים. התהליך הזה משמח ואפילו מעט מלחיץ, כאשר רגע השיא שלו קורה בנשף הסיום, אשר בו אנו נפרדים מכולם ונוצרים זיכרונות אחרונים.

אבל הנשף, שאמור להיות כל כך מיוחד ומגבש, הפך בשנים האחרונות לרגע שהרבה בני נוער חוששים ממנו. ההוצאות שהנשף דורש, כרטיסי הכניסה, התלבושות המפוארות ומסיבת האפטר - גורמים לרוב בני הנוער לצאת מכל פרופרוציה. ילדים נאלצים לשלם מכספם מאות עד אלפי שקלים ולא לכולם נעים לבקש סכום כזה מההורים. המצב הזה, גורם לרבים מבני הנוער לעבוד במשך שעות נוספות, או אפילו לא להגיע, רק משום שאין ברשותם סכומי עתק.

אז למה בכלל זה כך? בשנים האחרונות, הפכה מסיבת הסיום הישראלית ל-PROM האמריקאי. ויחד עם האווירה האמריקאית אף מגיעה הבזבזנות: עמדות מגנטים, בופה, די ג'יי, קישוטים, שטיח אדום, זמר אורח, צלם מקצועי, מסיבת אפטר בווילה או ביאכטה ובקיצור - הפקה שלא הייתה מביישת את ביונסה.

המקובלים ואלו שלא

איריס ליפשיץ-קליגר (ידיעות אחרונות)

הפרום, נשף הסיום שכובש את התיכונים בישראל, הפך למפגן ראוותני. בין השמלה ללימוזינה, הגביע הקדוש הוא מציאת בן או בת זוג, אבל עבור בני נוער רבים מדובר בסיוט: הם לא מצליחים למצוא בני זוג, לא מרגישים בנוח בשמלות יקרות ובחליפות טוקסידו, חשים מנודים ומעדיפים לא להגיע

לכתבה המלאה »

הפקה יקרה דורשת גם בגדים יקרים, הרי אף אחד לא בא למסיבה מטורפת כשהוא לבוש בבג'ינס וכפכפים. מרבית התלמידים מחליטים לבוא בשמלות נשף, או בחליפות שגם הן לא זולות במיוחד. נוסיף עוד הוצאות איפור ושיער, ובכך הולכים מאות עד אלפי שקלים על אירוע חד פעמי.

אפשר להגיד שזאת בחירה, אבל הלחץ החברתי מקשה על בני הנוער לחסוך ולקנות בגדים זולים. טל גולן, תלמידה מצור משה, סיפרה לי שבשכבה שלה נפתחה קבוצת פייסבוק של בנות השכבה, שבה כל בת פרסמה מראש את השמלה שהיא תלבש. עמוד הפיסבוק יצר לחץ בקרב בנות השכבה לרכוש שמלות יקרות ויפות כמו שהן ראו בקבוצה. "זה נהיה מרדף אחר מי הכי מושלמת ולמי תהיה את מסיבת הסיום הכי יפה", אמרה גולן.

גולן אומנם בחרה לבוא בשמלה יפה של אמא שלה, אבל בני נוער אחרים מצאו את עצמם בסוף הערב עם בגדים יפים שהם לא השתמשו בהם שוב ועם מעט מאוד כסף. שני מרמת השרון הוציאה 1,300 שקלים על הערב ואפילו שקלה לא לבוא, על מנת לחסוך את הכסף. עומר מירושלים הוציא 1,300 שקלים על בגדים בלבד וכרטיס הכניסה לאפטר עלה לו 280 שקלים.

אלו לא המחירים שבני הנוער אמורים להוציא על מסיבת הסיום. אף אחד לא אמור לעבוד בסוף התיכון מספיק שעות, כדי לממן חליפה שעלותה 1000 שקלים ואף אחד לא צריך לבקש מההורים שלו סכומים כל כך מופרכים בשביל ערב אחד. נשף הסיום לא אמור להציב אף נער במצב לא נעים, שבו הוא לא יכול להשתתף במסיבה עם כל חבריו, רק מפני שהוא אינו מגיע ממשפחה מבוססת.

אז מה אפשר לעשות? לשנות את הדרך שבה אנחנו מסיימים ללמוד. ללכת למקום פחות יקר, לפיקניק או לחוף הים, להפעיל קצת מוזיקה, להביא עוגות ופשוט ליהנות. ובגדים? אנחנו כנראה נהיה מובכים מסגנון האופנה שלנו עוד 20 שנה כך או כך, אז אין סיבה להוציא על כך סכומי עתק. אפשר פשוט להוציא שמלה יפה מהארון, או לגהץ חולצה מכופתרת והאמת? זה כנראה גם יהיה הרבה יותר נוח.

את סוף הלימודים צריך לחגוג בחברות ולא בכסף. נשף מפואר לא שווה את זה, אם אנחנו לא יכולים לחגוג אותו עם כולם והגיע הזמן שניקח אחריות בנושא. אז שביעיסטים, הודיעו לשכבה שלכם, שבסוף שנה הבאה אתם עושים נשף אחר - נשף של כולם.

משט, מטס, תהלוכות ומה יהיה עוד?

מאור ועקנין — Wed,27 Jun 2018 14:09:17 +0300

מתי יפסיקו להציק לנו? מדינת ישראל הפכה להיות הבובה הקטנה שהילדים הרעים בגן כל הזמן זורקים לארגז החול, מטביעים באסלה ומשחיתים את פנייה עם צבעי פנדה.

כזו היא ישראל של שנת 2012. לישראל של שנת 2012 יש מציקים מכל הסוגים ובכל השיטות. כדי להיזכר בהם נחזור לחודש מאי 2010, לסוג ההצקה הראשון.

המשט הטורקי כמובן, בו יצאו לכיוון חופי עזה מספר כלי שיט עליהם פעילים הומניטאריים ופעילי טרור. כשלוחמי השייטת ביקשו לעצור את המשט מלהתקרב לחופי עזה, ולהפר את המצור שישראל הטילה על חופי הרשות הפלשתינאית, נתקלו הלוחמים במוטות ברזל והטלה של הלוחמים למפלסים התחתונים בספינות.

מאז אותו המשט המשיכו פעילי "השלום" לשלוח ספינות הומניטאריות לכיוון חופי עזה, שבכל פעם הקפיצו כוחות גדולים של חיל הים. מה שגרם לחיילים רבים לסגור שבתות על גבי שבתות בבסיסים ובים.

פעולות ההצקה האלו ממשיכות בקיץ האחרון, כשהחלו להן תהלוכות בגבול הצפון מסוריה לתוך שטח ישראל שנגמרו במהומה גדולה. פעולות ההצקה מסתיימות להן במטס הדבילי, בו פעילי שמאל קיצוניים החליטו לנחות בנמל התעופה בן גוריון ולערוך הפרות סדר בנמל.

אני שואל את עצמי, מדוע הפעילים הכל כך משולהבים משקיעים כל כך הרבה אנרגיות במלחמה נגד מדינת ישראל הקטנה והמסכנה ששטחה מגיע לעשירית מזה של כמעט כל מדינה בעולם. למה הם לא הולכים להפגין בטבח העם בסוריה או נגד סתימת הפיות באיראן? חסר להם במה להתעסק?

לסיום, אני מקווה שאחרי המשטים, המטסים והתהלוכות, פעילי השלום הנחמדים, יפסיקו להציק לנו ולהטריד את מנוחתנו ויתנו לנו כבר את האפשרות לעבור לשלב שטונדא.

דעה: "איזו באסה שאני לא מרוקאי"

עומר שליט — Tue,26 Jun 2018 13:14:33 +0300

חג הפסח הסתיים לו ואצל חלק מהאנשים זאת סיבה למסיבה: המימונה כמובן, ואצל החלק האחר זהו יום רגיל כשאר ימי השנה בו חוגגים את סיומו של חג הפסח להבדיל מהמימונה בטוסט עם גבינה צהובה.

אני משתייך לקבוצה השנייה. כן, קוראים לי עומר שליט ואני אשכנזי. ולא אין לי בעיה עם זה. ברוב ימי השנה למדתי לחיות עם זה ועם הגינונים ששמעתי כמו לבן סיד וקוטג' (כי יש לבן ויש לבן טייד). אבל דבר אחד נכון והוא שהאוכל והשמחה האשכנזית רדודים לעומת המאכלים של שאר העדות.

ובכל זאת כבר התרגלתי לחסרונות ואפילו השלמתי איתן. למעשה קניידלעך יכול להיות דבר טעים וגם מרק עוף (כשלומדים להתרגל לטעם) אבל בכל זאת, אין מה לעשות באוכל שולטים המרוקאים.

במקום ולאכול אוכל טעים בחגים אני מוצא את עצמי אוכל גפילטעפיש בערב פסח ובמקום לשמוח אני מוצא את עצמי מדבר בארוחות משפחתיות על פוליטיקה. החיים של האשכנזים רחוקים מלהיות שמחים ומרתקים, ולכן בכל שנה כדי לסיים את החופש כמו שצריך אני מחפש לעצמי בית מרוקאי מסורתי ונדיב שיהיה מוכן לארח אותי ולהראות לי את המנהגים והמאכלים שרגיל אליהם.

אני חוזר ללימודים שמח ומרגיש לרגע כי האשכנזיות שלי נעלמה והבדיחות האלה הופכות ללא רלוונטיות. אך כעבור כמה ימים שנרגעות הרוחות אני מגלה שגם לאשכנזים יש יתרונות לא מבוטלים בכלל. ורק לאחרונה עלתה בי התובנה כי ההבדל בין האשכנזים לספרדים הטשטשט בשנים האחרונות והוא אינו כבר הבדל גדול. ישנם אשכנזים רבים שחוגגים במימונות, מכינים אוכל ספרדי מסורתי ואפילו ישנם ספרדים שמכינים גפילטעפיש ואפילו אשכנזים שהם חצי ספרדיים ונהנים משני הצדדים.

לאור הדברים הללו יש מי שיאמרו כי אולי איבדנו בכך את האותנטיות של החג אך אני חושב שזה דבר מקסים שבערב סיום החג. כל עם ישראל יושב ביחד ומראה האחד לשני את המנהגים שבא עימם לארץ ישראל. ולא משנה אם אני מרוקאי, תימני, עיראקי, אשכנזי או תוניסאי.

זה הזמן שלנו להשפיע: "יש לנו את ההזדמנות לתקן"

זוהר קרמן — Mon,25 Jun 2018 8:00:01 +0300

למי להצביע בבחירות? מהי האג'נדה הפוליטית שלי? מה אני יכול לעשות בשביל המדינה? הם רק חלק מרשימה ארוכה של שאלות שלא תמיד מעסיקות את בני הנוער בישראל. הרי בכל זאת, יש להם הרבה על הראש - בגרויות, לימודי נהיגה, תהליכים של הבנה עצמאית ומפגשים חברתיים. כל אלו גורמים לנושאים כמו פוליטיקה להידחק לפינה לטובת הדברים שנמצאים יותר מול העיניים שלנו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אנחנו מספרים לעצמנו שנחשוב על כך כשנגדל ושכרגע זה לא אמור להעסיק אותנו, הרי אנחנו רק נערים. עולם של הפוליטיקה לא זר לתלמידים, רק לאחרונה ניגשו אלפי תלמידי תיכון לבגרות באזרחות, לאחר שלמדו על מושגים כמו דמוקרטיה פרלמנטרית והזכות לחופש הביטוי. ובכל זאת, אנחנו נוטים להרחיק את התחום הזה מאיתנו, ממש כמו שרובנו מעדיפים לעזוב בצד את האלגברה והגאומטריה.

"היא מאפשרת לנו לקבל החלטות ולהשפיע" © צילום: shutterstock

אנחנו חיים בעולם של אפליקציות, משחקים ממוחשבים וטכנולוגיה, עולם שמעל הכל הוא אינטראקטיבי. מי ששולט יותר מכולם בתחומים האלו הם ללא ספק בני ובנות הנוער. אנחנו מחפשים את האינטראקטיביות בכל דבר ולכן ההימנעות שלנו מנושאים דמוקרטיים היא קצת מפתיעה בעיניי. הרי הדמוקרטיה היא האינטראקטיביות האולטימטיבית. היא מאפשרת לנו לקבל החלטות ולהשפיע בנושאים שמעצבים את חיינו ואת המציאות שסביבנו.

אז למה דווקא בני הנוער? כי אנחנו דור העתיד. המדינה תעבור לידיים שלנו ממש בקרוב ואני לא מרגיש שהיא מוכנה לכך. יותר מזה - נדמה לי שגם הרבה בני נוער אחרים לא חשים שהיא מוכנה לכך. חוקים מיושנים, חוסר רלוונטיות, צורך בחוקים ובמסגרות חדשות - את כל אלו נוכל לספק לעצמנו באמצעות דמוקרטיה תקינה ורצון לפעול למענה. בכל פעם שמגיע דור חדש הוא מתקן את הדור הקודם. זה קרה עם הדור שלפנינו וזה יקרה אחרינו, אבל עכשיו תורנו לשנות את המדינה כפי שאנחנו מאמינים ולשמור על הכוח בידיים שלנו.

דמוקרטיה היא הדרך שלנו לקבל את מה ששייך לנו – הזכות לעצב את המדינה שלנו כרצוננו. פה בדיוק טמון היופי בדמוקרטיה, היא נותנת לנו לבקר את האופן שבו אנחנו עצמנו מתנהלים. דמוקרטיה מתוקנת שווה לכל מאיתנו והיא מייצגת את כל שכבות העם בכל התחומים. אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן איך אנחנו הופכים אותה לכלי שיעזור לנו לתקן את העולם ולא כעול אזרחי שהוטל עלינו.

"בואו נשתמש בדמוקרטיה!" © צילום: shutterstock

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אמר פעם כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסדו עד היום". נכון, בדמוקרטיה יש פגמים. השיטה הזו אף עלולה להדרדר ולאבד את העקרונות שעליה נבנתה. היא דורשת תחזוק קבוע ומודעות ציבורית גדולה לחשיבות שלה. בני הנוער, אנחנו, עומדים להשתמש בה ולנו יש את ההזדמנות לתקן אותה. בואו נשתמש בדמוקרטיה!

עצור: הפרטת טסטים מורכבת לפניך

מאיה ליבנה — Fri,01 Jun 2018 9:30:02 +0300

אם אתם או חבריכם לומדים כרגע נהיגה, אתם בטח מכירים מקרוב את משבר הטסטרים. מעט טסטרים לעומת מספר גדול של טסטים והתוצאה - זמן ההמתנה הממוצע לטסט בישראל הוא בין שלושה לארבעה חודשים. ואם זה לא מספיק, לא מעט תלמידים נכשלים בטסט ראשון ונאלצים להוציא מכיסם סכומים גדולים נוספים על שיעורי רענון, עד לטסט הבא. משרד התחבורה אומר, שכל זה ייפתר כשב-15 ביולי הטסטים יופרטו, כלומר ינוהלו על יד חברות פרטיות ולא על ידי המדינה. אך האם זה הפתרון האידיאלי?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

מצד אחד, נראה כי ההפרטה תביא לטסטים מהירים והוגנים יותר, שהרי על פי משרד התחבורה, נוכל לגשת לטסט ראשון תוך שלושה עד חמישה ימים מהיום בו יגיש אותנו מורה הנהיגה וגם אם לא נעבור - נקבל טסט חוזר תוך פחות משבועיים. כמו כן, המבחנים יצולמו ויוקלטו למקרים של ערעור ובאוטו תותקן מערכת GPS, שתשתתף אף היא בקביעת ציון הנבחן.

כלומר, אם אתם מרגישים שנהגתם טוב והבוחן הכשיל אתכם שלא בצדק, בקרוב תוכלו לצפות בסרטון של הטסט שלכם ואם אכן תחשבו שנהגתם כראוי, תוכלו להיעזר במורה הנהיגה ולערער על תוצאות המבחן המעשי באמצעות שימוש בסרטון.

מצד שני, יש סיכוי גבוה שהפרטת הטסטרים דווקא תפגע בנו, אלו שרוצים לעבור טסט ולקבל כבר רישיון. לפי דעתי, חברה פרטית שמקבלת כסף מהמבחנים המעשיים, עשויה לרצות בכך שאנחנו נעבור כמה שיותר טסטים. אפילו שהבעיה הזו אמורה להיפתר על ידי צילום הטסטים, אין ספק שלא לכולם יש כח, אמצעים וסבלנות להתחיל להתעסק ולטפל בערעורים ולעימותים. מה גם שרובנו, בכל זאת, מאמינים שהטסטרים מבינים בכך יותר מאיתנו.

מנקודת המבט שלי, אני חושבת גם על מקרה הפוך, שעשוי לקרות - גם אנשים שלא צריכים לעבור טסט יעברו אותו והמצב בכבישים יהפוך למסוכן יותר. כעת, הטסטרים בידיים של שתי חברות, במקום להיות בידיים של המדינה וזה בהחלט עלול ליצור תחרות. על אף שתחרות יכולה להיות בעיניי מעולה בתחומים כמו עיצוב בגדים או הגשת אוכל ולעודד את העסקים ליצור מוצרים טובים יותר, בתחום מדויק ומקצועי כמו מבחני הנהיגה המעשיים -זה כבר מסוכן. אולי יהיו טסטרים שיעבירו יותר מדי נבחנים, כדי שיותר אנשים יבואו לחברה שלהם ולא לחברה המתחרה, ואז הכבישים שלנו יהפכו למסוכנים יותר? האם אנחנו בכלל רוצים שהביטחון בכבישים ייקבע על ידי חברה פרטית ולא על ידי ארגון ממשלתי מפוקח?

הסכנות האלו אף עשויות לעלות לא מעט לכיס שלנו. מערכת מופרטת, חברה פרטית, יכולה ועשויה לדרוש יותר כסף מאשר המערכת הציבורית, וזאת על אף שנכון לעכשיו דווח כי המחיר יוותר ללא שינוי. בין כה הטסטים יקרים וחלקנו עובדים הרבה, על מנת לממן את השיעורים ואת הטסטים. האם אנחנו באמת רוצים לשלם יותר? אני מאמינה שכולנו כבר יודעים את התשובה לכך.

כדי לדעת האם ההפרטה היא מהלך מזיק עבור בני הנוער, או שמא רפורמה יעילה עבורנו, נצטרך להמשיך ולהמתין. בינתיים, נקווה שהיא תביא רק תועלת לכולנו וכמה שפחות עלויות מיותרות ונזקים. עד אז, מקווה שכולכם תנהגו בזהירות.

תלבושת אחידה: אחידות או פגיעה באינדיבידואליות?

זוהר קרמן — Mon,28 May 2018 13:00:01 +0300

כשאני מדמיין את מערכת החינוך בעתיד, עולים לי בראש שני תרחישים קיצוניים אפשריים: באחד, התלמידים מגיעים לבית הספר ליום של למידה, למידה אמיתית. כותבים שירים, בונים רובוטים, פותרים בעיות, כל אחד ואהבותיו, רוכשים כלים לחיים והופכים לאנשים טובים יותר. בית הספר מצויד במיטב הטכנולוגיה, תוך שהוא משרת את הצרכים של התלמידים. הם מגיעים למקום של הבעה עצמית אינדיבידואלית ומגוון אנושי, שמתבטאים בהכל, החל בתחומי הלמידה שלהם וכלה בלבושם. בית הספר משרת את התלמידים, והם וההתפתחות שלהם נמצאים במרכז המודל החינוכי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בתרחיש השני שעולה לי לראש, מגיעים התלמידים לבית הספר בשעת אפס ועומדים לשירת התקווה. כולם לומדים את אותם המקצועות ומסיימים בדיוק באותה השעה. הם יושבים בכיתה בשורות ישרות וכותבים סיכומים על חשיבות הצניעות בתיאום מושלם, באותן המילים ובאותו האופן. התלמיד משרת את בית הספר, את המקום, ורצונו הוא לספק כבוד למוסד החינוכי. לא ללמוד, אלא לכבד.

תלמידי התיכון בבית הספר שאני לומד בו, הכפר הירוק, קיבלו לאחרונה הודעה, ובה נתבקשו להגיע בלבוש התואם את קוד הלבוש הבית ספרי, שהרי לבוש בית ספרי צריך להיות מכובד, על פי קוד הלבוש שמכבד את המקום שבו אנו לומדים.

אילוסטרציה © shutterstock

פעם חשבתי שבית הספר זה סתם מקום בעולם, שאנחנו באים לשם אך ורק כדי שאנחנו, התלמידים, נלמד, אבל כנראה שטעיתי. פינוקיו הפך לילד אמיתי, והמוסד הפך לגוף בעל רגשות, ומעכשיו חדר האוכל ייעלב אם ניכנס אליו במכנסיים קצרים מדי. בסדר.

אז זאת הדרך? ככה אתה, בית הספר, רוצה לזכות בכבוד שלי? אני פונה אליך, בית הספר, כי כנראה שאתה גוף חי עכשיו. הדרך בעיניך לזכות בכבוד שלי היא להכריח אותי לכבד אותך? תאמין לי שהיית זוכה לכבוד שאתה רוצה אם היית נותן לי סיבות לכבד אותך. אם היית לי מוקד חינוכי שיספק לי דוגמה, שאוכל להסתכל עליו בהערצה ובהערכה, היית זוכה לכל הכבוד בעולם. גם אם זה אומר מכנסיים כל כך ארוכים שיגיעו לאוסטרליה, אם זה מה שמעניין אותך. ואם, אם היית נותן לי מקום להביע את עצמי, מקום להרגיש שהשוני שלי לגיטימי, ולהשליך ממי שאני על העולם - אולי הייתי פחות משתמש באופן שבו אני מתלבש כדי לעשות את זה.

אילוסטרציה © gettyimages

אבל, אלו לא רק הבגדים. זה לא רק מה שאנחנו לובשים. אני מאמין שכל תלמיד צריך לשאול את עצמו את השאלה: איך זה שהמאמצים החינוכיים של בית הספר מופנים כלפי מה שאנחנו לובשים? מה זה אומר, כשבית הספר כותב איומים אגרסיביים והתלמידים נאלצים לשקול את צעדיהם בזהירות ובפחד? ובכלל, למה התלמידים צריכים לפחד מבית הספר? ובעיקר, לאיזה חזיון עתידי של בית ספר זה מקרב אותנו?

בבקשה, בואו נפסיק להיאחז בכללים האלו. הם לא נותנים לבית הספר צביון מכבד ומכובד, הם נותנים לו צביון עתיק ודינוזאורי. הלוואי שבעוד מספר שנים כולנו נזכה לראות מערכת חינוך אחרת, כזו שהנחלת הערכים ודרך הארץ חשובים עבורה יותר מהתלבושת האחידה ושאר הסעיפים הכתובים בתקנון.

בדרך למלחמה? "הכי חשוב שנישאר יחד"

שירה הלברשטיין — Thu,24 May 2018 8:00:01 +0300

המצב הביטחוני הנוכחי מדאיג את כולנו ומישהו חייב להגיד זאת בקול. יאללה, מי רוצה לצאת למלחמה? כן, כזו מסוכנת, שבאמת יכולה לפגוע בתושבים. נו, אף אחד לא מתנדב? אבל חשבתי שהעולם אוהב מלחמות וששום משא ומתן או הסכם שלום לא נראה באופק, לפחות לא כרגע.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

מצחיק, נכון? הרי "world peace" זו סיסמה שאנחנו שומעים שוב ושוב מכל כיוון, אז איך זה הגיוני שעדיין יש מלחמות, מבצעים, שיגורי טילים, פיגועים ושנאה גם בשנת 2018? בעצם, סליחה - יש שם למצב הזה בישראל. אנחנו כלל וכלל לא במלחמה, אנחנו ב"מתיחות בגזרה".

כנערה החיה במדינה הזו, לא משנה לי איך תבחרו לקרוא למצב הזה - הוא מפחיד. גם כשאירועים מתרחשים רחוק מהבית, אני משקשקת מפחד מכל ידיעה כזו בחדשות. הרי אולי מישהו שאני מכירה נפגע? אבל גם כשאנשים שאני לא מכירה נפגעים, אני כואבת ותוהה מדוע לא שפר עליהם גורלם. אבל כן, בעיקר כואבת. הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה" הטבוע בלשוננו עוד מימי חז"ל, בדיוק נכנס פה לתמונה.

"ערבים זה לזה" © Fotolia

למזלי, אני מתגוררת באזור המרכז, כך שלשמחתי אני שומעת אזעקות רק לעיתים רחוקות, בניגוד לקצוות המדינה. אבל ליבי תמיד עם תושבי הדרום והצפון. בכל פעם שמודיעים בחדשות על צבע אדום, אני חושבת עליהם ומקווה שאיש מהם לא ייפגע ויאלץ לחוות את המצב המלחיץ הזה שוב.

עבור אלו שחיים על פלנטה אחרת, או לפחות לא היו מעודכנים באירועים האקטואליים האחרונים, אספר שבימים האחרונים מתחממים היחסים בין ישראל לבין סוריה ואיראן. לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים, אך רק אזכיר לכם שהמצב הנוכחי רגיש. אף על פי שישראל מחזיקה צבא חזק ואנו זכינו במדינה איתנה, אין אחד שהאירועים האחרונים חולפים לו ליד האוזן. כולם מפוחדים.

"ככל שנדבוק במטרה שלנו נצליח להגיע לעבר היעד - השלום המיוחל" © Fotolia

ברגעים כאלו, הכי חשוב שנישאר יחד, כולנו. עם אחד הוא כח עצום יותר ממה שנדמה לנו. לא סתם המדינה שלנו ידועה ביכולתה המיוחדת להתאגד ולהתאחד במצבים מתסכלים ועצובים, הרי מוטב שאם כבר אנחנו מפחדים - שזה יהיה ביחד ולא לחוד.

יחד עם זאת, אני מאמינה שזה לא מספיק - צריך שמישהו ייקח את המצב לידיים. אני לא נהנית לחיות במצב מתוח שכזה. אומנם אני לא גאון הדור בביטחון ואין לי אף דרך מהפכנית, שתעזור לשנות את המצב. אבל, אני יודעת דבר אחד - על כולנו להישאר חזקים ולא לוותר, אך לדעת להתפשר כשצריך. יהיה זה תהליך ארוך, שלא יסתיים ביום ואף לא בשלושה ימים, אבל ככל שנדבוק במטרה שלנו נצליח להגיע לעבר היעד - השלום המיוחל.

הופעות יום העצמאות: "העניין הפך כבר מזמן למוגזם"

שירלי פנקר — Wed,04 Apr 2018 8:00:02 +0300

השנה נחגוג 70 שנות עצמאות למדינתנו הקטנה, שמחליפה קידומת. יחד עם צמר הגפן המתוק, הפופקורן, התירס והזיקוקים הצבעוניים והמלהיבים, המאותתים כולם על יום העצמאות הקרב ובא - מגיעים גם כל האמנים הבולטים במדינה, עבורם יום העצמאות זהו יום עבודה לכל דבר. מעיר לעיר ומבמה לבמה, שלוש-ארבע ואפילו חמש הופעות בערב אחד - כך מתכננים הזמרים והאמנים המובילים לבלות את הערב העמוס ביותר של השנה, בו ישלשלו לכיסם הפרטי הרבה מאוד כסף תוך שעות ספורות בלבד.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

כמיטב המסורת, גם השנה בחרו ראשי העיריות בכל קצוות הארץ לשלם מאות אלפי שקלים המגיעים מכיסי התושבים עבור מופעי יום העצמאות, וזאת בשביל להביא את האמן הנחשב ביותר אל העיר ולזכות באהדת התושבים.

לאחרונה, פורסמה רשימת הסכומים המפתיעים, שהשאירה אותי פעורת פה וחשפה עד כמה רחוק מוכנים ראשי העיריות ללכת, או ליתר דיוק לפתוח את "ארנק" העירייה, עבור מופעי יום העצמאות. על פי הנתונים שפורסמו, עירייה שתרצה שתושביה ירקדו לצלילי קולו של עומר אדם בערב יום העצמאות, תאלץ להיפרד מ- 205 אלף שקלים. עבור הופעה של אייל גולן, תשלם העירייה כ- 200 אלף שקלים, עבור עדן בן זקן והצמד סטטיק ובן אל הסכום עומד על כ- 195 אלף שקלים ועבור שלומי שבת כ- 180 אלף שקלים!

הנתונים הללו עוררו את פליאתי הרבה - כיצד מרשים לעצמם ראשי העיריות לשלם כל כך הרבה כסף עבור הופעה קצרה? מאיפה מגיע כל הכסף? ומדוע רובו הגדול מושקע במטרות כמו אלו ולא בצרכים חשובים יותר, כמו בריאות, חינוך או רווחה?

לדעתי, כל העניין הפך כבר מזמן למוגזם. מדובר במעין "תחרות סמויה" בין העיריות השונות ברחבי המדינה; מי תשלם יותר כסף? מי תצליח להביא את הזמר הטוב ביותר? מי תציע את ההופעות האיכותיות ביותר עבור תושביה? ובסופו של דבר – איזו עיר "תרוויח" הכי הרבה מיום העצמאות הזה? אני לא מתכוונת לרווח מבחינה כספית וחושבת שהיא אינה תורמת לדבר, מלבד הזרמת המזומנים לחשבון הבנק הפרטי של האמנים המדוברים.

יחד עם זאת, כמובן שאינני מזלזלת בעשייה ובמקור הפרנסה של אותם הזמרים, משום שאני יודעת שמדובר בעבודה לא קלה כלל וכלל; לעבור מבמה אחת לאחרת, ואז לבמה נוספת ואחריה לעוד אחת, ולתת בכולן את כל כולך בערב אחד בלבד. מדובר בתהליך אינטנסיבי, מעייף ומתיש לכל אדם באשר הוא, לא משנה מהו גילו או כמה זמן הוא נמצא בתעשייה. לכן, אני רוצה להדגיש כי לא באמנים אשר מופיעים על הבמות הגדולות בערב יום העצמאות, אלא ברצוני להתמקד דווקא באנשים היושבים בעיריות הנמצאות כמעט בכל עיר במדינתנו.

אמנם אני סבורה שרווחת הציבור והנאתו הן אכן מטרות חשובות, וכל ראש עיר ששם לנגד עיניו את המטרות הללו – עושה את עבודתו כראוי. אך אני מאמינה כי הגבול בין מתחשב לאינטרסנטי הוא דק נורא, ולפעמים, כשלא שמים לב, הגבול יכול להטשטש. על כן, אני חושבת שחייבים לשים גבול ברור וחד משמעי, על מנת שהעיריות לא תרשנה לעצמן "להתפרע" עם כספי הציבור ולהוציא הון תועפות עבור מטרות כמו הנאת התושבים במופעי יום העצמאות, שאומנם חשובות אך יש לדון בשאלה – מהי רמת החשיבות? ומהו טווח התקציב המוקצה להן? כמה העירייה יכולה להוציא מה"ארנק" שלה למטרת קידום המטרות הללו, וזאת מבלי "לבזבז" את כל כספי הציבור?

עומר אדם © אורית פניני

אני לא מצטדקת – גם אני נהנית ממופעי יום העצמאות, ואני גם לא מאשימה אף אחד. אני בטוחה שאף עירייה איננה פועלת בזדון ואיננה רוצה לפגוע בתושביה במכוון, ההפך הוא הנכון. אינני דורשת מאף עירייה לבטל את כל מופעי יום העצמאות – זו ממש לא כוונתי! אני מאמינה כי למופעים הללו ישנה חשיבות רבה הן מבחינת הנאת הציבור, הן מבחינת פרנסת האמנים והן מבחינת "שיווקה" של העיר.

עם זאת, אני מאמינה כי "צריכת" המופעים על ידי העיריות צריכה להיות מבוקרת על ידי גורם חיצוני, שיבדוק כמה כסף מכספי הציבור מושקע במימון ההופעות הללו. ניתן יהיה אפילו לקבוע מדי שנה סכום מסוים, בעזרת התייעצות עם הגורם החיצוני הנ"ל ובהתייעצות עם תושבי העיר, שיוקצה למטרת מימון מופעי יום העצמאות בלבד. כך יהיה עניין ההוצאות של העירייה "שיח" גלוי ופתוח עם התושבים ולא "טאבו" שאין לעסוק בו. הסכומים שיושקעו יהיו מבוקרים ולא מוגזמים, והכסף שיוותר יושקע למטרות נוספות בעלות ערך עבור פיתוח העיר וסיוע לתושבים עצמם. עד אז, בטוחה שחגיגות ה-70 יהיו שמחות לכולם.

עבדים היינו ונשארנו: "כובלים את עצמנו בכוח"

מיכל ארבל — Thu,29 Mar 2018 8:00:03 +0300

אני מתיישבת לידה. היא, שרגילה לסחוט מחמאות מאולצות, ממשיכה ומספרת כמה היא לא טובה, לא חכמה ולא מוצלחת. יש בי דחף להגיד לה מה דעתי, לשקף לה. אבל אני יודעת שאין לי אומץ. היא מסתכלת עליי במבט שמרגיש מאיים כמו סכין, כדי שאגיד את מה שהיא רוצה לשמוע. אני מנסה לחשוב על דרך מתחמקת לצאת מהסיטואציה הזו בשלום מבלי להיות חסרת טקט, אך מוצאת את עצמי שוב נכנעת ואומרת "לא, את הילדה הכי מדהימה שפגשתי".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני תוהה למה לא אחת מרגיש לנו שלהיות פוליטיקלי קורקט עדיף על להיות אמיתי? משום שזו מוסכמה שעלינו לציית לה כדי להישאר חלק מ"כולם"? או שמא כי "לא נעים לנו" לעשות אחרת מהסובבים אותנו וללכת נגד הזרם, לבד?

"הדבר הכובל ביותר" © Sutterstock. אילוסטרציה

לא אחת אני מבחינה בכך שבני הנוער בוחרים ללמוד פיזיקה, כדי שיחשבו שהם חכמים יותר, להגיד את האמת של מישהו אחר כדי לרצות אותו ולפעמים אף מוותרים על הערכים שחונכנו עליהם, על מנת להישאר מקובלים. אני מבחינה רק בבני נוער בודדים שאינם מצייתים למוסכמות האלו בכלל, ולצערי רובם מפסידים חברים רבים בדרך בטענה שהם "חסרי טקט", או לא מספיק חברותיים.

אומנם כולנו מודעים לעצמנו במידה זו או אחרת, אך תמיד יש את נקודות החולשה הללו שאיננו מודעים אליהן. כואב לי לראות קבוצת חברים יושבת בהפסקה, שבה מספיק אחד שלא מודע לעצמו או לסיטואציה, ובמקום להיות חברי אמת ולשקף לו כדי שיפעל אחרת להבא, הוא אוטומטית נהפך לבדיחת השנה מאחורי גבו, כי לא רוצים להגיד דבר שאולי יישמע לו כהערה או טענה. מאכזב אותי לחיות בסביבה, שבה אין יותר אמת אינדיבידואלית ונוצרה אמת אחת זהה לכולם, זו שלא מעוררת שינוי בקרב איש.

