עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אופק פסח: "אהיה נאמן לדמות, אבל לא במחיר שייפגע לי בבריאות"
• ריב או לא: מה קרה בין ליאל אלי לקייסי זפטה?
• נתנו כלים כלכליים: זה מה שקרה בפסטיבל "הדור שישנה את העולם"

פרסי ג'קסון

אחת הסדרות היותר מפורסמות העוסקות במיתולוגיה, ואולי אף זו שחיזקה את כל הז'אנר של ספרי פנטזיה מבוססים מיתולוגיה היא - פרסי ג'קסון. הסדרה עוסקת בילד המגלה כי אביו הוא האל הים פוסידון, וזמן קצר לאחר מכן נקלע להרפתקאות רבות המערבות אלים מיתולוגיים ומיתוסים רבים. הסדרה הצליחה לכבוש את ליבותהם של אלפי ילדים ברחבי העולם, קיבלה עיבודים מצליחים על המסך ולסדרה בעלת 10 ספרים.

© הוצאת כנרת זמורה דביר

בני הנפילים

תאמינו או לא סדרת הספרים הבאה עוסקת במיתולוגיה יהודית! כן, כן, אפשר להגיד שיש דבר כזה. "בני הנפילים", שנכתבה על ידי סופרת יהודייה אמריקנית, מביאה מוטיבים רבים מהיהדות אל ספריה, דבר ההופך את הספר למעניין מאוד וגם קצת "משלנו". כמובן שיש בספר מאפיינים רבים של ספר נוער קלאסי כמו התאהבויות ומערכות יחסים בין בני נוער בנוסף לפנטזיה והמיתולוגיה הרבים.

© גרף צעיר

מאלאדר

לא רק בגזרה האמריקאיות ישנם סדרות סרטים מבוססי מיתולוגיה כי אם גם פה בישראל. מאלאדר, היא סדרת פנטזיה ישראלית לבני הנעורים שמלבד היותה עוסקת בסוגיות המעסיקות כל בן נוער כמו התבגרות, התאהבות ובעיות אישיות למיניהן. היא מערבת בתוכה לא מעט אלמנטים ומאפיינים של מיתולוגיה יהודית המתבלים את הסדרה והופכים אותה לחדשנית ומעניינת.

© הוצאת ידיעות ספרים

מגנס צ'ייס

מבית היוצר של פרסי ג'קסון, רק שהיא לעומתו עוסקת במיתולוגיה נורדית במקום ביוונית. העלילה מספרת על נער יתום המגלה את יום הולדתו ה-16, בעת שנרצח על ידי ענק האש. אומנם זה מתחיל טראגי, אבל מדובר בסדרה מצחיקה שנונה, סוחפת ואנחנו לא יכולנו שלא לאהוב אותה. בעינינו? היא טובה כמעט כמו פרסי ג'קסון (שאגב מפציע בה לתפקיד אורח לצד גיבורים נוספים כמו ת׳ור!).

© כנרת זמורה דביר

מלאכיות עליון

נסיים עם סדרה ישראלית נוספת שגם היא עוסקת במיתולוגיה יהודית והיא החדשה ביותר ברשימה שלנו! הסדרה כוללת נכון לרגע זה שני ספרים בלבד ועוסקת בארבע אחיות המגלות יום אחד שהן מלאכיות עליון ותפקידן להגן על האנושות. במהרה הן מגלות דברים חדשים רבים על גורלן ונכנסות להרפתקאה סבוכה המערבת אלמנטים יהודיים רבים, שדים מספרות חז"ל ועוד...

© הוצאת נעמה בר שירה

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הפלאש: האם זה הסרט שישנה את כל מה שחשבנו על DC?
• מיקה סגל: "חיכיתי לצעד ממנו, עד שיום אחד אני כתבתי לו"
• רואים כפול: עד כמה "לעוף על אנה" מזכירה את "כפולה"?

משפחה של שקרנים / א' לוקהארט

ממליצה: שיראל נר

קרי סינקלייר היא הבכורה מבין 3 בנות המשפחה וכל קיץ היא נוסעת יחד עם משפחתה לאי הפרטי שלהם ונופשת בו יחד איתם, אבל לקרי יש סוד. "משפחה של שקרנים" מתאר את האירועים שקדמו לספר "היינו שקרנים" והוא גם דומה במבנהו ובאופיו לספר זה. אמנם לא צריך לקרוא את "היינו שקרנים" כדי להבין את "משפחה של שקרנים" אך בכל זאת היינו ממליצים לקרוא אותו ולו רק כדי להכנס לאווירת הספר.

בספר מתארת קרי את חוויותיה באחד הקיצים הרגילים לכאורה של משפחתה באי אך לאורך כל הספר שותלת רמזים הגורמים לנו לחשוב כי יש דברים שהיא לא מספרת לנו ומחזיקה אותנו במתח עד לסוף הספר. אנחנו לא יודעים אם זה דווקא בגלל סיבה זו או סיבה אחרת אבל קריאת הספר היתה קולחת מאוד והיה לנו קשה להפסיק, יחד עם זאת בגלל ה'בילד אפ' שנעשה לאורך הספר עד לסופו ובגלל שהתכוננו לסוף דומה כמו זה ב"היינו שקרנים" כן היה אפשר לצפות בצורה כלשהי את סוף הסיפור ואולי הוא לא יפתיע כל אחד, אין זה אומר שהספר לא מומלץ, מאוד אהבנו אותו והוא משאיר את הקורא במתח עד הרגע האחרון

"בת הלוויה" / קייטי אלנדר

ממליצה: נועם אסולין

היתומים האחרים אומרים שלמרגו יש מזל. מזל ששרדה את התאונה שהרגה את משפחתה, מזל שיש לה חדר משלה כי היא מתעוררת כל לילה בצרחות ומזל גדול שנבחרה על ידי בני משפחה עשירה לגור באחוזה הכפרית העתיקה שלהם.

אבל לא המזל גרם לג'ון ולורה סאטון להציל את מרגו מבית היתומים. מרגו נבחרה כדי לשמש כבת לוויה לבתם המסתורית אגתה. עד מהרה הבידוד שנכפה עליה מהעולם גורם למרגו להתחיל לפקפק בכל מה שהיא מאמינה בקשר לעצמה. החלומות הרעים שלה אולי הפסיקו כשהיא באה לגור באחוזת קופלנד – אבל הסיוט האמיתי רק התחיל.
הספר ״בת הלוויה״ של קייטי אלנדר הוא מותחן סוחף שלא משאיר את הקורא אדיש לרגע. מעמוד לעמוד ומפרק לפרק המסע של מרגו, גיבורת הספר, מסתעף ומתפתח וחושף את הקוראים לסיפורה העוצר נשימה של גיבורת הסיפור. "בת הלוויה" הוא מותחן אימה סוחף, מרגש, מצמרר ובעיקר - כובש.

נא להתנהג בהתאם/ יובל אברמוביץ׳

ממליץ: משה אבוטבול 

אוהבים את "האח הגדול"? בעצם גם אם לא - זה בדיוק הספר בשבילכם! את "נא להתנהג בהתאם" קראתי אי שם ב-2013, ופשוט התאהבתי. בתור אחד שאוהב לצפת בטלוויזיה, וגם חובב של הפורמט - זה הרגיש לי כמו ספר שפשוט כיף צלול בתוכו. רגע, אז מה העלילה? עונת VIP של תכנית ריאליטי בשם "בית משותף" (מעין "האח הגדול") מגיעה לסיומה ביום ה-23 שלה. הסיבה? באמצע שידור חי אירעה הפסקת חשמל כשלאחריה התגלה שאחד מדיירי הבית נמצא שרוע מת על השטיח. האם הוא נרצח? מה קרה? גיבורת הספר, דיירת בבית, מצטרפת לחקירה המסתורית. בקיצור - שילוב מנצח של תעלומה מסתורית וריאליטי טראש - מבטיח שלא תתחרטו!

"יחף על המקלדת", ספרו של אריק נני שרואה אור בימים אלה, הוא גם ספר ה-TikTok הראשון. מה זה אומר? הספר בא להנגיש התפתחות אישית בגובה עיניים ותוך כדי תנועה, בפורמט המבוסס על סרטוני TikTok. לאורך הספר שזורים 32 אתגרים המניעים לפעולה, בדיוק כמו בכל סרטון ויראלי. כל אתגר נמצא בסוף כל פרק, המתאר בצורה חושפת פרק בחייו של הסופר הצעיר. כאמור, זהו ספרו הראשון של יוצר התוכן, אריק נני, רק בן 25.

ספר ה-TikTok הראשון מנצל את הטרנד הכי חזק של השנים האחרונות - למטרה חיובית: הוא מנגיש התפתחות אישית בגובה עיניים, ובפורמט קל לעיכול עבור מי שצורכים בדרך כלל תוכן דיגיטלי, קצר וקולע, מספר לנו אריק. "אני יודע שאומרים שהצעירים של היום, בין אם הם בני 13 ובין אם בני 30, פחות קוראים ספרים ואולי אפילו מתקשים להתעמק בתוכן, בגלל שאנחנו רגילים לסרטונים קצרים בפלטפורמות דיגיטליות". 

"דווקא בגלל זה בחרתי לשתף את הסיפור שלי בפורמט הכי טיקטוקי שאפשר - כל פרק בספר כולל 'הוק', שהיא כותרת שתופסת את הקשב, הסבר קצר על מהות הפרק, כדי שלאנשים תהיה סיבה להמשיך לקרוא, תוכן אישי והנעה לפעולה, שבמקרה שלי מגיעה בצורת אתגר לקוראים".

© כריכת הספר

נני יוצר תוכן כבר שנים, עם עשרות אלפי עוקבים ומיליוני צפיות ברשתות החברתיות, כשהחזקה מביניהן היא TikTok. הוא משתמש בכוחו ברשת כדי ליצור תוכן חיובי.

"בגיל 17 עברתי מצב בריאותי מורכב שנמשך כמה שנים והשפיע מאוד על המצב החברתי והנפשי שלי״, מסביר נני. "מאז עברתי דרך ארוכה בצעדים קטנים, ומה שעטף את המסע שלי, זה השיתוף ברשתות החברתיות. קודם כל בשביל עצמי, אבל גיליתי שאני לא לבד ושהתוכן שלי עוזר לאלפים רבים של אנשים. בספר אני נותן לקוראים את הכלים, כדי שהם יבחרו מה ואיך הם מיישמים במסע האישי שלהם. כשהתחלתי את התהליך שלי הרגשתי לבד, שאני צריך מישהו שישים לי יד על הכתף ויעזור לי לעבור את המסע הזה. היום השאיפה שלי היא להיות היד התומכת הזאת, עבור הרבה אנשים, אפילו כאלה שאני לא מכיר".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by התפתחות אישית בגובה עיניים ?? (@ariknani)

יש כאלו שמרימים גבה על הגיל הצעיר?

"אני שומע גם ביקורת על הגיל הצעיר שלי. זה לא נפוץ שבחור בן 25 מוציא ספר, ועוד כזה שמדבר על התפתחות אישית. ויש לי תשובה מאוד נחרצת לזה".

שהיא?

"אני לא מגיע מהמקום של 'אני יודע ואתם לא'. אנשים כבר התרגלו לכך שמנטורים אומרים להם מה הם צריכים לעשות עם החיים שלהם, ואני לא מגיע משם. אתם יכולים לבחור לקחת את מה שאתם קוראים, ויכולים לבחור גם לא. אבל כדאי להסתכל".

"בחרתי להקדיש את החיים שלי כדי לעודד תוכן חיובי ברשתות ולהיות מקום תומך עבור אנשים שצופים בתוכן שלי", מסכם.

© everydamndayyy@

5 שנים אחרי שהחלה לכתוב את הספר, מאטיס מוציאה את ספרה הראשון "המיועד ה-21", שכבר זוכה להצלחה. בראיון היא מספרת לנו על הסיפור שעומד מאחוריו, על תקופת הכתיבה שלו ועל החיבור בינה לבין עולם הספרים, בעידן שהכל הופך לדיגיטלי.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הכוכבים חושפים את שומרי הגלקסיה שלהם
• מ"כמעט מפורסמת" אל "האולימפיים": מיכל בכר חושפת הכל
• הצביעו: אילו כוכבים תרצו לראות שוב בפסטיגל? 

© אלבום פרטי 

מאיפה הגיעה האהבה לספרים?

"הכל למעשה התחיל, כשהייתי בבית הספר היסודי. עוד לפני שהגיעה האהבה שלי לכתיבה, הגיעה אהבתי לקריאה כשהתחלתי לקרוא ספרי פנטזיה, כמו 'הארי פוטר', 'משחקי הרעב', 'מפוצלים' וה-'רץ במבוך'". 

 מהו הדבר הראשון שהתחלת לעשות כשהבנת שאת רוצה להוציא ספר?

"כשהספר שלי היה כבר ערוך, הבנתי שאני רוצה שיתפרסם ובשביל זה, חיפשתי אנשי קשר בתחום. בנוסף לכך, הלכתי עם החברה הכי טובה שלי לשבוע הספר, כשעברתי דוכן דוכן עם עותק של 'המיועד ה-21' והצעתי אותו לאנשים. חלק מהעובדים ענו שלא מוציאים ספרי פנטזיה לילדים ונוער, חלקם ביקשו לשלוח בדרך המסורתית וחלקם היו אדיבים, אך לא הייתה להם דרך לעזור. כשהגעתי לדוכן של 'ידיעות ספרים', מנהל אתר האינטרנט שלהם צחי פוקס, הסכים לתת לי ייעוץ, נתן לי את המייל שלו ושלחתי לו את העותק. מכאן, צחי העביר אותו לעורכת ספרי הילדים והנוער שלהם-עדי זליכוב רלוי, כשבמקביל גם שלחתי את הספר בדרך המסורתית ולאחר חודש וקצת, קיבלתי תשובה חיובית שזו הגשמת חלום".

איך אנשים הגיבו כשסיפרת להם שאת כותבת ספר?

"כשסיפרתי למשפחה שאני כבר הגעתי לרבע הספר, התגובה הייתה עוטפת. המשפחה שלי בכלל באה מתחום המדע ואני הראשונה מתוכם, שהחליטה לכתוב ספר. כולם אמרו לי 'כל הכבוד לך, אם נהנית מזה תמשיכי ותפרחי' ובאותה התקופה, אף אחד מאיתנו לא חשב על הוצאת ספר, הכל היה בגדר תחביב. בלי הרוח הגבית של המשפחה, לא הייתי מצליחה להתקדם". 

"זה כנראה אחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי" © צילום: איציק בירן

איך הגבת כשהעורכת אמרה לך שמעוניינת להוציא את הספר שלך?

"זה כנראה אחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי" משתפת מאטיס. "הכל קרה לפני שנתיים, כשהייתי בצרפת וזוכרת שקיבלתי את המייל, פתחתי אותו ומי שהיה לידי באותו הרגע, יתאר אותו כצעקה גדולה וכהתרגשות בלתי פוסקת. המשפחה שלי בזמן הזה הייתה במטבח, אני הייתי בחלק אחר בבית וכששמעו שצעקתי כאילו ראיתי חרק, הם באו בריצה וראו שקפצתי מאושר, כי יש מישהו שמעוניין להוציא את הספר שלי". 

ספרי לנו על העלילה של "המיועד ה-21"

"הספר מתמקד בפיטר מיילס-נער אמריקאי טיפוסי לחלוטין בן 17, שחייו עומדים להשתנות ב-180 מעלות. בעל כורחו, פיטר מוצא את עצמו במיונים למשלחת נוער לפלנטת 'נור', כשהמיונים מתקיימים במקום שנקרא 'האחו'. במהלך הספר, חלק מהדמויות מתגלות עם כוונות טובות, חלק פחות טובות ואנחנו נחשפים, יחד עם פיטר ושאר הגיבורים להמון רגשות כמו הומור, תקווה, תחרותיות ומסתורין. השאלות האמיתיות של הספר, הן מי יהיו 21 הנערים, שיישלחו לפלנטת 'נור' וכמה רחוק ילך פיטר בשביל המשלחת". 

ומאיפה הגיע הרעיון לספר? 

"כשטיילתי פעם ביפן, נסעתי ברכבת שנראתה לי עתידנית וחלפה בראשי המחשבה, שאם הרכבת הייתה חללית, זה היה מגניב אם הייתי יכולה לטוס לחלל. כאן חשבתי לעצמי, למה שלא תהיה קבוצת נערים שטסה לחלל וכך, עלה הרעיון לספר שהתחלתי לכתוב, באותה הנסיעה ברכבת". 

את הספר התחלת לכתוב בגיל 15 ובשלב מסוים עצרת, למה?

"לפני שהתחלתי לכתוב את 'המיועד ה-21', היו עוד כמה ספרים נוספים שניסיתי לכתוב. כשחזרתי מיפן לארץ, חשבתי ואמרתי לעצמי 'פרק ראשון זה נחמד, אבל כרגע לא דחוף לי להמשיך מעבר לזה והחלטתי לשלוח את הספר למגירה".  

© אלבום פרטי

ומה הוביל אותך להמשיך אותו? 