על אף שהבחירה הזו נתונה בידיים שלנו, נראה שכולנו עדיין חלק מכדור השלג הזה. אולי מפני שאנחנו מרצים אחרים, כדי להיות אישור להיות מרוצים מעצמנו, או אולי אנחנו למעשה כבולים רק לדבר אחד: "אם החברים מרוצים, כנראה שאנחנו עושים משהו נכון". אך אם להודות באמת - כולנו מבינים שזה הרבה מעבר לכך. הריצוי של החברה הוא ויתור על כל כך הרבה חלקים המרכיבים אותנו, את האופי שלנו ואת האמת שלנו.

"איך אפשר להשתחרר מהכבילה הזו?" © צילום: Fotolia. אילוסטרציה

יחד עם זאת, אני מאמינה כי אי אפשר להפנות על כך אצבע מאשימה, שהרי הנורמות הללו הן חלק בלתי נפרד מן החברה שלנו והן לא אחת דווקא משחקות לטובה. אך עדיין, אני תוהה איך אפשר להשתחרר מהכבילה הזו ולהיות מחוברת לאמת הפנימית שלי. אני מדמה את הגבול הדק הזה בין אמירת האמת שלי להתנהגות עם טקט לקו, כאשר השאיפה היא לדרוך בדיוק עליו ולא לזלוג לאף אחד מן הצדדים.

זו אף מטרה שהצבתי לעצמי באופן אישי. גם אם לא בכל רגע נתון הדעה שלי רלוונטית, כאשר ניתנת לי האפשרות לתת לאנשים לראות זווית הסתכלות מהצד - אקח אותה. מי יודע, אולי לעתים זה לא ישנה שום דבר ובפעמים אחרות, זה ישפיע על חיים של בן אדם.

ברוח חג החירות, אני קוראת לכם להקשיב לעצמכם ולסביבה שלכם. הבינו מתי נכון לומר את האמת שלכם ומתי זה הזמן הנכון לשחרר. נסו לחשוב מה נכון לעשות עם כולם, מה עדיף לעשות עם אנשים בודדים, ויותר מכל -שימו לב מתי אנו כובלים את עצמנו ומתי אנו באמת בני חורין.

הפסקות מהשיעור: הצעה יעילה או תאורטית?

שירלי פנקר — Fri,23 Mar 2018 9:00:01 +0300

בכיתה אחת לעולם לא יהיו שני תלמידים שהם בדיוק אותו הדבר. לכל ילד יש אופי ושונות טבעית המייחדת אותו, ולכן כל אחד הוא בעל צרכים ספציפיים המתאימים לו. לדוגמה, לא כל הילדים מסוגלים לשבת בכיתה ולשמור על ריכוז במשך זמן ממושך של קרוב לשעה, משום שכל תלמיד בעל טווח קשב אחר.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

לאחרונה, פרסם משרד החינוך המלצה חדשה למורים בבתי הספר היסודיים, אשר לפיה יש לתת לתלמידים הפוגה מהלימודים בכל פרק זמן שנקבע מראש. על פי ההמלצה, בתום 20 דקות מתחילת השיעור יש לעבור למשחק או להפעלה אומנותית, על מנת לייצר למידה חווייתית ויעילה ולהפיג מתחים בקרב הילדים. האגף לחינוך יסודי המליץ ליישם את שיטת ההפוגות במהלך שיעורים בעלי מסה לימודית גדולה כגון מתמטיקה, אנגלית, מדעים וחינוך לשוני. בהתאם להנחיות, על כל הפוגה להימשך בין שתיים לחמש דקות, לצורך התרעננות ומנוחה מחשבתית.

בעיניי, הפתרון שהוצע נכון, יעיל ומתחשב מצד משרד החינוך, שבתקופה האחרונה מרבה להראות נכונות, להיות קשוב לתלמידים, ומנסה להקשיב ולהיענות לכל צרכיהם, על מנת להפוך את תהליך הלמידה ליעיל ואפקטיבי, אך גם מהנה יותר בעבור התלמידים. אני מאמינה כי שילוב זמני הפוגה במהלך השיעור יאפשרו לתלמידים לחזור לשיעור ממוקדים ומפוקסים יותר, ובדרך זו המשך הלמידה יתייעל ויהפוך למשמעותי יותר.

"הפתרון שהוצע נכון" © shutterstock

אני מודעת לעובדה שעבור חלק מבתי הספר מדובר בהצעה מעולה באופן תיאורטי, אך לא באמת רעיון ישים שייצא לפועל; חלק ניכר מהתלמידים עלולים לפרש בצורה לא נכונה את נתינת ההפוגה במהלך השיעור ולחשוב שמדובר בזמן לפטפט עם חברים או לשלוף את הנייד מהתיק. אני בטוחה שהמצב עלול להיות כה מתסכל עבור המורים, שצריכים להשתלט על כיתה שלמה, ואף עלולים גם להפוך לחסרי אונים מול הילדים שעבורם המילה "הפוגה" מתקשרת לפייסבוק, אינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות השונות.

אך למרות הכל, אני מאמינה כי זהו תפקידם של המורים להסביר לתלמידים כי מדובר בזמן מיוחד, בונוס "אקסטרה" הקיים אך ורק בשבילם, ונועד "לנקות את ראשם" כדי שיצליחו לחזור ממוקדים ומרוכזים יותר, ולכן עליהם לנצלו בחכמה וביעילות, ולא לבזבזו בפעולות חסרות ערך כמו שיטוט באפליקציות.

זהו מקומם של המורים להתערב ולקבוע האם ההצעה החדשה אכן מתאימה לכיתתם או לא. כל מורה מכיר היטב את התלמידים שבכיתתו, ועל כן על ההחלטה אם לתת הפוגה במהלך השיעור להיות אך ורק בידיהם של המורים.
אם מורה חושב שהפוגה במהלך השיעור תשיג את התוצאה ההפוכה מהמטרה האמיתית לה נועדה, ואף תפגע בריכוזם של תלמידיו, שבדרך כלל מצליחים להתרכז וללמוד במשך 45 דקות ברציפות, אז ייתכן שההצעה אינה מתאימה לכיתתו.

"ההצעה תסייע בהשגת המטרות השונות" © fotolia

אולם, אני מאמינה שאף על פי המקרים הללו, ישנם מקומות רבים בהם למהלך הפשוט הזה תהיינה השפעות חיוביות ומשמעותיות ביותר, הן מבחינת איכות הלמידה והספק החומר הנלמד והן מבחינת חווית הלמידה של הילדים בבית הספר. המהלך אף יסייע לחיזוק הקשר בין המורים לתלמידים, שכן במהלך ההפוגה הקצרה תהיה באפשרות המורים להביע את יצירתיותם ומקוריותם ולגוון בכל פעם במשחקים, הפעלות אמנותית או כל דבר אחר שיעלה בראשם, בהתאם לצרכי כיתתם כמובן, תוך הטמעת פרקטיות למידה שונות ומגוונות והקניית מיומנויות לימודיות נוספות.

ההצעה תסייע בהשגת המטרות השונות, בין היתר מטרת משרד החינוך לייעל את תהליך הלמידה בבתי הספר היסודיים, וגם את מטרת המורים - גיבוש הכיתה ויצירת קשר פתוח, אישי ואמין עם התלמידים. אולי כך, בתקווה, יהפוך יום הלימודים למשמעותי ומהנה יותר עבור הילדים, ולא כחובה או כברירת מחדל המעוררת אצל רובם סלידה מהמוסד החינוכי.

לשלם חמש: "מי אתם שתיקחו ממנו את ההזדמנות?"

שחר בן ימיני — Mon,12 Mar 2018 16:30:01 +0200

לפי החלטה חדשה של משרד החינוך, בתי הספר יחויבו ללמד רק את המקצועות הבסיסיים לתעודת בגרות מלאה, ויחוייבו ללמד פחות שעות ממה שהיה עד עכשיו. ומה לגבי מי שרוצה ללמוד מקצוע שני מורחב או לעשות בגרות של חמש יחידות במתמטיקה ואנגלית? כנראה שהם יצטרכו לשלם על כך מכיסם. כששמעתי על ה"חידוש המרענן" הזה, נמלאתי כעס ואכזבה. הייתי מופתעת, הרי בשנים האחרונות פועל שר החינוך להגדלת מספר התלמידים שמסיימים בהצלחה לימודים של חמש יחידות מתמטיקה. אז למה עכשיו להקשות עליהם?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

למה מגיע לילד מוכשר, חכם ונבון המעוניין ללמוד כראוי, להגדיל את סיכויו ללמוד באוניברסיטה טובה ולמצות את הכישורים בהם ניחן, להידחק לפינה? איך הגענו למצב בו השכלה צריכה להימדד אך ורק על פי יכולות כלכליות? איפה השיוויון? היכן הרצון לצמצם את הפערים בחברה הישראלית? ככל שיותר תלמידים ובני נוער יהיו זכאים לתעודת בגרות, ככל שליותר תלמידים יהיו ציונים טובים במתמטיקה ואנגלית, ככל שיאמינו יותר בדור העתיד - יהיו כאן יותר רופאים, יותר מהנדסים, יותר יזמים, יותר מדענים - יהיה כאן יותר מהכל. אז למה לא בעצם?

"בסוף השרשרת מחכים להם הפערים" © GettyImages

אני לא מבינה את המצב הזה. אנחנו אמורים לשאוף לצמצום הפערים החברתיים והכלכלים בין האוכלוסיות השונות במדינה, פער שנובע מיכולות כלכליות שונות. איך נצנמצם את הפער אם מערכת החינוך יוצאת בהחלטה שרק מדגישה יותר ויותר את הפערים? בני הנוער והילדים הם העתיד של מחר? אם נשאיר אותם מפולגים - הם יגדלו להיות מפולגים. האם זה באמת מה שאנחנו רוצים?

לרוב, תלמידים בעלי יכולת כלכלית מועטה, לא יגייסו את הכסף ללימודי העשרה - פשוט, כי אין להם. אם לא תהייה להם מסגרת לימודית מספיק שעות בשבוע, הם פשוט ימצאו מסגרת אחרת להסתובב בה ולהעביר את זמנם הפנוי (פחות לימודים, פחות מבחנים, פחות שיעורי בית). אנחנו רוצים שאותם בני נוער מעוטי יכולת יסתובבו ברחובות משעוממים? אני מניחה שהתשובה היא "לא", כי כולנו יודעים לאן עלולה לנשוב הרוח - מעשי וונדליזם, פשיעה, סמים ואלכוהול - שנובעים משעמום, חוסר מסגרת ובאופן כללי מהתחושה שלאף אחד פשוט לא אכפת.

"המשיכו לדחוק אנשים לפינות" © GettyImages

אני רוצה להאמין, שבני הנוער הם חזקים, עקשנים ולא יתנו לדבר כזה לעצור בעדם. שהם ידעו להאמין בעצמם, ינסו לדחוף את עצמם למעלה, ולרדוף אחר ההיכרות בכישרונותיהם וחוכמתם שכל כך מגיעה להם. אני מקווה שכל אחד יודע, שהוא הרבה יותר ממה שהוא. הרבה יותר מחמש יחידות.

טור דעה: המורים של היום - השוטרים של מחר

שירלי פנקר — Fri,02 Mar 2018 10:30:02 +0200

14 בפברואר 2018, יום רביעי, שעות אחר הצהריים המאוחרות. היום הזה מתחיל בדיוק כמו כל יום אחר. אתם קמים מוקדם בבוקר, מתעדכנים קצת ברשתות החברתיות תוך כדי צחצוח השיניים, דוחפים עט או שניים ועוד כמה מחברות וספרים אל הילקוט, מנשנשים משהו קטן, מתלבשים, נועלים, מסתרקים - מבט אחרון במראה, ויוצאים אל בית הספר. אתם כמעט מאחרים, אך מספיקים להגיע בדיוק כשהצלצול מהדהד ברחבי בית הספר ומורה לכל התלמידים להיכנס לשיעור הראשון. אתם ממהרים דרך השער הגדול, מהנהנים בחיוך אל השומר שמאחל לכם "בוקר טוב" נכנסים שוב, כמו תמיד, אל המקום המוכר, כמעט כמו כף ידכם, בו ביליתם כבר מספר שנים טובות. אתם מחבקים את החברים הטובים, נכנסים אל הכיתה המוכרת, רואים את המורים הרגילים ומתחילים ללמוד. עד כה הכל מתנהל כשורה, הכל רגיל, אותו הדבר. השיעור נגמר, מגיעה ההפסקה, אחריה שיעור נוסף, יש מבדק, התלמידים משמיעים קצת מחאות אך לאחר מכן מיד מודים בתבוסה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

לפתע אזעקת האש נשמעת, מגיעה משום מקום ומפתיעה אתכם. אתם נבהלים, מסתכלים לצדדים ולא מבינים מה קורה. אך אתם לא נכנסים לפאניקה, מקשיבים להוראות המורה ויוצאים במהירות מהכיתה. אתם כבר יודעים איך להתנהל במצב של שריפה, הרי תורגלתם לכך היטב בכל תרגילי ההכנה שבוצעו קודם לכן. פתאום, מיד לאחר שדלת הכיתה נסגרת אחריכם, עשן ממלא את חלל המסדרון. כל האזור הסגור נצבע בלבן וקשה לכם לנשום. אתם ממצמצים שוב ושוב בעיניכם, מנסים לראות מבעד למסך העשן. ילדים מתחילים לצעוק, לדחוף, לחפש דרך מילוט. ואז נשמעות היריות. קולות נפץ חזקים מחרישים את אוזניכם ואתם מביטים לצדדים בחוסר אונים, לא יודעים מה קורה, מה עליכם לעשות. הצרחות מתחזקות, הפחד מתעצם, יש בלאגן.

"הצרחות מתחזקות, הפחד מתעצם" © fotolia

אתם מביטים הצידה, רואים את חבריכם לכיתה בוכים, צועקים, משתטחים על הרצפה, רצים לכל כיוון פנוי ובעיקר מנסים לברוח מהמלכודת אליה נקלעו. צוות המורים נבהל אף הוא, הרי לא הוסמך לפעולה בסיטואציה כמו זו. העשן פוחת ולאט לאט אתם מתחילים לראות בבירור את המתרחש סביבכם ומבינים את הגרוע מכל. הגופות השרועות על הרצפה הם אינם תלמידים או מורים המשתטחים על הקרקע, מנסים להגן על עצמם. הגופות השרועות על הרצפה כבר לא בין החיים, כולם מתים. תוך שניות ספורות עיניכם מצליחות לאתר את האדם אשר מחזיק באקדח, זה שהתחיל בכל העניין ואתם לא מאמינים למראה עיניכם; אותו האדם הוא חברכם לכיתה, תלמיד שהיא בעבר בבית הספר שלכם. הוא אחד מכם.

זהו הסיוט האיום אשר התעורר לחיים עבור תלמידי תיכון "מרג'ורי סטונמן דאגלס", בעיר פארקלנד, הנמצאת בדרום פלורידה. כ-17 אנשים נרצחו, תלמידים ומורים כאחד, באירוע הטבח שנחשב לקטלני ביותר שהתרחש בבית ספר תיכון בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית. היורה, שזוהה מאוחר יותר על ידי המשטרה, הוא ניקולס קרוז - צעיר בן 19, תלמיד לשעבר בבית הספר, שסולק ממנו בשל בעיות משמעת.

לפני כשבוע נפגש נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, עם שורדי הטבח שהתרחש כשבועיים קודם לכן באותו התיכון בפלורידה וגם עם משפחות הקורבנות. במפגש העלה טראמפ את האפשרות שמורי בית הספר יעברו הכשרה מיוחדת בכלי נשק כדי שיוכלו למנוע בעתיד אירועים דומים. הנשיא ה- 45 אף הציע את האפשרות שבתי הספר יפסיקו להיות אזורים ללא כלי נשק, וכי לאחר סיום האימונים המיוחדים - מורי בית הספר יקבלו רישיונות לשאת נשק שיהיה מוסתר היטב על גופם, וכך יוכלו להגיב במהירות אל מול היורה.

אירוע הטבח בפלורידה © gettyimages

האירוע המדובר זעזע אותי מכל הבחינות. איך ייתכן שבית הספר, המקום החינוכי שאמור להקנות לתלמידים ידע, לעצב את דמותם ואת דעותיהם ובו בזמן להוות עבורם "בית שני" - הופך לשדה מוקשים של ממש? כיצד המקום הבטוח שלהם, בו הם אמורים להרגיש מוגנים ובטוחים, הופך לשדה קרב בו נשפכים דמים?
שאלה נוספת שממשיכה לקונן בי, גם לאחר חלוף שבועיים, היא איך נער צעיר, בן 19 בלבד, מביא את עצמו למצב בו הוא מחליט לרצוח תלמידים שלמדו יחד איתו בבית הספר ומורים שלימדו אותו בעבר? כיצד הוא מצליח להשתיק את מצפונו ולנתק כל טיפת רגש מעצמו – עד למצב של הריגת חפים מפשע, אנשים תמימים שלא עשו לו דבר? אני לא מצליחה להבין, אפילו לא מתקרבת לטיפה של הבנה, מה חשב אותו הנער - ניקולס קרוז, בשש הדקות בהן ביצע את מעשי הטבח הנוראיים הללו. כולי תקווה שלעולם גם לא אצליח להבין.

אך למרות כל הכעס, הבלבול וחוסר האונים שמתעוררים בי כתוצאה מהמחשבה על האירוע הנורא, דבר אחד אני יודעת - "דיבורים אינם נחשבים, עדיף לראות מעשים". לפי דעתי, הצעתו של טראמפ היא הצעה מעשית ופרקטית, שבסופו של דבר תניב תוצאות ותגרום לשינוי, לפחות עד שישונה החוק בארצות הברית, שמקנה את האפשרות לרכוש נשק ללא רישיון לכל מי שרק חפץ בכך.

אומנם בהתחלה ההצעה מעט מרתיעה ומעלה חששות ותהיות באשר לסיכויי הצלחתה. גם בעיניי בית הספר נתפס כמקום בטוח, מוגן, ללא סכנה או פחד. רק המחשבה על כלי נשק בבתי הספר ועל מורים חמושים מעוררת בי דחייה עזה. אך לאחר שאני שוקלת זאת שוב, ותוך כדי חושבת על אותם ילדים אומללים שנאלצו לחוות חוויה טראומטית ומפחידה כזו, וכעת בית הספר הוא אזור מסוכן, לא מוגן ובטח שגם לא בטוח עבורם - דעתי מתחילה להשתנות.

"הצעה מעשית ופרקטית" © Fotolia

ישנם מקומות, אשר בהם תחנת המשטרה הקרובה ביותר נמצאת במרחק של לפחות חצי שעה מהמקום. מדובר במצב אבסורדי לחלוטין - עד שהמשטרה תקבל את ההתרעה על התרחשות האירוע ואת פרטיו, עד שתצא מהתחנה, עד שתגיע למקום ועד שתגיב בהתאם יכולות לחלוף עשר דקות שלמות! כלומר, עשר דקות בהן היורה ימשיך במעשיו וירצח עוד חפים מפשע. מורים חמושים בכלי נשק יהוו אלטרנטיבה מהירה וזמינה יותר במקרים קיצוניים כמו אלו, בהם המשטרה מתעכבת וכל דקה שעוברת היא קריטית וחשובה, וכך ימוזערו ממדי האבידות משמעותית.

אני מאמינה כי הימצאותם של מורים חמושים בבתי הספר תפסיק להציג את המוסד החינוכי כ"מטרה קלה" עבור תוקפים ותעורר הרתעה רבה יותר, וכך גם תמזער את התרחשותם של תרחישים נוספים מסוג זה. כפי שאמר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במפגש שנערך לאחרונה בבית הלבן: "אם הפחדנים האלה היו יודעים שבית הספר מאובטח היטב על ידי מקצוענים בעלי הכשרה נהדרת, אני חושב שהם לא היו נכנסים לבית הספר מלכתחילה".

לא לסמים: "הרחיקו מעצמכם צרות נוספות"

שירה הלברשטיין — Mon,26 Feb 2018 14:15:33 +0200

יש לי דבר נפלא להציע לך. אתה תשלם לי כסף ובתמורה אני אקח את השליטה בחיים שלך. איזה כיף, נכון? מעוניין בעסקה? יותר מזה, אני אפילו מוסיפה שזה יהיה פלילי ואתה עלול להסתבך בצרות. אפילו מפתה יותר? כן, כשאתה מעשן סמים, אתה משלם כסף לאדם אחר עבור חומר, שגוזל ממך את הדבר היקר הזה שנקרא שליטה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני באופן אישי, חייבת 100 אחוז שליטה על החיים שלי. אין מצב שאני לא אהיה מודעת למה שקורה סביבי או למה שיקרה איתי וזו גם אחת הסיבות לכך שאני מפחדת מאוד מטיסות. כי אין לי שליטה, אפילו הקטנה ביותר, על עצמי ועל מה שיקרה איתי. בסמים זה בדיוק אותו הדבר. השימוש בהם גורם לכם לחוסר שליטה מוחלט. אתם בטח חושבים לעצמכם - זה רק סמים "קלים", כולה מריחואנה, הכל בסדר". אבל לא. אולי אתם לא תאבדו הכרה, אבל כן תהיו במצב מסוכן בו אין לכם יכולת לחשוב בצורה ישרה, זמן התגובה שלכם מתארך, הזיכרון נפגע ועוד כל מיני מצבים שהיו יכולים להימנע אם הייתם פיקחים.

"אתה לא באמת נהנה כפי שאתה חש". אילוסטרציה © Fotolia

אומנם אתם לא מסכנים את עצמכם בעישון מריחואנה (אלא אם אתם נוהגים). אך מה הבעיה? אתה לא באמת נהנה כפי שאתה חש. אתה אולי שוכח את הצרות שלך לכמה רגעים, אבל אתה יודע שהן לא באמת נפתרות, אתה רק דוחה אותן למאוחר יותר. איך אמא שלי תמיד אומרת "אם דוחים הכל לרגע האחרון, דברים נעשים ברשלנות". הסמים יכולים לגרום לך להרגיש שמח ובהיי; אבל מיד לאחר מכן, כשאתה חוזר למציאות, אתה נזכר מה באמת עובר עליך. זה מדכא אותך אפילו עוד יותר, וככל שאתה דוחה את הבעיה יותר, היא מתעצמת יותר וכך היא קשה יותר לפתירה.

"נכנסים מסוממים לשיעורים"

בן סימנובסקי

צריכת סמים בקרב בני הנוער הפכה לתופעה שכיחה בשנים האחרונות, כאשר הדרך הקלה ביותר לרכישת הסם היא דרך קבוצות ה"טלגראס". הנערים: מודעים אבל לא עושים דבר בנדון כדי למנוע את התופעה. מה עם המורים?

לכתבה המלאה »

תמיד עניין אותי לדעת מה כבר עובר על ילדים בגיל שלי שהם מרגישים צורך "להשתחרר" בגיל המעיק הזה, שמלווה בלא מעט צרות וגורם לחלקנו להסתבך במיוחד. אז נכון שלעתים יכול לחלוף בראשנו הרצון לשכוח מהכל, אבל זו בעצם בריחה. אנחנו בורחים מהמציאות כדי לשקוע בהיי מסויים שלא יזכיר לנו את הבעיות האמיתיות שלנו בחיים. הרי אין סיבה שתגרום לנו להתחמק מהמציאות. תמיד שמעתם את החברים אומרים לכם שהם יודעים מתי להפסיק? אל תאמינו לכך. לבני נוער אין את שיקול הדעת הזה וכן גם לרבים מהמבוגרים שאינם יודעים מתי להגיד "סטופ".

מה באשר אלו שאומרים לכם שהם נהנים מכך? אין אמת בדבר. כשאני רוצה ליהנות אני הולכת ונפגשת עם חברים, אני שומעת שירים, מנגנת בגיטרה ומטיילת. אני לא הולכת ומתמסטלת מחומר שהשד יודע מאיפה הוא בא ואילו כימיקלים הכניסו לו. אנחנו בורחים מסיטואציות שמתרחשות סביבנו, כי אנחנו מפחדים. זה לגיטימי לגמרי, אבל הדרך הנכונה היא לא להיות פחדנים, אלא להתמודד ראש בראש עם הפחד ולא לברוח ממנו.

"התמודדו עם הבעיות שלכם". אילוסטרציה © Fotolia

אבל, זה עוד לא הכל. לאחרונה, פורסם מחקר שנעשה באוניברסיטאת הרוואד בארצות הברית, שבו נחשף כי על אף היתרונות המיוחסים לעישון מריחואנה, הדבר מלווה ברשימה ארוכה של תופעות לוואי, כמו מחלות נפש, פגיעה בריכוז ובזיכרון, או במילים אחרות - עישון סמים פירושו לקנות לעצמך פגיעה בגוף.

כל מי שמעשן סמים וקורא את זה, בוודאי תוהה לעצמו מה אני רוצה ממנו, שהרי גם אני עוד נערה טיפוסית. אך לרגע חשבתם שאולי אתם אלו שלא כל כך מבינים? נסו לחשוב מה היה קורה אם הייתם מתבגרים ומנסים לפתור את הבעיות שלכם. לא משנה כמה מסובכות הן, הן פתירות. כפי שבקלות ניתן להשיג, אף ניתן בקלות שלא לעשות זאת.

הרחיקו מעצמכם צרות נוספות והפסיקו לברוח! התמודדו עם הבעיות שלכם. אם אתם לא יודעים איך לעשות זאת בעצמכם, גשו לאדם אחר שאתם סומכים עליו - זה יכול להיות אחד ההורים, מורה, יועצת, או חבר טוב. אל תפלו בפח הזה, שאומר לכם שאתם לבד בעולם והפתרון הוא לעשן - זה פשוט לא נכון.

העולם יפה מכדי שתבזבזו את זמנכם על אשליות מזויפות. צרו את החלומות שלכם, הגשימו אותם ואל תשאירו אותם רק בגדר חלום. לכל המעשנים שקוראים את הטור הזה, אני מאחלת להתפקח ולהבין שהאושר האמיתי הוא לחיות במציאות שבה החיים הם לא אשליה.

דעה: אסור לשכוח את העם היהודי

אביב וקנין — Mon,26 Feb 2018 10:38:09 +0200

מדינת ישראל תכנס בקרוב למשא ומתן עם הפליסטינים, והגיבה אמש (ד') כי לא תדרוש הכרה מהפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, כחלק מכניסה למשא ומתן ללא הצבת תנאים.

האם ייתכן מצב שבו מדינת ישראל תכנס למשא ומתן ללא תנאים ותדון עם הפלסטינים "רגל על רגל" על המצב המדיני? מצב כזה לראות עיני לא אפשרי, ועוד עצם העבודה שהפלסטינים לא יכירו בנו כמדינה יהודית, רק מחמירה את המצב. לא ייתכן שנדון עם הפלסטינים על הקמת מדינה משלהם, מדינה לעם הפלסטיני אשר תקום משטחי מדינת ישראל שלא תכיר במדינת ישראל כמדינה ללאום היהודי.

במגילת העצמאות כתוב במפורש (ואני מצטט): "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". איך אנו, בתור אזרחים, בתוכנו נוכל לחיות עם העבודה שתהיה פה מדינה פלסטינית על שטחיה של מדינת ישראל שלא תכיר במדינה שלנו כמדינת הלאום היהודי? למה עמלנו להקים מדינה לעם היהודי? הריי גם ככה לא חסר מדינות שלא רואות בנו כמדינה לעם היהודי.

אני רוצה להציג בפניכם מצב היפותטי, בו הפלשתינאים מקבלים מדינה משלהם, על גבולות 67', ללא הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ובהנחה שהמדינה לא תיהיה מפורזת, ויתאפשר שתקים כוחות צבא משלה. תתארו לכם את הזעם של חלק מהפלסטינים על כך שהם נלחמו זמן כה רב על הקמת מדינה, חלקם בוודאי ירצו נקמה שהיא מתקפה. האם אנו יכולים לקחת על עצמנו את הסיכון להיות מותקפים? ונניח והיינו מותקפים וניצחנו במתקפה, התדמית הישראלית לא תשתפר, אלא תורע הרבה יותר.

לכן, לדעתי, כניסה למשא ומתן עם הפלסטינים ללא תנאים מקדימים תהווה טעות גדולה עבור ממשלת נתניהו. אין אנו האזרחים, והממשלה יכולים לקחת את הסיכון במהלך שכזה ובמיוחד שמדובר בנושא שנוי במחלוקת ובעייתי, על הממשלה לדרוש תנאים, כי אחרת המצב עלול להחמיר יותר מכפי שהוא עכשיו.

>> הצטרפו לעמוד הפייסבוק של פרוגי

אלימות כלפי קשישים: "עניין שמרתיח כל אדם עם רגישות"

שירלי פנקר — Wed,14 Feb 2018 8:00:01 +0200

תופעת ההתעללות בקשישים בבתי אבות החלה לתפוס תאוצה בתקופה האחרונה, ומספר המוסדות והמסגרות ששמן עולה לכותרות בעקבות מקרים מצערים אלו עולה משנה לשנה. הדיירים הקשישים החיים באופן קבוע במוסדות הללו תלויים כמעט לחלוטין בצוות המטפל, שאמור לספק להם את כל צרכיהם הבסיסיים כמו אוכל ושתייה, סיוע בהאכלה, רחצה, הלבשה, מתן טיפול רפואי ועוד. הקשישים, המוגדרים כחסרי ישע, אמורים להיות מוגנים באותם המוסדות, אך שוב ושוב מתגלה שלא תמיד כך הדבר. בחלק מהמקומות נאצלים הקשישים לספוג התעללות פיזית, מילולית, מינית, רגשית, פסיכולוגית, כלכלית והזנחה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני בת מזל סרטן; בחורה של בית, אוהבת משפחתיות, חום ובטחון. מאז ומתמיד הוריי היוו חלק נרחב ומשמעותי מחיי ובזכותם הפכתי להיות מי שאני היום. אולי זו הסיבה שתופעת ההתעללות בבתי אבות חורה לי כל כך. אינני יכולה לדמיין מצב שבו אדם, מטפל, עליו אני סומכת שיבצע את תפקידו בצורה הכי מקצועית ומסורה, יתנהג בצורה כה תקיפה, מזעזעת ובלתי ניתנת לתיאור להוריי. ואולי זה בכלל לא קשור. אולי מדובר בעניין שמרתיח כל אדם עם טיפת רגישות ואמפתיה לסביבה, כל אדם בעל מצפון ישר והיגיון בריא מבין שדבר כזה הוא פסול לחלוטין.

"דבר כזה הוא פסול לחלוטין" © Fotolia

אינני מאמינה שיש אדם היכול לתמוך או להצדיק התנהגות אלימה ותוקפנית כלפי קשישים וכלפי חסרי ישע בכלל, אך יש שיטענו כי שורש הבעיה נמצא במניעים המובילים את המטפלים לנהוג באכזריות כזו. מחקרים שבוצעו בארצות הברית ובישראל מצאו כי מקצוע המטפל בבית האבות מאופיין במעמד נמוך, הכנסה מועטה, תנאי העסקה גרועים, היעדר אפשרויות קידום, ביטחון תעסוקתי נמוך ולעתים גם עמדות שליליות כלפי קשישים. בין היתר גורמים נוספים כמו שחיקה כתוצאה מעומס עבודה הכולל מטפל אחד על מספר רב של מטופלים קשישים, וכן משמרות כפולות וארוכות בעבודה, מהווים אף הם מניעים העלולים להביא להתפרצות התנהגות אלימה בקרב המטפלים. בנוסף, נמצא כי חוסר ניסיון של הצוות המטפל והכשרה מקצועית נמוכה ולא מוסמכת עלולים למגר גם כן את הנטייה לאלימות. כך לפי המחקר, אנחנו לא אומרים שכל המטפלים הם כאלו.

הנתונים הללו אומנם לא מצדיקים את ההתנהגות החריגה והמזעזעת של הצוות המטפל בחלק מבתי האבות, אך הם אכן מציגים בפנינו תמונה עגומה של מציאות כואבת שצריכה להשתנות. המצב הקיים הוא מצב לא הגיוני, מצב שבו הציבור לא יכול להרשות לעצמו לסמוך על המסגרות המוסדיות שיבצעו את עבודתן כראוי וישמרו על יקיריו.

על מנת לגרום לשינוי, ישנן מספר פעולות שיש לבצע. כך לדוגמה, התקנת מצלמות מעקב בשטחים ציבוריים של בתי האבות, תסייע לראות ולגלות בזמן אמת אירועים חריגים וחשד להתעללות בקשישים ובתקווה גם תמנע אותן. יש צורך גם בבחירת הצוות המטפל בקפידה רבה יותר והצבת רף גבוה למתמודדים על התפקיד. על הצוות המטפל להיות בעל ניסיון קודם בסיעוד וטיפול באנשים, ובקשישים בפרט. כמו כן, על המסגרות המוסדיות לקיים הכשרות מקצועיות מדי שנה, על מנת לדאוג שצוות המטפלים יהיה מוסמך, מקצועי ומסור לתפקידו.

"המצב הקיים הוא מצב לא הגיוני" © Fotolia

אומנם מדובר בחלק קטן ממכלול גדול של שינויים שצריך לבצע באופן הפעולה של בתי האבות בארץ, ובעולם בכלל, וזאת על מנת להביא למזעור התופעה בצורה משמעותית. יחד עם זאת, אין טעם להמשיך ולדחות את השינוי על ידי התעלמות מהמצב הקשה וטאטואו מתחת לשולחן - השינוי חייב לקרות בסופו של דבר. תאמינו או לא, אבל הכוח לחולל אותו אינו נתון רק בידי הגורמים מלמעלה, אלא גם בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כשאתם מבקרים את סבא בבית האבות, פקחו יותר את העיניים וכשאתם מסיימים את יום הלימודים - כדאי שתתקשרו מדי פעם לסבתא כדי לשאול מה שלומה. גם אתם יכולים לפעול למען השינוי.

החוק הפולני: ניסיון להתכחש אל העבר?

שירלי פנקר — Fri,09 Feb 2018 9:30:02 +0200

בשבוע האחרון אישר הפרלמנט הפולני הצעת חוק חדשה, הקרויה "החוק הפולני". לפיה, אמירות שיש בהן הטלת אחריות על פולין לפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה הנאצית יוגדרו כפשע, כאשר העונש עליו עומד על עד שלוש שנות מאסר.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

הצעת החוק פורסמה יום לפני יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה, שנקבע על ידי האו"ם וצוין ב-27 בינואר, ומאז עוררה מחלוקת רבה בקרב ניצולי השואה בישראל ובעולם. חלקם אמרו כי ניתן להבין את ממשלת פולין, שמבקשת להבחין בצורה חד משמעית בין התנהגות האזרחים הפולנים לבין זו של הנאצים.

לעומת זאת, אחרים טענו כי מדובר בחקיקה המתכחשת למעורבות הפולנים בשואת העם היהודי, והדגישו כי רוב הפולנים "העלימו עין" מהזוועות שעברו היהודים ורבים מהם אף שיתפו פעולה עם הנאצים. פוליטיקאים ישראלים רבים הביעו גם הם את התנגדותם והסתייגותם בנוגע לחוק החדש ודרשו, ללא הועיל, מהפרלמנט הפולני לתקן ולשנות את נוסח הצעת החוק. בניגוד לכל המחאות והביקורות השליליות, ההצעה עברה ברוב של 57 תומכים מול 23 מתנגדים בפרלמנט הפולני. וכן השבוע אישר נשיא פולין, אנדז'יי דודה, את החוק השנוי במחלוקת על אף מחאת ישראל.