"לפני הכל, הקורונה הייתה בשבילי תקופת מורכבת, התחלה של זמן פנוי ואני בן אדם שצריך תעסוקה. התחלתי מלעשות סדר בחדר ואז מצאתי את המחברת שבה כתבתי את תחילת הספר עם הכתב הירוק, קראתי אותה שוב והיא נשמעה מעניינת. מה שעשיתי ליתר ביטחון, העתקתי את המחברת למחשב כקובץ 'word' ובלי ששמתי לב, כבר כתבתי את הכותרת לפרק השני, יום למחרת לפרק השלישי  ולאט לאט, צברתי תאוצה עם הכתיבה".  

אי פעם העלית על דעתך, שתוציאי ספר משלך בגיל כה צעיר?

"האמת היא, שאני לא חשבתי שאוציא ספר. כשהייתי קטנה, לא הייתי מהילדים שיש להם חלום מוגדר, כמו ילדים שרוצים להיות רופאים, שחקנים ולא חלמתי להיות סופרת. עם הזמן, ראיתי שאני אוהבת לקרוא ובשלב מאוחר יותר, ראיתי שאני אוהבת לכתוב. החלום להיות עם ספר ביד מעולם לא היה קיים ורק לאחרונה, העובדה שהוצאתי ספר מתעכלת בשלבים בראש שלי". 

מהו הספר שהכי אהבת לקרוא עד היום? 

"אני חושבת, שסדרות הספרים הטובות ביותר שקראתי בכל הזמנים, הן ׳הארי פוטר׳ ו-׳גיבורי האולימפוס׳, שאלו שתי סדרות שמאוד אהבתי לקרוא כי העולמות שהספרים הללו יצרו מגוונים, עשירים בדמויות, מלאים בדמיון ואני מוחאת כפיים לסופרים, שהרגישו את הדמויות כמו החברים הכי טובים שלהם. כשאני כותבת ספר, אני מרגישה את התגובה הבאה של הדמויות שלי, כי לאט לאט אני לומדת להכיר אותן וגם בדיאלוגים, אוכל לומר איזו דמות תגיב, האם התגובה תהיה בנימה צינית וגם אדע להגיד, מה יהיו הוויות הפנים שלהן. בנוסף, הספר שהכי השפיע על כתיבת ספרי, הוא 'הרץ במבוך' ".

איזו בחינה?

"התוכן של הספר הזה מאוד משך אותי, מהבחינה שהוא מתאר עולם של נערים שיש להם מטרה כלשהי. כמו ב-'רץ במבוך', גם בספר שלי קיים האלמנט, שהנוער הוא המפתח להצלת דבר מסוים".   

מהן העצות הכי טובות שלך, לבני נוער שרוצים להיות סופרים?

"העצה הראשונה שלי, היא שכל מי שמאמין שרוצה להיות סופר, שיתחיל לכתוב מה שעולה לו בראש ויתגבר על המחסום הספרותי, של הדף הריק שמולו אתה יושב ולא יודע מאיפה להתחיל. הדבר השני, זה לתת לדמיון לזרום ופשוט לצאת מגבולות ההיגיון. המכנה המשותף, ביני לבין הקוראים שמשתפים אותי על חווית הקריאה גם ברשתות, הוא ההנאה שלהם מרגעי השיגעון בספר, שאותם הכי נהנתי לכתוב. לכן, הטיפ שלי לבני הנוער הוא להעז בכתיבה, לא לפחד להשתגע, לצאת מהבנאליות ולכתוב כל מה שבאמת רוצים. בסופו של דבר, הקוראים נהנים מנפילות חדות בסיפורים, ממתחים ומרגעים לא צפויים, שמרימים להם את הרצפה מתחת לרגליים".   

מהן השאיפות שלך להמשך? 

"השאיפה שלי, היא בעיקר להמשיך להנות לכתוב. אני יכולה לספר, שאני עובדת על הספר השני בסדרה כבר במשך שנה, כשאני כבר לקראת סיומו וגם הספר השלישי, נמצא בגדר מחשבה. כל עוד אני חווה הנאה מהכתיבה, התחושה היא מאוד מספקת". 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• האחים סופר מריו: "יריית פתיחה טובה לסרטי הקיץ"
• המתיחות שהכי הצחיקו אותנו
• צאו לטייל: כל האטרקציות הכי שוות בפסח! 

לאחרונה, אחרי שנים שלא הוציאה ספר חדש, בכר הוציאה דרך הוצאת הקיבוץ המאוחד את הספר החדש שלה "האולימפיים". אותו ספר, שאורכו כ-520 עמודים, נכתב במשך כשש שנים ושוזר את סיפורם של שתי עולמות- האחד דיסטופי ודיקטטורי (אשר מתכתב עם סיפור מהמיתולוגיה היוונית) והשני דמוקרטי וחופשי, שמציג לנו זווית ריאליסטית. הסיפור מסופר מחמש נקודות מבט שונות- שני נערים, שתי נערות ואמא אחת. העלילה מתרחשת תוך מרוץ נגד הזמן ומביאה לקצה שאלות מורכבות המעסיקות בני נוער, כמו שאלות של זהות, התבגרות, אהבה, נאמנות, פרספקטיבה וחברוּת. בראיון מיוחד עם הסופרת היא מספרת על תהליך כתיבת הספר, פריצת הדרך שבאה עם הסרט "כמעט מפורסמת", היצירה של ספרים לנוער של היום וגם- את מי היא הייתה מלהקת לאדפטציה על הספר החדש?

את הספר הראשון שלך הוצאת בגיל 17. מאיפה באה ההחלטה ואיך מוציאים ספר בגיל כל כך צעיר?

"הספר הראשון שלי, בניגוד לחמישה הבאים שהם ספרי פרוזה, היה ספר שירים. כתבתי מאז שהייתי ילדה ממש קטנה, מאז כיתה ב'. יצא לי לכתוב באותה תקופה המון שירים שנכתבו למגירה. כשהייתי בכיתה י', התפרסמה הודעה במעריב לנוער על תחרות כתיבת שירים, כאשר הפרס הראשון היה פרסום של ספר. יש משהו שמלווה אותי מאז שאני נערה, שאני תמיד מעדיפה לנסות- גם אם בסופו של דבר לא אצליח. בסופו של דבר, עדיף לחיות בידיעה שניסיתי גם אם נכשלתי, מאשר שלא ניסיתי בכלל. אז החלטתי לשלוח וזכיתי בתחרות, בעקבותה פרסמתי את הספר שנקרא 'מחסומים ואשליות'. הספר היה מאגר של שירי אהבה ושברון לב של גיל ההתבגרות. זאת הייתה פעם ראשונה שילדים מהשכבה שלי ידעו שאני כותבת, זאת הייתה חשיפה ראשונה של הדבר הזה. בשלבים מאוחרים יותר, הספרים שכתבתי היו פרוזה, אבל הקונספט של להעז נשאר. אותו עיקרון של תעוזה היה מה שהוביל אותי בין היתר לכתוב שירים עם שירי מימון".

איך זה קרה?

"חברה שלחה מייל וכתובת המייל של שירי הופיעה שם, היה לי שיר אחד שכתבתי והחלטתי לשלוח לה אותו. באותו מייל אני ממש התנצלתי וכתבתי משהו בסגנון 'אם את לא אוהבת, אני מצטערת שהפרעתי'. אחרי שעתיים היא ממש התקשרה אליי, אני זוכרת שממש הופתעתי. היא אמרה לי שהיא ממש אהבה ושאלה אם יש לי עוד שירים. כמובן שלא היו לי, אבל אמרתי שכן, ככה שאחרי השיחה ישבתי וכתבתי במשך שבוע. יצא לי לעבוד איתה ועם דור דניאל על השיר 'חלק ממך', אחר כך על פרויקטים בינלאומיים שהיא עשתה ובהמשך כתבתי שני שירים לפסקול של הסרט 'כמעט מפורסמת', שעשו על סדרת הספרים שלי".

בסרט "כמעט מפורסמת" עבדת עם שמות גדולים כמו ניב סולטן, נועה קירל ועומר דרור. איך נראתה העבודה איתם?

"הצוות של 'כמעט מפורסמת' היה מדהים בעיני! המלהקת גלית רוזנשטיין עשתה עבודה מדהימה ונתנה לי תחושה טובה לאורך הדרך, היא הזמינה אותי לאודישנים ושילבה אותי בתהליך. בסופו של דבר, המלהקים והבמאי קובעים מי משתתף בסרט ונעשתה עבודה כל כך מדויקת. הצוות של השחקנים היה מדהים, לצד כל השמות שציינת היו גם שחקנים כמו עמית יגור, מור פולנוהר, נואל ברקוביץ'... הייתה אווירה מדהימה על הסרט, כולם בלי יוצא מן הכלל השאירו את האגו בדלת והייתה תחושה של חברות עמוקה. לפנינו, מבחינת סרטי נוער ישראליים, היה את הסרט של ׳גאליס׳ - אבל הוא נשען על סדרה שהייתה הרבה זמן באוויר. בניגוד אליה, הסרט של 'כמעט מפורסמת' היה עיבוד ראשוני לספר. הייתה תחושה שאנחנו יוצרים משהו טוב ביחד, אבל גם מעורר מסר ומחשבה. כתוצאה מכך, כולם באו לתת את עצמם במיליון אחוז. למשל, נועה (קירל- ש.מ) הייתה מדהימה ומקצועית. מעבר לזה שכולם היו מקצוענים, הם נשמות טובות אחד אחד. בזמן הצילומים היה לי כיף לעבוד איתם, לראות מהצד את התחושות שלהם על הדמויות ומה הם מביאים לדמות שהם שיחקו".