מחנה ההשמדה מיידנק, פולין © צילום פרטי

החוק החדש אוסר לדבר על "פשעי העם הפולני" בתקופת השואה ומאיים לשלוח למאסר את מי שישתמש בביטוי "מחנה השמדה פולני". אני מסכימה עם כך שהמושג "מחנה השמדה פולני" איננו מדויק, שכן מדובר במחנות השמדה גרמנים על אדמת פולין הכבושה, שהוקמו לשם מטרה אחת בלבד - השמדת כל זכר לעם היהודי. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה ההיסטורית לפיה היו לא מעט פולנים שהסכימו, מסיבותיהם האישיות, לשתף פעולה עם הנאצים ולסייע ברצח היהודים. הסיוע נעשה בדרכים שונות, בין היתר בכך שהלשינו, הסגירו, תפסו ושלחו, וחלקם אף רצחו בעצמם יהודים בזמן השואה, וגם אחריה.

אינני מפילה את האשמה אך ורק על הפולנים, ואינני טוענת שהאחריות כולה היא שלהם. אך עדיין, אין ביכולתנו להתכחש לכך שהייתה מעורבות מצדם בשואת העם היהודי במלחמת העולה השנייה. היו פולנים, שאומנם גם נרדפו בעצמם על ידי השלטון הנאצי, שסייעו ושיתפו עמם.

נדמה כי בחוק הפולני ישנו שמץ של ניסיון לשכתב מחדש את ההיסטוריה או לפחות לטשטש חלק מההיסטוריה. מדובר במעשה פזיז ומצער מאוד של ממשלת פולין המצביע על ניכור, חוסר הבנה, חוסר אכפתיות והזדהות עמוקה, שעשוי להעכיר את מערכת היחסים בין שתי המדינות, שעד כה היו בעלות יחסים דיפלומטיים מלאים וכן גם בעלות קשרים כלכליים ותרבותיים ביניהן.

אושוויץ בירקנאו, פולין © צילום פרטי

אני מאמינה כי לזיכרון השואה ישנה חשיבות עצומה. הן מבחינה אוניברסלית ככלי להבטחת המחויבות לשמירה על ערכי היסוד של האנושות כולה, והן מבחינת זהותנו כיהודים במדינת ישראל ובעולם כולו. הכחשת זיכרון השואה ועיוות האמת ההיסטורית הינם פשעים חמורים ביותר. אסור לתת להם יד ולסייע בקידומם. עלינו לזכור גם את הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, כי רק כך נוכל להמשיך ולהתקיים, תוך מניעה מזוועות כמו אלו להתרחש שנית.

אזרחות: שיעור שהוא מבחן המציאות

מורן לביא — Tue,06 Feb 2018 8:00:02 +0200

במסגרת לימודי הבגרות, אחד ממקצועות החובה הוא אזרחות. באחד משיעורי המקצוע, המורה ירתה מושגים שונים ומשונים שנשמעים, לכאורה, קלים והגיוניים. שינון המושגים יכול להוביל לתוצאה טובה במבחן, אך האם זה מספיק טוב בשביל החיים האמיתיים, אלו שמתחילים מיד בתום בית הספר? בשיעור עצמו אנחנו חכמים גדולים, עונים נכונה על כל השאלות ואפילו מוחים על תופעות ובעיות אקטואליות. אבל למה אף אחד לא מתעל את האנרגיה הזו לעשייה של ממש? זה בדיוק מה שאני מנסה להבין.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בעוד מספר חודשים רוב תלמידי כיתות י"ב ברחבי הארץ, ימצאו את עצמם עומדים ב-ח' עם מדים ונשק, מבוהלים ומבולבלים. הרי רגע אחד היינו בחממה שנקראת תיכון ורגע אחרי כן אנחנו הולכים להגן על המדינה. מה? אנחנו רק ילדים, לא? ובכן... כבר לא. המעבר לגיל 18 מסמל עבור רבים מעבר לשלב בוגר יותר, שכולל כניסה לברים, מסיבות ואת האפשרות לעבוד במשרות מלאות. אנחנו שוכחים את החלק הכי חשוב - אנחנו, אותם ילדים בני 18, הופכים להיות אזרחים!

הולכים להגן על המדינה © דובר צה"ל

ככאלו, עלינו להבין באמת את האזרחות, הלכה למעשה. איך זה הגיוני שבכיתה שלי, כיתה של 40 תלמידים, רק אחת יודעת לאיזה צד במפה הפוליטית היא משתייכת? חבריי בני דור האלפיים, הגיע זמן שנתעורר! זו נקודת הזמן בה האזרחות חייבת להפוך למציאות ולא לרק עוד שיעור במערכת השעות.

ניתן לטעות ולטעון שאנחנו רק ילדים, אז אף אחד לא יקשיב לנו. אך תנו לי לספר לכם משהו: השינויים הכי גדולים באו מלמטה. מהאזרחים הפשוטים שרצו לעשות שינוי. לנו, בתור אזרחים חדשים יש את היכולת לשנות ולהשפיע, ועד שלא נבין את הכוח הטמון בנו, אנחנו מזלזלים בהיותנו אזרחים.

מה אני מנסה לומר פה, בעצם? למדו את האזרחות המועברת בכיתה, משום שהמושגים האלו הם החיים ממש. לא משנה אם תקבלו 70 או 100 במבחן (למרות שהמורה תחלוק עם הטענה הזו), מה שחשוב באמת הוא שנדע מי אנחנו, מה אנחנו ואיך אנחנו תורמים למדינה.

יש לנו את היכולת להשפיע © sutterstock

שבו עם עצמכם, נסו לגבש דעה פוליטית מדינית וחשבו על דעתכם בנושאים השונים שעולים לסדר היום הציבורי כמו מחאת הנכים, מחאת המורים והתלמידים, העלאת שכר השרים, עונש מוות למחבלים, חוק המרכולים, חוק ההמלצות ועוד.

למדו קצת את הפוליטיקה הישראלית והחליטו במי אתם תומכים, מפני שלפני שנשים לב יהיו בחירות מחודשות ולנו, ילדי שנות ה-2000 סוף סוף תנתן הזכות להשפיע. אל תעמדו מהצד, תשפיעו, ותראו לכולם שדור המילניום השני טוב לא פחות מקודמיו.

פתיחת עסקים בשבת: בילוי נחוץ או פגיעה ביהדות?

שירלי פנקר — Mon,22 Jan 2018 8:00:02 +0200

חילוקי הדעות בין הדתיים והחילוניים באשר לאופייה היהודי של מדינת ישראל ומעמד הדת היהודית קיימים עוד מקום המדינה. כתוצאה ממחלוקת זו, הושג בשנת 1947 הסכם פשרה בין החילוניים לדתיים - "הסדר הסטטוס-קוו".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

על פי הסדר זה, מעמד הדת במדינת ישראל מסדר בהתאם למתכונת שהייתה נהוגה בישוב היהודי בזמן תקופת המנדט בארץ ישראל ("סטטוס-קוו" בלטינית משמעו שמירה על המצב הקיים). הסדר הסטטוס-קוו מכיר בצורך של הקבוצות היהודיות השונות במדינת ישראל לחיות זו לצד זו, על אף חילוקי הדעות הרבים בנוגע ליחסי דת ומדינה. הוא נועד לקבוע עקרונות ו"כללי משחק" לפתרון הבעיות בין דתיים וחילוניים בישראל בארבעה נושאים עיקריים, שאחד מהם הוא נושא "שמירה על השבת במקומות ציבוריים". על פיו, יום השבת הוא יום שבתון מוחלט של כל הגופים והחברות, בין היתר תחבורה ציבורית ובתי עסק שונים.

כתוצאה מהפשרה בין החילוניים לדתיים נקבע "חוק שעות עבודה ומנוחה", לפיו יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי במדינת ישראל, ממש כמו שיום המנוחה של המוסלמים הוא יום שישי ושל הנוצרים הוא יום ראשון. החוק אוסר על העסקת עובד ביום המנוחה השבועי שלו ולכן אסור להעסיק יהודים בשבת.

על אף הסדר הסטטוס-קוו ואף על פי קיומו של "חוק שעות עבודה ומנוחה", בתי עסק עדיין נפתחים בשבת בערים שונות ברחבי הארץ, בטענה שמדובר ביום הכי עמוס בשבוע. לטענתם, אנשים מעדיפים לצאת לקניות בשבת, משום שמדובר ביום הפנוי היחיד שלהם במהלך השבוע, וכן הואיל ובשבת אין פקקים בכבישים. בעלי העסקים מעדיפים לקבל קנסות העומדים על אלפח שקלים או יותר, ועדיין להמשיך לפעול בשבת, מאחר שזה משתלם עבורם מבחינה כספית. ההכנסות גדולות יותר מההוצאות על הקנסות.

חוק המרכולים - מצלצל לכם מוכר?

אם יצא לכם להיחשף לאחרונה לאמצעי התקשורת השונים, קרוב לוודאי שנתקלתם בצירוף המילים הזה.
מדובר בהצעת חוק, אותה קידם שר הפנים, אריה דרעי, יחד עם המפלגות החרדיות. לפיו, שר הפנים בעל הסמכות לקבוע לאלו עסקים מותר להיפתח בשבת ולאלו אסור. בנוסף, שר הפנים רשאי לפסול חוקי עזר עירוניים חדשים המאשרים פתיחת עסקים בשבת.

הצעת החוק עוררה מהומות רבות ברחבי הארץ בקרב חילוניים שטענו כי מדובר בחוק שמפלה בין עיר אחת לעיר אחרת, וזאת מכיוון שהחוק לא יחול על תל אביב, בה ימשיכו בתי העסק לפעול כרגיל גם בשבת, וזאת הודות לחוק העזר העירוני שאושר בעיריית תל אביב. כמו כן, הם טוענים כי החוק יעמיק את הקרע הקיים בין הדתיים לחילוניים. גם הרשויות המקומיות מתנגדות נחרצות לחוק בטענה שהוא עלול ליצור מצב של כפייה דתית ופגיעה בפרנסת התושבים.

אני לא עושה קניות בשבת - מבחירה חופשית. אני אוהבת להירגע ביום הזה, שכן מדובר ביום החופשי היחידי שלי במהלך השבוע, ואני נהנית פשוט להיות עם עצמי ועם המשפחה שלי. העובדה שבתי העסק סגורים בשבת מעולם לא הפריעה לי, משום שמדובר ביום המנוחה שלי, ובין היתר של כל העם היהודי, ולכן נטייתי לתמוך בחוק המרכולים היא ברורה.

אך האם העובדה שאני לא עושה קניות בשבת אומרת שכך כולם צריכים לנהוג? מאחר ואני שומרת את השבת - כולם צריכים לשמור? אני יודעת שהתשובה לשתי השאלות היא לא. אני מאמינה בריבוי דעות, בבחירה חופשית, ביכולת של כל אדם לחיות את חייו לפי אמונותיו, ולכן אינני יכולה לכפות את אורח חיי על אחרים.

אולם, אני אף מאמינה שעל מדינת ישראל להמשיך ולשמר את אופייה היהודי על מנת שלא תאבד מהייחודיות שלה ומהמסורות שעברו לאורך כל השנים, הכוללות בין היתר את מסורת שמירת השבת והפיכתו ליום שבתון מוחלט של כל הגופים והחברות בישראל.

בחירה חופשית או כפייה דתית? © fotolia

בהכרזת העצמאות נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל...". מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינה יהודית והיא נועדה לשמש מקלט ליהודי העולם. אף על פי שהיא מכבדת את כל אזרחיה ללא הבדלי דת, גזע ומין, היא צריכה להכיר בהלכה היהודית, לקיים את מסורות העם היהודי ולשמר אותם. בהתבסס על כך, חוק המרכולים הינו חוק צודק שנועד להגן על הסדר הסטטוס-קוו ועל "חוק שעות עבודה ומנוחה", ובנוסף גם נועד לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל. לכן, על כל בתי העסק להיות סגורים.

לעומת זאת, מתנגדי חוק המרכולים יכולים להשתמש באותה הטענה ולומר כי בהכרזת העצמאות נאמר כי: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות...". אף על פי שהמילה "דמוקרטיה" לא כתובה במפורש בהכרזה, ניתן עדיין לראות כי מדינת ישראל היא בעלת אופי דמוקרטי כיהיא מושתתת על יסוד החירות ומקיימת שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה.

כלומר, על אף שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא גם דוגלת בדמוקרטיה ולכן לכל אדם ישנה יד חופשית לפעול, לנהוג ולבחור כרצונו. לכן, חוק המרכולים הוא כפייה דתית שפוגעת בדמוקרטיה ומונעת מאזרחי המדינה את יכולת הבחירה החופשית; מי שרוצה לעבוד בשבת - יעבוד בשבת, ומי שלא - לא.

"מי שרוצה לעבוד בשבת - יעבוד בשבת, ומי שלא - לא" © fotolia

מדובר בסוגיה מורכבת שלרבים קשה לקבוע אם הם תומכים בה או מתנגדים לה - האם נכון לכפות על חילוניים לשמור שבת? האם זו הדרך לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל? ואם חוק המרכולים הוא לא התשובה לבעיה, האם נכון להתפשר על אופייה היהודי של המדינה ולוותר בקלות כזו על "חוק שעות עבודה ומנוחה"? לשכוח את הסדר הסטטוס-קוו? האם להתיר לכל בעלי העסקים לעשות כרצונם ולפתוח את בתי העסק בשבת?

בימים אלו הצעת חוק המרכולים אושרה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, וכל שנותר הוא פרסום החוק ב"רשומות", לאחר שהפך לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל. אני מאמינה שהצעת החוק תסייע לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל, ועל אחד מיסודות התרבות החשובים וההכרחיים ביותר שהביאה היהדות לעולם - הלא היא השבת.

לימודי הגמרא: לא מלמדים את המקצוע - מעודדים שינון

נבו טרבלסי — Tue,16 Jan 2018 18:00:01 +0200

בואו נפתח בהקדמה קצרה לטובת אלו שעולם המושגים שאדון בו רחוק מהם: ה"גמרא" שאני עומד לדבר עליה, היא בעצם מה שנקרא התלמוד. מדובר בספר חשוב ביותר לעם היהודי, מכיוון שהוא עוסק במכלול הוויכוחים הקשורים להלכה ולהנהגה היהודית של עם ישראל. קיימים בעצם שני "תלמודים" (או גמרות) והם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי – כל אחד מהם התפתח במקומות אחרים. בעזרת הגמרא, פוסקי ההלכה השונים מצליחים להבין את ההסבר הלוגי שמאחורי הרעיונות של התנאים והאמוראים (חכמי הגמרא), וכך בעצם פוסקים בהלכה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

מה שלומדים בתיכונים הדתיים ובישיבות הוא התלמוד הבבלי, והוא כתוב בשפה הארמית. עולם המושגים בו משתמשת הגמרא הוא עולם מושגים שונה לחלוטין מהשיח היומיומי. בעקבות המרחק שלנו מהשפה והמושגים שבגמרא, יצאו לאור מהדורות חדשות ונגישות יותר – "שטיינזלץ" ו"שוטנשטיין", שהן גרסאות של הגמרא עם פירוש: תלמידי חכמים בני זמננו למדו את הגמרא וכתבו את הפירוש שלהם עליה. בעיניי, המהדורות האלו הן חלק מהבעיה.

בתור אדם דתי אני מחשיב את הגמרא כאוצר תרבות משמעותי לעמנו והגמרא נכנסה לחומר הלימוד של החינוך הדתי כמקצוע ליבה. חשוב לציין שגם במקצוע זה, כמו בהרבה מהמקצועות, יש רמות לימוד שונות. עבור התלמידים שמרגישים שהם שולטים יותר בגמרא, בשפה ובמרכיביה הנוספים קיים המסלול הרגיל שהוא "תלמוד", ועבור אלו שמרגישים שהם רוצים מסלול שנוגע קצת פחות בגמרא קיים המסלול "תושב"ע". לא אפרט את השוני בין היחידות שיש ולמה יש הבדל, אך בשני המסלולים נכלל חלק לא מבוטל של לימוד גמרא.

"לא לימדו אותי איך ללמוד גמרא בעצמי" © נבו טרבלסי

כשהתחלתי את כיתה ז', היינו לומדים כמה דפים ונבחנים עליהם. מה אמר רבי יהודה? איך שמואל דחה את הרב? מה נפסק להלכה? או במילים אחרות: למדו את החומר כמו היסטוריה. יש פה כמות של חומר שאתם צריכים לדעת בעל פה, ורגע לפני המבחן אם תבלעו כמה שיותר דפי גמרא, תוכלו להקיא סברות ותירוצים על דף הבחינה. כשגדלתי ועברו השנים, שני דברים גדלו איתי: רמת הקושי של הסוגיות שלמדתי וכמות החומר שאני נבחן עליו. בבגרות בכיתה י"א נבחנתי על 20 דפי גמרא, כמות לא מבוטלת.

אתם שואלים איך הצלחתי לעשות את זה? בזכות הגמרות המפורשות, "שטיינזלץ" ו"שוטנשטיין". בשום שלב לא למדתי באמת גמרא לבדי, כי לא לימדו אותי איך ללמוד גמרא בעצמי. לימדו אותי לגרוס חומר – כמו בהיסטוריה. הייתי פותח את הספר עם הפירוש, אבל מתעלם מהטקסט בארמית וקורא אותו בצמוד לפירוש, לא לבדו. הייתי גורס את החומר כמה שיותר מהר, בולע כמה שאני רק יכול ורץ במהירות לבגרות, בשביל שלא אקיא את החומר בדרך. לא רק בבית הספר שלי לומדים כך, אלא גיליתי שהשיטה רווחת בבתי ספר מרובים לאחר הרבה שיחות עם חברים ואנשי מקצוע.

אל תבינו אותי לא נכון: זה לא שמצאתי דרך קיצור ועכשיו אני חוסך לעצמי עבודה. בשביל להצליח ללמוד גמרא בצורה נורמלית צריך להבין שפה, לדעת איך לפסק את הטקסט הארוך, וכמובן להבין איך לגשת אליו. מההתחלה, הצורה שבה מלמדים גמרא בתיכון היא – בואו ללמוד המון תוכן אבל לא צורה. מהניסיון שלי, הגישה הזו מובילה לתחושת ניכור לגמרא במקרה הטוב, או תחושת ניכור כללית במקרה הרע. תלמידים לא מבינים למה לומדים את כל החומר הזה (שלפעמים הוא גם לא מעניין כלל) – והם כועסים על המורים שלהם שבגללם הם מסיימים את כיתה י"ב עם שש שנים שבהן למדו שיעור גמרא, אבל הם לא יכולים לפתוח גמרא וללמוד בעצמם. אעיד על עצמי במקום לדבר על אחרים: בסוף כיתה י"ב שנאתי את הגמרא ולא יכולתי להביט בצורת העימוד האופיינית לה. במשך שש שנים פתחתי כל בוקר את יום הלימודים שלי בשעתיים של לימוד גמרא משעמם ותפל, ולפעמים גם הייתי נפגש עם עוד שעה באמצע היום כהשלמה לא ברורה לשעתיים הראשונות. זה אומר שבשבוע למדנו כעשר שעות של גמרא, בכמות דומה לזו של שעות לימוד המתמטיקה והאנגלית יחד.

גמרא שוטנשטיין © נבו טרבלסי

לפי ניסיוני והיכרותי עם המערכת, שיטת לימוד הגמרא בתיכון היא הרסנית, מסוכנת וממאיסה. אל תחשבו שאני מיוחד, כמוני יש עוד רבים. תלמידים רבים מרגישים ריחוק מגמרא, והוא בא לידי ביטוי ברגע הראשון שהם לא חייבים ללמוד אותה לקראת בגרות: הם לא פותחים שוב את הספר הזה. הגמרא היא ספר חשוב שמחבר יהודים בכל העולם למחלוקות היהודיות הכי יסודיות שיש. לכן אני יוצא בקריאה זו: חובה לשנות את השיטה הקיימת בלימוד גמרא בתיכון, היא יוצרת ריחוק בין התלמידים הדתיים לבין אחד הספרים המשמעותיים ביותר בארון הספרים היהודי.

בסוף כיתה י"ב הגעתי לישיבת ההסדר בעתניאל, שם עוסקים בגמרא באינטנסיביות לא לקראת מבחן או עבור ציון, אלא "לשמה" – פשוט כי זו מצווה ובלי תכלית אחרת. הרב שלי ישב איתי והסביר לי איך באמת לומדים גמרא, איך אמורים לגשת לספר בצורה נכונה, ואיך אפילו נהנים מהלימוד. תלמידים רבים אינם זוכים לזה, כי מתוך תסכול הם בחרו לסגור את הגמרא ולא לתת לה צ'אנס נוסף במסגרת לא-מחייבת כמו ישיבת הסדר.

אחרי שהצבעתי על הבעיה, אני רוצה להציע שיטה אחרת, כזו שעשויה ממש ליצור חיבור עם הגמרא ואף רצון עז ללימודה. בעיניי, צריך ללמד בתיכון איך לומדים גמרא ומה הם המרכיבים שלה. שבהתחלה ילמדו את השפה – איך מתמודדים עם ארמית ומה כל מילה בעצם אומרת. השלב הבא יהיה התייחסות לביטויים השונים, ושיבוצם בגמרא. לאחר שבונים את ההבנה הבסיסית בגמרא, השלב הבא יהיה הבנה עמוקה יותר, במקביל להיכרות עמוקה עם דמויות חשובות שבין דפיה. כמובן שהדרך לקבל הידע והניסיון הזה הוא מתוך לימוד סוגיות מעניינות ורלוונטיות. מתוך הסוגיות האלו נוכל להגיע להבנה העמוקה ולידע הדרוש. אם תשאלו אותי, כחלק מהשינוי, עקרונית היה צריך לבטל את הבחינות בגמרא.

"שיטת הלימוד הקיימת לא עובדת" © נבו טרבלסי

אני מבין שכרגע זה לא ישים, גם כי המבחן משמש כדרבון עבור התלמידים בלימוד וגם כי יש למערכת צורך במבחנים. לכן, חשוב לי שדווקא כאן השינוי יהיה הכי רלוונטי: ההצעה שלי היא לערוך מבחני "אנסין" במקום מבחני הידע הארוכים. מפגש עם טקסט בלתי מוכר שבוחנים בו לא את המלל הרב שלמדתם יומיים לפני הבגרות, אלא דווקא את הבנת השפה, את הביטויים ואת כל המערכת המדהימה ממנה מורכבת הגמרא. אם אפשר לעשות את זה באנגלית מבלי שמוחים על כך יותר מדי, למה שבגמרא זה לא יצליח? נכון לעכשיו, שיטת הלימוד הקיימת לא עובדת. היא גורמת לכך שאנשים רבים נמנעים מעיסוק עמוק בסוגיות דתיות חשובות, ומחמיצים את ההזדמנות לחיבור פשוט לעולם היהודי.

בואו ננסה משהו חדש.

סמארטפונים בכיתות: קללה או ברכה?

שירלי פנקר — Tue,09 Jan 2018 16:00:01 +0200

הסמארטפון הראשון נכנס לחיינו לפני כ-11 שנים, בשנת 2007, ומאז המשיכה אותה המצאה טכנולוגית חדישה לעבור עוד שינויים, הוספות ושיפורים. עד כה, הטלפונים החכמים רק צברו תאוצה והפכו לפופולריים בקרב הציבור ואפילו מוגדרים כ"התמכרות קשה" שיש לה קבוצות גמילה ייעודיות. לא נראה כי הם מתכוונים לסגת מעמדת הכוח בה הם מתרווחים בנחת כבר מספר שנים, הם כאן כדי להישאר והם לגמרי השתלטו לנו על החיים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אנו נמצאים בתקופה שבה לרוב הילדים ובני הנוער יש טלפון חכם וממוצע הגילאים בו מקבלים הילדים את הסמארטפון הראשון שלהם יורד משנה לשנה. יש שיאמרו כי הדבר פוגע ב"דור העתיד", גורם לחוסר יכולת דחיית סיפוקים, פוגע ביכולות התקשורת מחוץ לעולם הווירטואלי", ביכולת לשמור על קשרים חברתיים לאורך זמן, גורם לניתוק מה"עולם האמיתי" ואף להתמכרות קשה והפרעות שינה, וזאת מבלי לגעת בהשלכות הבריאותיות של הקרינה.

אך אני לא נבהלת. כמו לכל דבר בחיים, גם בנושא הזה ישנם חילוקי דעות - תמיד יש חסרונות ויתרונות. אני מאמינה שבמצב הקיים, היתרונות גוברים על החסרונות. יש לנו היכולת להיות זמינים בכל זמן נתון, את האפשרות לדווח במהירות ובמיידיות על כל מקרה חירום וליצור קשר עם אנשים שגרים בקצה השני של כדור הארץ מבלי להוציא כסף על שיחות יקרות לחו"ל. יש שפע של מידע זמין ונגיש.

אילוסטרציה © shutterstock

מאז ומתמיד משרד החינוך התנגד לשימוש בטלפונים החכמים בכותלי בתי הספר, בטענה שמדובר בהסחת דעת מיותרת שפוגעת בריכוז התלמידים ו"תופסת" את תשומת לבם במהלך השיעורים, ולכן גורמת לפספוס של חומר רב. אם נחשוב על כך לעומק, אכן מדובר בתחרות לא כל כך הוגנת. דברי המורה מול כל הגירויים שמספק לנו הסמארטפון, שמושך את תשומת לבנו ל"רק שנייה אחת, המורה!" שמתארכת עוד ועוד מבלי שבכלל נשים לב.
המלחמה של משרד החינוך נגד המכשירים האלקטרוניים לא פסקה מעולם, מאז ועד היום. אך למרות כל האיסורים והעונשים, האיומים והחוקים, מדובר במלחמה עם מנצח ידוע מראש והכף לא נוטה לכיוונם של אנשי החינוך.

יחד עם זאת, נראה כי לאחרונה החלו במשרד החינוך להכיר בתבוסה הידועה מראש ולשים סוף למלחמה ארוכת השנים. בימים האחרונים, נעשים דיונים בכנסת בנושא החלטת משרד החינוך להתיר את השימוש בטלפונים החכמים בשיעורים בבתי הספר, לצורכי לימוד בלבד. מדובר במהפכה רצינית ביחס של משרד החינוך ל"אויביו" הקטנים והטכנולוגיים והפנמה של המשפט הידוע - "מה שלא הולך בכוח - הולך במוח".

ילד רוצה לחזור על פעולות שמסבות לו הנאה, אז מדוע לא להפוך את תהליך הלמידה למהנה? ילד ירצה ללמוד אם הוא ייהנה לעשות זאת והשימוש בסמארטפונים יסייע להשגת מטרה זו. אני מאמינה כי השימוש בטלפונים הסלולריים לצורכי לימוד ישנה לחלוטין את "כללי המשחק" אליהם היו מורגלים התלמידים עד כה. לא עוד קריאה מספרים, כתיבה במחברות, דפי עבודה ומבחנים מודפסים. התלמידים ייחשפו לשיטת לימוד המתאימה לעידן הטכנולוגי והמתקדם של המאה ה-21: צפייה בסרטונים הקשורים לחומר הנלמד, קריאת כתבות "און-ליין", צפייה במשדרי חדשות בשידור חי, תרגול החומר באמצעות סקרים ושאלונים ומבחנים אינטרנטיים, ושיעורי בית שיישלחו לכל תלמיד באפליקציה מסוימת שתהייה מיועדת לכך. מדובר בצעד מכונן במערכת החינוך, שיהפוך את תהליך הלמידה לחווייתי ומשמעותי יותר.

אילוסטרציה © shutterstock

בנוסף, התלמידים לא ירגישו את הדחף להציץ אל תוך התיק ולשלוף את הסמארטפון החוצה, כי המכשיר הקטן יהיה ממש לידם במהלך כל השיעור. כמובן שיש צורך באיסורים שונים כמו האיסור להשתמש באפליקציות וברשתות חברתיות שלא קשורות למערך השיעור ומי שיפר אותם יאלץ לשאת בעונש, אך אני מאמינה כי עצם העובדה שהתלמידים ירגישו שהמורה סומך עליהם ובוטח בהם שיעסקו רק בחומר הקשור לשיעור ושדעתם לא תוסח על ידי המכשירים הסלולאריים הקטנים, הם לא ירצו לאכזב אותו. מדובר ביחסי אמון הדדיים שהשימוש בסמארטפונים במהלך השיעורים ייאלץ את התלמידים והמורים לבנות ביניהם.

אומנם יהיו קצת קשיים בהתחלה. תלמידים ייכנסו לאינסטגרם באמצע השיעור במקום ללמוד, תלמידים יתכתבו ביניהם דרך הוואטסאפ או יצלמו את עצמם במשך כל השיעור. אבל בכל דרך חדשה יש מהמורות והחוכמה היא לדעת כיצד לעקוף את העיכובים הללו ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר תוך למידה, התנסות והפקת לקחים.

אילוסטרציה © shutterstock

אני בטוחה שאם משרד החינוך יחליט להמשיך הלאה עם ההחלטה הזו ולהוציא אותה לפועל- התוכנית החדשנית והמהפכנית הזו תניב פירות מופלאים ותעלה את כולנו, מורים ותלמידים כאחד, לדרגה חדשה בשיטת החינוך הישראלית. המעשה הזה יכול לשנות את עתידם של אלפי תלמידים מיואשים ומתוסכלים, שמרגישים ששיטת החינוך הישנה שכוללת מחברות, ספרים ומבחנים מודפסים, היא כלל לא בשבילם.

ילדים כוכבים: האם הם מפספסים את הילדות שלהם?

אנה פיטנר, שירלי פנקר — Tue,02 Jan 2018 16:00:01 +0200

נהנים מהילדות בדרך שלהם - אנה פיטנר

ישבתי פעם עם אחד העובדים של אגף הנוער. עבדנו יחד במשך מספר חודשים כדי לקדם פרויקט שרציתי להוציא לפועל. רציתי להקים קהילה של ספוקנוער בעיר שלי, כי המקום הזה גרם לי להרגיש כל כך שייכת. הוא נתן לי הרבה מקום לבטא את עצמי וליצור, והאמנתי שכל נער בעיר שלי צריך שיהיה לו את המקום הזה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אך באחת מהשיחות שלנו, הוא אמר לי שאני צריכה להוריד הילוך ולהתעסק יותר בדברים שמאפיינים בני נוער, כי "התקופה הזאת לא תחזור", ו"אני אפספס את הילדות שלי". זה הרגיש לי מוזר. עשיתי את הדבר שהכי התלהבתי ממנו באותו הרגע והרגשתי שאני סוף סוף מנצלת את הזמן שלי כמו שצריך. האמת היא שרוב בני הנוער שמשקיעים את רוב הזמן שלהם בדברים יוצאי דופן זוכים לתגובות כאלו.

אפשר לראות את זה לא מעט בטוקבקים, לדוגמה באלו שמקבלת נועה קירל. לא משנה אם אתם אוהבים את המוזיקה שלה או לא, אי אפשר להתעלם מהיותה הזמרת הצעירה הכי מצליחה בישראל. כותבים לה בתגובות שנערה לא צריכה לחיות חיים כאלו, שהיא נשלטת בידי אנשים אחרים, ושתחזור לחיות חיים רגילים של נערה בת 16 ממוצעת. התעשייה אומנם נחשבת כ"עולם המבוגרים", אך האם בני נוער שנכנסים אליה בהכרח מפספסים את הילדות שלהם?

נועה קירל © אסף מגל

יש ציפייה מסוימת מהדרך שבה צעירים צריכים להתנהג: ללכת לבית הספר, להדריך בצופים ולצאת בשישי.
הרי מה לכל הרוחות יש להם לחפש בעולם המבוגרים? שגרה, עבודה מונוטונית, הרים של מחוייבויות בלתי נגמרות. למה שמישהו יוותר על תקופה כל כך חופשית ולא מחויבת כמו הילדות?

אם אתם שואלים אותי, אני לא מסכימה עם זה. כשבוחרים להתעסק במשהו מסויים מתוך תשוקה, אנחנו נשארים צעירים. במובן הזה, אותם מפספסי ילדות לא יזדקנו אף פעם. הילדות מתפספסת כשאין יכולת בחירה, כשילדים נאלצים לצאת לעבוד כדי לעזור בבית. כיום, זהו מצב שמנסים למגר, אך בעבר הלא רחוק זו הייתה ברירת המחדל. היו ילדים, לא הייתה ילדות. הם נשלחו לעבוד מהרגע שיכלו- במפעלים, בשדות ואצל בעלי מקצוע. כל אפשרות של לטעות, להתנסות ולברר על עצמך לא הייתה קיימת.

בעיניי הילדים ש"מפספסים את הילדות שלהם" חווים אותה בצורה הכי טובה שיש, משום שהם מאפשרים לעצמם להתנסות באמת. רוב המסגרות של הנוער כיום לא מאפשרות לקחת אחריות אמתית. כל מה שאנחנו אמורים לעשות בבית הספר מוכתב כמעט לחלוטין מלמעלה. גם בחוגים שלנו, איפה שכביכול יש לנו בחירה, מישהו מחליט בשבילנו מה עושים, וכך זה ממשיך בצבא ובאוניברסיטה.

יתרה מזאת, העובדה שבני הנוער עושים דברים השייכים כביכול לעולם המבוגרים, לא סותרת את ההתנסות בחוויות הרגילות. רובם ממשיכים ללכת לבית הספר, לצאת עם חברים בשישי, להתנסות באהבה ראשונות. ראו למשל את נועה קירל וברק שמיר, ועדי ביטי המעידה על עצמה שהיא תלמידה טובה. הפספוס האמתי היחיד הוא לעשות רק את מה שמצופה ממך. אולי, אלה לא בני הנוער שמפספסים את הילדות, אלא המבקרים שמפספסים את החיים?

מדלגים על החוויה - שירלי פנקר

כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו. בשירה, בריקוד, במשחק, או אפילו באופנה. הם בעלי בטחון עצמי וכריזמה, שלא מאפיינים בדרך כלל את בני גילם, אך זו בדיוק הסיבה להצלחתם הגדולה. כן, אלו הילדים שהחלום "להיות מפורסם" עבורם הוא לא רק אמירה שנזרקה לחלל האוויר ונשכחה כעבור זמן קצר, יחד עם שאר החלומות שלא הושגו. הם הצליחו להגשים את חלומם (לשיר, לשחק או להתעסק באופנה) בעזרת כוח רצון ותמיכה רבה מצד הוריהם, וכעת מעוררים את קנאתם של כל בני גילם.

יוטיוב, אינסטגרם, סנאפצ'אט ומיוזיקלי הם רק קומץ קטן מכלל הרשתות החברתיות בהם שולטים היטב הילדים המדוברים, שמצליחים ליצור תוכן שפונה לקהל יעד רחב וסוחף אחריו את מעריציהם הרבים, שרוצים להיות בדיוק כמוהם.

לפעמים הכל התחיל מסרטון יוטיוב בן ארבע דקות שזכה לתשומת לב רבה, ולעתים מדובר בתהליך ארוך ואינטנסיבי, שכלל התערבות מצד המבוגרים שדחפו את הילד לכל פורמט אפשרי עד שמצאו את מקומו המתאים. בסופו של דבר, התוצאה היא אותה התוצאה - שמו של הילד גורם לעיניהם של מעריציו לנצנץ מהתרגשות ולאוזני אנשי התקשורת והשיווק לשמוע את צלילי ה"בלינג-בלינג" המוכרים של הכסף המצטבר בחשבון הבנק.

לפעמים נדמה כי אותם הטאלנטים הצעירים חיים את ה"חיים הטובים": מופיעים בפרסומות טלוויזיה או על שלטי חוצות ברחבי הארץ, מגיעים להשקות ומצטלמים עם כל הידוענים המוכרים, מקבלים מוצרים בחינם כדי לשווקם ברשתות החברתיות, בעלי אלפי עוקבים באינסטגרם וכל תמונה שלהם מקבלת אין ספור לייקים, תגובות ושיתופים. החיים שלהם נראים בדיוק כמו הדובדבן המתוק ביותר שנח בקלילות על קצה ערימת הקצפת.

אבל אם נמשיך להתבונן בתשומת לב ונשתדל שלא להסתנוור מכל היתרונות וההטבות המגיעות יחד עם "חיי הפרסום", ניתן יהיה לראות שיש גם לא מעט חסרונות. החל מהתעוררות בשעות המוקדמות של הבוקר כשהשמש עצמה טרם התעוררה, על מנת להגיע בזמן לסט צילומים; שאמנם יתחילו רק בעוד מספר שעות, אך יש לקחת בחשבון את שעות הנסיעה הארוכות, את הישיבה הממושכת על הכיסא בזמן סידור השיער והאיפור, ואת שאר ההתארגנות הכוללת עוד כמה הסברים והוראות. ועוד לא דיברנו על חיי החברה שנפגעים כתוצאה מהוויתורים שיש לעשות בשל לוח הזמנים העמוס. במקום לצאת לבלות עם חברים ולעשות שטויות של ילדים, הם מוכרחים להיות נוכחים בצילומים, בהשקות או בראיונות לתוכניות טלוויזיה חדשות, וכך נוצר ריחוק ביניהם לבין חבריהם לספסל הלימודים ופספוס של הזדמנויות וחוויות חד פעמיות.

חשוב גם לזכור שעל אף חיי הזוהר והפרסום, אף הורה לא מזניח את ההשכלה של ילדו, ולכן על אותם הילדים להשקיע פי שניים מבחינה לימודית; להשלים את כל החומר שפספסו, ללמוד למבחנים בזמן הנסיעות ולהכין את שיעורי הבית בשעות הלילה המאוחרות.

"חיי הכוכבות" גורמים לאותם הילדים להתבגר מהר מדי, בין אם ירצו בכך ובין אם לא; תמיד לעמוד בלוח הזמנים, להיות נוכחים בפגישות וראיונות עם אנשים מבוגרים, לומר את הדברים הנכונים ולדעת מה מתאים ומה לא מתאים, מה יקדם ומה יכשיל. להיחשף לתכנים שאולי לא היו נחשפים אליהם אלמלא הפרסום, להתלבש בסגנון שאולי לא ירגישו בנוח איתו או לפרסם מוצר שהם לא אוהבים. הם צריכים לדעת מי חבר אמיתי ומי רוצה לנצל, מי מתקרב אליהם רק בעקבות הפרסום ומי באמת לצדם. הם צריכים להיראות בצורה מסוימת, לאכול את הדברים הנכונים ולהתאמן אצל מאמני הכושר המתאימים.

אולי הם הרוויחו דברים שלא כולנו זכינו לחוות כמו לפגוש מפורסמים או ללכת ל"מקומות של מבוגרים", להופיע מול קהל של אלפי אנשים, או לקבל מתנות ואהבה מאין ספור אנשים. אך אני מאמינה כי הם ללא ספק מפסידים את הילדות שכולנו מכירים, כמו ללכת לקולנוע עם חברים מבלי שיצלמו אותך בסתר ויבקשו תמונה או לרבוץ בבטלה על הספה ולזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה מבלי שאנשים מבוגרים ירדפו אחריך עם לוחות זמנים, פגישות וראיונות. אמנם עכשיו הם נהנים מכל רגע, אבל אולי יבוא יום והם יתהו לעצמם - מה היה קורה אם? וירגישו צביטה קטנה בלב על שוויתרו על ההזדמנות לחוות ילדות רגילה, ילדות כמו שהייתה לי ולך.

מחפשת אמונה: "החוזה שלי עם המערכת כמעט נקרע"

פארן רז — Sun,15 Oct 2017 14:00:01 +0300

על פי נתונים שהתפרסמו באמצעי התקשורת בימים האחרונים, כ-11.5 אלף תלמידים העתיקו בבחינות הבגרות. לדעתי, זו תעודת עניות לחברה שלנו. לא, אני לא מדברת על התלמידים. על אף שמשרד החינוך ניסה להיאבק בתופעת ההעתקות במהלך השנים האחרונות והשקיע בכך תקציב, התוצאות לא נראות בשטח.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

יש רגע אחד שאני בחיים לא אשכח. הייתי בת 16, למדתי למבחן במקצוע שהייתי חלשה בו, למדתי אליו כמו שלא למדתי בחיים. שיננתי את החומר ברמה שיכולתי להקיא אותו. עניתי על כל שאלות הבגרות באינטרנט ואפילו כתבתי כמה בעצמי, רק ליתר ביטחון. ניגשתי למבחן. בטוחה, שמחה. יצאתי מהמבחן חצי שעה לפני הזמן, הרגשתי הקלה מטורפת והייתי כל כך גאה בעצמי. הצלחתי!

מספר שבועות לאחר מכן, כשהמורה חילקה בחזרה את המבחנים, היא ביקשה ממני לבוא הצידה ושאלה אותי שאלות מוזרות. "עשית את המבחן לבד?", "למדת לקראת המבחן?", "אני מופתעת מאוד מהציון שלך". לרגע לא הבנתי את מהות השאלות, פתאום נפל לי האסימון והעיניים שלי התמלאו בדמעות. ניסיתי למצוא את המילים לענות, אך מחשבות מטרידות העסיקו אותי - "למה היא לא מאמינה לי? למה היא לא העלתה בדעתה אפשרות שאני קרעתי את עצמי והצלחתי בזכות עצמי לקבל ציון טוב במבחן? לאן האמון נעלם בכזו קלות?".

"לאן האמון נעלם בכזו קלות?" © צילום פרטי

אומרים שאמון הוא כמו נייר ושהאמון נשבר הוא כמו נייר שמתקמט. כמה שננסה להחליק את הדף בחזרה, הוא לא יהיה חלק כמו בהתחלה. כך גם האמון. מספיקה חוויה אחת, לתלמיד אחד, רגע אחד כדי לאבד את האמון שלו במערכת. לכל תלמיד יש חוזה בלתי כתוב עם המורה שלו - התלמיד מאמין במורה והמורה מאמין בתלמיד. אבל ברגע שאחד הצדדים מפר את החוזה - הקושי מתחיל. החוזה שלי עם המערכת כמעט נקרע עד שלמזלי מורות אחרות הוכיחו לי שאפשר אחרת. הן האמינו בי והאמינו לי, אך הייתי ממש שנייה לפני, שנייה לפני שהחוזה מופר ונשברים הכלים. אני ברת מזל וזכיתי לחוויות מתקנות.

אבל מה אם אותו מקרה קרה לתלמיד אחר שלא היה בר מזל כמוני? מספיקה מורה אחת שלא האמינה בו והוא יחליט שדי, זהו! נמאס. למה לו לא להעתיק? הרי ממילא יחשדו. תארו לעצמכם איך זה מרגיש כשאתם כותבים מבחן ויושב מולכם אדם שהתפקיד שלו זה לבדוק שאתם לא מעתיקים. חשבו על זה רגע, כמה הזוי הדבר הזה. זה כמו שתהיו מוכרים בחנות ויישב מולכם אדם שתפקידו יהיה לבדוק שאתם לא גונבים כסף מהקופה, או שתשבו במשרדכם וישב מולכם אדם שתפקידו לוודא שאתם לא עושים דבר אסור. אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת, אבל דרך השלילה - "אני רוצה לבדוק שאתה לא", לטעמי נותנת יותר לגיטימציה לכן.

"אולי זה קשור למכונת השינון?" © צילום פרטי

אולי זה בכלל לא קשור לאמון? אולי זה קשור למכונת השינון שהמערכת הפכה אותנו? אולי אם אותו התלמיד שהעתיק בהיסטוריה היה מבין את החומר ולא רק משנן שנים ועובדות, לא היה לו צורך להעתיק? ואולי זה בכלל קשור ליצר הסקרנות שנבלע בין ספרי הלימוד? אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אין ילד שרוצה באמת להעתיק. ככה אני מאמינה. יש תלמיד שנמאס לו. נמאס לו שלא מאמינים בו, שלא מעניינים אותו, שלא מלמדים אותו באמת.

את המחברות שווה כבר לזרוק לפח, כי ממילא אם ננסה להחליק אותן הן יישארו מקומטות. אולי זה סימן שצריך שנפתח דף חדש. נשכתב את החוזה, נבין את החומר ולא רק נשנן, כי מכונת השינון החלידה מזמן. הגיע הזמן לשינוי. לחומר מעניין, לצורת לימוד שתגרום לנו לרצות להקשיב, לרצות לדעת. בתור מדריכה במד"א תמיד הקסים אותי הרצון של החניכים לדעת את החומר ברמה כל כך גבוהה. לא כי הם חייבים, לא מוכרחים, כי הם וגם אני, רוצים באמת להבין את החומר. זה החומר שאני הכי זוכרת עד היום, כי הוא היה רלוונטי בשבילי, מעניין וחשוב.

"זה החומר שאני הכי זוכרת עד היום" © צילום פרטי

דרך ארץ קדמה לתורה, והחינוך לאמון ולמוסריות בעיניי חשוב בהרבה מהידע שתלמידי ישראל יצברו במקצועות הלימוד. אנחנו דור אחר, חייבים להבין. דור שכל הידע שבעולם נמצא במרחק נגיעה ממנו. דור שרוצה ליצור, דור יצירתי, שמחפש משהו חדש, מעניין, רלוונטי וחשוב. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו. לא מילוני שקלים, לא מלחמות, אדם אחד.

פארק שעשועים: חוויה מרגשת או זיכרון שמנסים לשכוח?

מיכל ארבל — Wed,23 Aug 2017 12:00:01 +0300

פארקי השעשועים ברחבי העולם הם מקומות בילוי שמטרתם, מלבד הפאן הרגעי, גם ליצור לנו חוויות וזכרונות טובים לעוד הרבה שנים קדימה. אך לצערנו לא תמיד מדובר בזיכרונות טובים. לאחרונה, התקשורת העלתה לסדר היום שורה של מקרים, בהם אנשים עם מוגבלויות נתקלו בתגובה שלילית כשרצו לעלות על המתקנים. האם מגיע להם ליהנות בפארקי השעשועים כמו כולם? חד משמעית, כן.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

גם להם מגיע ליהנות בפארקי השעשועים מבלי שימנעו מהם את החוויה הזאת. הרי לכל אחד מאיתנו יש בעיה בחיים, לאו דווקא פיזית וכולנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד ובהערכה. אף אחד מאיתנו לא מושלם, אז למה אנחנו לא יכולים לקבל זה את זה ולמצוא פתרונות יצירתיים כדי לחזק אדם אחר ולסייע לו, לפחות כמו שהיינו שרוצים שיעזרו לנו?

"גם להם מגיע ליהנות" © צילום מסך מהיוטיוב

כשנחשפתי באמצעי התקשורת לסיפורים על ילדים ונערים עם מוגבלויות שלא יכלו לעלות על המתקנים נזכרתי בחווית הילדות הקסומה שפארקי השעשועים היוו עבורי. תמיד התרגשתי לקראת הביקור בהם וחיכיתי לרגע שארוץ לכיוון המתקנים, ואבלה שם יום שלם. התעצבנתי לגלות שישנם ילדים ונערים שנלקחה מהם החוויה הזאת רק בשל היותם בעלי מוגבלות. אכזב אותי שהם לא יכולים ליהנות מבילוי שנראה מעט מובן מאליו, אך הוא ממש לא. אם אני התאכזבתי - חשבו מה אותם ילדים מרגישים.

אתם בטח קוראים זאת כשחלקכם מסכימים עם הכתוב וחלקכם פחות, כאשר רובנו לא נעשה עם זה דבר. אבל למעשה, אנחנו יכולים לעשות הרבה אם רק נרצה. אומנם אנחנו לא מנהלי פארק שעשועים ורובנו גם לא מבינים גדולים במתקנים או בדרך שבונים אותם, אך זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להושיט יד. אם גם אתם תבלו בפארק השעשועים או בכל מקום ציבורי אחר ותתקלו במקרה דומה - תוכלו לעמוד לצד אותו האדם, לתמוך בו ואפילו להחליף מילים מול האחראי של אותו המקום. יש לכם את היכולת לעזור לאותו האדם לקבל זכות שווה ולמנוע מכל אפליה שכזאת לקרות.

"מפה והלאה - זה בידיים שלכם" © צילום מסך מהיוטיוב

אז לפני שאתם יוצאים מהכתבה הזאת וממשיכים בעיסוקים הרגילים שעל סדר היום שלכם, קחו לכם כמה שניות ודמיינו את עצמכם או את האחים הקטנים שלכם במקום אותו ילד, שמתרגש כל כך לעלות למתקנים עד שהוא מגלה שהוא לא יכול לעלות עליהם, או במקום אותה ילדה שאומרים לה: "זה לא בשביל ילדות כמוך". עכשיו אתם יכולים להמשיך בסדר היום שתכננתם לעצמכם, מפה והלאה - זה בידיים שלכם.

נער המתמודד עם סוכרת: "קיץ וסוכרת זה לא שילוב נעים"

מתן סניפליסקי — Mon,24 Jul 2017 8:00:01 +0300

שמי מתן, בן 15 המתגורר ביישוב מיתר שליד באר שבע. כשהייתי בן שבע התחלתי לשתות המון מים, לעשות הרבה פיפי, לרדת במשקל והייתי כל הזמן עייף. הבנו מיד שמשהו לא בסדר. לאחר מספר בדיקות אצל הרופא, אובחנתי עם סוכרת נעורים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אז מה היא בעצם סוכרת נעורים?

בגוף שלנו יש איבר שנקרא לבלב ובו תאים שנקראים תאי ביטא, שתפקידם לייצר אינסולין. זהו הורמון שאחראי להעביר את הסוכר מהדם לתאים בכדי שהתאים יוכלו לייצר ממנו אנרגיה. סוכרת נעורים היא מחלה בה המערכת החיסונית של הגוף תקפה את תאי הביטא וכעת הם לא פועלים. זאת אומרת, אין אינסולין בגוף. כשאין אינסולין בגוף הסוכר נותר בדם ולא מגיע לתאים. בכדי שהסוכר ייכנס לתאים הגוף צריך לקבל אינסולין ממקור חיצוני. לכן, יש לי מכשיר שנקרא משאבת אינסולין והיא מחוברת לי לגוף בעזרת מחט שמזריקה לי אינסולין, שאני צריך להחליף בכל שלושה ימים.

"הבנו מיד שמשהו לא בסדר" © צילום מסך מהפייסבוק

בנוסף, יש לי מכשיר הנקרא מד סוכר רציף, המחובר לי לגוף עם מחט ארוכה, שאותה אני מחליף אחת לשבוע ותפקידו לבדוק את רמת הסוכר בדם. המחט שבגוף מחוברת לשלט קטן הציג לי את רמת הסוכר שלי. עד שקיבלתי את מד הסוכר הרציף שלי ההתנהלות סביב הסוכרת הייתה יותר מסורבלת, זה בלט יותר לסביבה והצריך יותר התעסקות. בכל פעם שאני אוכל, אני בודק את רמות הסוכר בעזרת המכשיר, סופר כמה פחמימות יש באוכל ובהתאם לכך מזריק אינסולין.

איך חיים איתה?

הכל עניין של גישה. אין משהו שאני לא יכול לעשות היום, גם אם זה קשה ודורש מאמץ. ספורט הוא בין התחביבים האהובים עליי. אני מאוד אוהב לשחק טניס ולצאת לרכיבות שטח ארוכות באופניים. בזמן ספורט הסוכר בדם יורד ולכן לפני יציאה לרכיבה אני חייב לאכול. קרו כמה מקרים שהייתי צריך לעצור באמצע הרכיבה ולחכות שהסוכר יעלה. בדרך כלל אני מכבה את המשאבה במהלך הספורט בכדי לא להגיע למצב שבו רמות הסוכר נמוכות מדי.

בכל יציאה מהבית, אני חייב לזכור לקחת איתי תיק קטן ובו כמה דברים מאוד חשובים: גלוקומטר (מד סוכר), דוקרן בכדי להוציא טיפות דם, עוגיות, סוכריות גלוקוז, מד סוכר רציף ומשאבת אינסולין. בנוסף, חשוב לספר לסביבה על המחלה כדי שבמצב חירום יוכלו לעזור וגם בשביל שלא יפחדו ויכירו את הנושא.

"ספורט הוא בין התחביבים האהובים עליי" © צילום מסך מהפייסבוק

ומה עושים בקיץ?

ההתמודדות עם סוכרת ביום יום אינה פשוטה. יש המון דקירות, בדיקות, זריקות, חישובים ועוד הרבה דברים מעצבנים. בקיץ כל הדברים הופכים למסובכים יותר. החום משפיע על האינסולין וגורם לו להתקלקל מהר יותר ולכן אני צריך להחליף את מיכל האינסולין במשאבה לעיתים תכופות יותר. יש את הפיתוי של הארטיקים והגלידות שאני יכול לאכול רק אם הסוכר שלי נמוך. בקיצור, קיץ וסוכרת זה לא שילוב נעים, ובכל זאת, אני מצליח לנהל חיים די שגרתיים עבור נער בגילי.

כמו בכל שנה, גם הפעם אשתתף במחנה הקיץ שמארגנת האגודה לסוכרת נעורים בישראל לילדים סוכרתיים. מדובר בחמישה ימים כיפיים ועמוסים בחוויות וחברים סוכרתיים מכל הארץ, כאלו שחולקים את אותו אורח החיים ומבינים בדיוק מה עובר עליך. אירוע מרגש נוסף שיקרה בקיץ הקרוב הוא ההזדמנות שניתנה לי לייצג את ישראל בקונגרס הנוער העולמי לסוכרת נעורים שמתקיים בימים אלה בארה"ב מטעם קרן המחקר JDRF.

"אני מצליח לנהל חיים די שגרתיים" © צילום מסך מהפייסבוק

להתראות כיתה י"א: "קצת אתגעגע לתקופות העומס"

ניצן בן משה — Tue,20 Jun 2017 10:00:01 +0300

אני זוכרת את סוף החופש הגדול האחרון אשתקד. החופש היה קרוב להגיע לסיומו ובתוך תוכי ידעתי שכל הכיף עומד להיגמר בקרוב, כי מתחילה שנה עמוסה ומפחידה מאוד - כיתה י"א. במשך כל החיים הכינו אותי לרגע הזה, את עולה לכיתה י"א - יש בגרויות, עומס, אין שבתות ואין חגים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

התחלתי את השנה עם הרבה חששות. לא ידעתי איך אני אעבור את זה, מפני שאני לא אדם של לוחות זמנים צפופים ולשבת שעות כדי להתכונן למבחן זה לא חלק מהאופי שלי, וזאת מבלי לדבר על זה שבאותו הזמן גם נכנסתי לתפקיד של הדרכה בתנועת הנוער. "אז איך בדיוק אני אמורה לעבור את כיתה י"א ככה?", חשבתי בלב במהלך היום הראשון של שנת הלימודים.

"כולם אמרו לי שאין מה לדאוג"

בפעם הראשונה שקיבלתי את לוח המבחנים השנתי קיבלתי שוק. הכל היה מאוד עמוס וצפוף, עד כדי כך שאמרתי לעצמי: "זהו, תפרשי. תישארי עם תנועת הנוער - זה מספיק". אך בכל זאת, שאלתי הרבה אנשים וחברים איך הם עברו את התקופה הזאת שהיא כל כך עמוסה ואין רגע לעצום את העיניים בלילות. כולם אמרו לי שאין מה לדאוג, שזה יעבור מהר אפילו מבלי שארגיש. כולם אמרו כמה כיף בתקופת הבגרויות, כי כמעט ולא מגיעים לבית הספר, אבל היה לי קשה להאמין להם שכל כך כיף.

אבל אז הגיעה הבגרות הראשונה שלי שהייתה מלווה בהמון חששות. תהיתי איך יהיה, מה יהיה ולא האמנתי שהרגע הזה הגיע. התרגשתי מלא, קצת לא הרגשתי טוב. נכנסתי לכיתה והתחלתי את הבגרות שלשמחתי עברה בשלום. רק אז הבנתי על מה כולם דיברו, במשך שבועות שלמים כמעט ולא פגשתי את בית הספר, רק מדי פעם ורק לתגבורים.

פתאום רוב החששות הפכו למעין ימי כיף של להיות בבית כל היום. אני לא אומרת שלפעמים זה לא קשה לשבת כל היום בבית וללמוד, אני בעצמי ממש בימים אלו מתכוננת לבגרויות שונות לגמרי בהפרש של שלושה ימים מכל בגרות, אבל זאת תקופה קצרה והיא עוברת.

כעת, כשאני ממש ימים ספורים לפני הבגרות האחרונה והיציאה לחופש הגדול, אולי האחרון שלי לפני הגיוס אני מתחילה להתמלא בעצב שזה נגמר, מכיוון שזה לא יימשך לנצח. בשנה הבאה אני אתחיל את השנה האחרונה שלי בבית הספר, עם החברים והמורים. אני מודה שאפילו קצת אתגעגע לתקופות האלה, שלא אצטרך לחרוש לבגרויות ולהגיד "כן המורה".

אז לכל אלו שקצת חוששים, זה בסדר. גם אני חששתי. היו רגעים קשים וכאלה שפחות, אבל זכרו שזה הזמן שלכם להשקיע ולתת מעצמכם עם כמה שזו קלישאה מעצבנת. זה הזמן שלכם לדאוג לעתיד ולהצליח בגדול, והכי חשוב שתזכרו תמיד ש"לבכות או לצחוק הן האפשרויות היחידות, ושצחוק מרגיש טוב יותר עכשיו".

דור העתיד: "רוצים עולם נקי יותר"

רועי ברן — Fri,16 Jun 2017 15:00:01 +0300

כמו הרבה ילדים, מאז שהייתי ילד קטן תמיד אהבתי בעלי חיים והרגשתי חיבור מאוד טבעי אליהם. כשהייתי בן עשר בערך ראיתי את ההרצאה של גארי יורופסקי, בה הוא מספר מה עושים לבעלי החיים בתעשיות הבשר, הביצים והחלב. בערך שנה אחר- כך, הגיע אלינו הביתה גור כלבים, ג'ים, והתאהבתי בו מיד.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

ליטפתי את ג'ים והמשכתי לאכול פרות ותרנגולות, למרות שאין באמת הבדל. זה הציק לי וכעבור מספר שנים החלטתי שוב לראות את ההרצאה של גארי יורופסקי והבנתי שאף שניצל, אף חביתה ואף מילקשייק לא שווים את הסבל של בעלי החיים. הבנתי שיש לי את הכוח לשנות והחלטתי לאמץ אורח חיים טבעוני ולהיות פעיל למען בעלי חיים. התחלתי לפעול בעמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים והייתי חלק מקבוצה שיזמה שבוע זכויות בעלי חיים בבית הספר שלי, מבואות עירון. היום, אני כבר אחד מהמארגנים של צעדת נוער המהפכה, שמתקיימת היום (ו) זו הפעם הראשונה, בתל אביב.

"לבני הנוער אכפת מבעלי החיים"

הצעדה נועדה להעביר מסר מאוד פשוט: לבני הנוער אכפת מבעלי החיים, וכל בן ובת נוער שאכפת להם מבעלי החיים מוזמנים לקחת בה חלק. הצעדה היא פעולה ראשונה, אבל לא אחרונה של הקבוצה, שקמה כדי לחבר בני נוער מכל הארץ שרוצים לפעול למען בעלי החיים. בסופו של דבר, אנחנו העתיד של המדינה ואנחנו העתיד של המאבק למען בעלי החיים.

אוהבים להגיד שתפקיד החזק להגן על החלש. המון פעמים, הכוונה היא שהמבוגרים, הורים ומורים אמורים להגן עלינו. אבל יש מישהו חלש יותר ואלו בעלי החיים, ותפקידנו להגן עליהם. יש לנו את הכוח לחמול על החלשים מאיתנו, במקום לפגוע ולנצל אותם. אנחנו רוצים לעשות שינוי, לראות את העולם הולך למקום טוב יותר. זה מאוד מעצים לדעת שיש לכל אחד מאיתנו את היכולת לשנות ולהשפיע, ויחד אנחנו יכולים להוביל מהפכה.

לתעשיות המזון מהחי יש השפעה סביבתית מאוד קשה. פליטה של גזי חממה, זיהום של הימים והאדמות, בזבוז נוראי של מים - אנחנו פשוט אוכלים את העולם שלנו. אם לא יהיה שינוי, מי שיסבול מזה בעתיד, אלו אנחנו, בני הנוער. אנחנו לא רוצים לקבל את העולם המזוהם שמשאירים לנו, אנחנו רוצים עולם נקי יותר, שיוכל להמשיך לקיים את החיים של כל בני האדם ובעלי החיים שחיים עליו.

היום נצעד ונישא שלטים שמעבירים את המסרים שלנו ונקרא את הסיסמאות: "מיד עכשיו במהירות, החיות רוצות חירות" ו"אל תמעיטו בכוחות של נוער שאוהב חיות". אני מאמין בכוח של נוער המהפכה, יש עוד המון בני נוער שרק מחכים שהמסר יגיע אליהם כדי לבוא ולהיות חלק מאיתנו: בשביל בעלי החיים, בשביל כדור הארץ – בשביל העתיד של כולנו.

ירושלים שלי: "מבטיחה לאהוב אותך לנצח"

מור שקל — Wed,24 May 2017 12:30:01 +0300

עברו 50 שנה מאז אותו משפט מפורסם של מפקד הצנחים, מוטה גור, שאמר "הר הבית בידינו". אחרי מלחמה קצרה, אך אחת הקשות שחוותה המדינה, ירושלים חזרה אלינו, הכותל חזר אלינו ושכונות נוספות שנכבשו באותה המלחמה כבר בידינו במשך 50 שנים.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני ירושלמית כבר 19 שנה ומודה שמערכת היחסים ביני לבין ירושלים לא תמיד הייתה מוצלחת במיוחד, אבל תמיד ידעתי שזו עיר מיוחדת, עיר שמחברת בין כל העמים והתרבויות. בין החילונים, בין הדתיים ואפילו בין העולם כולו. לא סתם העיר הזאת נמצאת במרכזה של העולם. אז נכון שאין פה ים, בשבת אין יותר מדי אטרקציות ולמרות שהיא נחשבת (באופן יחסי) למרכז היא די רחוקה מתל אביב, אך בשנה האחרונה הבנתי שהכל שטויות, שיש פה דברים שאין באף מקום. משהו בתרבות פה שונה לגמרי מכל עיר אחרת בארץ, בין אם זו האווירה בחגים ובימי שישי, ובין אם זה בכל טיול בשוק מחנה יהודה המפורסם.

יש בעיר שלי נקודת אור, נקודת אור קטנה בתוך מקום חושך. יש בה טוהר ואחווה, יש בה את הדבר הזה שהוא רק שלנו, המקומות שרק ירושלמי יוכל להכיר, המציאות הקצת שונה שיש פה כבר שנים. אז יש פה פיגועים, אבל יש פה גם אחווה שהופכת את העיר הזאת לכל כך מיוחדת.

ואחזור רגע לחוויה שלי כירושלמית, כפי שכבר ציינתי לא תמיד אהבתי את העיר אהבת נפש. היה לי קשה איתה, אולי מעצם היותי בת נוער שצריכה לנסוע עד לתל אביב לבילוי מסוים, לים או סתם כדי לעשות משהו בשבת, אבל משהו בתפיסה הזו שלי השתנה כמעט לגמרי. אני מודה שעדיין קצת קשה לי עם המרחק מהמרכז והחוסר באטרקציות שיש בעיר, אך אהבתי אליה רק מתגברת בשנים האחרונות. אני מבינה את היחודיות שלה, את הטוהר שבה ובעיקר אני מבינה עד כמה העיר הזו מיוחדת, יפיפייה ומלאה בשוני.

נכון, לא קל פה, אפילו קשה. הפיגועים לא מרפים (על אף ההופגה), תחנות האוטובוס מאובטחות היטב וחווינו איניתיפאדות קשות יותר מכל עיר אחרת, אבל עדיין, בגלל כל אלה העיר הזו היא מה שהיא, העיר הכמעט יחידה שאפשר לראות בה ערבי, חרדי וחילוני יושבים זה ליד זה ברכבת הקלה.

"לכל אחד יש עיר שמה ירושלים"

היום אנחנו מציינים 50 שנה לשחרור ירושלים, 50 שנה מתוך 69 שנות קיומה של מדינה ישראל. 50 שנה כל כך משמעותיות. אני רוצה להאמין שיום ירושלים מרגש ומיוחד לא רק עבורנו, הירושלמים, אלא עבור העם היהודי כולו בארץ ובעולם. תודה לך ירושלים שלי, תודה על היותך עיר מיוחדת ויפיפייה כל כך, תודה על הטוהר שלך. מזל טוב. מבטיחה לאהוב אותך לנצח.

אסור שיקרה: תחבורה ציבורית בת"א שבת

עומר שליט — Mon,22 May 2017 18:25:06 +0300

הייחוד המרכזי של העיר העברית הראשונה, תל אביב, הוא החדשנות, הרעש והלחץ הרב בו נמצאים תושבי העיר.

נכון להיום, ככה העיר והתושבים מתנהלים בימי ראשון עד שישי, כשביום שבת ניתן לקחת "יום חופש" מהכל ולנוח, אולם בימים האחרונים, והפעם יותר מתמיד, נראה שזה עתיד להשתנות. נראה כי גם יום החופש הזה צפוי להעלם לו.

תחשבו לרגע על יום השבת כיום של שקט, בלי תחבורה ציבורית שמרעישה, בלי המולה אלא רק רוגע ונחת. ככה העיר שבדרך כלל חיה, נושמת ובועטת, צריכה להיות ביום שבת, מלבד העובדה שיש לכבד את המסורת והתרבות היהודית עליה מושתתת מדינת היהודים. המדינה שבה אנו, כזכור, חיים.

על אף שמרבית האנשים שחיים בעיר הם חילוניים גמורים, אסור לשכוח את המגזר הדתי שחי בעיר ואנשים נוספים שביום הספציפי הזה מעדיפים את השקט. תחבורה ציבורית בשבת עלולה לפגוע קשות במסורת ובקהילה הדתית שחיה בעיר, ועלולה לגרום לשסע עוד יותר עמוק בין החילוניים לדתיים.

כמו גם, אסור לשכוח שבעיר אין אסירה מוחלטת של ניידות בשבת, קיימים שירותים נוספים מלבד תחבורה ציבורית שמאפשרים לנוע ממקום למקום, בהם מוניות, מוניות שירות וספיישל ועוד..

במידה ואכן יום השבת יהפוך למאין יום חול, לא תהיינה האפשרות לאנשים "לעצור" לרגע, לנוח, לאסוף כוחות ולהכין את הגוף לשבוע עבודה או לימודים נוסף. במקום זה, נמשיך לבלות יותר ויותר בקניונים מאשר בחיק המשפחה האמיתי.

יום השבת הוא יום שאפשר לשבת עם המשפחה, לשתף מה קרה במהלך השבוע ומה צפוי לקרות במהלך השבוע שיבוא, להתבטל מול הטלוויזיה ולספר בדיחות לא מצחיקות, על אף שאני מגדיר את עצמי כחילוני גמור, אני חושב שלשבת יש ערך חשוב, ויש לכבדו.

>> הצטרפו לעמוד הפייסבוק של פרוגי

זה סוף החדשות: טור פרידה אישי מרשות השידור

בן סימנובסקי — Fri,19 May 2017 10:00:01 +0300

כבר יותר מ-40 שנה משודרת התכנית "בראש צעיר", שנתנה הזדמנות לבני נוער לכתוב, לתחקר ולהגיש תכנית רדיו בשידור חי. ב-25 באפריל הגעתי כמו בכל חודש לאולפני הרדיו של "קול ישראל" בירושלים כדי להגיש את "בראש צעיר", תכנית הנוער של רשת א'. כמו בכל פעם עבדתי על כתיבת התכנית עם העורכת והייתי בטוח שזו התכנית האחרונה שלי, ולכן הכנתי טקסט פרידה, שבסופו של דבר מחקנו מכיוון שהיינו בטוחים שרשות השידור תקבל עוד דחייה, של שבוע, שבועיים ואולי אפילו של חודש.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

קצת לפני השעה 15:00 התחלנו ללכת לכיוון האולפן, בניין עתיק וישן שבקירותיו ספוגים אין סוף ראיונות, כתבות, שירים, התלבטויות וכמובן היסטוריה. נכנסתי לאולפן, התיישבתי מול המקרופון וב-15:05 בדיוק התחלנו עוד תכנית. הפעם היא עסקה בשבוע שמפריד בין יום השואה ליום הזיכרון וניסינו להבין עד כמה אנחנו זוכרים את ששת המיליונים שנספו בשואה ואת למעלה מ-27 אלף החללים שנפלו כשהגנו על המדינה. בסוף התכנית הקראתי את השורה הקבועה "תודה רבה לכם, להתראות" וכך הסתיימה לה עוד תכנית.

בן מגיש את "בראש צעיר" © צילום מסך מהפייסבוק

קצת יותר משבוע לאחר מכן הגיעה ההודעה מכונס הנכסים הרשמי של רשות השידור כי היא תסגר והעובדים שהתקבלו לתאגיד יוכלו ללכת אליו. ההודעה הזאת חתמה עוד פרק בהיסטורה של התקשורת הישראלית ועוד פרק בהיסטוריה של ישראל שכלל כמעט 49 שנות שידור בטלוויזיה ויותר מ-80 שנות שידור ברדיו. ברגע הזה הבנתי שהתכנית שהגשתי לפני פחות מחודש הייתה התוכנית האחרונה שלי.

אחרי שנתיים שבהן הגשתי תכניות על כלכלה, חברה, פוליטיקה, מוזיקה ונושאים אחרים הבנתי שנפרדתי מ"בראש צעיר", שלא תמשיך לתאגיד השידור החדש ולאחר 40 שנה תרד מהאוויר. התכנית הזאת נתנה לי ולעוד עשרות נערים ונערות מרחבי הארץ להביע ולהשמיע את הנושאים שמעניינים אותנו, בני הנוער.