© טליה רוזין, באדיבות yes

"אני ירושלמית במקור וגם ניב סולטן, אז היו לנו הרבה נקודות חיבור. בזמנו היא אמרה שלקחו אותה לסרט הזה, כי באותו שלב היא באמת הייתה כמעט מפורסמת. אחרי הסרט, אבל לא רק בגללו, כולם נהיו כשרונות מטורפים. ככה שהיא כבר לא כמעט, אלא ממש מפורסמת. אני נורא שמחה בהצלחות שלה ושל נועה, שתיהן נשים שעובדות מאוד חזק ונותנות את הנשמה שלהן, אבל נשארות בנות אדם. אני לא אגיד לך שלא היו קשיים בדרך, תמיד כשיש אדפטציה, יש התנגשות בין הרצון שלי ושל הבמאי. למשל, הייתה דמות שרציתי שתהיה בסרט אבל ויתרו עליה. תמיד יש מחירים שמשלמים בדרך. אני כן מרוצה מהתוצאה, הסרט הוא מאוד טוב, עד היום הוא משודר, נוער מאוד אוהב אותו והוא עדיין רלוונטי. גם ב'אולימפיים' וגם ב'כמעט' יש את השילוב של משהו שכן יתפוס את הקשב שלך, אבל גם ייתן לך ערך מוסף רגשי ומחשבתי".

במהלך יצירת הסרט למדת גם תסריטאות. איך הלימודים השפיעו על הסרט ועל "האולימפיים"?

"התהליך של להפוך את 'כמעט מפורסמת' לסרט נמשך חמש שנים. במהלך אותן השנים לא היה לי סוכן, אז פניתי לכל מני אנשים וחיפשתי את הכתובות שלהם בעצמי. בנוסף, היו הרבה אנשים שהתחלתי איתם עבודה על הסרט והם נטשו באמצע. בנוגע ללימוד תסריטאות, יש שפה שמי שמתעסק בקולנוע וטלוויזיה מבין וצריך ללמוד אותה כדי להצליח לנהל דיאלוג מול אלו שעובדים על הסרט, במקרה הזה. כדי להמשיך ולהיות חלק משולחן הכותבים, הייתי צריכה להכיר אותה. מצד אחד, יש המון דברים משותפים לתסריטאות וספרות וביחד הם מהווים שילוב טוב. יש דברים שהתחדדו לי כתוצאה מלימודי התסריטאות- כל מה שקשור לעבודה על קונפליקטים, איך לשמור מתח, איך כל דמות עוברת מסע בפני עצמה… הרבה אנשים שקראו את 'האולימפיים' אמרו לי שהם הרגישו כאילו הם נשאבים לתוך העולם של הספר, ככה שהם קוראים אותו אבל בו בזמן נמצאים במעין סרט!".

כמעט מפורסמת © צילום פרטי

"כמו בכל תחום שבאים אליו לראשונה, אני מזכירה לעצמי שאני לא יודעת מה שאני לא יודעת. כן מדובר בספר השישי שלי ובעבר ערכתי המון ספרים ורבי מכר, אבל צריך לאמץ את ההבנה שיש דברים שאני עדיין לא יודעת, להשאיר את הנכונות ללמוד, להעז במקומות שלא נוח בהם ולגעת בדברים שאת פחות מנוסה בהם. אנשים אומרים שביטחון עצמי היא תכונה שצריך לבנות, אבל היא גם פעולה- הרי צריך להסכים להתנסות בדברים, לשים את עצמך בסביבה פחות נוחה, לפרוץ גבולות ולא לפחד מכישלון. כל הפעולות הללו בונות את הביטחון העצמי. ככה גם אני עשיתי, זרקתי את עצמי למים. אחרי שנים בעולם הספרות, חשבתי שראיתי וחוויתי הכל, פתאום כשנכנסתי לעולם של הקולנוע הבנתי שלא ראיתי כלום. לצד זה, צריך גם לדעת מתי לעמוד על שלך בתור יוצרת, כי אין מישהו שמכיר יותר טוב את הדמויות מהיוצר שלהן. בתוך התהליך, צריך למצוא את האיזון בין העולם שיוצרים מהיצירה שלך והעולם שבראת".

תארי את תהליך הכתיבה של הספר החדש.

"גם בכתיבת ספרים וגם בכתיבת שירים, יש דרך ארוכה ובודדה. כל פעם יש את המחשבה הזאת של לעשות את הצעד, לפנות לאנשים גם אם יגידו 'לא'... וכן אומרים לי לא, סוגרים בפני דלתות הרבה פעמים. זה מאוד קשה ומבאס, אני כן נותנת לעצמי את המקום של ליפול, להתבאס ולהרגיש את הרגשות השליליים, אבל בסופו של דבר צריך למצוא את האדם שיפתח את הדלת ויגיד לך כן. עבדתי על 'האולימפיים' יותר משש שנים, בדרך היו הרבה נסיגות ומחסומים- עברתי ניתוח בעין שמנע ממני לכתוב יותר משנה, הייתה קורונה וקיבלתי גם תגובות שליליות של אנשים שחשבו שאני לא אצליח לחזור ולכתוב. בדרך גם ביקשו ממני לכתוב את הספר השלישי ב'כמעט מפורסמת' ואז היה לי קשה לחזור ל'אולימפיים'.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד | עיצוב עטיפה: סטודיו גם וגם

אני תמיד שואפת לכך שהיצירה הבאה שלי תהיה טובה מקודמתה, ככה שהתחרות שלי תמיד מול עצמי. בסופו של דבר הספר יוצא ותחושת הגאווה מתמקדת יותר בדרך שעשיתי לשם- לפעמים יש יותר קשיים, אז הגאווה גודלת עם ההבנה שהצלחת להתגבר עליהם. כשהייתה את הפרימיירה ל'כמעט מפורסמת', הרבה ילדים באו לקולנוע יחד עם כל הכוכבים, היה באמת אירוע מטורף. בסופו של יום, מדובר בחמש שנים של עבודה, שמסתכמים בערב אחד של מחיאות כפיים. אותה תחושה שתיארתי מקודם לא תלויה בכמה ראו את הסרט, או כמה ספרים מכרתי, אלא איך קמתי כל פעם שאמרו לי 'לא' והמשכתי אחרי כל הכשלונות".

ז'אנר ספרות הנוער נראה לחלק מהאנשים כפחות נחשב או מיוחס לעומת הספרות הבוגרת, הפרוזה. כך בכר הגיבה על הנושא.

"אני מקבלת הרבה פעמים את השאלה 'למה את כותבת הרבה לנוער?'. זה קצת מכעיס אותי שנותנים לתחום הזה יחס פחות נחשב. קודם כל, נוער מהווים את הקהל הכי מדהים שיש בעיני, מרגישים שהלבבות שלהם פתוחים! הנוער של היום הוא חכם וביקורתי, אך יחד עם זאת הוא מאוד מחבק. אני מקבלת תגובות מדהימות של אנשים שמוצאים את המייל שלי, או כותבים לי דרך הרשתות החברתיות. ההתמודדות בכתיבה היא לא מול העובדה שהנוער לכאורה קורא פחות, הרי יש קהילה מאוד מבוססת של נוער קורא. גם ברשתות החברתיות, אפשר לראות נערים שמסקרים ספרים ורואים שהסקירות שלהם הן משמעותיות ועמוקות. מה שצריך להתמודד מולו הוא הקשב של כולנו, כי הוא עומד במבחן. אנחנו רגילים לקבל המון מידע בכמה שפחות זמן, אנחנו גוללים בין סטוריז שאורכים במשך דקה וצופים בסדרות שמתרחשות בקצב מהיר".