בעיניי רשות השידור הייתה גוף חולה שאינו מתנהל כראוי. אך לעומת הערוץ הראשון, קול ישראל היה פנינה של עיתונות איכותית, אמתית ומעניינת. "בראש צעיר" היוותה עבורי בית חם במשך השנתיים האחרונות. למדתי שם איך להגיש, להפיק, ליצור ולראיין. הבית הזה אמנם נלקח ממני ברגע לא צפוי, אך כל מה שעברתי בו ימשיך להיות חרוט בזכרוני לעוד שנים ארוכות.

"למדתי שם איך להגיש" © צילום מסך מהפייסבוק

מעברים: מנערה מלאה למתאמנת קרוספיט

שילת שרביט — Thu,04 May 2017 12:00:01 +0300

הרבה מעברים בחיינו הם בלתי נמנעים וקורים מבלי שנשלוט בהם. המעבר המשמעותי האישי שלי היה מבחירה. מנערה שמנה, מלאה וחלשה פיזית הפכתי למתאמנת קרוספיט חזקה, חטובה, בריאה יותר ובעלת ביטחון עצמי גבוה. מהרגע שבו קיבלתי החלטה לבצע את המעבר ממצב אחד לאחר חיי השתנו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

תחילה, עברתי תהליך של דיאטה המשולבת עם ספורט, אך זה לא הקנה לי הרגלים נכונים ואפשר לי לשמור על המשקל לאורך זמן ולא הייתי אפילו קרובה לחיטוב המיוחל (כמובן שרציתי זרועות חטובות וקוביות בבטן). רציתי לאהוב את מה שאני עושה ולא סתם להשתעמם על ההליכון בחדר הכושר, זה היה לי חשוב ולכן החלטתי לשנות כיוון.

שילת בעבר, לפני השינוי © צילום פרטי

בסופו של דבר מצאתי את החבילה שלי

במהלך החיפוש שלי אחר "החבילה המושלמת" שבעזרתה ארד במשקל ואתחטב (ותהיו בטוחים שניסיתי קבוצות אימון) שום דבר לא תפס אותי או גרם לי להאמין בעצמי. אבל בסופו של דבר, מצאתי את החבילה שלי, ספורט מיוחד שמתפתח וצובר מיליוני מתאמנים ברחבי הארץ והעולם כבש גם אותי - הקרוספיט.

בקרוספיט מבצעים מעברים מענף ספורט אחד לאחר באותו אימון: אירובי, ריצה, הרמת משקולות וכדומה, כאשר כל שעה בו שונה ומאתגרת מקודמתה. כנערה שקשה לה להתמיד, מפני שהיא משתעממת מאוד מהר, הענף הזה התאים לי כמו כפפה ליד. לתדהמתי גיליתי כי במועדוני הקרוספיט אין מראות ולכן זה הרבה יותר "נקי" מכל מיני עיסוקים שטחיים כמו חדרי כושר. לרוב עובדים בקבוצות, מעודדים זה את זה ומתנסים בכל סוגי הכושר ובכל דרגות הקושי. למתקדמים יותר יש גם אפשרות להשתלב בתחרויות בין "בוקסים" (מועדוני קרוספיט) ובמרוצים אתגריים. מעריכים כאן קודם כל את המאמץ והכוח, והחיטוב מגיע אחר-כך כבונוס מטורף, בשילוב עם תזונה נכונה ומאוזנת.

שילת היום, מתאמנת בקרוספיט © צילום פרטי

"למדתי לאהוב את עצמי"

תהליך החיטוב שלי היה מרגש ומספק. נהניתי לראות את עצמי במראה מיום ליום, למדתי לראות את הדברים הטובים בגוף שלי ולא לחפש פגמים כמו פעם, והכי חשוב למדתי לאהוב את עצמי. עבדתי ואני עדיין עובדת קשה וחזק, אני מרוויחה את הגוף החדש שלי בהמון זיעה, כאשר בכל התהליך הזה הבנתי שאני מסוגלת ואכן אני חווה הצלחות ועומדת ביעדים שאני מציבה לעצמי.

טור דעה: קנדל ג'נר הלכה אחרי הרזון צעד אחד רחוק מדי

ניקול זילברמן — Sun,09 Apr 2017 13:58:28 +0300

זה לא סוד שבנות הקרדשיאנס הן מודל לחיקוי למיליוני נערות מכל העולם, במיוחד בכל מה שקשור במראה. בחורות צעירות מחקות את פעילותן כדי להיראות כמוהן, ומשוות את עצמן אליהן. זו עבודה קשה לקרדשיאנס, כמובן, כי הן חייבות להיות תמיד מושלמות ולהתאים את עצמן לכותרת שניתנה להן: "איידולס". אבל כמה רחוק אפשר ללכת?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

לא מזמן נתקלתי בראיון עם קנדל ג'נר, בו היא מספרת איך היא השיגה את הגוף שלה. קנדל ג'נר חטובה רזה מאוד, אפילו יתר על המידה "כיאה לדוגמנית", ואם חשבתם שהכל בא באופן טבעי - טעיתם.

קנדל חשפה ואמרה שהיא אוהבת שהמאמן שלה "הורג לה את שרירי הבטן", עד כדי כך שביום למחרת כואב לה אפילו לצחוק או לנשום. היא אומרת שהיא אוהבת את זה כי זה אומר שהיא עשתה את התרגילים כמו שצריך, ובכך זוכה לתוצאה של קוביות מרהיבות וייצוגיות.

A post shared by Kendall (@kendalljenner) on Mar 7, 2017 at 8:35am PST

לאחר מכן, היא דיברה על צבע חדרה, שמהווה בעיניי את גולת הכותרת. קנדל רצתה לצבוע את חדרה בצבע ששמעה ש"מדכא תיאבון", ולכן בחרה בוורוד.

בתור מישהי שמעריצה את קנדל, הזדעזתי לקרוא את הראיון. כמובן שאני מעריכה את היופי שלה ואת ההתמדה שלה, אבל כמה רחוק היא תלך? ידוע שבימינו, רזון זה אחד מכללי היופי שמכתיבה החברה, וזה נראה שקנדל נחושה לשמור עליו בכל דרך. אבל האם זה באמת הכרחי? האם הרזון חשוב לה עד כדי כך שהוא גורם לה להתעלל בעצמה?

לקנדל יש פנים יפהייפיות, עיניים מרהיבות ונמשים שפשוט מעוררים קנאה. יתרה מזאת, לדעתי הגוף שלה היה נראה מהמם גם אם היא לא הייתה קורעת את עצמה באימונים. אז עד איפה תגיע הרדיפה שלה אחרי ה"מראה המושלם"? היא מזיקה לעצמה, ואותי אישית מפחידה העובדה שהיא לא רואה את זה. את הנזק אולי קשה לראות עכשיו, אבל היא כן תראה אותו רק אחרי שהיא פשוט תקרוס.

באופן אישי, התמודדתי בעבר עם בעיות של דימוי עצמי נמוך, עד כדי דילוג על ארוחות וספירתן. לא הייתי ילדה שמנה, אבל הערה אחת גרמה לי להאמין אחרת. הייתי צריכה שמישהו יעצור אותי ויגיד לי שמה שאני עושה מזיק לנפש שלי ולבריאות שלי, וברגע שמישהי עשתה את זה, התחלתי להבין שיש בי צדדים יפים יותר ויפים פחות, והערכתי את הצדדים היפים יותר. בתור איידול או מודל לחיקוי, זו אמורה להיות המשימה של קנדל. הראיון הזה בטוח הזיק למיליוני נערות צעירות שמאחלות להיות כמותה ולזכות בגוף כמו שלה.

סדרת התרגילים שהיא סיפרה עליה, קורעת לה את הבטן עד כדי כאב נורא, וזאת רק כדי לשמור על הגוף החטוב שלה. וזה הרבה יותר ממה שבחורה צעירה מסוגלת לשאת. לגבי דיכוי התיאבון, הוא שווה לחוסר תזונה, ותזונה היא חלק חשוב במיוחד בבריאותו של האדם ובחייו (ובמיוחד של כאלו הנמצאים בשלב ההתבגרות). אוכל והשמנה הם נושאים שהולכים תמיד ביחד, אבל כך גם אוכל וחיים.

למעשה קנדל גורמת לעצמה לא להיות רעבה, כי החדר שלה צבוע בצבע מיוחד שגורם לכך, ואז היא לא אוכלת. אז נכון שהיא רק "מרזה ושומרת על הגוף החטוב שלה", אבל היא גם פוגעת במערכות חשובות אצלה בגוף ובבריאותה. כך פועלות גם המעריצות הצעירות שלה, שמחקות אותה ובכך פוגעות בעצמן. זו לא הדוגמא ש"מודל לחיקוי" אמור לייצג.

בטוח שחלק יגידו, שחוץ מהעובדה שקנדל נחשבת ל"איידול", היא גם בן אדם בוגר עם עצמאות ואישיות ומותר לה לפעול כרצונה אבל זה בדיוק העניין. החלק העצמאי והאישי שלה פועל על מנת לרצות את החלק המדוגם, האוטופי, שנראה לעיני כל העולם. בנוסף, אי אפשר להתחמק מהעובדה שברגע שאת מתפרסמת – תפקידך לשמש דוגמא, ולתת מעצמך למעריצייך. פשוט אין ברירה אחרת.

קנדל – הלכת רחוק מדי. השווצה בגוף המושלם שלך לעיני מעריצות פעורות עיניים היא דבר אחד, לגרום להן לפגוע בעצמן כדי להיות ממש כמוך זה דבר אחר. את אכן כבר בחורה בוגרת, אז עלייך לדעת מה את מסוגלת לחולל ולקחת אחריות.

לא כבשה שחורה: "עוטפת את עצמי באהבה כי מגיע לי"

ניקול זילברמן — Tue,04 Apr 2017 11:00:01 +0300

דיסתימיה היא הפרעת מצב רוח שמאופיינת במצב רוח דכאוני או מדוכדך למשך זמן של מעל שנתיים. חרדה חברתית בנוסף כמובן נובעת מחרדה באופן כללי, ומתאפיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או ביצוע פעולות מסוימות בציבור, משתי תופעות אלו המון בני נוער סובלים ומאובחנים בהן, וכמוהם, גם אני.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

כשאיבחנו לי את ה"דיסתימיה" ובמקביל אליה את ה"חרדה החברתית", מיד נכנסתי לויקיפדיה וניסיתי לחפש את ההגדרות של ההפרעות, כי לא הבנתי עד הסוף מה משמעותן. כל אחד יכול להיכנס לויקיפדיה ולקרוא על ההפרעות האלה, אבל מעטים חווים אותן בצורה נפשית. זה נכון שהמון בני נוער חשים שהם זרים לסביבה, מדוכדכים או חסרי ביטחון עצמי, אבל החוויה של אנשים דיסתימיים ובעלי חרדה חברתית הרבה יותר קיצונית וקשה מבחינת הרגש. אצלי החוויה של ההפרעות מתבטאת בדרכים שונות.

קשה לי למצוא את עצמי במצבים חברתיים שונים. אם זה ביציאות, שיחות או בילויים, אפילו בקבוצות בווצאפ אני לא כותבת. כשאני רואה שהמעגל החברתי בו אני נמצאת לא מתייחס אליי, מיד אני חושבת שהוא מתעלם ממני ושאני לא צריכה להיות נוכחת יותר. עוטפים אותי רגשות קיצוניים של דכדוך, בדידות וחוסר אונים. אני כל כך מפחדת מהצורה בה החברה תופסת אותי, שאני מעדיפה שלא תתפוס אותי בכלל. אני מרחיקה את עצמי ממקרים בהם אני עלולה להישאר לבד בתוך חברת אנשים, ונשארת לבד בחברת עצמי, במקום הבטוח מבחינתי. זה קורה כי החרדה החברתית נועדה בעצם "להגן" עליי מפגיעות במצבים חברתיים, וכדי לבצע את המשימה שלה היא בונה סביבי חומות הגנה, שמובדדות אותי מהחברה.

בעבר, הייתי נכנעת לחומות. בבית הספר היסודי, הייתי חווה יחס משפיל ומזלזל מצד ה"בנות המקובלות", שגרמו לי לרצות להימחק מעל פני בית הספר, ואולי אפילו מעל פני האדמה. כל הזמן הייתי נחשפת לאמירות ולמעשים שנועדו להרחיק אותי מהקבוצה שלהן, ותמיד הייתי מוצאת את עצמי, איך לא - לבד.

גם בחטיבה לא הצלחתי להשתלב. תמיד הייתי נותרת בודדה ועצובה. הייתי בטוחה שלא מגיע לי להיות חלק מן החברה, בגלל שאני "עוף מוזר", ושנאתי את עצמי. הייתי בטוחה שאני לא בסדר, שהבעיה היא בי. גם אם בסופו של דבר היו לי חברות, תמיד הייתי חיה בחשש שגם הן ינטשו אותי, ושאיתן או בלעדיהן, אני אשאר לבד. המצב הזה תמיד היה קיים בתוך הראש שלי, כך שאם הוא יקרה בסופו של דבר אני אהיה מוכנה ולא מופתעת.

אמנם החומות נועדו כדי להגן עליי, אבל חוץ מלהרוס את המצב החברתי שלי הן הורסות לי גם את מצב הרוח ומצב הנפש, וגורמות לדיסתימיה. לרוב, יש בי הרגשה מציקה של דכדוך ועצבות, ואני לא מצליחה להנות משום דבר עד הסוף. זה לא אומר שאני לא מסוגלת להרגיש הנאה ושמחה בכלל, העניין הוא שאני תמיד מרגישה שמשהו חוסם את האושר שלי. לעיתים, אני מרגישה גם שההנאה שלי נתפסת כ"אסורה" ומוזרה בעיני אחרים. בגלל זה אני מנסה להסתיר את עצמי, בגלל שאני מודעת לחלוטין לחסרונותיי, ושמה לב אליהם בצורה קיצונית. בעקבות זאת, אני מסתובבת עם תחושה תמידית שעשיתי משהו לא בסדר.

בעצם, החרדה החברתית גורמת לדיסתימיה, והדיסתימיה גורמת לחרדה החברתית. שתי ההפרעות חיות בתוכי בהרמוניה, אבל אני ממש לא חיה איתן כך. בגללן אני נדחקת תמיד לצד, ככבשה שחורה בעדר כבשים לבנות. בגללן המחשבות המטרידות, הכואבות והאובססיביות טורפות את מוחי וגורמות לי לדיכאון, לתסכול ולצער.

אבל במלחמה כמו במלחמה, שני הצדדים נלחמים. כמו ששתי ההפרעות נלחמות בי ובמצבי החברתי והנפשי, גם אני נלחמת בהן. ברגשות המגעילים שהן גורמות לי אני נלחמת בדמעות, מוציאה כמה שיותר דרך העיניים. בכי משחרר, ששוטף את כל הלכלוך ממני. ובנוסף - אני מדברת. כל הזמן מדברת, משחררת, מוציאה ופורקת. זועקת לעזרה, לתמיכה או להקשבה.

"אני נלחמת בהן" © צילום: shutterstock

עוד דבר שעוזר לי זו המודעות להפרעות שמסייעת לי במלחמה. אני מנסה בכל כוחי להצטרף למעגלים החברתיים שסובבים אותי, גם אם המחשבות הטורדניות עוצרות בעדי. היום אני הרבה יותר מודעת לעצמי וליתרונות שלי, ומנסה להקיף את עצמי בדברים שעושים לי טוב. בשל כך, הביטחון העצמי שלי לא מפסיק לעלות.

אני יודעת שהבעיה היא לא בי, גם אם אני לא מרגישה זאת. אני יודעת שיש בי את הכח לבלוט ולהיות מי שאני רוצה להיות, גם אם משהו מושך אותי בחבלים. ובכל זאת - זה ממש לא קל. זה מסובך, קשה, מעצבן, מתיש, תופס חלק ענק בחיים שלי ודורש ממני כוחות נפשיים רבים. אבל זה מה שיש לי, ואני מוכרחה להתמודד עם זה. ואני עוטפת את עצמי באהבה כי מגיע לי. אני עובדת קשה, מאוד קשה, ויודעת שלא בחרתי שתהיה בי ההפרעה הזו. אני כן יכולה לבחור להתמודד. ואני רוצה, צריכה ומצליחה לעשות זאת.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת מוזיקה?

עמית שקל — Mon,27 Mar 2017 19:36:02 +0300

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי מוזיקה. תמיד הייתי מאלו שנמצאים במקהלת בית הספר, מופיעים בטקסים ובכל הזדמנות שיש על מנת ליצור מוזיקה. בשנה שעברה, כשהייתי בכיתה ט' נדרשתי לבחור את המגמה שבה ארצה ללמוד בתיכון, וכמובן שלא חשבתי פעמיים ובחרתי במגמת מוזיקה.

עוד בסדרת הטורים "מחוץ לקופסה":

"מגמת המוזיקה מכניסה אותי לעולם אחר"

האודישן שלי למגמה היה די מוצלח, אחרי שביצעתי את השיר רכזת המגמה מחאה לי כפיים ואמרה לי ללכת הביתה מבלי לעשות את שאר הבחינות ובכך התחילה דרכי במגמה, שנותנת לי מסגרת אינטנסיבית ומקצועית, מפתחת אותי ומקדמת אותי בהרבה תחומים. אני מרגיש שהיא נותנת לי את היכולת לבטא את היכולות שלי דרך העבודה והלמידה שבמגמה, עד כדי כך שלא פעם המגמה מרגישה לי כמו קייטנה. עדיין לא תפסתי את הרעיון שבית ספר יכול להיות כל כך מהנה. מגמת המוזיקה מכניסה אותי לעולם אחר ולמקום אחר.

המגמה מורכבת מתשע שעות שבועיות במערכת: שעתיים של תולדות המוזיקה; שבהן אנחנו לומדים על ההיסטוריה של המוזיקה ועל ההתפתחות שלה; שעתיים של תיאוריה שבהן אנחנו לומדים את רוב החלק העיוני של המוזיקה, שכולל בין היתר קריאת תווים, כתיבת תווים ומושגים; שעתיים של סולפז', שיעור שנועד לפתח את השמיעה על ידי זיהוי צלילים, ביצוע הכתבות קצב ובכלל ניתוח לפי שמיעה; שעתיים של מקהלה שבהן אנחנו שרים, מבצעים עיבודים, דנים בהתנהלות המגמה ומתעדכנים בהודעות ובדברים חשובים; השעה האחרונה שנקראת "מסלול" מוקדשת להתמחות שאנחנו בוחרים מתוך מתוך ארבעה מסלולים שמתמקדים בהלחנה, ביצוע קול, ג'אז ותיפוף, כאשר לכל אלה אף מצטרפים הרכבים המתקיימים לאחר שעות הלימודים. כל תלמיד חייב לקחת חלק לפחות באחד מן ההרכבים.

"כיף להיכנס ללב של אנשים"

לעבוד קשה במגמת מוזיקה זו בכלל לא שאלה אבל כל עוד אתה עושה את מה שאתה אוהב זה הכי שווה בעולם. אחת ההרגשות שאני הכי אוהב במגמה היא ההרגשה של אחרי ולפני הופעה. ההתרגשות, הלחץ, החברה והמתח. מרגש לראות שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה ולקבל מהם מחמאות והכי הכיף להצליח לרגש ולהיכנס ללב של אנשים.

ההופעה האחרונה שהייתה לי דרך המגמה הייתה במסגרת ערב המגמה, מופע שנתי שבו מציגים את רוב ההרכבים של המגמה. הופעתי יחד עם שני ההרכבים שאני חלק מהם -"שביעיית דורון" והרכב זמרים י'. במסגרת שביעיית דורון ערכנו עיבוד לשיר "גלגל החיים" מתוך מלך האריות ואני הייתי הסולן. זה היה הדבר הכי מדהים שעשיתי אי פעם. השיר אמנם לא היה לי קל. לא חשבתי שתהיה לי גישה לצלילים הגבוהים, אבל במהלך העבודה בהרכב שמחתי לגלות את היכולות שלי מחדש. בסופו של דבר, ההופעה הייתה מדהימה והיה כיף לראות את בוגרי המגמה, המשפחות והחברים יושבים בקהל וצופים בנו, במגמה שהפכה להיות הבית השני שלי.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת מדעי החברה?

לין כוגן — Tue,21 Mar 2017 17:12:54 +0200

בבית הספר שלי מספר המגמות מאוד מצומצם. יש לנו בסך הכל שתיים - פיזיקה ומגמה חברתית. אני תמיד חלמתי ללמוד במגמת תקשורת וכשהבנתי שאאלץ לוותר על החלום וללכת למגמה חברתית, כי פיזיקה זה בכלל לא התחום שלי מאוד התבאסתי. אבל להפתעתי המוחלטת, מאוד מעניין במגמת מדעי החברה. השיעורים מהנים, החומר יחסית פשוט וזה לא כל כך נורא כמו שדמיינתי. בעוד כמה חודשים אני עומדת לגשת לבגרות במקצוע הזה ואני מרוצה מבחירתי וממליצה בחום על המגמה.

עוד בסדרת הטורים "מחוץ לקופסה":

הלמידה מתחלקת לשלושה נושאי על - פסיכולוגיה, סוציולוגיה ושיטות מחקר, אך כמובן שהנושאים יכולים להשתנות לפי בחירת בית הספר. השנה אני ניגשת לבגרות בפסיכולוגיה, שבה קל מאוד לקשר את הנושאים הנלמדים לחיי היומיום. בשיעורים אנחנו הרבה פעמים לומדים נושא ומספרים איך מה שלמדנו קרה או קורה לנו בחיים.

"זה שיעור לחיים ולא שיעור לבגרות"

בנוסף, אנחנו מנהלים דיונים ארוכים. לפעמים בנוגע למחקרים שלמדנו, האם מה שעשו היה מוסרי או לא מוסרי ולפעמים האם התאוריה הפסיכולוגית שפיתחו הגיונית או רלוונטית לחיים בעולם כיום. הדיונים שלנו מתחילים בנושא שקשור לחומר וגולשים לנושאים אקטואליים המתקשרים לחומר. אני יוצאת מהשיעור כשאני הרבה יותר מבינה מעשים של אנשים אחרים ומעשים שאני עושה בעצמי. בעזרת החומר שאני לומדת אני מבינה את האישיות שלי הרבה יותר טוב.

לדעתי, האפשרות ללמוד על דברים שקשורים לכל אחד מאתנו באופן אישי ולאלה הסובבים אותנו במסגרת בית הספר זאת מתנה. גם אם אחרי בית הספר אני לא אעסוק בנושא הפסיכולוגיה ולא אלך ללמוד את זה בלימודים אקדמיים, ההבנה הבסיסית שרוכשים במסגרת השיעורים של המגמה היא עולם ומלואו. עצם העבודה שאני מבינה התנהגויות שלי ושל אחרים עוזרת לקחת נשימה עמוקה ולהירגע לפני שמתרגזים או להסתכל על אירועים שקורים ביתר קלות. זה ממש שיעור לחיים ולא רק לבגרות.

"יש בשיעורים אווירה קלילה יותר"

אני תמיד מחכה לשיעורים, כי יש בהם אווירה קלילה יותר, כל תלמידי המגמה באים מוכנים ללמוד ולשמוע מה יש למורה ללמד ומה יש לאחרים להגיד. בנוסף, הדבר שאני הכי אוהבת במגמה הוא הניסויים. לדוגמה, למדנו ניסוי ולאחר מכן עשינו את כל השלבים שלו כשהנבדק הוא מחנך התיכון שלנו. זה היה מאוד מלמד והפך את החומר למוחשי, וכמובן אפשר לנו להשתחרר מכל האווירה הלימודית. אל דאגה, בסוף אמרנו למחנך שזה היה רק ניסוי…

כשאתם עומדים בפני הדילמה איזו מגמה לבחור תזכרו שכל מגמה היא פתיחת דלת לעבר למידה של משהו שונה וחדש. גם אם זה לא המקצוע שאתם מדמיינים את עצמכם עוסקים בו בעתיד זה בסדר. תשמרו על ראש פתוח ותנו לכל מגמה הזדמנות, אולי בסוף אפילו תשנו את דעתכם. אם אתם מחפשים מגמה מיוחדת ומעניינת, שמלאה בדיונים אינסופיים ושאלות חסרות תשובה חד משמעית, מגמת מדעי החברה היא בדיוק המגמה בשבילכם.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת תאטרון?

שחר בן ימיני — Sun,12 Mar 2017 16:00:01 +0200

כשהייתי בכיתה ז', בית הספר שלי חייב כל תלמיד לבחור שיעור אחד מתוך רשימה (כל שיעור נקרא סל) אשר אותו ילמד במשך שלוש שנים עד כיתה ט' וכך יטעם מעולם המגמות לפני שהוא יתחיל מגמה לחלוטין בכיתה י'. באותה שנה באותו יום כאשר כולם בחרו את הסלים שלהם, אני לצערי הייתי בטיול בחו"ל. לאחר חזרתי, הבנתי שנשאר מקום רק בסל אחד, תאטרון. יש שאמרו כבר אז שהסל הזה מושלם לי. הרי אני כזו 'דרמה קווין' באופיי שאין שיעור שמתאים לי יותר מזה. אני לעומתם – ממש לא חשבתי כך ובחרתי תיאטרון בלית ברירה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

בשיעור הראשון של תאטרון בכיתה ז', אני זוכרת שלא נהניתי. לא נתתי לעצמי להופיע, הייתי די ביישנית ולא נתתי לעצמי אפילו לנסות ולו במעט. לאחר כמה שיעורי התחבאות בתרגילי אלתור, הסתתרות בסצנה אחר סצנה, משהו בכל זאת בער בי. רצה לנסות.

"נהניתי כמו שלא נהניתי בחיי"

ניסיתי. בשיעורים הבאים הכרחתי את עצמי לקום מהכיסא, לעמוד על הבמה בכיתת הדרמה הקטנה שהייתה בחטיבה שלי ולשחק. אזרתי את האומץ, צברתי ביטחון, ונהניתי כמו שלא נהניתי בחיי. שיעור שנבחר בלית ברירה והיה עתיד להיות מה שאז חשבתי, "השעתיים הכי נוראות במערכת מדי ראשון", נהפך לשיעור בחירה כיף שלו חיכיתי מדי שבוע.

הגיעה כיתה י' והזמן לבחור מגמות הגיע. אותה ילדה 'דרמה קווין', זו שהתחילה מאפס רצון לעלות על במה, בחרה תיאטרון. אחת הבחירות הכי טובות שעשיתי כתלמידה במערכת החינוך. תאטרון אפשר לי בכל פעם מחדש כאשר אני עוברת יום רע, להיכנס לנעליה של דמות שונה ומשונה ופשוט לשכוח. אפשר לי להתחבר לעולמות חדשים של דמויות ממחזות מרגשים וקיימים בהן הפחתי חיים כששיחקתי אותן. אפשר לי להיכנס מעט לעולם הבימוי ולגלות כמה מסקרן גם הוא, אפשר לי ללמוד על מחזות בעלי נושאים מרתקים ששינו את הפרספקטיבה שלי על כל מיני נושאים בחיים, אפשר לי לעשות את הבגרות הכי חווייתית ומטורפת שאעשה בכל חיי, ובעיקר אפשר לי לפרוח. תאטרון גרם לי להבין כמה טמון בי בפנים ומה טמון. הוא גרם לי להוציא איזו שחר משוגעת ומטורפת כזו, אבל בשיגעון טוב, שמת לצאת החוצה. תאטרון גרם לי להבין כמה להיות במרכז הבמה, מרגש אותי וממלא אותי בחום, באדרנלין.

"זה השיעור הראשון שבו יש לי שליטה תמידית וקבועה"

מאחר ששיעור כזה עוד לא היה קיים במערכת שלי עד לכיתה י', לא הבנתי כמה זה מדהים שמבין כל השיעורים הנלמדים בבית הספר, זה השיעור הראשון שבו יש לי שליטה תמידית וקבועה. איזו דמות אשחק, איזה קול אוציא, איזו הליכה אקנה לה – הכול היה בחירה שלי. בבית ספר שאינו דמוקרטי, בחירות זהו לא דבר שבשגרה.

זה השיעור הראשון שהראה לי שאפשר להיבחן בבחינת בגרות מבלי להרגיש רובוט מוחלט או מכונת ציונים: הרי חצי מציון הבגרות הסופי שלי מורכב מהפקת בגרות, הצגה של 30 דקות, בה אני ועוד חמש בנות מעלות מחזה כמעט מקורי שלנו, משחקות את מה שבא לנו לשחק, עוברות תהליך משמעותי של עבודה וחברות יחדיו, ונבחנות בבחינת הבגרות הכי מיוחדת שתהיה לי. סוף סוף אני אקבל ציון אחד מסכן על עבודתי כשחקנית: על התנועות שלי, על אמירת הטקסט, הטקסט שכתבתי בעצמי ולאו דווקא ציון על המשוואה שפתרתי כמו רובוט באמצעות נוסחה במתמטיקה.

אני ממליצה לכולכם לבחור תאטרון אם אתם רוצים לזהור, להרגיש שעשיתם משהו משמעותי בשנות התיכון ובעיקר בי"ב. אני ממליצה לכולכם לבחור תאטרון אם אתם מרגישים שאתם הולכים להתפוצץ מרוב מבחנים עוד שנייה וצריכים איזשהו שיעור בבית הספר כדי להתפרק. עם זאת, זהו אינו שיעור שאמליץ לכם לבחור אם אתם רוצים משהו 'פאן', דעו שתאטרון זו אחת המגמות התובעניות שיש לעולם המגמות להציע לכם, בעיקר בהפקות בכיתה י"ב, ומי שבא בא כי הוא אוהב תאטרון ומתחייב.

אני ממליצה לכם לבחור תאטרון כדי לחוות בגרות חווייתית ולא רגילה, שכמותה לא תמצאו בשיעור אחר. הביטחון העצמי שלכם יעלה בטירוף, ואתם תגלו עולם חדש ומדהים שהתחיל משיעור אחד מסכן בבית הספר. אולי כמוני גם אתם תבינו שתאטרון זה חלק ממה שתרצו לעשות בחיים.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת ערבית?

ספיר ליפקין — Sun,05 Mar 2017 17:40:01 +0200

לפני כחמש שנים פגשתי לראשונה את השפה הרשמית השנייה במדינה שלנו - השפה הערבית, או בשביל יודעי הערבית שביניכם: אללע׳ה אלערביה. כבר בשיעור הראשון, המילה ״שלום״ התחלפה ב״מרחבא״, צירוף המילים ״בוקר טוב״ הומר ב״צבאח אל - ח'יר״ והשאלה ״כיף חאלכ״? שימשה כממלאת מקומה של אחותה - ״מה שלומך״?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני זוכרת את האוזניים שלי, שהקשיבו בסבלנות למילים הזרות, את האף שלי, שהריח ריח חדש ומשונה, את הפה שלי, שנסגר כשם שמישהו נעל אותו במנעול ואת העיניים שלי, שהתגלגלו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ורק נעשו גדולות יותר ויותר בכל פעם ששלחתי מבט לעבר הלוח וספר הלימוד במהלך אותן 45 דקות. כשהשיעור התקרב לסיומו, חשבתי שסימני השאלה יתנתקו ממני וירוצו למקום אחר, אך הם רק התחזקו והמשיכו לקפוא במקום, כשהמורה כתבה על הלוח את המשימה שלנו לבית - לכתוב ״למה חשוב ללמוד ערבית״?

"נגלה לנגד עיניי עולם קסום שכולו ערבית"

כשחזרתי הביתה והתיישבתי להכין את שיעורי הבית שקיבלתי באותו היום, הסתכלתי על מחברת ערבית והיא הסתכלה עליי בחזרה. פתחתי אותה, קראתי בעיון את המטלה, ולבסוף כתבתי כמה סיבות שעלו בראשי באותם רגעים, וכשסיימתי סגרתי את המחברת והשכבתי אותה במגירה התחתונה לצד המחברות האחרות. בשיעורים הבאים הבלבול רק הלך והחריף. לא הצלחתי להבין מה פשר האותיות המקושטות, המספרים שנכתבים אחרת והמילים עם הצליל העמוק. היה לי קשה והייתי בטוחה שהשפה הזאת היא האויב החדש שלי.

אבל בסופו של דבר, כשהשנה הגיעה למחציתה, החלטתי לא לוותר לעצמי ולתת למקצוע הזה הזדמנות. ישבתי מול חומרי הלימוד ומלמלתי לעצמי: ״הפעם אני אצליח״ ואכן הצלחתי. פתאום הבנתי מה הפסדתי בכל הזמן הזה, כשנגלה לנגד עיניי עולם קסום שכולו ערבית. בעולם הזה לא משננים את הנושאים כמו רובוט, לא כותבים במשך שיעור שלם ובטח שלא מדקלמים רשימות של מילים שמתפרסות על פני עמודים שלמים. בעולם הזה כן לומדים להבין את החומר, כן כותבים, כן קוראים, כן צופים וכן מאזינים. בעולם הזה רוכשים אוצר מילים, נחשפים לאמצעי התקשורת ולאקטואליה, ואפילו לומדים שירים וסיפורים.

"הרגשתי שלא מספיק ללמוד ערבית עד כיתה י"

נשמע לכם רחוק מלהיות ממשי? כדאי שתדעו שזאת המציאות, שמעניקה לערבית משמעות מיוחדת בין כל המקצועות האחרים. אך למרות הכול, מעטים התלמידים שבוחרים להרחיב את השפה הערבית ולהמשיך ללמוד אותה עד סוף התיכון. למה? אולי בשל הסטיגמות שנלוות אליה, המחשבה שהיא לא מועילה בחיים או בגלל הרצון לבחור במקצוע נחשק יותר. טענות שגויות שאני שוללת על הסף כתלמידה שנמנית עם אותה קבוצה קטנה של תלמידים שבחרו להרחיב ערבית.

לא בחרתי במגמה הזאת בגלל הבונוס הרב שהיא מעניקה בקבלה במוסדות להשכלה גבוהה או בשל הדלת שהיא פותחת לחיל המודיעין. בחרתי בה, מאחר שנהניתי מהשיעורים והרגשתי שללמוד ערבית עד כיתה י׳ זה לא מספיק. רציתי לדעת יותר, ללמוד יותר ולהבין יותר, ואני לא מתחרטת לרגע על הבחירה שלי, שגרמה לי להבין שמגמת ערבית היא נכס שלא דומה אפילו במקצת לכל שיעור אחר שיש לי במערכת.

נכון, ללמוד עוד שפה ברמה של חמש יחידות זה לא תמיד פשוט, אבל ברגע שיש מוטיבציה, אהבה לשפה, התמדה וכמובן מורה טובה, ההצלחה כבר מגיעה לבד ומביאה עמה שלל יתרונות שלא תמצאו באף מגמה אחרת, כך שאם גם אתם אוהבים ללמוד ערבית ומחפשים מגמה שהלמידה בה לא רגילה – ערבית היא המגמה בשבילכם! בערבית תמצאו את עצמכם לומדים מתוך סקרנות, עניין ואהבה לשפה. תמצאו את עצמכם בעולם אחר ומיוחד, שמתחיל מדף אחד, בחירה אחת ושפה אחת.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת ספרות?

חן בן עמי — Tue,28 Feb 2017 13:05:01 +0200

אני זוכרת את עצמי בכיתה י', התלבטתי בין מגוון רחב של מגמות שבית הספר הציע לי. האפשרויות היו רחבות ולא יכולתי להתנסות בכל מגמה ומגמה כדי לדעת איפה באמת יהיה לי טוב. אבל בסופו של דבר, בחרתי להשתייך למגמת ספרות. אהבתי לקרוא ספרים, לקרוא קטעים קצרים ושירים, וכמובן שגם לכתוב ולהיות יצירתית. ידעתי שאם יש מקום שאני בוודאות אהנה להיות בה זאת מגמת ספרות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני שמחה על הבחירה שעשיתי. שיעורי המגמה הם דבר מיוחד עבורי, שיעורים שאין כמוהם. האווירה שממנה יוצאים לאחר השיעורים מעצימה בכל פעם מחדש.השיעורים האלה שונים לחלוטין מהשיעורים שבהם לומדים בכיתה, שבהם המורה הייתה מכתיבה את החומר כפי שהוא. למדנו דברים מינימליים שמשרד החינוך היה בוחר, לא יכולנו ללמוד או ליצור מעבר. השיעורים היו קצרים וכמעט ריקים מתוכן.

"כל אחת מכניסה את השקפת העולם שלה"

לעומת זאת, שיעורי המגמה בשום פנים ואופן לא מתנהלים כך. אפשרויות הבחירה בחומר הלימודי רחבות הרבה יותר ולומדים על דברים שמאפיינים את חיי היום יום של אנשים, בין אם אלו סיפורים על עלייה, אהבה, משפחה, אמון, כאב, תשוקה או כל נושא אחר שתעלו על דעתכם. זה לא כזה משנה, כי כל נושא שאנחנו לומדות נוגע בכולנו.

הדיונים שאנחנו מפתחות סוערים וגועשים, כל אחת מכניסה את השקפת העולם שלה בדיונים. יש ויכוחים, מריבות, הסכמות וכן, גם התרגשות. כל אחת פותחת את לבה וחושפת בפני המגמה עולם שאף אחת לא הכירה לפני כן וזה תורם לגיבוש בינינו, התלמידות במגמה. תמיד יוצאים עם משהו חדש, תמיד יש מישהי שמקבלת על עצמה משהו בעקבות הסיפורים והשירים שלומדים בכיתה. זה מלמד אותנו להסתכל על החיים מנקודות מבט שונות, אנחנו נחשפות ונשאבות לדברים שלא היינו מכירות לפני כן וזה מה שמייחד את המגמה שלי.

"לא לומדים בה רק בשביל הציונים"

זאת לא מגמה שלומדים בה רק בשביל הציונים, אלא מגמה שמאפשרת במה להתבטאות של כל תלמידה ותלמידה, וכולן שמחות לשמוע ולהקשיב. במגמה לומדים איך לצאת מהקופסה, לומדים להסתכל על מצבים דרך ראייה רחבה ולא דרך ראיה צרה. במגמה שלנו לומדים כתיבה יוצרת ואפילו לוקחים אותנו להצגות מדהימות!

אם הייתם שואלים אותי מה אני הכי אוהבת במגמה שלי, הייתי אומרת: "קפה ספרות" מבלי לחשוב. זהו ערב שבו מזמינים סופר או משורר שיספר על מסע חייו ושידבר על יצירות שכתב. בסוף הערב תלמידות מקריאות יצירות מפרי עטו בעקבות סיפור או שיר שאותו אדם כתב. זהו ערב מעורר השראה, ומלא באווירה טובה ונעימה.

אני מאוד ממליצה על מגמת ספרות! אני תמיד מחכה לשיעורים האלה בקוצר רוח ונהנית ללמוד בהם. אלו לא שיעורים כמו לשון או מתמטיקה, שלומדים בהם דברים שטחיים, אלא אלו שיעורים שהם מעבר לזה. שום מקצוע בעיניי לא יוכל לתפוס את המקום של המגמה הזאת, שלא דומה במקצת לאף מקצוע אחר שתעלו על דעתכם.

מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת תקשורת?

ניצן בן משה — Thu,23 Feb 2017 15:00:01 +0200

ההתחלה שלי במגמת תקשורת לא הייתה התחלה רגילה כמו של מרבית התלמידים. סיימתי את כיתה ט' אחרי שעברתי על כל רשימת המגמות שקיימת בבית הספר שלי, תוך שהייתי משוכנעת שמגמת קולנוע זאת המגמה האידיאלית בשבילי. אבל זה לא היה כל כך פשוט להיכנס לשם כמו שזה נשמע, הייתי צריכה לעבור מבחני התאמה, ניסיתי פעמיים ובשתיהן נכשלתי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

חושבים שויתרתי? לא התייאשתי כל כך מהר ואפילו נכנסתי לשיחה ארוכה בחדר המנהלת וניסיתי לשכנע אותה שאני מתאימה למגמה למרות שלא הלך לי טוב בבחינות. בסופו של דבר, היא הציעה לי אפשרות אחרת, שיפתחו את מגמת תקשורת המונים. בהתחלה הייתי ממש נגד האופציה הזאת, כי הייתי מקובעת על קולנוע, אבל כשחזרתי הביתה התיישבתי לקרוא קצת על תקשורת המונים. ראיתי שלומדים שם על פרסומות, תכניות טלוויזיה ואקטואליה, ובאותו הרגע התקשרתי לבית הספר וביקשתי שיפתחו את המגמה.

"כבר מהרגע הראשון התאהבתי במגמה"

אחרי מספר חודשים, התחילה השנה הראשונה שלי בתיכון, השנה הראשונה עם מגמת תקשורת וכבר מההתחלה התאהבתי במגמה, היה שם כל מה שחלמתי. אנחנו לומדים על פרסומות, יוצאים לסיורים, שומעים הרצאות ומדברים המון על אקטואליה - דבר שמאוד עוזר לנו, דור העתיד, במדינה. בנוסף לכל הדברים האלו, אנחנו מצלמים השנה סרט דוקומנטרי. כן, זה ממש כמו שזה נשמע - חוויה גדולה! בזכות הפרויקט הזה אני לומדת להכיר אנשים שלאו דווקא קרובים אליי ומבינה עד כמה אני אוהבת את העבודה עם המצלמה והעריכה שמולידה את התוצר הסופי.

הלמידה במגמת תקשורת, לפחות אצלי בבית הספר, נעשית בצורה שונה לגמרי. אנחנו לא יושבים בשולחנות, אלא יושבים במעגל אחד גדול, דבר שמאפשר שיח פתוח ומקום לדעה של כל אחד ואחת. גם המבחנים שלנו אחרת לגמרי, המורה שלנו מאמינה ששינון החומר היא לא הדרך הנכונה ללמוד, ולכן המבחנים בהתאם. באחד המבחנים שלנו התבקשנו לכתוב עיבוד משלנו לסיפור כיפה אדומה או לכתוב פרסומת למכוניות מעופפות. כן, זה נשמע לגמרי הזוי, אבל זה מאפשר לחשוב באופן יצירתי ומעודד חשיבה מחוץ לקופסה.

"המגמה גרמה לי להבין שתקשורת היא הכיוון שלי בעתיד"

עם כל האהבה שלי לקולנוע, אני יודעת בוודאות שאם הייתי נכנסת למגמה הזאת הייתי מתאכזבת, כי היום אני יודעת שזה לא מה שזה נראה מבחוץ וגם הייתי מפסידה את האפשרות להיכנס לתוך מגמת תקשורת - המגמה שגרמה לי להבין באופן חד משמעי, לפחות בינתיים, שתקשורת היא הכיוון שלי בעתיד.

אני מאוד ממליצה לכל מי שמתעניין בתחום הזה ולכל מי שיש בו טיפת סקרנות לבחור במגמת תקשורת. כל אחד מכם יכול למצוא שם את הפינה שבה הוא יהיה הכי טוב ובסופו של דבר תתחברו לעוד הרבה דברים בתחום, ולא תתחרטו על הבחירה הזאת.

בורגר טיים: מה חשבנו על המנות במוזס ובורגרים?

עומר איסוביץ' — Sun,27 Nov 2016 14:00:01 +0200

עדן לוי - "בורגרים"

כשאני רעב אני ישר אומר לעצמי ייאלה המבורגר, של איזה כמות גרמים מטורפת! אבל הפעם אמרתי "יאללה בוא ננסה משהו אחר". אף פעם לא אכלתי שם כי תמיד הפחיד אותי שלא אצא משם שבע. אז באתי למסעדת בורגרים, שהקונספט שלהם דיי מגניב, והם אפילו מציעים לבוא עם חברים ואפשר להזמין מנות משותפות עם כמות המבורגרים פסיכית - 16 במספר. אני באתי בזוג וכמובן שלא הזמנו 16. הזמנתי את המנה המורכבת משלושה המבורגרים שכל אחד מהם הוא רק 80 גרם. חששתי מזה. מזכיר לכם כותב כאן בן אדם רעב. המנה הגיעה לפי סוגי תיבול הבשר שהזמנתי (ויש הרבה סוגים יתרון לטובתם) - אחד חריף, אחד טלה ואחד בקר.

גם בתחום התוספות לא חסר - הן מגוונות ויש סוגים רבים אם זה אננס, ריבת בצל ועוד. כתוספת בצד יש מגוון רחב. לצערי כנראה ביום שאכלתי ספק תפוחי האדמה שלהם לא הגיע ונשאר להם רק ציפס וטבעות בצל (רציתי כל כך הומפרייז). המנה הגיעה מעוצבת יפה, גדולה ומכובדת. הצ'יפס וטבעות הבצל הגיעו בדלי גדול ומפנק, לא כמו שאר המסעדות שמגישות בחמגשית 'מסכנה'.

ההמבורגרים הקטנים החמודים חיכו לי רק שאנגוס בהם. והטעם? מ ד ה י ם! חייב לציין שרוטב הבית שלהם עושה קסמים. כל סוגי הבשר היו לטעמי, אבל לכל דבר יש גם חסרון. קציצת הבשר הייתה מפוצצת בשמן ברמה שהלחמנייה שלי נרטבה והתפוררה. ואגב, אם כבר מדברים על הלחמנייה, היא לא הכי מוצלחת בשוק. קצת ביאס שיש המבורגר כל כך טוב אבל מה שעוטף אותו זה בריכת שמן שמטפטפת מלמטה. הירקות היו טובים וטריים התוספת ציפס וטבעות הבצל מילאו אותי עד הסוף.

לסיכום:

לגמרי יצאתי שבע. מבחן הטעם צלח אבל בחייאת לא כל דבר צריך ים שמן. הצ'יפס היה מדהים ועשה רק חשק לעוד. הגשת המנה הייתה יפה ואסטטית, השירות היה אדיב, אך מיקום המסעדה פחות (תחנת דלק ליד רכבת). לא מקום זמין כל כך לבני נוער.

עומר איסוביץ' - "מוזס"

כחובב המבורגר מושבע, לא יכולתי לעמוד בפיתוי והלכתי לאכול במסעדת "מוזס" שכידוע מלאה בקציצות האהובות. הגענו אל הסניף בכפר סבא, שם האווירה הטובה והיחס מהמלצרים תרמו לחוויה הכוללת הטובה שיצאנו איתה. תחילה הזמנו את המנת הסלט שנקראת "סלט וושינגטון" שהייתה טעימה. אלא שזו הייתה רק ההתחלה, וגולת הכותרת של הארוחה היו כמובן ההמבורגרים. המנה הראשונה הייתה מנת מוזס בורגר בקר קלאסי בגדול 200 גרם. המנה השנייה הייתה מנת "MOSES classic" מתפריט מועדון הלקוחות הצעירים "מוזס הומיז" - מנת המבורגר בגודל 200 גרם עם אפשרות לתוספת על ההמבורגר, כל זאת במחיר כמעט זהה להמבורגר הקלאסי הקודמת שהזמנו.

בשביל לסיים את הארוחה בטעם טוב הזמנו את מנות הקינוחים COOKIE NUT שהיא מעין סנדוויץ' עוגיות מלא בדברים מתוקים ואת COOKIES AND CHEESE שהיא עוגת גבינה אפויה עם עוגיות ושוקולד. הכי לסיים במתוק. גם בתחום המתוקים לא פסחו ב"מוזס הומיז" ובחודש יום ההולדת ניתן לקבל קינוח בלעדי לחברי המועדון.

ההצטרפות למועדון הלקוחות הצעירים "מוזס הומיז" היא בגילאים 16-21 בלבד ועלות ההצטרפות היא 49 שקלים בלבד (שמוחזרים כהטבה בחודש של יום ההולדת האישי). חברי המועדון של "מוזס הומיז" מקבלים תפריט מיוחד ומשתלם במיוחד שמוצע במשך כל היום, ואפילו הטבות שמגיעות מידי חודש הסנאפצ'אט.

לסיכום:

אנחנו לגמרי יצאנו מרוצים, שבעים וממליצים בחום, וללא ספק נשוב עוד למקום.

חשוב שנעביר את מורשת רבין גם לדורות הבאים. טור דעה

נועה בדש — Sun,13 Nov 2016 16:14:12 +0200

היום, י"ב בחשוון, יום הזיכרון ה-21 ליצחק רבין. היום, 21 שנה לרצח רבין ואני בת 15.

אני, לא פתחתי את העיתון הבוקר וראיתי שמרוח על כולו איך שרבין חתם על הסכם אוסלו, ועל איך שהוא זכה בפרס נובל לשלום.

אני, לא פתחתי את החדשות בערב וראיתי את כל העדכונים החשובים של מה שעשה כראש ממשלה.

אני, לא פתחתי את העיתון והטלוויזיה לפני 21 שנה ושמעתי שרבין נרצח. שרבין נרצח בידי בן אדם חסר כל גבול. אדם שהחליט לעצור את השלום, בעצרת תמיכה בעד השלום.

אבל אני, יושבת בבית ספר כבר 9 שנים ושומעת על אודותיו. יושבת כבר 9 שנים בבית ספר וכל פעם לומדת עליו קצת יותר.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

רובנו מכירים את יצחק רבין רק מסיפורים, מביוגרפיה שאנו דנים עליה בבית ספר, מטקסי הזיכרון שנערכים מידי שנה, אבל בכל זאת לחלקנו היום הזה הוא מאוד משמעותי. לחלקנו היום הזה הוא עוצמתי ובעל חשיבות רבה, ולא רק עוד שיחה על אודותיו. הרי כן, כולנו מכירים את הסיפורים על איך שהוא היה ראש ממשלה, רמטכ"ל, שגריר, על איך הוא חתם על הסכם אוסלו, ועשה צעדים לכיוון השלום, ותוך כל זה היה איש משפחה ובן אדם כמו כולנו.

אבל ברצינות, תחשבו על זה, עוד כמה אנשים אתם מכירים שנותנים מעצמם ככה למדינתנו, ומגיל כזה צעיר? עוד כמה אנשים אתם מכירים שלא רק באים ונואמים ומדברים, אלא גם עושים ומקיימים? אנשים ששווה לקרוא לבתי ספר ורחובות על שמם? אנשים שיעשו הכל לטובתינו, הכל בשביל השלום? לנו היה אחד כזה, והפסדנו אותו בגלל שאיש אחד, החליט בשביל מדינה שלמה, ששלום לא יהיה.

לדעתי, לכל אדם יש מתנגדים, לכל אדם יהיו את האנשים שיאהבו אותו פחות או יותר. אבל הפעם, השנאה נלקחה רחוק מידי. זה לא עוד הסטות שהיו נגדו, זה לא עוד דבר מזעזע ששונאיו כתבו בעיתון או שאמרו עליו בטלוויזיה. זה רצח. זה לקחת חיים של אדם, אדם חף מפשע, שנתן מעצמו כל כך הרבה בשביל כל כך הרבה.

בשבילי היום הזה בעל משמעות. אז נכון, אני מכירה את רבין מסיפורים ששמעתי מהוריי, ממוריי, ומקטעי קריאה שאומרים בטקסים ב-21 שנה האחרונות. אבל בשבילי זה הרבה יותר מזה. בשבילי, למרות שלא הייתי באותה התקופה, רבין היה בן אדם יחיד במינו, עם תכונות נשגבות שאין לכל אחד. הוא היה מיוחד, שלא רק דיבר אלא גם עשה, וחוץ מהסערה וההלם שהותיר אחריו - הוא הותיר אחריו גם צעדים לשלום.

לדעתי , היחס ליום הזה הוא מכובד. הטקסים האלה זה לא סתם וצריך להמשיך ולקחת אותם ברצינות גם שעוברות השנים. זה יפה שדובקים בערכים שהותיר אחריו רבין, שמנציחים את מורשתו, שממשיכים לדבר ולספר על כמה מדהים הוא היה, ועד כמה השנאה יכולה ללכת רחוק, ואסור שזה יקרה.

צריך להמשיך ככה גם בעתיד. רבין דגל בחינוך, וצריך שכל תלמיד ותלמידה בארץ, החל מכיתה ו' ועד י"ב, ילמדו על רבין - יקבלו משמעות כלפי השם הזה, יצחק רבין. שילמדו עליו מהוריהם, ממוריהם, מאחיהם הגדולים, ממדריכיהם בתנועת הנוער. שילמדו, ושיום יבוא והם ילמדו וימשיכו את מורשת רבין - אחד האנשים היותר מדהימים שחיו במדינה הזאת.

"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים. עולם טוב יותר, מפויס יותר - עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי" (יצחק רבין ז"ל, מתוך נאום בכינוס חתימת השלום עם ירדן)

דעה: "המהות חשובה יותר מדקלום קורות חיים"

עפרי גרוס — Sat,05 Nov 2016 16:09:38 +0200

החל משנת 1997 בכל שנה מצויין ברביעי לנובמבר יום זיכרון ליצחק רבין, אלא שהשנה הטקס המיוחד - בוטל. בדרך כלל מקדישים אותו לפעולות שהספיק לבצע ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל עד שנרצח בידי יגאל עמיר, אדם שהחליט לקחת את החוק לידיים ועבר על החוק הכי חשוב בדמוקרטיה לדעתי - חופש הביטוי. לדעתי, מדברים הרבה על הדברים הטכניים - ופחות מדברים על המהות. מלמדים אותנו את ההיסטוריה, אבל לא מלמדים להתמודד איתה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

מכיתה א' אני לומדת במהלך השבוע שמתקיים לפני יום הזיכרון כל פעם מחדש את קורות חייו המלאים של יצחק רבין. אני בכיתה יא וכבר אחת עשרה שנים שהמורים מדקלמים כל פעם מחדש את אותו המידע. בטקסים שעושים לזכרו אני כבר יודעת מה הקריינים הולכים לומר, ואני מבטיחה לכם שאם תעירו אותי באמצע הלילה אני אוכל לדקלם לכם את האנקדוטות החשובות בחייו של יצחק רבין.

רק בשנה הראשונה בתיכון אני זוכרת שהמורה החליטה "לאתגר" אותנו ולתת לנו לקיים שיח כיתתי שיעסוק בשאלה, "האם כדאי לבטל את יום הזיכרון ליצחק רבין?". הדעות היו חלוקות, חלק מהתלמידים חשבו שיום הזיכרון הזה מאוד חשוב בגלל שרבין היה מנהיג חשוב שתרם הרבה לארץ ישראל והוא נרצח על ידי אזרח יהודי במדינת ישראל ולכן יש לציין את יום הרצח שלו. החלק השני של הכיתה חשב שזה סתם יום מיותר שלא מחדש לנו כלום ושכבר ככה יש יותר מדי ימי אבל במדינת ישראל.

אם תשאלו אותי היום את השאלה, "האם כדאי לבטל את יום הזיכרון ליצחק רבין?", אני אומר לכם בלי ספק שאני חושבת שכדאי להמשיך לקיים אותו אבל חייבים לשנות את התוכן שלו. כלומר, להתעסק פחות בקורות החיים שלו ולהתרכז יותר בעובדה שראש הממשלה נרצח עקב דעותיו הפוליטיות במדינה דמוקרטית. מדינה שבה ערכים כמו חופש ביטוי צריכים להיות חשובים במשך כל השנה, אבל אנחנו אוהבים לדבר עליהם רק פעמים אחדות. לעשות הכל בכדי שאירוע חמור כזה לא יקרה שוב.

אז חשוב לזכור וחשוב להזכיר. יצחק רבין היה מנהיג שפעל רבות למען מדינת ישראל וקורות חייו חשובים מאוד לזהות שלנו כמדינה וכעם. אבל לא פחות חשוב לזכור דווקא ביום הזה ודווקא בתקופה הזאת, שהחברה בישראל מפוצלת ומשוסעת מתמיד, עד כמה חשוב לכבד אחד את השני, את הזכויות שיש לכל אחד, לשמור על ערכים כמו חופש הביטוי ולהבין שכל אחד מאיתנו אחראי לכך שאירוע כזה לא יחזור שנית.

טור אישי: "אני לא מכירה עוד הרבה אנשים כמוך"

ספיר ליפקין — Wed,28 Sep 2016 10:41:03 +0300

שמעון פרס היקר,

אמנם אתה לא מכיר אותי, אבל אתה יכול להיות בטוח בכך שאני מכירה אותך, או לפחות מרגישה כך. וכשאני אומרת "אני", אני לא מתכוונת רק אליי, אני מתכוונת לכולנו. אין איש במדינת ישראל שלא שמע עלייך, אין איש במדינת ישראל שלא הכיר אותך ואין איש במדינת ישראל שלא יכול לכתוב מגילה על אישיותך המפוארת. כן, כזה אתה, שמעון – אישיות. למרות שברור לי שאילו היית קורא את המילים הללו היית מגחך בענווה האופיינית לך ואומר: "אל תקראי לי אישיות", אני לא יכולה שלא לקרוא לך כך ואני מקווה שתבין שהיית כזה, היית ונשארת.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אני לא מכירה עוד הרבה אנשים כמוך, שאפשר לכתוב עליהם שהם השאירו אחריהם חותם משמעותי כך כך ושהקדישו את כל חייהם למען מדינה שכולה כחול-לבן כמו שאתה הקדשת. כזה אתה, אחד שעם שלם יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות ולהתמלא בגאווה בכל פעם שהוא חושב על שמו. כן, כזה הוא שמך, צליל שאי אפשר להתעלם ממנו ולחלוף עליו ככה סתם כפי שמעולם לא היה ניתן להתעלם ממך וממפעליך הרבים, כאדם, כמודל לחיקוי ולהערצה, כפוליטיקאי ואיש ציבור.

שמעון, הייתי כותבת עליך הרבה מילים גדולות באותיות קטנות, אבל כל מה שאכתוב לעולם לא יספיק כדי לתאר את האדם שהנך.

האדם שהוא אות למופת ולהצלחה,

האדם ששמו מופיע במילון לצד הערך ענווה,

האדם שפועל בשביל השלום ולא רק חולם על יונה לבנה,

האדם שבחר להקדיש את כל חייו למען המדינה.

עשית המון בשביל העם שלנו, כך שאני לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל. אבל כשאני בוחנת את הפרטים לעומק, אני חושבת שהכי נכון להתחיל מתקופת הילדות הבלתי פשוטה שעברת ומהעובדה שבחרת לפרסם את המאמרים שכתבת בעיתון הפנימייה תחת שם עט, כנראה בשל הצניעות האופיינית לך. אך מי כמוך יודע, שאתה איש אשכולות, שמלבד כתיבה העביר שעות רבות ברפת, ברעיית צאן, כגזבר, ואפילו כמזכיר של "הנוער העובד". אם היית כאן, הייתי שואלת אותך איך היה לך זמן לכל זה, ואני מניחה שהיית עונה לי "אם רוצים - אפשר להספיק הכל" ומשאיר אותי פעורת פה.

למרות שאי אפשר להישאר באמת המומים לנוכח המילים שלך כי כולנו כבר הספקנו להכיר אותך היטב ולדעת שבמקרה שלך הכול אפשרי. הרי אם כיהנת כבר כמנכ"ל משרד הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, ראש האופוזיציה, שר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, ראש הממשלה, נשיא המדינה ועוד רשימה ארוכה של תפקידים, שום דבר שתגיד כבר לא יראה רחוק מהמציאות.

פרס, יש לי בקשה קטנה ואחרונה: תביט לאחור ותחשוב על כל מה שעשית למען כולנו. אתה מכיר הרבה אנשים שעשו כל כך הרבה בחייהם כמוך? אני לא. אישיות שלנו, אתה יכול להיות גאה בעצמך ובדרך שלך, מפני שאין ספק שלאדם מיוחד כמוך לא חסר על מה. יהיה זכרך ברוך, פרס יקר. אני בטוחה שתהיה חרוט בלב של כולנו לעולמים.

טור אישי: מה זה אומר ללמוד מחוץ לעיר?

לין כוגן — Tue,13 Sep 2016 20:00:01 +0300

ללמוד מחוץ לעיר זה לא פשוט. לחזור כל יום לעיר ולדעת שכל החברים שלך נשארים במרחק לא קטן ושאת לבד בעיר שלך, זה לא פשוט. אבל זאת הייתה החלטה שלי.

החלטתי ללמוד מחוץ לעיר בכיתה ח', בבית ספר שידעתי שיעניק לי את מה שאני צריכה ומחפשת ושאני אשמח לקום בבוקר ולהגיע אליו. מאז אני קמה באופן קבוע בשעה 5:30 בבוקר כדי להגיע לבית הספר, אני נוסעת בין שעה לשעה וחצי לבית הספר בפקקים וחוזרת בין שעה לשעה וחצי הביתה. בסך הכל אני נוסעת בערך שלוש שעות ביום.
היום אני כבר בתיכון, העומס גדל, העייפות גדלה והלחץ להספיק להכין שיעורים, ללמוד למבחנים ולבגרויות, לא להיות באפיסת כוחות מוחלטת, נהיה כבר כמעט בלתי אפשרי להתמודדות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אומנם התרגלתי לקימה המוקדמת ולקחתי על עצמי את המסע היומיומי המטורף הזה, אבל זה בכלל לא פשוט. התהיות האינסופיות של האם האוטובוס יגיע היום? כמה ארוכים יהיו הפקקים? האם אני אצטרך לרוץ לכיתה כדי לא לאחר? ועוד אלפי דברים קטנים וגדולים, כמו להשיג אישור ללימודי חוץ, מסבכים לפעמים את הנסיעה והלימודים עד כדי כך שאני לא מבינה איך בכלל אני מגיעה בכל יום לבית הספר או לומדת בו.

הקשיים של המרחק מתגלים ומקשים במיוחד כשאני רוצה להיפגש עם חברות בסופי שבוע ואין מי שיסיע אותי. אני תמיד צריכה לחפש אצל מי לישון, יש שבועות שאני בקושי נמצאת בבית. כשקובעים אירועים בבית הספר שהם מחוץ לשעות הלימודים המוח שלי ישר מתחיל לתכנן אצל מי אני אשן? או איך אשכנע את ההורים לקחת אותי בשעה מאוחרת? לפעמים אני לא מוצאת דרך להגיע ולחזור מאירוע חברתי ונאלצת לוותר עליו, זה חלום שלי לעבור לגור בעיר שבה אני לומדת, אך זה לא אפשרי, וזה קשה כל אירוע מחדש. זה היה הרבה יותר אם הייתי לומדת בעיר שלי והחברות היו במרחק הליכה.

אני לעולם לא אתחרט שהחלטתי ללמוד בבית הספר שלי, הוא העניק לי את מה שאף בית ספר אחר לא הצליח להעניק לי. ועדיין לפעמים אני חושבת האם כל הסבל הזה, העייפות התמידית וחוסר הזמן שגורם לי לתהות האם קיצרו את השעון, שווה?

והתשובה שלי היא תמיד כן, הוא שווה את זה. לא הייתי מוצאת את החברות הכי טובות שלי, לא הייתי מתפתחת ומשתנה כמו שהשתנתי, ולא הייתי מגלה על עצמי דברים, שבבית ספר אחר כנראה לא הייתי מגלה.

בלי כל המסע המטורף הזה לא הייתי זוכה לפגוש הרבה אנשים מצחיקים בדרכים, נשים עם אייפון שנראה להן כמו חללית, שכנים שלי מהרחוב בתחנות אוטובוס אקראיות, בנים חמודים, אפילו פיתחתי את כישורי כתיבת השירים הצולעים שלי בנסיעות. זוג זקנים לא היה פונה אליי באנגלית רק כי אני קוראת ספר באנגלית, ולבסוף יתברר שהם כמוני יודעים לדבר רוסית. החוויות המצחיקות שמעלות לי בתוך כל הנסיעות האלו חיוך על הפנים, לא היו קורות אם לא הייתי מבלה את רוב זמני באוטובוס. כל הטרראם הזה שנקרא תחבורה ציבורית הוסיף צד חיובי לתוך הקשיים.

אין לי הקלות בלימודים ואני לא מחפשת אותן. אני החלטתי ואני עומדת מאחוריי החלטותיי ומצליחה לנווט בין האירועים, השיעורים והמנוחה. יש תקופות טובות וקלות יותר ויש תקופות קשות שבהן הכל נראה שחור, ואני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לזה. התמיכה מהמשפחה והחברות עוזרות, אבל בסופו של היום הכל תלוי בי וברצון שלי, והרצון שלי לא קטן.

ללמוד מחוץ לעיר לא מתאים לכל אחת ואחד, זה לימד אותי על היכולות שלי המון, וגרם להבין כמה מרחק של 20 דקות בסך הכל הוא ענקי. למדתי כמה התחבורה הציבורית בארץ בחיתולים וצריכה להתפתח. הבנתי כמה אני חזקה, שאני כבר שלוש שנים, ועכשיו מתחילה את השנה הרביעית שורדת את המסע היומיומי המטורף הזה.

טור אישי: אמאל'ה אני לומדת בתיכון!

שיר רגב — Fri,02 Sep 2016 12:28:10 +0300

המדריך השלם: איך לשרוד את התיכון?

שחר בן ימיני

עולים לכיתה י' ומלאים בהרבה מחשבות על מה שיהיה? שומעים הרבה מסביב אבל לא באמת יודעים איך זה במציאות? ברוכים הבאים לתיכון! אז איך אפשר לשרוד אותו?

לכתבה המלאה »

היום הראשון ללימודים, האחד בספטמבר הגדול היה אתמול. בשבילי, ובשביל תלמידים רבים אחרים זה גם היה היום הראשון בתיכון. מילים כמו בגרויות, מנות והרחבות, שעד כה נראו לנו כמו סתם מילים מעורפלות עוברות להיות חלק בלתי נפרד משגרת חיינו והאמת, אותי זה די מלחיץ. המעבר לבית ספר חדש, שכבה חדשה וגם אפשר להגיד שיגרה חדשה, כל אלו נראים עוד די מעורפלים ולא ברורים. בנוסף, אין-סוף הדיבורים והעצות שקיבלתי בתקופה האחרונה לגביי שלוש השנים הבאות רק הכניסו אותי ליותר חוסר וודאות, חששות ולחץ.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אפשר להגיד שהשנה האחרונה שלי בחטיבת הביניים הייתה מעין הכנה למעבר לתיכון: שיחות עם בוגרי תיכון, עצות שקיבלתי מהם, סיפורים, חוויות, ותיאור השוני הגדול בין חטיבת הביניים לתיכון בעיקר ברמת הלימודים היו רק חלק ממה ששמעתי בשנה האחרונה ושהכניסו אותי עוד יותר ללחץ. התיכון מבחינתי הוא באמת שונה, כי פה באמת לראשונה אנחנו מתחלקים לקבוצות למידה ברמות שונות כבר בתחילת השנה והלחץ האמיתי לקראת הבגרויות מתחיל, ואלו נראות קרובות מתמיד.

האמת, הפחד האמיתי שלי הוא לא איך אני אסתדר מבחינה חברתית אלא דווקא בהיבט הלימודי. הכל נראה לי כל כך לא ברור - הרחבות, מנות, מגמות, מבחנים, והכי חשוב- ב-ג-ר-ו-י-ו-ת, כל המילים וההסברים שקיבלתי בתקופה האחרונה לגבי הלימודים בתיכון נראים לי מסובכים וקשים כל כך ואני עדיין לא יודעת איך אני אסתדר עם הכל? איך אני אספיק הכל? יהיה לי בכלל זמן פנוי? אני בטוחה שאני לא היחידה ששואלת את עצמה את השאלות האלה במהלך המעבר לתיכון. בכל זאת, זה די מפחיד להיכנס לשיגרת לימודים חדשה והרבה יותר אינטנסיבית (או לפחות כך מתארים אותה).

למרות כל החששות והלחץ בסופו של דבר אני חושבת שיהיה די טוב, אחרי הכל רוב האנשים זוכרים את חווית התיכון שלהם כחוויה טובה. אולי בכל זאת התיכון לא כל כך נורא כמו שסיפרו לי. למרות כל הלחץ מהלימודים, בית הספר החדש, והמקום הדי לא מובן הזה שאני הולכת אליו, אפשר להגיד שאני די אופטימית. חוששת אבל גם אופטימית, ובטוחה שתהיה לי וגם לכל שאר התיכוניסטים שהתחילו השבוע ללמוד, תקופה מדהימה שנזכור גם עוד שנים: סיום הלימודים, פרום, המסע לפולין, ועוד כל כך הרבה דברים שבטוח שנהנה מהם.

אולי אחרי הכל ולמרות הכל - התיכון אולי לא מפחיד כל כך.

טור דעה: שאלות ערכיות בבגרויות - יאפשרו גיבוש ערכים

ספיר ליפקין — Wed,17 Aug 2016 11:18:19 +0300

זוכרים שעד לפני חודשיים מצאתם את עצמכם יושבים בין ארבעה קירות ומשננים חומר? כן, אפילו כיום, במאה ה-21 התלמידים עדיין נדרשים ללמוד כמויות עצומות של חומר לכל בחינות הבגרות. תאריכים בהיסטוריה, פרקים בתנ"ך, ניתוחים של יצירות בספרות והגדרות באזרחות הם רק חלק מהרשימה הארוכה של החומר שתלמידי ישראל נאלצים לשנן במקצועות רבי המלל. למה? כי כך קבע משרד החינוך. אבל לשמחתנו, אותו משרד החליט לאחרונה לצאת במהלך נוסף שדווקא עשוי לשנות את התמונה לטובתנו: הוספת שאלות הדורשות מהתלמידים להביע עמדה ערכית ורגשית על נושאי הלימוד כבר בבחינות הבגרות שיתקיימו בשנה"ל הקרובה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

עד כה נדיר היה להיתקל בשאלות מהסוג הזה בבחינות הבגרות בישראל אם בכלל. לעומת זאת, שאלות אחרות, הדורשות שינון והרבה פגשנו לא מעט. אתם יודעים מה מעציב בשאלות שפגשנו? העובדה שלאחר הבחינה שוכחים לפחות חצי מהחומר, וזאת בלי לדבר על העובדה ששינון במשך שעות לא בהכרח מבטיח הצלחה, אך כן מבטיח הרבה תסכול.