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

"האתגר כסופרת הוא להצליח לייצר איזשהו ספר שמשלב קצב מהיר של ההתרחשות, כשיש שמירה על מתח וסימני שאלה, אבל גם לייצר רגש. שני הדברים האלו נמצאים על כפות המאזניים. צריך לתת חשיבות גדולה גם לרגש, הרי המפגש עם ספר הוא מה שמאפשר לך הזדהות רגשית עמוקה עם דברים שאתה חווה. בשונה מקולנוע וטלוויזיה, הספרות מאפשרת לך מקום לפגוש את עצמך. בנוסף, ב'אולימפיים' העלילה מסופרת מנקודת מבטן של חמש דמויות שונות- שני נערים, שתי נערות (נער ונערה מכל עולם) ואימא אחת. זה יוצר מצב שכל אחד ימצא יותר מדמות אחת שהוא מזדהה איתה, ישאל את עצמו את השאלות שהיא שואלת את עצמה ויעבור את המסע שהיא עוברת. ברגע שאת מתחילה את הספר, את לא יודעת מי הטוב, מי הרע, או אם יש בכלל דבר כזה, עד שאת נקשרת עם הדמויות ואז זה גורם לך לשאול שאלות. בדרך כלל בטלוויזיה, בקולנוע וגם בספרות יש חלוקה של טובים ורעים. במיוחד בתקופה הנוכחית, בה העם ממש מפולג, יש בשילוב של נקודות מבט שונות מעין מסר מאחד".

© צילום פרטי

מה מביא להצלחה בספרי נוער?

"יש משהו שלמדתי ממי שהיה העורך המיתולוגי של הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', קראו לו פרופסור עוזי שביט והוא נפטר בפברואר האחרון. בזמנו הוא דיבר איתי על איך שספר כמו 'דמדומים' נחשב לספר מאוד מצליח. אם שמים לב, בבסיס של הספרים המצליחים עומד רקע אשר טבוע בתרבות העולמית. ב'מפוצלים' זה נשען על הפילוסופיה של אפלטון, ב'רץ במבוך' יש את המבוכים של פעם, ב'משחקי הרעב' אותם משחקים מזכירים קרב גלדיאטורים... אותו שילוב הוא מה שהופך ספר למוצלח. ב'אולימפיים', למשל, לקחתי את הסיפור המיתולוגי של האלים האולימפיים שלקחו את השלטון מהטיטאנים והגלו אותם לטרטרוס, שנמצאת מתחת לאדמה. הסיפור הזה של הדור הצעיר שמשתלט על הדור של ההורים שלו ומגלה אותו הוא מטפורה יפה בעיני למרד הנעורים האולטימטיבי- כאשר הדור הצעיר בא קדימה ולוקח את המושכות לידיים שלו. את הסיפור הזה עיבדתי לתוך הספר".

כפי שצויין מקודם, "האולימפיים" מתמקד בחמש נקודות מבט שונות. איך מצליחים לשזור את כל הדמויות בעלילה ולצד זה מצליחים לפתח לכל אחת מהדמויות את החשיבות שלה?

"אם היית לידי, הייתי מראה לך מחברות, כאלו שכתבתי בהן במשך שנים כל מיני נקודות וליינאפים- בפירוט של מה קורה לכל דמות, איפה כל אחת נמצאת בכל שלב בתהליך ואיך מקדמים את העלילה של כל הדמויות במקביל. זה היה מאוד מורכב! בניגוד ל'כמעט מפורסמת' שהחל כספר ואחר כך עובד לסרט, הפעם התחלתי בכתיבה לקראת סדרה או סרט. בכתיבה כזאת אפשר לתאר דברים שרק המצלמה יכולה לראות, כאלו שהדמות לא רואה. לכן, כאשר אני כותבת ספר, אני חייבת לתאר ולפרט לקורא את העולם בו מתרחש הספר- לא רק את הקונפליקטים, אלא גם הריחות והצבעים. כשהתחלתי לכתוב את 'האולימפיים' בתור ספר, אותם הדברים שהמצלמה ראתה, אבל אי אפשר לראות דרך הספר, היו חסרים לי. העולם הדיסטופי היה מלכתחילה משהו שהדמות לא הייתה מודעת אליו, אז תהליך הכתיבה של הספר גרם לי להוסיף שכבה ודמויות נוספות. בהתחלה אמרתי 'מה עשיתי לעצמי?', אבל בהמשך ראיתי שזה הפך את העלילה לעשירה יותר, מותחת ומורכבת יותר, בראתי עולם בדיוני שלם!"

© צילום פרטי

"כתיבה דרך חמש דמויות היא אתגר מטורף, אבל היה לי חשוב לייצר משמעות במבנה. כשיש לך חמש דמויות שונות שאת רואה את נקודות המבט שלהן, זה גורם לך לשאול האם יש אמת אחת ופותח דיון של משמעות הטוב והרע. אותו דיון מאפשר לקורא לקבל פרספקטיבה על האדם השני, משהו שלפעמים קל לנו לפספס בחוויה היומיומית והוא משמעותי. אני לא אומרת שיש לי תשובות לדיון הזה ובסופו של דבר, כל אחד ימצא את התשובות שלו. אבל זה שיצירה אמנותית כלשהי מעוררת אותי להרגיש ולחשוב, זה אומר המון מבחינתי".

הבנתי שהחלפת חלק מהשמות של הדמויות באמצע הכתיבה.

"היו לי שמות שלקח לי הרבה זמן להיסגר עליהם. בזמן שכתבתי את הספר, התפרסמה סדרת טלוויזיה שנקראת 'אינפינטי'. שניים מגיבורי הספר נקראו במקור ארי וגאיה ופתאום באותה סדרה היו גיבורים עם אותם שמות! בנוסף, השחקן שליהקתי בראש שלי לארי נלקח להיות ארי ב'אינפינטי'. לא האמנתי שצירוף מקרים כזה קרה! אני אמנם לא בקהל היעד המתאים, אבל ראיתי את הסדרה ועפתי עליה- במיוחד בזכות העובדה שביימה אותה אישה. אותה סדרה פרצה גבולות בכל מה שקשור לסדרות ישראליות מבחינת התוכן והנראות ואני שמחה שמישהו מצליח, כי זה פותח דלת לאחרים. כשעשינו את הסרט של 'כמעט מפורסמת', יצאו מלא סרטי נוער, שצולמו שנה אחרינו ויצאו איתנו. כשראיתי את הסדרה אמרתי לעצמי 'זאת סדרה מעולה, בטח יהיו לה כמה עונות, אני צריכה להחליף את השמות'. אחרי שבוע של דכדוך, הצלחתי להחליף את השם של ארי בסולי".

© רפי דלויה, יחסי ציבור

"האולימפיים" יהפוך גם לסדרה או לסרט, בדומה למה שקרה עם "כמעט מפורסמת"?

"היו התעניינויות בשלב יחסית מוקדם של הכתיבה, כשלא ידעתי לחלוטין איך העלילה תתפתח. באותה תקופה התחלתי בפגישות עם מפיקים, מאוד שימח אותי בזמנו שהייתה התעניינות, אבל הרגשתי שאני צריכה את הספר ביד. כדי שאני אוכל לצאת לדרך בלב שלם, הייתי צריכה להיות בידיעה שלמה שיש לי את הסיפור והוא מסוגל להחזיק עונה של סדרה. לאורך כל הדרך שאלו אותי 'מה עם הספר?', עכשיו אני מרגישה שזה הרגע שלי לצאת לדרך. יש לי חלום שהספר יתורגם לאנגלית ושפות נוספות ולצד זה, יש לי גם ויז'ן בראש של מי הייתי רוצה שישחק את הדמויות השונות וגם מי הייתי רוצה שיהיה הבמאי או הבמאית. כמו שציינתי מקודם, שלב הליהוק הסופי נמצא בידיים של הבמאי ומי שמלהק. גם כאן זה תהליך, הפעם אני מגיעה אליו יותר מנוסה.

מצד אחד, זה שוב מפחיד לצאת לדרך ולעבור את כל השלבים. מצד שני, יש לי שקט פנימי, כי אני סומכת על הספר! אני יודעת שהוא יעשה את שלו ואני אמצא את מי שיהיה מוכן לפתוח לזה את הדלת. הספר לא מושלם במאה אחוז, תמיד יש מקומות לשיפור, אבל אני מאמינה שהספר לוקח את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, אם לא יותר. אני באמת מקווה שיהנו ממנו, שהוא יגיע להרבה לבבות ואני חושבת שהוא יכול להפתיע כאלו שבדרך כלל לא קוראים. אני מקווה שאני ואת עוד ניפגש בפרימיירה, לא יודעת כמה זמן זה ייקח, אבל אני מאוד מאמינה בספר".

את מי את היית מלהקת לאדפטציה על הספר החדש שלך?

"פעם טרנטינו אמר בקשר לסרטים שלו שהוא משאיר משהו לא פתור לצופה, ככה שהוא יוצר מצב של כמספר הצופים, כך מספר הסרטים שהוא עושה. משמע, לכל צופה יהיה סרט קצת אחר, כי כל אחד פותר ומפרש את ההתרחשויות מנקודת המבט שלו. אם נטמיע את הרעיון בנושא של ספרות, לכל אחד יהיה את מי שיהיה ה'סולי' שלו, נגיד. אני יכולה להגיד לך את הרעיונות שלי, אבל זה יכול להרוס לדמיון של הקוראים שרוצים לדמיין את זה בדרך שלהם. כשאני מדמיינת את סולי, אני חושבת על עידו אליאלי או מרגי, עד כמה שהוא עדיין משחק. את הנערה שנמצאת איתו, גאיה, דמיינתי כמעין גרסא צעירה של נגה ארז, וייב של דר זוזובסקי, ענבל ביבי… נועה קירל קולעת מבחינת התסרוקת שלה בשיר 'יוניקורן', כי היא מאוד דומה לתסרוקת האופיינית של גאיה. דווקא את הדמות הזאת הכי קשה לי ללהק, העורכת שלי טוענת שזה בגלל שהיא הכי דומה לי!"

ארי וגאיה של אינפיניטי © אלבום פרטי

"אני כן שמחה לתרום את כל מה שקשור לאיך אני ראיתי את הדמות, כי אני מכירה את הדמויות לעומק ויודעת עליהן הכל, הרי חייתי איתן ואותן במשך למעלה משש שנים. בכללי, כאשר אני מלהקת אותן במוחי ומדמיינת את הנראות ואת שפת הגוף שלהן, כל אלו הם כלים שעוזרים לי באופן אישי בכתיבה. כן בראתי מעין עולם קטן בספר שלי, אבל ברגע שהספר יוצא החוצה, רואה אור ומתפרסם- הוא כבר לא רק שלי. כל קורא מפרש את הדברים הכתובים באופן שונה, מדמיין את הדמויות לפי ראות עיניו ולפעמים גם בדרך שיכולה להיות שונה לחלוטין משלי, זה מה שיפה בעיניי".

הוא בוחר לשלוף בגאווה דווקא את הכישלונות הכי גדולים שלו!

לא המצאתי את הערב המיוחד הזה. זה קונספט קיים של "ערבי כישלונות" בהם מגיעים שלל מנהלים בכירים, פוליטיקאים ושחקנים מצליחים ומספרים בגאווה על רגעי כישלון וחווית הלמידה שמאחוריהם. (אבל אני חושב לארגן ערב כזה, מישהו בעניין?)

לפני שנתחיל עם הטיפים, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: כמה קשה לכם להתמודד עם כישלון בסולם של 1-10? תזכרו את התשובה שלכם כי תכף נחזור אליה!

עד שתשתתפו בערב כזה - קבלו שלושה טיפים שיעזרו לכם להתמודד עם תחושת כישלון -

טיפ #1 תנו לעצמכם מרחב להרגיש

כשחווים כישלון יכולים לצוץ המון סוגי רגשות: חרדה, עצב, פחד, תסכול ועוד רגשות כיפים שתרצו להביא למסיבה הבאה שתלכו אליה (או שלא). להדחיק את התחושות האלו עכשיו - זה מרגיש בסדר ולא מזיק, אבל לטווח הארוך זה אוכל אותנו מבפנים...

אם אתם חווים כישלון ומרגישים חלק מהתחושות האלו - תנו להן ביטוי: ספרו עליהן לחברים קרובים, כתבו מה אתם מרגישים או כל דרך שיתופית אחרת - כי לשתף, זה כבר יותר מחצי מהפתרון.

© adobestock אילוסטרציה

טיפ #2 פתחו הרגלים שיעזרו לכם לעבור את התחושה

להרים טלפון לחבר, לצאת לאימון, לקחת כמה דקות לנשום נשימות עמוקות או ליצור משהו בהשראת התחושה... כל אלה הן דוגמאות פשוטות לדרכי התמודדות בריאות שיכולות לעזור להתמודד עם התחושה החמוצה של הכישלון. לא כל דרך מתאימה לכל אחד, אבל עם הקדשה של זמן לנסיונות אתם תוכלו לדעת איזה מהדרכים הכי מתאימה בשבילכם כדי להתמודד עם מצבים כאלה.

© adobestock (אילוסטרציה)

טיפ #3 בחרו לשאול שאלות מקדמות

כשהדברים לא הולכים כמו שתכננו קל מאוד להיכנס ל"לופ" מסוים ולשאול את עצמנו את השאלות האוטומטיות שרצות בראש בדרך כלל כמו: "למה זה קרה דווקא לי?", "איך זה הלך לפח?", "מה אחרים יחשבו עליי?". כנראה שהשאלות האלו לא יעזרו להשתפר מהמצב וגם יגרמו לתחושה רעה הרבה יותר אחר כך. אני רוצה להציע לכם כמה שאלות שכדאי לשאול כשחווים כישלון ויעזרו לכם להסתכל על הסיטואציה מזווית אחרת כשהיא קורית: "מה למדתי ממה שקרה עכשיו?", "על מה אוכל לומר תודה מהחוויה הזו במבט לאחור?" ו-"איזו תכונה או דרך התנהגות כדאי לי לפתח כדי שזה לא יקרה שוב?".

© adobestock

במבט לאחור, רוב חוויות הכישלון שאנחנו חווים בחיים שלנו יכולות להפוך לשיעור או מתנה. זה יקרה אם נבחר להסתכל עליהן ככה, לשאול שאלות מקדמות וניתן להן לבנות אותנו במקום לפרק.

אני חוזר לשאלה ששאלתי בהתחלה: במידה ותיישמו את שלושת הצעדים האלו ששיתפתי אתכם, עד כמה יהיה לכם קשה להתמודד מ-1-10 עם כישלון בעתיד? הבדל משמעותי נכון?

אם הייתם רוצים ללמוד באמת איך זה קורה וליצור את השינויים האלה בחיים שלכם, בימים אלו יוצא ספר שיתן לכם המון תובנות וכלים בצורה קלילה דרך הסיפורים האישיים שלי.
נשמע שזה יעשה לכם טוב נכון? מעולה, אז לא בטוח שזה יקרה.

אריק נני, מחבר בימים אלו ספר מיוחד בנושא שינויים, תובנות וכלים קלילים לחיים, ולשם כך הרים פרויקט "הדסטראט". (כלומר רק אם הסכום המבוקש יגויס יהיה אפשר להוציא את הספר לאור).

© everydamndayyy@

נעמה עם הספר החדש © ענת בר שירה

למה דווקא ספר פנטזיה ולמה דווקא לנוער?

"זה הז'אנר האהוב עליי, אז היה לי ברור שזה הכיוון, שאני רוצה לכתוב משהו מתוך הז'אנר הזה. זה גם משלב עוד דברים, היה לי חשוב להכניס מקום למערכות יחסים. יש כל מיני סוגים של פנטזיה, יש פנטזיה אפית לדוגמה שזה אלפים, אורקים וקרבות ענקיים. גם פה יש גם קרבות ואקשן אבל יש גם הרבה מערכות יחסים, גם בין אחיות וגם סיפורי אהבה ודברים כאלה".

מה קסם לך דווקא במלאכים?

"אני חושבת שזה מתקשר לשאלה הקודמת שלך. חיפשתי משהו שיכול לקרות פה, משהו שיכול לקרות בישראל. הספר משלב בתוכו מיתולוגיה שמית וכל התחום הזה של המלאכים והשדים זה משהו שהוא לא יש מאין, הרבה פעמים אני עושה המון סרטונים בטיקטוק, ותמיד יש לאנשים מה להגיד: 'השד הזה לא נראה ככה' או 'הוא לא נקרא ככה' 'מלאכים הם בכלל כאלה'. זה משהו שהוא מאוד שלנו, הוא מאוד פה, ובתוך התהליך של המחקר על הספר, קצת נחשפתי להרבה סיפורים ולמיתולוגיות וגם דברים שכתובים בתנ"ך שמספרים על מלאכים ושדים וכל מיני כאלה, וזה עניין אותי לקחת משהו שהוא לא יש מאין, שהוא נמצא פה. יכולתי לקחת ציטוטים מהמקרא ולשנות אותם קצת ולהתאים אותם לספר ולשתול אותם בפנים ושזה יעבוד, אבל אני חושבת שזה מוסיף לזה איזשהו סיפור של קסם שזה משהו שהוא גם מבוסס על חלק מאיתנו".

מקום התרחשות הסיפור הוא בירושלים, למה דווקא שם?

"אני חושבת שיש איזשהו קסם בירושלים, אפשר ללכת ולדמיין את הדברים בין החומות של העיר העתיקה, בין ההרים של ירושלים מסביב, זה הרגיש לי כמו התפאורה המושלמת לסיפור פנטזיה ישראלי.  הסדרה לא נשארת רק בירושלים, הספר הראשון קורה בירושלים אבל בהמשך הם גם מגיעים לדיזינגוף סנטר שזה נראה מקום מצוין לשים בו שדים ולתחנה המרכזית בתל אביב ואפילו ליער ביריה בצפון, אז בספר הראשון זה מתחיל משם ולאט לאט זה מתפרס לכל ישראל".

מאיפה שאבת את הידע על מלאכים ומיתולוגיה המוזכר בספר?