"בחיים האמתיים אנחנו צריכים לדעת ולהבין כפי שנדרש בשאלות החדשות"

השיטה הידועה של שינון מלמדת את התלמידים שיש רק תשובה אחת נכונה, שלטעות זה מסוכן, שיש מספר אחד עגול וברור שמגדיר מי מוצלח ומי לא. אולם החיים עצמם אינם אוסף של ציונים בבית הספר. בחיים עצמם אנחנו צריכים לדעת את ההיסטוריה מאחר שהיא חשובה לידע הכללי שלנו. אנחנו צריכים להכיר את התנ"ך משום שהוא חלק בלתי נפרד מהדת שלנו ואנחנו צריכים להתעדכן בחוקים שמתקבלים בכנסת כדי להיות מעורבים במדינה שלנו. בחיים האמתיים אנחנו לא נדרשים לשנן כמו בבגרויות, אבל אנחנו כן צריכים לדעת ולהבין כפי שנדרש בשאלות החדשות.

ברגע שמבקשים מאתנו להביע עמדה מנומקת על החומר שלמדנו, הלמידה הופכת למשמעותית באמת. למה משמעותית? לא כי הקלישאות קבעו או מפני שתשדירים שרצים שוב ושוב על גבי המסך אמרו, אלא כיוון שהיא כזאת מטבעה. היא כזאת כי היא לא דורשת שינון של תאריכים שמיד לאחר הבחינה שוכחים, אלא כי היא כן דורשת לענות על שאלות שרלוונטיות בכל התחומים.

מעבר לכך, ברגע שמבקשים מן התלמידים לנקוט עמדה אישית, הם יתייחסו ללמידה בגישה אחרת, בגישה של ללמוד כדי לגבש דעה ולא בשביל 'להקיא' את החומר על דפי הבחינה כדי להצליח בה. כמובן שדרך למידה זו יעילה הרבה יותר מללמוד את החומר בצורה יבשה. היא מפתחת את המחשבה היצירתית של התלמידים ולא את הזיכרון. היא מעודדת ערכים וגיבוש עמדה ולא רק שינון שורה של עובדות שירדו לטמיון.

אין ספק שחל שינוי בעניין, אך הוא עדיין זקוק לשיפור ולהתקדמות, כך שאם משרד החינוך ממשיך לתהות מדוע מרבית בוגרי מערכת החינוך אינם מוכנים לחיים העצמאיים, כדאי שיסתכל על דרך הלמידה המרכזית שבה הוא בוחל. כל עוד מרבית הלמידה מתרכזת סביב שינון ולא סביב הבנה מעמיקה שמעודדת מחשבה יצירתית, כל הדיבורים על למידה משמעותית, ייוותרו ריקים מתוכן.

אימאל'ה, סיימתי יב': שלי זילכה בטור אישי

שלי זילכה — Mon,20 Jun 2016 9:28:10 +0300

היי, זאת שלי (לא, לא יחימוביץ'). ילדה שעצובה כשמתחילים משהו חדש ובוכה כשהוא מסתיים. זהו, היום סיימתי את כתה יב' - לגמרי. היום אני מסכמת שתיים עשרה שנות לימוד, שטסו להן מהר משחשבתי – מהר משדמיינתי. אמנם לאורך כל השנים ייחלתי לרגע הזה, כל כך חיכיתי ליום בו יהיה לי את החופש, לא אצטרך להתעורר מוקדם לבית הספר, לפספס הסעות וכמובן להשלים שעות שינה בין שיעור לשיעור. חיכיתי לרגע שכל זה יסתיים, שיגיע החופש. וכן, לאורך השנים יצא לי לחשוב על איך היום הזה ייראה, איך ארגיש ומה יהיה כמה ימים אחר כך – אם אתגעגע או דווקא אשמח? אם אהיה עצובה שהכל נגמר או שההשתוקקות לחופש תנצח? והנה, היום הזה הגיע. היום בו נפרדים מהחברים לכיתה בידיעה שעם חלקם אשאר בקשר, ואת חלקם כמעט ולא אזכור.

יהיה מוזר להגיד, אבל אני מאמינה, שמתישהו, יבוא היום ואזכר בחוויות המשותפות שלנו ככיתה, כשכבה, כקבוצה ענקית של ילדים (600 ילדים בשכבה זה לא צחוק!) ששמו אותם יחד ואמרו להם "תסתדרו", ואז, אז יעלו בי הגעגועים. בין אם זה לטיול השנתי, למרד הכתתי או אפילו ללחץ לפני בחינות הבגרות. בכל המקרים כולם היו שם, יחד – בין אם ברצון, ובין אם לא. כל אחד ואחת היוו חלק בחוויה העצומה הזאת של שלוש השנים, שנקראת תיכון.

כל הדברים האלו שמבחינתי היו מובנים מאליהם בתקופה הזאת, כבר לא יהיו. כן, כן, זה די דרמטי, אבל כשאני חושבת על זה שוב, באיזו עוד מסגרת אתקל שייצא לי לצבור כאלו חוויות? בקרוב נתגייס לצבא (למרות שגם שם אני בטוחה כי נצבור חוויות בלתי נשכחות), כבוגרים, כבר לא נוכל להשען על העובדה כי אנחנו תלמידים ומותר לנו לעשות הכל, תכף נהיה כפופים למערכת הרבה יותר נוקשה, וכל "עיגול פינה" יעלה לנו. ולא, האמת שזה לא יהיה כל כך נורא, אני מאמינה שאחר כך גם אלו ייזכרו לנו כחוויות יוצאות דופן.

פתאום יכירו בנו כבוגרים, לא יהיה לנו את סמל בית הספר ש"יסגיר" אותנו, נהיה חלק מן המניין וזה די מרגש, באמת. לא נצטרך להוכיח כי אנחנו בוגרים - נהיה כאלו. בתור נערה בת 17, נתקלתי מספר פעמים באמירות בסגנון של "קודם ... ואז תדברי". אז לא, אני לא מזלזלת באותם האנשים שקטעו אותי ולא הקשיבו לי, רק כי אני צעירה מהם. אני דווקא מעריכה את ניסיון החיים שלהם, ואולי בעוד כמה שנים אחשוב כמותם - אבל עד שזה יקרה, אני חושבת שמגיע לי (או יותר נכון – לנו) להישמע. גם הדעה שלנו חשובה, והעובדה הזו הוכיחה את עצמה מספר רב של פעמים בתקופה האחרונה, כדוגמת: מחאת המכנסונים, מתווה הגז, הטיולים השנתיים ועוד. את כל המחאות הללו, הובילו בני נוער.

אבל אם נחזור אל התיכון, להגיד שאהבתי את התיכון? לומר שאהבתי ללמוד? קשה לי לומר. האמת היא שאפילו העדפתי את החטיבה. אבל המחשבה שכל זה באמת נגמר, עדיין לא נקלטת אצלי. אמנם יצאתי עם תעודת בגרות (שהצליחה לשחוק לגמרי את הכוחות כל שנותרו), אך יחד עם זאת, הרווחתי עוד הרבה מעבר.

בהזדמנות הזאת, חשוב לי להודות באופן מיוחד לדורה מגן, יעקב מרדכי, ליאת גרין וסמדר פרץ. ארבעה אנשי חינוך שזכיתי להכיר בתקופה הזאת של התיכון, שתמכו, נתנו יד לעזרה, והוכיחו שהם לא חלק ממעגל המצפים מאיתנו להיות "מכונה של ציונים".

אז זהו, בעוד כמה חודשים יגיע הראשון בספטמבר לשנת 2016, והדבר שיהיה הכי קרוב לבית ספר שאתקל בו, יהיה הטרמפ שאסיע את אחי לחטיבת הביניים (זאת בתקווה שאוציא עד אז רישיון).

את האפליקציה של פרוגי כבר יש לכם?

הורידו עכשיו: למשתמשי אייפון או למשתמשי אנדרואיד

טור דעה: "אנשים רוצחים אנשים בגלל הבחירות שלהם"

אוראל אדמקה — Tue,14 Jun 2016 11:09:02 +0300

בן אדם קם בבוקר ומחליט שהוא רוצח. הוא מצחצח שיניים, מתארגן, מכניס את היד למגירה שולף את האקדח, ויוצא, יוצא כדי לרצוח. באיזה עולם המושג רצח מתבטא יום יום בחיינו? בעולם שלנו, הקלות הזאת שאפשר לגזול חיים מבן אדם רק כי הוא לא מתאים לדרך חיים שאתה נמצא בה, היא קלות מפחידה. אלו שניות שבהם אתה מנסה להבין את ההיגיון באנושות ולא כל כך מצליח.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

50 אנשים יצאו לבלות, יצאו לחגוג את החופש שלהם, את החופש שלהם להיות מי שהם, 50 אנשים גם מתו בגלל החופש שלהם. אני כל כך רוצה להאמין שזו טעות אולי בן אדם אחד שטעה וזה לא יקרה שוב, טעות מזעזעת אבל אחת שלא תחזור על עצמה. ולצערי, המצב רחוק מלהיות טעות.

למה הקלות הזאת? למה להחליט שאם לך לא מתאים אז גם לכולם? למה להרוס חיים בגלל שלך אישית זה לא מסתדר, למה? שאלה כל כך קטנה אבל שמשגעת את כולם.

ונדמיין לשנייה שהעולם הוא איזה פיצרייה, אדם הולך לו ברחוב ורואה אישה אוכלת פיצה עם זיתים, אוי ואבוי! הוא רוצה למות! איך היא עושה את זה? זיתים בפיצה זה דוחה! הרי לפי אותו בן אדם התוספת המושלמת לפיצה היא תירס, אז בואו ניקח לה את החיים בגלל הבחירות שלה? לא. אותו בן אדם ימשיך ללכת ברחוב ויאכל את הפיצה שלו עם התוספות שלו וכולם יחיו באושר ובעושר.

לו רק החיים היו פשוטים כמו פיצה.

אותו סיפור בדיוק כאן, אותו איש קם בבוקר עם מטרה! הוא קם כדי לרצוח, קם כדי להרוס חיים של אנשים תמימים, כמוני כמוכם שבסך הכל רצו לחגוג את האהבה שלהם, שבסך הכל רצו לחיות את החיים שלהם.

אז לאותו איש שלקח חיים שלמים מחמישים אנשים שונים, שתדע לך שאולי אתה מרגיש גאה בעצמך, מרגיש גבר, אבל דבר אחד כדאי שתדע החיים ממשיכים ועם החיים לאט ההבנה מתקרבת, ובקרוב, אולי אפילו עוד מעט כבר לא נשמע על אנשים שרוצחים בגלל תוספות פיצה. אממ סליחה, בגלל הבחירות שלהם.

בליינד דיי: "אני עושה הכל, פשוט בלי לראות"

רוני אוחיון — Mon,06 Jun 2016 11:16:42 +0300

כשאני הולכת ברחוב, הרבה אנשים מעיפים עליי מבט. ולא, זה לא בגלל שאני בעלת יופי מיוחד, לבושה שונה או עם קרן גדולה של חד קרן באמצע המצח. כל מה שמביטים בו הוא העובדה שאני, עמודים ועצים חברים טובים מאוד. אה, וכמובן העובדה שיש לי תעודת עיוור, אבל זה לא באמת מפריע לי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

קוראים לי רוני אוחיון, אני תלמידת כיתה י"א בבאר שבע, בת שבע עשרה, ספורטאית פראלימפית בנבחרת ישראל נשים בכדור שער והולכת לייצג, יחד עם קבוצתי, את ישראל באולימפיאדה הפראלימפית בריו. כדור שער זהו ספורט פראלימפי לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, ובו ישנן שתי שלשות של שחקנים השמים משקפות סגורות כדי להשוות תנאים. המשחק משוחק במגרש דומה לזה של כדורעף עם סימונים בולטים עליו, שער של תשעה מטרים שצריך להגן עליו וכדור עם פעמונים בתוכו שאותו צריך לגלגל לקבוצה הנגדית ולנסות להבקיע.

להיות ספורטאית ללא ראייה:

בכל פעם שאני נפגשת עם אנשים הם שואלים אותי מה זאת אומרת להיות ספורטאית ולא לראות? איך זה מסתדר?
אגיד לכם משהו - להיות ספורטאית ללא ראייה זה הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים.

להיות ספורטאית, זה קודם כל לדעת להתגבר מעל כל מכשול, לדעת שהמטרה שלך היא החשובה, להצליח בגדול והראייה זה רק סעיף קטן, מכשול, שאת צריכה להיות מעליו.
להיות ספורטאית, זה לדעת לקבל את המגבלות והגבולות שלך בהבנה, לפעול בתוכם, לפרוץ אותם וליצור גבולות חדשים. זה לחשוב כמה הקבוצה שלך חשובה ולעשות הכי טוב למענה.
להיות ספורטאית, לפני כל הגדרה אחרת, זו אישיות. זה לדעת שאת מייצגת קהילה שלמה מאחוריך, מדינה, עיר, משפחה, תרבות, אופי. זה לתת 200% באימונים ולעשות את המקסימום שאת יכולה ועל המגרש לעשות מעבר לגבולות המקסימום. לעשות את הבלתי אפשרי.
להיות ספורטאית פראלימפית, עם נכות כלשהי, בין אם את נכה או עיוורת, זה לא שונה מספורטאי/ת רגיל/ה. אותם אימוני כוח בחדר כושר, אותה כמות זיעה והתשה של הגוף עד שאת לא יכולה יותר. אותה הרגשת סיפוק אדירה מכל אימון או משחק. אותו הלחץ לפני כל משחק והחיוך האדיר והאושר כשאתה מנצח בגלל גול שהבקעת עם כדור.
להיות ספורטאית ולא לראות, זה כלל לא שונה מלהיות ספורטאית ולראות. אני עושה הכל, פשוט בלי לראות.

"מגבלות לא באמת מגבילות אותך"

אני זוכרת את הרגע שנפל לי האסימון שמגבלות לא באמת מגבילות אותך אלא רק מעצימות ומחשלות אותך.
הרגע הזה קרה בטורניר בפינלנד בו נכנסתי בפעם ראשונה כחלק מההרכב במשחק נגד טורקיה. לא האמנתי שאני עולה נגד אחת מהנבחרות הכי חזקות בעולם. אבל עליתי, בלחץ עצום, עם ידיעה שיש לי המון טעויות בהגנה ושאני חדשה עדיין בנבחרת. רק שנתיים בערך. אבל עשיתי את המקסימום, ספגתי שני גולים ובעוד משחק נגדם גם ארבעה, אבל כל חוויה כזו מלמדת אותך לקח. גם עם הטעויות שלי בהגנה, זה מחשל ומכין אותך. זה מוריד מעט מן הלחץ כי את מכירה קצת יותר את הקבוצה.

אותו הדבר עם מגבלה, כל חוויה שבה את לא מצליחה, מכינה אותך לאותה חוויה בדיוק בפעם הבאה, שאליה תהיי מוכנה ותדעי איך להתגבר על הקושי. יש המום ארגונים כמו "בית חינוך לעיוורים", "ההתאחדות לספורט נכים", ''בית הלוחם" ועוד שתומכים בכל הנכים ודוחפים את כל הספורטאים - "מעל המגבלות ומעבר לגבולות". משפט שיכול להתייחס לכל אחד מאיתנו.

אמנם אני לא יכולה לעשות דברים מועטים, כמו לירות ברובה למטרה קטנה. אבל אני כן יכולה לזכות במדליות, לעבוד, ליזום, ליצור, לעשות הכל, כמו בת אדם. אני רוצה להציע לכם הצעה: תקחו לכם מטרה אחת ותנסו בכל דרך להגיע אליה, למקסם את עצמכם בכל דרך. כי אני, עם ראייה או בלעדיה, כבר בדרך למטרה שלי: לדחוף את עצמי מעבר לבלתי אפשרי.

"כמה עוד אפשר להמשיך ולהוסיף שמות לטקסי יום הזיכרון?"

לין כוגן — Tue,10 May 2016 17:11:08 +0300

אני זוכרת את רוב הטקסים של ימי הזיכרון, במיוחד את האחד שהשתתפתי בו בכיתה ה'. הקראנו טקסטים שהיום כשאני חושבת על זה, כנראה שלא באמת הבנתי את מה שקראתי. אני גם זוכרת שרקדנו את מיליון כוכבים, היה בזה משהו מרגש, היו לי דמעות בעיניים. אני עדיין יכולה לתאר את התחושה הזאת שמילאה אותי, את תחושת הגאווה שסיפקה אותי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

"אני לא רוצה להיות קורבן נוסף במלחמה עקובה מדם"

היום, כמה שנים אחרי זה, הדעה שלי על הטקסים קצת השתנתה. אני כבר לא מקשיבה לכל מה שנאמר, כי לרוב לא נאמר שום דבר חדש. גם אין לי דמעות בעיניים, בסוף הטקס, כששרים את התקווה. לפני הכל, אני רוצה להגיד שאני חשה את הכאב על כל הקורבנות, על החיילים שנפלו כדי שנהיה בטוחים, ועל החפים מפשע שנהרגו. אבל עכשיו, שנתיים לפני שתורי להתגייס לשורותיו של צה"ל, אני גם מפחדת. אני לא רוצה להיות קורבן נוסף במלחמה עקובה מדם.

לטקסי הזיכרון יש שני צדדים לדעתי, הצד שמעודד להתגייס, לקחת חלק בשמירה על המדינה שלנו, אני קוראת לו הצד החיובי, והצד שמפחיד, שמראה את כמות השנים שאנחנו נלחמים ללא תוצאה אמיתית, הצד השלילי.

קריאת תפילת יזכור, הסרטונים שמספרים את הסיפור של החיילים שנפלו בקרבות, גורמים לי לרצות להילחם למען המדינה שאני מאוד אוהבת, להמשיך את המורשת שאני רוצה לשמר ושרבים לפני החלו לבנות. בנוסף, אולי זאת רק אני, אבל חשוב לי להשפיע ולהיות מישהי שיזכרו בעתיד, להשאיר איזה חותם, סימן כמו שיש על המושבים באוטובוס "הייתי פה!". הטקסים החוזרים מדי שנה, בונים את התחושות האלו בי ואני בטוחה שבעוד רבים מאיתנו, כי בסופו של דבר רובינו מתגייסים.

אך יש לי שאלה אחת שאני חייבת לשאול, מה עם הצד המשתק? מה עם הקול הזה בראש שאומר "אני לא רוצה למות יש לי עוד כל כך הרבה דברים לראות' לא הספקתי לטוס עדיין לאמריקה!".

"הגיע הזמן להראות גם את מה שהם הותירו אחריהם"

הצמרמורת שיש לי ביחד עם התחושות שתיארתי מוקדם היא צמרמורת של פחד, פחד מוצדק. המלחמה שמתנהלת במדינה שלנו בין מחנות שאני כבר לא מצליחה לעקוב אחריהן, היא אינסופית ומתישה. אף אחד לא מרים את הכפפה להפסיק אותה. אם הכפפה הייתה כבר לבושה על ידו של מישהו, אולי לא היינו צריכים צבא שחובה להתגייס אליו. כיום אי אפשר לדמיין אפילו את המדינה שלנו כמדינה בלי גיוס חובה.

תגידו לי אתם ואתן, כמה עוד אפשר להילחם? כמה עוד אפשר להמשיך ולהוסיף שמות לטקסי יום הזיכרון הקצרים שמנסים לדחוס בהם הרבה מידע? על כמה עוד אנשים יהיה רלוונטי המשפט "נזכור ולא נשכח"?

השנה בטקס יום הזיכרון אני אנסה להקשיב קצת יותר, לחקוק עמוק בראשי את הסיפורים של החיילים, של הנופלים. אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך שבה הטקסים מתנהלים, להתחיל לחשוב מחדש על מה שאנחנו רוצים להעביר לדורות שגדלים כל שנה עם טקסים כאלו, שאף פעם לא משתנים, כי בסוף יכול להיות שנישאר בלי בני נוער שרוצים להילחם למען המדינה הקטנה שלנו שעברה כל כך הרבה.

הגיע הזמן להראות, בנוסף לכאב שלא ניתן להתעלם ממנו, גם את מה שהם הותירו אחריהם, את מה שהם עזרו להקים, את החיים שכל הנופלים הצילו. להראות שהם לא מתו לחינם, ולהראות לנו, בני הנוער, שאנחנו לא מתגייסים לחינם ושיש עוד תקווה לשנות. אני יכולה להגיד בלב שלם, שחשוב לי להתגייס ולהשפיע, שחשוב לי לקחת חלק בשינוי שאני כל כך מאמינה שיכול לקרות. אבל באיזה מחיר?

"האם גם אני יכול למות ככה?" טור אישי על זיכרון הנופלים

משה אבוטבול — Tue,10 May 2016 17:04:47 +0300

ימי הזיכרון תמיד עברו עלי כיום עצוב לאומי, שלא באמת הרגשתי בו עצוב. כן עמדתי בצפירה, כן הבנתי על מה מדובר, אבל לא הרגשתי שאני באמת שם, מתייחד עם זכר הנופלים. בשנים האחרונות אני מרגיש שנעשה בי סוויץ' רציני. יצא לי לשמוע ולקרוא על דברים מזעזעים שקרו לנו בהיותנו יהודים במהלך השנה הזו, וזה פשוט צרב לי בלב, במיוחד שבמהלך השנה הזאת אופפת אותנו אינתיפאדה אכזרית שלא נפסקת.

השנה ביום הזיכרון, אני בהרבה יותר מוכן להרגיש את המעמד הזה, להרגיש את הכאב של הלוחמים ושל הנופלים רק בשביל שניהיה כאן היום, כעם שלם. אני רואה איך יש חלק מתוכנו שחיים ביחד וזה משונה! איך מצד אחד, ניתן לראות את הסכסוך שבתוכנו וזה עצוב ומהצד השני איך אפשר לריב ביננו כשיש לנו כזה עם מדהים?!

עם שלם שעוצר הכל כדי לעמוד בצפירה, כדי לכבד את אלו שמתו, כדי לשמוח ביום העצמאות. איך? כדי להתייחד יותר עם הזכרון החלטתי לכתוב קצת עליהם, על אלו שנהרגו בשבילי, בשביל שאני אהיה כאן, וגם על אלו שפשוט היו בשגרה שלהם והשונאים שלנו החליטו לסיים להם את החיים בשביל מטרה שלעולם לא תושג בדרך הזאת.

לחללי מערכות ישראל:

"לא להאמין, צפירה נשמעת, לא להאמין.
לא להאמין, עד לפני רגע צעדת שמאל ימין.
לדעת שבשבילי אתה נהרגת, בשבילי אתה לא כאן היום.
אבל אתה, נשארת אתה, לא התחבאת, היית נחוש,
בחור ישר, ערכי ואמיתי, התקבלת לקרבי.
שולח מסרים שהכל מצוין ולקרב אתה מוכן, אך לא חזרת
חסרונך מורגש וגם כואב, נגעת לעם שלם בלב.
לעמוד כאן לכבודך, זה מהמעט שנוכל לעשות -
לחייל נפלא עם כוונות גדולות, כוונות שנופצו, כוונות שהלכו בירייה אחת, בקרב הארור.
לא להאמין, אתה לא כאן, לא להאמין.
לא להאמין כמה בן אדם אחד מוכן להקריב, לא להאמין"

לנפגעי פעולות האיבה:

"למה? בשביל מה זה טוב? שאלה זו מהרהרת לי בראש.
למה ברוע, למה בזעם, האין אנו יודעים להסתדר?
האין אנו רוצים לחיות בשלום? ללכת בבטחון?
אז למה? למה זה טוב?
אנשים תמימים, אנשים פשוטים, אנשים חפים מפשע שרק בחרו בחיים.
איך אין רחמים? על אישה שילדה, על ילד תמים?
בום פצצה, טראח דקירה, צבע אדום, דיווח על נפילה.
עשרות פצועים, שלל נפגעים, זה לא מה שרצינו בחיים.
אז למה? למה זה טוב?
האין אתם יודעים לאהוב?
מה עשינו? אנחנו רק יהודים, עם שלם שחי בארץ האלוהים.
למה רק לפגוע ולהרוס לכולנו את השקט והשלווה ולחסל את האהבה.
האין בכם צלם אנוש? צלם רחמים?
קברים ושוב קברים, הלוויה, הספד.
טירוף, פשוט טירוף.
עיינים פקוחות מפליאה ואדומות מעצבות.
האם זה גם יקרה לי? האם גם אני יכול כך למות?
עיניים של ילד שמביטות במחבל רגע לפני דקירה, אין לו לב?
כמה עצבות מיותרת.
ולדעת שהעולם יכול היה להתנהל אחרת".

"יום השואה הזה מרגיש לי אחרת לגמרי": טור אישי

מתן מיכלין — Thu,05 May 2016 12:43:55 +0300

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אפריל 2015.

ישבתי בבית, צפיתי בטלויזיה בטקס הממלכתי מיד ושם, שמעתי את סיפורי הניצולים שהדליקו את המשואות וכאב לי. אבל כאב מוזר, כאב שמבין, כאב שכועס, אבל לא כאב שמעכל. לאורך כל היום ובמהלך הטקס בבית הספר תהיתי לעצמי למה אני לא מצליח להכיל את כל הסיפורים, למה כואב לי אבל לא באמת כואב לי, תחושה מוזרה שאין באמת דרך להסביר. כשחזרתי הביתה מביה״ס חיפשתי בין המדפים את עבודת השורשים שעשיתי על סבא רבא שלי ז״ל אי שם בכיתה ו׳ וקראתי את סיפורו ממחנה אושוויץ שם איבד את אשתו הראשונה וששת ילדיו אבל עדיין, לא באמת קלטתי את הזוועות. כמה שבועות אחר כך התחילו לדבר איתנו בביה״ס על המסע לפולין. תהיתי לעצמי האם באמת כדאי לי לנסוע כי הרי ידעתי שעד היום הסיפורים לא באמת הצליחו לחדור אליי ולזעזע אותי כמו שהייתי רוצה שיכאב לי בגללם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

המסע שלי לפולין, אוקטובר 2015.

אז כן, החלטתי לצאת למסע. עליתי על המטוס בידיעה שאני רוצה לחזור עם תחושות אחרות. ידעתי שאני לא אתן לאגו שלי לחסום לי את הרגש במהלך המסע ואתן לרגשות לצאת כמו שצריך. והרגשות יצאו כמו שלא ציפיתי, אך קיוויתי. המחנה הראשון בו ביקרנו היה מיידנאק. מפחיד היה לראות את גודל השטח של המחנה הזה, לראות את גדלי התאים ולקלוט את כמות האנשים שהצטופפו בכל תא ותא. אני זוכר את הרגע בו נכנסנו לחדר קטן וחנוק בו עד היום נותרו סימני הציקלון B על הקירות. הסתובבנו עם דגל ישראל מונף בגאווה ושרנו את שירת ״התקווה״ כמו שמעולם לא התרגשתי לשיר אותה.

במהלך המסע ביקרנו בעוד כמה וכמה מקומות קשים מנשוא שצמררו וריגשו אותי לא פחות אך אחד נוסף הזכור לי יותר מכולם הוא הביקור ביער הילדים. זה היה ביום שישי בצהריים, מעט זמן לפני כניסת השבת. ראינו את הבורות בהם נהרגו כל כך הרבה ילדים וצמרמרת עברה בין כולנו. שיא הביקור הגיע כשקיבלנו מידי המחנך מכתב שהוכן מראש מהמשפחה שנותרה בישראל. מעבר לעובדה שהמכתב היה מרגש ברמה שלא תתואר, הוא שינה אצלי בין רגע המון פרופורציות. הבנתי כמה זכיתי במשפחה שלי, כמה כלום בעולם הזה לא מובן מאליו וכמה רוע היה בחיילי המלחמה ההיא, שפירקו משפחות על ימין ועל שמאל בלי אף טיפת חמלה.

ינואר 2016.

בכל יום שעובר מאז המסע המדהים ההוא אני לומד להעריך בכל יום את החיים מחדש. להעריך את מה שיש לי, את המשפחה שלי, את החברים שלי, את כל מי שסביבי. בימים אלה אני מתחיל יחד עם חבריי לבימת הנוער העירונית ברחובות לעבוד על הפקת סוף השנה שלנו. אחרי המון התלבטויות בחרנו להעלות את המחזה ״אדם בן כלב״ המבוסס על ספרו של יורם קניוק. מדובר במחזה קשה המספר על אדם שטיין אשר עד לפתחה של המלחמה הארורה ההיא היה מנהל את הקרקס הגדול של ברלין ובמהלך המלחמה שימש ככלבו של מפקד המחנה. במהלך המלחמה מוטלת עליו המשימה הנוראה מכל - לשעשע את הנידונים למוות בדרכם האחרונה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מאי 2016.

ביום השואה הזה הלכתי לצפות בטקס העירוני וסוף כל סוף, התרגשתי. שמעתי את סיפורם של כל אחד מהניצולים שהדליק נר בטקס ובעקבות, ואולי בזכות המסע, הבנתי הכל. אבל לא אותה הבנה כמו בשנה שעברה, אלא הבנה שונה לחלוטין. הבנה שכללה התרגשות וכעס על כל אשר קרה שם, במיוחד אחרי שהייתי שם, בדיוק באותם המקומות המתוארים, אותם המקומות בהם קרו הזוועות. יום השואה הזה מרגיש אחרת לגמרי. הוא מרגיש אחרת כי אני מרגיש אותו הרבה יותר משאי פעם הרגשתי, בזכות המסע וגם בזכות העובדה שהערב בשעה 20:30, בצאתו של היום הקשה מנשוא הזה, יזרום הקהל אל האולם בכדי לצפות בי ובחבריי בהצגת הבכורה של ״אדם בן כלב״.

זה לא עוד יום שואה רגיל, זה יום שמנקז לתוכו עוד כל כך הרבה מישורים ומובנים רגשיים. בחודשים האחרונים עבדנו שעות על גבי שעות על המחזה שנעלה הערב. יחד עם בן יוסיפוביץ׳ הבמאי ועוזרת הבמאי יובל ריטש, ניתחנו אותו מכל זוית אפשרית בכדי שנצליח להעביר אותו לקהל בצורה הטובה, המרגשת, והאמת - גם ה״מזעזעת״ ביותר. כי אין מה לעשות, כזו היא המלחמה הזאת - מזעזעת. בכל החודשים האחרונים של העבודה עברתי תהליך משמעותי. ב״אדם בן כלב״ אני מגלם את דמותו של ארתור פיין, אדם יהודי אשר במלחמה איבד את אשתו אשר הלכה אל מותה לנגד עיניו. כל חייו מאותו הרגע נועדו בשביל מטרה אחת - להגשים את מטרתה של אשתו, להגיע אל ארץ ישראל. בישראל נמצא ארתור בבית המשוגעים לצידו של אדם. מאז אותו היום בו שתק ולא עשה דבר כשאשתו נהרגה לנגד עיניי - הוא רק עסוק בלמחות על כל דבר כדי שחלילה לא יקרה שוב דבר נורא והוא ישתוק. באחת התמונות בהצגה אומר ארתור כי הוא עוד יחזור כדי לנקום בחיילים מפולין שאחראים לזוועות הנוראים ההם. נקמה שאני בטוח שברחבי העולם יש עוד מאות אלפי ניצולים אשר היו רוצים לנקום אותה.

הסיפור של ארתור הוא אמנם קשה ומרגיש כמו לא מהעולם הזה, אבל אני בטוח, בצער רב, שסיפורים דומים לשלו עדיין קיימים. אנשים כמוהו, שראו את הקרובים להם מכל נלקחים לנגד עיניהם בצורה כה מחרידה, עדיין איתנו, והם כאן כדי לספר לנו את הסיפור שלהם. ביום השואה הזה, אחרי שעברתי מסע שניסה להסביר לי מעט ממה שקרה שם, אחרי שניסיתי להיכנס אל דמותו של אחד מן המיליונים שהיו במלחמה הארורה הזו - אני מרגיש אחרת. אני כאן כדי לשמוע, כדי להבין, כדי לכעוס וכמו שאעשה בימים הקרובים על הבמה - גם למחות. כי אולי זו רק דמות, אבל באיזשהו מקום בעולם, ישנו גם אדם כמו ארתור, אולי אפילו יותר מאדם אחד, אולי אפילו עשרות כמוהו. אנחנו כאן בשביל כל אלה שחוו את הזוועות האלה, זוועות דומים לשל ארתור ונוראים אף יותר, אלה ששרדו ואלה שלא. היום הזה הוא לכבודם ולזכרם. כי אסור, פשוט אסור לנו לשכוח אותם.

המסע לפולין: מעבדות לחירות, ממוות לחיים, מגלות למדינה

שיר אזרף — Thu,21 Apr 2016 9:56:04 +0300

"נקודות אור בתוך מקום שכזה. איזו נקודת אור יש במקום שהמוות אופף אותו, במקום שמכיל כל כך הרבה סבל, כאב, עצב ודמעות. איזו נקודת אור יש במקום שקרע משפחות, שחירב חיים והרס קהילות? איזו נקודת אור אפשר למצוא במקום כל כך אפל וחשוך? אבל צריך, חייב, כי אם לא נשקע באבל ועצב. נקודות האור שלי היא אני, זה נשמע קצת אנרכיסטי, אבל אני, אנחנו, משלחת של 47 שמינסטיות רגע לפני היציאה לחיים אמיתיים, היא נקודת האור שלי. אנחנו הניצחון, אנחנו החלום של מיליוני יהודים, אנחנו שרות את התקווה ואוחזות בדגל ישראל. אנחנו נקודות האור, אור במקום חשוך כל כך". / יום רביעי 6.4, מחנה ההשמדה מיידאנק.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

"אנחנו עם חופשי בארצינו, אנחנו חופשיים ושמחים ואין לנו מושג כמה"

חודש ניסן ובראשו חג הפסח הנמצא בפתחו, מסמל את החירות, החופש והשחרור של בני ישראל מעבדות מצרים. אני זכיתי לחוות את המסע לפולין רגע לפני החג הזה ולחוש את תחושת החירות, שלי ושלהם. במשך כל שנות המלחמה סבלו היהודים מייסורים נוראים, מרעב, צפיפות, מחלות, פרידות, גירושים, גטאות, עבודות פרך, מחנות השמדה ומוות. במהלך המסע, חווינו את תחושת החירות של אלו שהצליחו, בדרך נס, לצאת מהתופת, להשתקם, להקים מדינה ולנצח את הגרמנים.

יותר מזה, הרגשנו את החירות שלנו, איזה מזל יש לנו שנולדנו בתקופה הזאת, במדינה שלנו, שיש לנו שלטון משלנו. נכון, לא הכל פה מושלם, הבגרויות מעיקות, הטסטרים שובתים וקניית גלידה כבר הפכה להוצאה כלכלית רבת ערך. אבל כל אלו נשמעים כל כך שטותיים לעומת הסבל שלהם, של אחים שלנו, שאם היינו נולדים 70 שנה קודם אולי היינו עוברים את הדברים האיומים שהם חוו. כמה אנחנו צריכים להודות על מה שיש לנו, על המשפחה שלנו, על החברים, האוכל, המיטה, הפינה החמה לברוח אליה כשצריך.