"אז באמת חלק מהתואר, למדתי הרבה, וכל מה שלא ידעתי התחלתי לחקור, ראיתי המון סרטונים וסרטים ביוטיוב, קראתי כל מיני ספרים שעוסקים בנושא, דיברתי עם הרבה אנשים. הרבה פעמים אני מספרת על הספר ומתחילות שיחות וכל אחד מוסיף מהמידע שלו וממה שהוא שמע, אם זה סיפורים שסיפרו לו או דברים שהוא גדל עליהם ואם זה דברים שמבחינתו זה האמת האחת הבטוחה. אני הרשיתי לעצמי בספר לא לבחור אמת אחת, יש שם כל מיני סיפורים שלקחתי מכל מיני מקומות, הדברים כבר כל כך מעורבבים אחד בשני שאני כבר לא יודעת מה אני המצאתי, מה אני קראתי, מה שמעתי, הרשיתי לעצמי לא ללכת עם קו אחד אלא לאסוף סיפורים מעניינים, לאסוף דברים מעניינים שאנשים מספרים, דברים שאני קוראת במחקרים ולהרכיב מהם את העולם של מלאכיות עליון שהוא מצד אחד מבוסס על מחקרים ומצד שני הוא גם פנטזיה והוא גם שלי וככל שהספרים ממשיכים גם נוצר עולם שהוא ספציפי לספר הפנטזיה הזה".

בספר אין דמות ראשית אחת אלא ארבעה, מה גרם לך לעשות את ההחלטה הזו?

"אני חושבת שזה התחיל מזה שבאמת יש ארבעת מלאכי עליון: מיכאל, אוריאל, גבריאל ורפאל. רציתי לקחת את אותם מלאכי עליון ולעשות להם גרסה נשית, וזה מיד הפך את הדמויות האלה לארבע צעירות וכל אחת מהן היא מאוד שונה. מיקה שמאפיין אותה המלאך מיכאל היא לוחמנית ובטוחה בעצמה והמסע שלה מאוד שונה מאור שהיא המלאך אוריאל שהיא צריכה לעבור חיפוש עצמי ומציאת הביטחון שלה ולאן היא שייכת ובעצם כל אחת נתנה גם חלק בי ובאישיות שלי, וגם היא נותנת אור על תהליך שונה של דמות, גם עניין אותי לקחת סיטואציות ולתת להם כמה זויות וכמה כיוונים".

יש דמות בספרך אליה התחברת במיוחד?

"ארבעת הבנות הן זווית שלי, כל אחת מהן לא סתם היא דמות ראשית. אי אפשר לבחור בין הילדים, אני אוהבת את כולם, אני יכולה להגיד שאולי מכל הדמויות אור היא הכי קרובה לדברים שאני עברתי בחיים שלי אבל כל אחת מהדמויות היא חלק ממני והיא מייצגת משהו בי".

נעמה עם הספר החדש © ענת בר שירה

מה את מתכננת לספר ההמשך?

"כפי שראית, הספר הזה, למרות שהוא הראשון בסדרה, הוא עומד בפני עצמו. הסוף שלו הוא סוג של סגור עם רמז קטן לבאות בסוף אבל הוא עומד בפני עצמו, אבל הוא ספר ראשון מבין חמישה ספרים. אני עכשיו כותבת את החמישי. כל השאר כבר כתובים ובעצם הספר השני כבר סיים עריכה גם עם הגר ינאי, שהיא העורכת של הספר הראשון, והוא לאט לאט או מהר מהר יצא. המטרה היא באמת לא להיות מהסופרים המעצבנים האלה שמוציאם ספר ואז לוקח להם חמש שנים להוציא את הספר הבא ואז 30 שנה אחרי זה הם מוציאים ספר נוסף. המטרה היא באמת לשפר את הספרים כמה שיותר ושכולם יוכלו לקרוא את כל הסדרה, אני צריכה כבר לסיים את החמישי ואז אני אוכל להגיד שהסדרה הסתיימה, ואז לאט להתחיל לכתוב כל מיני דברים בתוך העולם הזה, כבר כתבתי כמה ספין-אופים על דמויות שמצאו חן בעיניי והגיע להן ספר משל עצמן".

מתי הספקת לכתוב את כל זה?

"התחלתי לכתוב את הספר לפני בערך ארבע שנים או שלוש וחצי שנים, הספר הראשון לקח הכי הרבה זמן לכתוב, בעצם כמעט שנה וחצי כתבתי רק את הראשון כי ליצור את העולם, את הכללים ואת הדמויות - כל זה באמת לקח הכי הרבה זמן. שני הספרים הבאים בסדרה נכתבו ממש מהר, זה היה תקופת הקורונה ובעצם במקום שאני אקום ואלך לעבודה כמו תמיד, אז יכולתי להשתמש בזמן שלי. יצא מצב שהיינו אנ, ינון, בן הזוג שלי, ושחר הבת שלנו, בבית ובעצם מה שעשינו זה חילקנו את הזמן שלנו: שש שעות אני כתבתי, שש שעות הוא כתב - ושאר הזמן שיחקנו והיינו עם הילדה. בעצם בשש שעות האלה שקמתי בבוקר ועליתי לקומה למעלה וישבתי לכתוב, זו בעצם הייתה הזדמנות עבורי להגשים חלום שלא קורה הרבה - להיות סופרת במשרה מלאה. כל יום לשבת לכתוב וברגע שמתחילים לכתוב ועושים את זה כל יום אז העולם חי והרבה יותר קל לכתוב אותו. יצא שאת הספר השני כתבתי בשלושה חדשים, זה מטורף כי זה לא ספר קצר. ככה קרה גם עם הספר השלישי, גם הוא נכתב בשלושה וחצי חדשים וממש ככה הסיפור שכבר היה בנוי נשפך ממני ונוצרו שני ספרים הבאים בסדרה. הרביעי לקח עוד חצי שנה ועכשיו אני כותבת את החמישי".

מתי הספר הבא?

"אני ממש מקווה שזה עניין של כמה חדשים, כשכתבתי את הספר הפתיע אותו כמה קשה וארוך זה תהליך של הוצאה לאור. היה לי מן דמיון כזה שמסיימים לכתוב, כמה חדשים עושים עריכה, עוד איזה חודש עריכה לשונית, הגהה והופ! ספר יוצא! אבל התהליך היה כל כך ארוך וזה לקח שנה וחצי רק להוציא את הספר. זה היה בתקופת הקורונה אז הכל היה לאט בגלל זה, ואני מאוד ממהרת! אני כבר אחרי עריכה של הספר השני ומחכה באמת להוציא את זה כמה שיותר מהר, אז אני מאוד מקווה שתוך כמה חדשים. הייתה לי פנטזיה להגיע לשבוע הספר בשנה הבאה עם שלושה ספרים על השולחן, אז אני עוד לא יודעת להגיד בדיוק מתי אבל בתקווה כמה שיותר מהר".

אמרת שיש לך חשבון טיקטוק...

"נכון, אני מעלה בחשבון הטיקטוק שלי מלא דברים - הכל על הספר! אם זה עוד מידע על הדמויות ועל העולם, אם זה דברים שעוסקים בשדים או במישלינגים או במלאכים, 'מה שם המלאך שלך' וכל מיני. הטיקטוק עוסק במלאכים ושדים, ואני ממש נהנית ממנו, זה הזדמנות להקים לתחיה את כל הדמויות, אני גם עושה שם קוספליי של המלאכיות".

כריכת הספר © סטודיו לב ארי

ויש לך מסר אחרון לקוראי 'פרוגי'?

"אני מאוד אשמח להזמין אותם לצלול איתי לפנטזיה הישראלית ובאמת לצבוע את החיים שלנו פה בגוונים של פנטזיה. אפשר להרים את העיניים למעלה ולראות את המלאכים או את השדים. הרבה פעמים אנחנו רואים את כל הדברים האלו בטלוויזיה או בכל מקום אחר, אז זה כיף כשדברים קורים פה ושאפשר לעשות ספרות ישראלית טובה ופנטזיה ישראלית טובה".

כריכת הספר © ידיעות ספרים

הספר השלישי בסדרת "קיץ אחד ביחד" יצא בשנת 2006, לפני 16 שנה. ליאת מסבירה מדוע הפרש הזמנים בין הספר השלישי לרביעי היה כה גדול.