כמה כיף לנו שיש לנו מדינה משלנו, כמה אני אוהבת אחרי המסע הזה את המדינה שלי, את העם שלי. כמה גאווה הרגשתי כשעמדנו שם במיידאנק, באושוויץ, יער יוספוף, בית הקברות בקילצה וכל אתר אחר שהיינו בו, עמדנו במעגל, אוחזות בדגלי ישראל ושרות את התקווה. אנחנו עם חופשי בארצינו. יש כאן פיגועים, קשה כאן לפעמים, אבל אנחנו חופשיים ושמחים ואין לנו מושג כמה.

"נולדנו לתוך ילדות שהיו בה שירים וצעצועים ולא מוות והרס"

"צעצועים, בובות ומשחקי ילדים מוצאים את עצמם נחים של משטח שיש גדול לצידם של אבני זיכרון ונרות, שבוכים על מותם של 45 ילדים שהילדות שלהם נלקחה ומצטרפים לעוד מיליון וחצי כאלו. מיליון וחצי ילדים שלא הייתה להם הזדמנות לצחוק, לשחק, לשיר ולרקוד. ואנחנו עומדות מולם, בוכות עליהן ולפתע כל כך מעריכות את הבובות, השירים, המשחקים וריקודים. את הילדות". / יום רביעי 4.6, מצבת ילדי קילצה.

המסע הזה גרם לי להעריך כל דבר קטן בחיים, הוא גרם לי להבין עד כמה אנחנו מפונקים וילדותיים לפעמים. אין לנו בכלל זכות להתלונן. נולדנו לתוך ילדות שהיו בה שירים וצעצועים ולא מוות והרס. נולדנו לחיבוק הורינו, בבית חולים מקורה, עטופים ומוגנים. אנחנו זוכים לאכול כמו בני אדם, לישון כמו בני אדם ולחיות כמו בני אדם.

"הבנתי גם כמה חשוב לזכור, להנציח ולא לשכוח"

"המקום שהיה גן המשחקים שלהם, העצים מהאחוריהם הם התחבאו, מקום הפיקניק הקבוע של הזוג מקצה הרחוב, היער אליו הלך הבחור הצעיר כשרצה קצת זמן לעצמו. המקום הזה, היער הזה, פיסת אדמה זרועת עצים גבוהים ודקים - הפך למקום המוות שלהם". / יום חמישי 7.4, יער יוספוף.

אחד האתרים המרגשים וקשים יותר שהיינו בו, הוא דווקא זה שלא ראו בו כלום, היער ביוספוף, עיירה שלפני השואה כמעט כל תושביה היו יהודיים ונספתה, ביום אחד, בירי ביער הסמוך אליה. דווקא במקום הזה, הבנתי גם כמה חשוב לזכור, להנציח ולא לשכוח. בפסח, המצווה החשובה ביותר היא "והגדת לבניך", להעביר לדורות הבאים את הסיפור. במקום כמו יער, יכולים לקום המתכחשים ולהוכיח בקלות שלא היה שם כלום, כי הכל נראה שם כל כך רגיל. היה שם דייג פולני שניסה לדוג, השמש חיממה בנעימות והציפורים צייצו, במבט ראשון זה היה יכול להיות המקום הכי שליו בעולם. הרוע בעולם, הפך אותו למקום של מוות והרס, ותפקידינו - לזכור ולא לשכוח.

"אני כל כך גאה וברת מזל להיות יהודייה, להיות החלום של מילוני יהודים בשואה"

"נחתנו לפני שעה קלה, חזרנו לבית, לישראל שלנו. האוויר כבר לא מחניק כמו שהיה שם, השמיים מרגישים פתוחים ומכילים. אני כל כך אוהבת המדינה שלי, פתאום כל ישראלי ברחוב נראה לי כמו אדם שאני כל כך אוהבת. אני חזרתי לבית שלי, למשפחה שלי, לאוכל המוכר, למזג האוויר הנעים, חזרתי לחיים הנורמלים שלי. הם לא ועליי לזכור את זה, תמיד. אני כל כך גאה וברת מזל להיות יהודייה, להיות ישראלית, להיות החלום של מילוני יהודים בשואה". / יום שני 11.4, ירושלים, ישראל.

טור אישי: ״הזמן רץ ואני מרגישה כמו מכונת ציונים״

מור שקל — Sun,03 Apr 2016 14:30:44 +0300

תמיד אומרים שכיתה י"ב זו השנה הכי קלה, שרק נהנים בה, שעושים הכל בפעם האחרונה, אז זהו שלא. נכון אולי עושים הכל בפעם האחרונה וכל השטויות שאומרים לנו בכיתה יא כמו: "תשקיעו עכשיו שנה הבאה יהיה קל יותר" ועוד כל מיני ססימאות כאלו. אז זהו, שלקראת "סוף" שנת יב אני יכולה להגיד בלב שלם שהכל שטויות.

עוד מחדשות הצעירים והנוער בערוץ המגזין של פרוגי:

תקופת המתכונות רק התחילה, בגרויות הקיץ קרובות מתמיד וניתן לראות את חוסר השקט והמוטיבציה ללמוד אצל רובנו. אנחנו נמצאים בשנה הקריטית של חיינו שנה של סיום הלימודים (אחרי 12 שנים קשות במיוחד) שנה בה כל מה שעשינו מגיע לסיום, ההכנה וההתרגשות לקראת הגיוס לצה"ל עולה על כל דימיון ובתוך כל הלחץ המערכת הלימודית ממש לא מקלה עלינו.

"זה בגלל שהשנה היא שנה מעוברת" משפט שכמעט כל מורה אמר לנו. אז כן, השנה היא שנה מעוברת ומיד לאחר פסח מתחילות כל הבגרויות החשובות ותוך כדי גם צריך לעבוד חזק על ציון המגן שלנו בשביל כניסה מרשימה לבגרות עצמה בקיצור, לחץ יש בשפע. אז מה אם השנה היא שנה מעוברת והכל יותר לחוץ - אני לא רואה שום סיבה להכניס אותנו לסיר לחץ למשך חודשיים שלמים.

השבוע, עשיתי שלושה מבחנים (כשבמקור היה עוד מבחן שהועבר לשבוע אחרי ברגע האחרון). על פי החוק מותר לעשות עד שלושה מבחנים בשבוע, אבל בפועל ברוב בתי הספר לא תמיד נותנים לזה חשיבות. אז כמו שאני עושה לפני כל מבחן גם לפני המבחנים האלו הקדשתי זמן ללמידה, מן הסתם לא מספיק זמן מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היה מתי.

אם אלך שנה אחורה (כיתה י"א) אני נזכרת בסיטואציה לא מאוד שונה. כידוע כיתה י"א נחשבת לשנה הקשה ביותר, יש בה בגרויות רבות והתהליך שעוברים בכיתה זו הוא קשה עוד יותר אך היום. אני כתלמידה בכיתה י"ב לא רואה הבדל מאוד גדול או מאוד משמעותי בין כיתה י"א לי"ב. לפני שעליתי לכיתה י"ב התרגשתי, אני מודה, תחילת השנה הייתה גם מאוד קלילה יחסית למה שעברנו חצי שנה קודם לכן אך המעבר בין מחצית ראשונה לשניה הוא הבדל די גדול.

הלחץ מתחיל לאט לאט להשתלט גם על חיינו הדרישות גבוהות וכל מה שאנחנו רוצים זה להצליח בכל מבחן ומבחן כדי שההשקעה שלנו מכיתות י' וי"א תשתלם. בנוסף לשיעורי החובה אני נמצאת בשתי מגמות (תקשורת ותיאטרון) כאשר בכל אחת מהם יש גם חלק מעשי (שרק נראה קל) וגם בהם נדרשת השקעה רבה שלפעמים מתנגשת עם מקצועות אחרים בבית הספר. אז נכון שאנחנו תלמידים, וכמעט כל מה שצריך לעניין אותנו בדיעבד זה רק הלימודים (דבר שאינו נכון בפועל) אבל לא משנה מה אנחנו עדיין בני אדם ולא מכונת ציונים.

הזמן יגלה אם הרפורמה החדשה אכן תשנה את התחושות האלו. בינתיים, ממש עוד רגע והשנה הזו נגמרת, ממש עוד רגע אעלה על מדים אולי אתגעגע לתקופת המבחנים, הציונים, החברים והמורים (שלימדו אותי לא מעט). אבל כרגע אני בעיקר מחכה לשקט שאחרי סערת המבחנים, כרגע אני מחכה לחוויות האחרות שבית הספר מציע, כרגע אני רוצה להרגיש בן אדם ולא מכונה שמביאים לה רק מספר, רק ציון.

טור אישי: ״אני לא זוכרת את שלגייה בחצאית מיני״

ניצן בן משה — Thu,24 Mar 2016 17:06:59 +0200

פורים הגיע, אז הגיע הזמן לחשוף? בכל שנה, חודש לפני חג הפורים מתחילות החניות למכור תחפושות לכבוד החג. בשנים האחרונות קשה שלא לשים לב ולהיתקל בתופעת החושפניות של התלבושות הללו, שהולכות ונהיות חשופות יותר ויותר בכל שנה, אפילו בתחפושות של ילדים קטנים. אז לכבוד החגיגה השמחה, המסכות והרעשנים, הנה קריאת השכמה.

עוד מחדשות הצעירים והנוער בערוץ המגזין של פרוגי:

נכון שעם האווירה שמביא החג, כל אחד ואחת בבתי הספר ובגנים רוצים להרשים את חבריהם עם התחפושת הכי יפה, אבל פה נוצרת הבעיה: היום התחפושת הכי יפה נחשבת לתחפושת הכי חשופה. אף על פי שילדות קטנות בגן עוד תמימות ולא מבינות כל כך את המשמעות של כל זה, ההורים שלהם נכנסים לתמונה. אני לא חושבת שהורים צריכים לקנות לילדה שלהם תחפושת שעל גב האריזה כתוב "חתולה שובבה".

אבל אסור לשכוח שההורים הם אינם היחידים שמשחקים תפקיד בעניין, בטח לא כשמדובר בילדים בוגרים יותר, בגילאי בית הספר, להם ישנה מודעות גבוהה יותר. קשה לי להבין מאיפה נובע הצורך לחשוף את הרגליים או הכתפיים עד כדי כך במסגרת החגיגות. הרי אל תשכחו שישנם טיפוסים שמסתובבים בין חגיגה לחגיגה ומנצלים את העניין באופן אסור, ובמקרה כזה תמיד צריך לחשוב מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות.

צעירים וצעירות - כשאתם הולכים לבית הספר, אל תשכחו שאתם מסתובבים ליד הצוות של בית הספר והחברים שלכם. תחפושת חשופה לא מכבדת את הסובבים אתכם ובטח לא את עצמכם. מה שהכי עצוב לי זה שהורסים את גיבורי הילדות. אני לא זוכרת את שלגיה בחצאית מיני ואת כיפה אדומה במחוך. אני לא באמת יודעת מה עובר בראש של הילדים הקטנים שרואים ככה את "גיבורי הילדות שלהם". אני הייתי מסתכלת פעמיים במראה לפני שאני אצא מהבית.

תחבורה ציבורית בשבת זה צדק חברתי?

Sun,20 Mar 2016 11:34:28 +0200

חברה וקהילה

זוהי רק תחילת המאבק ישראל חופשית

פעילי רעננה חופשית יצאו שבוע שעבר, בשעות הצהריים המוקדמות ל-'מול הפארק' ברעננה, והחתימו בדוכן הסברה את העוברים והשבים על עצומה למען תחבורה ציבורית בשבת באזור השרון.

זוהי רק ההתחלה אומרים הנהלת "רעננה חופשית", בדוכן לא היו עימותים כלל ואף גורמים בתנועה ציינו כי: "האווירה הייתה טובה מאוד והתושבים התעניינו בפעילות והביעו הזדהות".

לכתבה המלאה

אני חילוני מוחלט. אני נוסע בשבת, מדליק אש בשבת, מוותר על תפילה בבית הכנסת מידי יום ולא צם ביום כיפור. בכל זאת, אני אוהב את השבת, אני אוהב את השקט של שבת. בנינו, מי לא אוהב את השבת? החיילים חוזרים הביתה, הנערים מקבלים הפסקה קצרה מבית הספר, להורים יש זמן להקדיש לילדים הקטנים. אני גם אוהב את שישי בלילה, אני יכול לצאת, להנות, לבלות, לראות סרט, לצאת לפאב, לצאת למסיבה. או שבעצם לא.

כשהעם זועק על צדק חברתי הוא מדבר על צדק חברתי אמיתי. הוא מדבר על אם בפריפריה שמשתכרת בשכר מינימום, שיש לה יום אחד בשבוע לבקר את הילד שלה בעיר הגדולה רק יום אחד בשבוע ולא, אין לה כסף לאוטו. צדק חברתי מדבר גם על חיילים ששישי - שבת אלו ימי הפורקן שלהם ורוצים לצאת למסיבה ולשתות, ולא, משכורת צבאית אינה יכולה לממן רכב, ושלא נשכח לרגע ש-"אם שותים לא נוהגים".

צדק חברתי מדבר על זוג הורים שרוצים, באמת רוצים, לקחת את הילד ביום שבת לסרט או לספארי להעניק זמן איכות משפחתי אמיתי. מהותה של המחאה החברתית, שצצה לה בחודשים האחרונים מדברת על מעמד הביניים ומטה. אלו שלא בהכרח זכו לרכב עם דלקן צמוד ולבני הנוער, העתיד שלנו.

הצדק החברתי מוצא את עצמו מתנגש בסוגיית השבת, יחד עם "המדינה היהודית", או יחד עם האוכלוסיה המסורתית-דתית-חרדית בעלת השפעה ומשמעות, ובצדק, אנחנו עם אחד. השאלה האמיתית, שישאל כל אדם מאותן דוגמאות שהצגתי, היא: "למה שאותו אדם שומר מצוות יעלה על האוטובוס בשבת?".

שאלה טובה, אך היא אינה השאלה היחידה. ישנן עוד הרבה שאלות. הרי, שירותי הצלה וחירום הם פיקוח נפש ופועלים בשבת, הלא כך? אז מדוע, שאותו רופא לא יוכל לבלות את ליל שישי בביתו בארוחה משפחתית ואם יעשה כך, למה שייאלץ לקחת מונית (ולחלל שבת כך או כך בדרך לעבודה?), למה ששלושים מכוניות ששוות לאוטובוס אחד ייסעו בשבת, הרי זהו גם חילול שבת גדול יותר, רעש גדול ומסיבי יותר, ובעיקר זיהום סביבתי גדול.

כ-300,000 מכוניות חדשות עולות מידי שנה על הכבישים, האם זה אינו חילול שבת? מה לגבי כל המפעלים שדואגים שהמדינה תתפקד ביום ראשון? האם גם עליהם צריך לוותר? הרי מפעלים עובדים בשבת, אחרת יום ראשון יושבת גם הוא לחלוטין.

ויהיו שיגידו, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם. 800 מכוניות חדשות מידי יום על הכביש, 300,000 בשנה. מדוע לקיים תח"צ הולמת? אולי הנתונים האלו אינם מוכיחים את הצורך הדחוף בתחבורה ציבורית הולמת? הרי מי יוותר על האפשרות לנטרל עצמו לחלוטין למשך יום שלם ועוד ביום החופש שלו? אם אתם רוצים לשמור על צביון השבת, מדוע אינכם מורידים את העומס בכבישים? הרי הורדת העומס בכבישים היא הורדת העומס מכוחות החירום וההצלה, הורדת העומס מתחנות הדלק, הורדת העומס מכל מה שפוגע כביכול בצביון השבת.

ואחזיר אתכם רגע לאחור, על אף כל הנתונים ימשיכו ויגידו כי לא הגיוני, שבמדינה יהודית יפעלו קווי אוטובוס בשבת. מבחינתי? בסדר גמור, בואו נסגור לחלוטין את המדינה בשבת. אין מכוניות, אין שירותי הצלה, אין טלפונים אין רדיו. פרצה מלחמה? לא תדעו. פיקוח נפש? אין את מי להזעיק. המדינה נעולה בשבת האם ככה אתם מדמיינים את המדינה היהודית שלכם? הרי ישנו הבדל עצום בין מדינה יהודית ומדינת הלכה והטיעונים חסרי השחר נגד התח"צ הם טיעונים המצדדים באופן מובהק במדינת הלכה ולא במדינה יהודית.

אחרי כל הנתונים האלו, אחרי כל ההבנה הבסיסית כי צביון השבת אינו נשמר, ומדובר באמירות זולות הגיע הזמן להגיע לבסיס ולדבר החשוב באמת. אם יש לי אוטו, אני יכול לנסוע לים בשבת אם אין לי אוטו, אני לא יכול. איני מכריח אף אחד לנסוע בשבת, אך אותי מכריחים להיות כבול ביום המנוחה שלי. זוהי מדינת ישראל.

>> תחבורה ציבורית בשבת באזור השרון?

>> חתימה על העצומה הקוראת ל"הפעלת תח"צ בשבת"

טור דעה: חשיבות למידת מורשת יהודי ארצות האיסלאם

שיר אזרף — Wed,02 Mar 2016 14:44:43 +0200

סבתא שלי נולדה במרוקו, גם הסבתא השנייה ושני סביי. אני, הנכדה שלהם, שנולדה כאן, בישראל, למדתי על חייהם במהלך כל שנות לימודיי, רק שלושה שיעורים, אולי פחות (באותם שלושה שיעורים, למדנו על כ-15 מדינות שונות). היום, בצעד אולי קטן, אך מאוד משמעותי השיקו במשרד החינוך את "וועדת ביטון" שתבחן את שילובם של תכנים על קהילות המזרח וספרד במערכת החינוך, ובעיניי זו אחת ההחלטות החשובות שקיבל המשרד בזמן האחרון.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

כשהייתי קטנה, סבתא שלי סיפרה אינספור סיפורים על החיים שלה במרוקו, על התפילות והחלומות להגיע לארץ ועל העלייה לישראל. היא סיפרה לי שהם נכנסו למשאית ירקות כדי לברוח ממרוקו, איך הם עברו "שבעה מדורי גיהנום", על פיה, כדי להגיע לכאן. מספינה לספינה, שהות של זמן ממושך בצרפת, ואז עוד ספינה ומחלות ואחים שמתו בדרך. היא סיפרה לי איך הם הגיעו לארץ וגרו בספק צריפים ספק אוהלים ואיך הם פלשו לבתים נטושים ועל כך שייתחסו אליהם כעוף זר, שאין לו בכלל מקום בארץ. את כל זה היא סיפרה לי - ולא המורה להיסטוריה.

במשך כמה שנים טובות, בהם למדתי היסטוריה תהיתי לעצמי מתי נלמד סוף סוף את הסיפורים המרתקים האלו, על ילדות שהתחתנו בגיל 12 כדי שהמוסלמים לא יתחתנו איתן ועל הפחד, החששות, התקוות והחלומות של יהודי ארצות האיסאלם. אבל זה לא הגיע, כמעט אף פעם, למעט כמה שיעורים בודדים שלמדנו במהירות כי זה כבר היה כל כך צמוד לבגרות.

אף פעם לא הצלחתי להבין איך ייתכן שתלמיד יסיים 12 שנות לימוד עם בגרות בהיסטוריה ולא יידע כמעט כלום על הסבים והסבתות שלי ועל אלו מתימן, מאלג'יר, מסוריה, ממצרים, מעיראק ומעוד כמה וכמה מדינות. ככשמעתי על "וועדת ביטון" שתבחן שילוב תכנים על עולם התרבות וההיסטוריה של קהילות המזרח וספרד במערכת החינוך, חשתי שסוף סוף למישהו אכפת. לרב, אני מתנגדת גדולה למרבית מתוכניות משרד החינוך, אך ההחלטה הזאת היא החלטה נבונה והכרחית כל כך.

ברור לי שיהדות אירופה תפסה מקום משמעותי בהקמת המדינה, ברור לי שהשואה חייבת להילמד - וכמה שיותר. אבל עם זאת ברור לי שתלמיד בישראל חייב לדעת מה עברו יהודי ארצות האיסלאם, על האנטישמיות המוסלמית, הרדיפות, הגירוש מארצות ערב. ברור לי שתלמיד חייב לדעת מה קרה ב"אגוז", להכיר את סיפורי המעברות ואת פרשת ילדי תימן. כי לא לכולם יש סבתא שתספר להם הכל.

את הבגרות בהיסטוריה כבר סיימתי, אך אני יותר מאשמח אם בקרוב אחיי הקטנים יבקשו ממני עזרה בשיעורים בהיסטוריה ואני אמצא שם את הסיפור של הסבים והסבתות שלי, של אלפי סבים וסבתות בארץ, את הסיפור של חלק גדול וחשוב מהעם שלי. חלק שאני גאה להיות שייכת אליו. כל מה שנותר כעת הוא לברך על השקת "וועדת ביטון" ולקוות שהדיבורים יהפכו גם למעשים.

דעה: ״ההצעה נותנת יותר מידי כח - בידיים מועטות״

אור ישראלי — Thu,18 Feb 2016 13:59:44 +0200

"החוק להדחת חברי כנסת חוטא למהות הכנסת והדמוקרטיה". כך התבטא אתמול הנשיא העשירי של מדינת ישראל, מר רובי ריבלין בנוגע ל"חוק ההשעיה". חוק ההשעיה היא הצעה לתיקון בחוק יסוד הכנסת שהציע לפני ימים אחדים
בנימין נתניהו, ראש הממשלה. החוק, שנולד בעקבות ביקורם של באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, חברי הכנסת של "הרשימה המשותפת" בבתי משפחות מחבלים שנהרגו בגל הפיגועים האחרון על ידי כוחות הביטחון לאחר שניסו לבצע פעולה חבלנית. אם ההצעה של ביבי תצלח את הצבעת הכנסת ואת הוועדות השונות, כל חבר כנסת יוכל לסלק חבר כנסת אחר מן הפרלמנט הישראלי, ובלבד שיהיה לו רוב של 90 חברי כנסת שיתמכו בסילוק.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

אפתח במובן מאליו: המעשה של חברי הכנסת מן הרשימה הערבית המשותפת, לא ראוי. לא ראוי אמרתי? מבייש. מבזה את הכנסת. יותר מזה. די ברור שהם מרוויחים מכל העניין ושכל פעם שטיפת דם משני הצדדים נשפכת הם מרוויחים עוד בוחרים מהמגזר הערבי. אבל, וזה אבל גדול מאוד, אסור להם להיות מושעים מהכנסת. בעיקר לא על ידי
הצבעה בכנסת.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. את זה יודע כל ילד בכיתה ד' שלומד מולדת (אזרחות לייט). דמוקרטיה, היא שלטון העם. כל ארבע שנים, אזרחי המדינה הולכים אל הקלפי ומשלשלים פתק שעליו אותיות המפלגה בה בחרו. לכל אזרח במדינת ישראל פתוחה הזכות הזו. מוסלמי, יהודי, נוצרי, בר רפאלי, אחמד, תובל שפיר ועדן אברגי'ל. המפלגה שבה נמצאים חברי הכנסת הסוררים, היא מפלגה שנבחרה על ידי העם בדיוק בדרך הזו. אזרחי ישראל הלכו ולקלפי וקבעו שהם רוצים את האנשים הללו כחברי כנסת. האזרח החליט שהאנשים האלו, שביקרו בבתי מחבלים, ייצגו אותו. אפשר לשאול "למה?" אפשר לצאת להפגין ואפשר לפנות לבית המשפט.

במדעי המדינה קיים המושג "מיעוט" - קטגוריה חברתית אשר איננה שייכת לקבוצת הרוב השולטת בחברה נתונה (ותודה לויקיפדיה). כדי שמדינה תזכה להיות קרויה "דמוקרטיה" עליה לעמוד בכמה ערכים בסיסיים. אחד מהם הוא זכויות המיעוטים. המיעוטים במדינת ישראל (החרדים, המוסלמים, הצ'רקסים ועוד), זוכים, כראוי בדמוקרטיה ראויה לייצוג בכנסת - בית הנבחרים של ישראל. למיעוט יש חופש לבחור כרצונו את נציגי הציבור שלו, שישמרו הכי טוב (לדעתו) על זכויותיו. לערביי ישראל, בדיוק כמו לשאר קבוצות המיעוט במדינה, ניתנה הזכות הזו. חלקם, בחרו את "הרשימה המשותפת". אם החוק של ביבי יעבור, הוא יאפשר לנציגים של הרוב היהודי בישראל לרמוס למעשה את בחירתן של אותן קבוצות מיעוט שבזכות הזכויות שהן מקבלות מהמדינה מדינת ישראל נחשבת לדמוקרטיה. וכאשר הרוב מבטל לחלוטין את בחירת המיעוט, זוהי אינה דמוקרטיה.

אבל עזבו לרגע את הערכים המוזרים שלי ושל הנשיא. אולי ערכים כמו "דמוקרטיה" ו"צדק" שייכים לעבר. יש קושי נוסף בחוק שמציע ראש ממשלתנו היקר: נגיד שהיום ידיחו את חברי הכנסת הללו. אולי זה בעצם מגיע להם. מה יקרה מחר? בנט יעלה הצעה להדיח מהכנסת את זהבה גלאון כי היא שמאלנית? אורן חזן ירצה להעיף את יאיר לפיד כי הוא לא בא לו טוב בעין? הרצוג ינסה להדיח את בנט כי הקרחת שלו מסנוורת מידי?!

אם החוק יעבור, ייווצר תקדים להדחת חברי כנסת על ידי חברי כנסת אחרים. התקדים הזה יאפשר לכל חבר כנסת להציע להדיח כל חבר כנסת שירצה. מה שייתן הרבה יותר מידי כוח בידיים נורא מעטות. וכולנו יודעים מה קורה כשמעט מידי ידיים אוחזות ביותר מידי כוח.

מחאה חברתית - לאן?

Thu,28 Jan 2016 17:58:43 +0200

דעות

חום אוגוסט-ספטמבר אייל הורוביץ

השאלה הכי מעניינת שאפשר לשאול בימים אלה, לקראת סוף חודש אוגוסט, זה מה יקרה בספטמבר. האם נשכח שהייתה פה אי פעם מחאה חברתית?

האם סיני שמעבר לגבול המערבי של ישראל תהפוך ל"מערב פרוע" כמו שראינו בפיגועים האחרונים? ומעבר לגבול הצפון, מה יהיה סופה של המחאה בסוריה?

כל אלה שאלות חשובות עם השפעה ישירה על החיים בישראל אבל כששואלים מה יהיה בספטמבר מתכוונים רק לשאלה אחת: מה יהיה עם הפלשתינאים.

לטור המלא

הרבה לילות ללא שינה עברו על השרים ויועציהם. חלק מהם, בעיקר האנשים עליהם הוטלה האשמה, הציגו את המחאה כלא צודקת, אנרכיסטית ו"סמולנית". רק בשביל להגיד בסוף שאולי יש משהו בדברי המחאה. ואל תדאגו, ביבי שר העל לאסטרטגיה כלכלית כבר יחשוב על משהו. שר על? הוא גיבור על!

לעומת זאת, כל מיני שרים זוטרים למיניהם לא ידעו אם לתפוס "טרמפ" על העגלה או לקפוץ להגנת המנהיגות. בסוף הם עשו גם וגם. ככה יצא שלא ברור אם האנשים שקובעים את העתיד שלנו נגד או בעד, העמדה שלהם הייתה מבולבלת. עכשיו, כמה נוח, הבלבול נפתר. לא צריך עוד לגמגם תשובה לא ברורה לכתבים, הם כבר לא ישאלו אותם יותר.

עכשיו מגיעה הסיבה החדשה למה מחאת האוהלים היא מיותרת ואף מסכנת את ביטחון ישראל. כן כן, מסכנת את ביטחון ישראל קראתם נכון. הסיבה היא שבשביל לענות על הדרישות יש לקצץ בתקציב הביטחון, ובימים כאלה זה ברור שאי אפשר.

במילים אחרות: זאת הנוסחה הידועה שאפשר בתקציב או לקנות טנקים או לשפר מערכות ציבוריות לא מתפקדות. נכון, בריאות זה חשוב וחינוך זה העתיד, אבל על חשבון טנקים? השתגעתם? זה המסר החדש, שעובד לטובת כולם. הרי זה משתיק את הביקורת אז זה טוב לממשלה, לטייקונים ולכל יועציהם. והעם? זה מוריד לו אבן מהלב. זה לא שחלילה מרמים אותו, זה פשוט שצריך טנקים. מי יגיד לא לצורך להגן על המדינה?

האמת היא כמובן שונה ויותר מורכבת. נצא מנקודת הנחה שתקציב הביטחון הוא קדוש ואין בו אפילו קמצוץ של בזבוז או חוסר יעילות. כל חייל יודע לספר כמה חוסר יעילות ומקום לשיפור יש במערכת אבל אתעלם מזה, שחלילה לא יאשימו אותי בפגיעה בביטחון המדינה.

גם אם בתקציב הביטחון לא נוגעים, עדיין יש הרבה כסף.

אני מדבר כמובן על כסף שבא ממיסים. המס בישראל על עשירים וחברות הוא נמוך וככה זה צריך להיות לפי התפישה של ראש הממשלה. אבל חלילה, לקחת עוד כסף מעשירים? זה לא יעלה על הדעת!

שיהיה ברור, אין זאת קנוניה להלאים את כל הרכוש של העשירים ולחלק לעניים. לא מדובר במהפכה קומוניסטית או באיזה סיפור על רובין הוד.

מדובר כאן על למתן את החזירות בארץ ולתת לאזרחים בארץ שירותים טובים יותר. בכסף הזה אפשר גם להשתמש למטרות הצבא, כמו תלוש משכורת גבוה יותר לחיילים בקרבי. עכשיו כשהנוסחה היא הקלות במס לעשירים מול חיילי קרבי נכון שזה נראה אחרת?

זאת הקלות שבה אפשר לעבוד על אנשים, או לפחות לנסות. כבר ראיתי את הכותרות שזועקות שהמחאה היא נגד הגנת המדינה כי היא רוצה למצוץ את תקציב הביטחון. סיסמאות על כך שכאן זה לא שוויץ או סקנדינביה מופיעות בכל מקום. אבל האמת היא שביטחון הוא המפלט של כל מי שהותקף.

הרי מול הטיעון של פגיעה בביטחון אף אחד לא יכול לעמוד, גם אם בכלל אין צורך לקצץ בתקציב הצבא.

מה יהיה הטיעון הבא נגד המחאה? אינני יודע, נדמה לי שכבר הכול נאמר וצריך דמיון פורה בשביל לחשוב על דברים חדשים. אבל אני מקווה שיגידו דברים חדשים. כי זה יהיה סימן שהמחאה ממשיכה, שהגחלת נשמרת. גם אם יהיו כמה שבועות או חודשים שישכחו מהמחאה, מה שמשנה באמת זה יום הבחירות. על המחאה נכפתה תרדמת קיץ מאולצת אבל עד הרגע המכריע יש עוד זמן, ואני אישית לפחות מקווה שהמחאה תכה גם ברגע האמת.

מחאה אחרונה, "פוש" אחרון.

Mon,14 Dec 2015 23:10:08 +0200

הלילה תיערך "הפגנת המיליון". ההפגנה שאמורה לתת לכל המאבק החברתי שפתאום פרץ אל חיינו, סוף אופטימי. יש שקוראים לזה "אם כל ההפגנות" אבל מבחינה כרונולוגית, זאת באה אחרונה, ולפי התכנון לא יבואו אחריה. לפחות לא בזמן הקרוב.

הסיבה שהצעדות ההמוניות יעצרו היא שמוטב לעצור את הכול לפני שהאוויר יוצא מהמפרשים. המחאה כבר איבדה את הכוח שלה בגלל ההסלמה בדרום וזה בעצם ניסיון אחרון לאגד את כולם בנושא החברתי, לפני שמפרקים הכול ומחכים עד לבחירות.

הם כנראה גם יודעים שככל שנתקדם לסוף ספטמבר, אור הזרקורים יופנה מהם לעבר הפלשתינאים והפרשנים הצבאיים, יוצאי הצבא והמשרתים בצבא. 20 לספטמבר, מועד ההכרזה על מדינה פלשתינאית, הוא יום העלייה על מדים של התקשורת. מארגני המחאה כנראה יודעים את זה, הרי כבר כתבתי על זה בטור הראשון שלי...

אז לפני שהאוהל מפורק, שהצעדות הופכות להיות של לובשי מדים, והדיבור הוא על הסאגה הבלתי נגמרת עם הפלשתינאים, בואו נתרכז לרגע, קצת במחאה החברתית.

אנשים עם אינטרסים (ממשלה, טייקונים, אנשי דוברות למיניהם) האשימו את המוחאים כבר בהכול, בשמאלנות, אנרכיסטיות, אוכלי סושי ועישון נרגילות. חוץ מהאשמה על השמעת ג'סטין ביבר, נדמה לי שכבר נאמר הכל. ובכל זאת, למרות כל הגורמים נגד המחאה, היא שרדה. היא שרדה גם את מרגול, שדיברה נגד המחאה ואז גנבה גם את הפוקוס עם החקירה במשטרה (זה נדמה כאילו היא עושה הכל בשביל שהמחאה לא תצליח...). במהלך הפרשה נחשפו דברים חמורים בנוגע לעולם הזמר המזרחי וכוכב נולד, אבל גם חומר הנפץ הזה לא הרג את המחאה.

איך זה שהמחאה לא מתה? כנראה שזה בגלל שהדרישות כל כך צודקות, שאין מה לעשות, כל דבר אחר נדחה לצד. כשמעמד הביניים קורס, עולם הבידור והזוהר צריך להצטרף למען האנשים, או להידחק הצידה. כל דבר אחר פשוט לא יהיה רלוונטי.

המחאה מאוד פופולארית, וזה חוצה מגזרים, מגדרים ומצביעים של כל המפלגות.

אבל למרות שבארץ חיים יותר מ-7 מיליון אנשים, וסקרים מראים שרובם המוחץ תומך במחאה, לא בטוח שהיום הפגנת המיליון תגיע למספר שהציבה. לא בגלל מרגול, לא בגלל מחבלים ולא בגלל עולם הפשע. אלא בגלל אדישות.

אחרי שכולנו הבנו שיש בעיה, או לפחות רובנו, צריך להבין למה הבעיה לא נפתרת. התשובה היא אדישות. בעיות לא יפתרו אם נאמר לעצמו בלב "זה באמת לא צריך להיות כך". גם אם נאמר זאת לחברים ואז למחרת נשכח, זה לא ישנה. שינוי עושים ברגליים.

בשביל שהשלטון יהיה של העם, העם צריך לצעוד. נשארה רק עוד צעדה אחת, המחאה צריכה ממכם רק עוד "פוש אחרון". בשביל שלקחי המחאה יישארו איתנו עוד זמן רב, אקורד הסיום צריך להיות כמה שיותר מרשים ורועש על ידי אנשים שיוצאים להפגין. כי הרי מה שנחרט בזיכרון בסופו של דבר, זה הסוף.

>> לטור הקודם של אייל הורוביץ: מחאה חברתית - לאן

>> הצטרפו לעמוד הפייסבוק של פרוגי