"בדרך כלל סופר נורמלי, שחושב על הקריירה שלו קודם כל לפני החשקים שלו ולפני מה בא לאחרים, כותב לרב מכר המשך, ואם גם ספר ההמשך מאוד מצליח - אז הוא מן הסתם ממשיך לסדרה. במיוחד אם מדובר בספרים כמו 'קיץ אחד ביחד' ועם 'תנו לגדול בשקט' שהיו מטורפים לגמרי. אבל הסיפור שלי הוא קצת יוצא דופן כי את 'קיץ אחד ביחד' ואת 'תנו לגדול בשקט' כתבתי כשהייתי ילדה בת 14 בחטיבת ביניים דתית בנתניה. הייתי ילדה היפראקטיבית, וכתבתי את זה לעצמי, שלחתי את זה לידיעות בערך בכיתה ט' והם התלהבו ורצו להוציא. ההצלחה שלו הייתה מטורפת, אבל לא היה אכפת לי שיש לו הצלחה מטורפת. בהוצאה אמרו שהוא מאוד מצליח ושכדאי שאני אוציא לו ספר שלישי, וכשהייתי עדיין תלמידת תיכון כתבתי את 'לנצח בגדול' (הספר השלישי בסדרה - ש.פ), וגם הוא מאוד הצליח.

הייתי אמורה לכתוב לזה המשכים, אבל כל מה שעניין אותי היה לחיות את חיי בתור נערה צעירה ולהמשיך לכתוב על מה שבא לי. לא עשיתי אירוע השקה לאף אחד מהספרים שלי, חוץ מכשיצא הספר "עד האופק" באירוע חברי קטן בבר.

בכל פעם כתבתי על מה שאני רוצה, מה שנראה לי מגניב. מאוד רציתי גם להתקדם כסופרת, אם תסתכלו על 24 הספרים שלי שיצאו לאור, אתם תראו שאין שם כמעט סדרות. עשיתי את 'מלאדאר', את 'הרמת מסך", ואחרי כמה שנים ביקשו ממני שוב המשכים ל'קיץ אחד ביחד' ולשלושת הספרים הראשונים, ועדיין לא התחשק לי לעשות המשך. רציתי כל פעם דברים חדשים, אז עשיתי את 'מעורב ירושלמי' שיש בו מין הופעת אורח כזאת של איתי (מ'קיץ אחד ביחד' - ש.פ)."

"אני פחות מסתכלת על המכירות, על הכסף, ועל הפוטנציאל 'להרוויח' עוד קוראים. אני רוצה לכתוב על מה שאני אוהבת, מה שמתאים לי עכשיו בחיים ולהתפתח לעוד ז'אנרים."

ליאת רוטנר © מיקי שאודר

ומתי החלטת שהגיע הזמן לכתוב את הספר הרביעי?
"לאורך השנים לאט לאט גיליתי כמה חזק השפיעו הספרים הראשונים על הקוראים שלי, וגם הבנתי שיש משהו מאוד מעניין ונחמד בלהמשיך ספרים שמאוד הצליחו והיו אהובים, בלי שבכלל עולה על דעתי שיש 'פוטנציאל מכירתי', כי אני מאמינה שכל ספר שאוציא עכשיו שלדעתי יהיה מספיק טוב - אז הקוראים, ובעיקר הקוראים הקבועים שלי, יאהבו. אבל מאוד רציתי לעשות את הדבר הזה, כי פתאום התחשק לי לחזור לשישייה ההיא ולכתוב מה קרה אחרי 'תנו לגדול בשקט', כי מי שקרא את הטרילוגיה יודע שיש מן קפיצה כזו בזמן בין 'תנו לגדול בשקט' ל'לנצח בגדול', אני לא עושה ספויילרים למי שלא קרא, אבל מיד אחרי מה שקורה ב'לנצח בגדול', זה מאוד מעניין לדעת מה קרה לדמויות, כי לדמויות קורים דברים מאוד מעניינים בסוף של 'תנו לגדול בשקט'. הבנתי שמאוד מעניין לחזור לספר שהוא ההמשך של 'תנו לגדול בשקט', וזה מה שהוביל להחלטה של עכשיו - לשים את כל התוכניות שלי על ספר חדש, ויש לי איזה ארבעה ספרים חדשים שמחכים בתור בצד, ולעשות המשך לדמויות שאהבתי פעם והקוראים אהבו גם כן."

"בדרך כלל הסיבות העיקריות שסופר עושה סדרה הן:
א. סיבה מקצועית מכירתית. הקהל אוהב את מה שהוא עושה, אז למה לא?
ב. זה באמת משהו טוב, והוא מצא דמויות מסוימות שהוא אוהב ועלילה שהוא נאחז בזה.
אני כל הזמן אוהבת לחדש, כל הזמן אוהבת להתפתח. גם כשאני יוצאת לטייל, אני אוהבת לפגוש אנשים, אני אוהבת להכיר, אני אוהבת להתחבר. אני לא רוצה את אותו הדבר. אז גם בקטע של המכירות - זה לא מעניין אותי. גם בקטע של להינעל על אותו ז'אנר זה לא מעניין אותי, מה מעניין אותי? חדש, חדש, חדש. אבל בגלל שצצו לי דברים חדשים שרציתי לעשות לחבר'ה של 'קיץ אחד ביחד' - זה מה שגרם לי לכתוב לזה המשך."

מתוכנן ספר חמישי?

"מאוד הגיוני שאחרי הספר הזה, אם הוא יצליח, ואני מאוד מקווה! אגב, חשוב לציין, אני בכלל לא לוקחת כמובן מאליו שיאהבו גם את זה, אני מתפללת בכל רגע שעובר ואפילו קשה לי מאוד בכתיבה עצמה, בגלל ש'קיץ אחד ביחד' כל כך הצליח וקראו לו 'רב המכר של העשור', ולי קראו 'הסופרת של העשור'. נתנו לי כל מיני שמות מטורפים כמו 'ג'יי-קיי רולינג הישראלית' שגרמו לי להיות מאוד נבוכה, אז יש ממני ציפיות גבוהות. את הספרים הראשונים כתבתי בכיף לעצמי, ועכשיו יש לי מלא ציפיות, אנשים אומרים לי שהחיים שלהם השתנו ושבעקבות 'קיץ אחד ביחד' גילו את עצמם. מספרים לי בפנימיות לנוער בסיכון שנער ניצל מהתאבדות עקב קריאת "זאבים" כי זה הזיז אצלו משהו וגרם לו להתחיל לדבר. נערה שעברה טראומה מינית קמה מהמיטה לראשונה אחרי קריאת "לנצח בגדול" (שאת מדמויותיו עברה דבר דומה). אפילו סיפור מדהים על נער מרקע קשה שהיה בהשגחה 24/7 כדי שלא יפגע בעצמו, ואחרי "קיץ אחד ביחד" החל פתאום לדבר ולראשונה לחייך ולהסתכל בעיניים. לאור כל אלו, נורא קשה לי עכשיו לכתוב, ואני מקווה שיאהבו גם את זה. אני אהיה מאושרת נורא לגלות שגם את הספר הזה אוהבים, ואז יש מצב שאני אעשה לו עוד המשך".

את הספר הראשון בסדרת קיץ אחד ביחד כתבת ממש בתור נערה, מאיפה שאבת את ההשראה לכך?

"כתבתי 300 ספרים לפני הספר הזה, כתבתי ספרים מאז שאני בת שמונה, ספרים עבים מאוד למגירה. ההשראה היא פשוט משום שאני כותבת בשביל עצמי, בשביל החיים שלי. שואלים אותי למה כתבתי 300 ספרים עבים לעצמך ולא פרסמתי אותם? וזה תמיד מוזר לי לענות על זה כי לא חשבתי בכלל לפרסם את זה, כתבתי לעצמי. התשובה להשראה היא מהכל - מהחיים. בסדנאות הכתיבה שלי לבני נוער אני מראה להם איך הדברים הכי קטנים בחיים, הכי שוליים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממך וממני, בסוף מעניינים עוד הרבה אנשים.

אחד הדברים הבולטים בלהיות בן נוער או בת נוער זה שאתה מרגיש שאתה היחידי בעולם שמרגיש ככה, אתה מרגיש משהו מסוים ואומרים לך 'כן אתה מתבגר', 'כן זה הורמונים', ואתה מרגיש שלא באמת מבינים אותך, אתה מרגיש משהו ולא חושב שעוד מישהו מרגיש בדיוק את אותו הדבר. הדבר הזה זה משהו שמאוד אהבתי להוציא אותו לידי ביטוי בספרים שלי, וההשראה היא בעצם הרצון להוציא את הקול שלי ואת הקול של דברים שחוויתי דרך ספרים. לכן המשכתי לכתוב לעצמי כי זה פשוט איפשר לי להביע את עצמי בלי ציפיות של משהו שאני צריכה להיות בשביל אחרים. אני פשוט יוצרת מציאות בשביל אחרים. לכן כל דבר שאתם מרגישים, גם הדבר הכי שטותי, יכול להיות ספר".

האם העובדה שאת הספר הראשון כתבת כשהיית נערה ואת הספר הנוכחי (הרביעי במספר) כתבת כשאת כבר אישה בוגרת משפיעה לדעתך על הספר?

"אני לא חושבת שיש הבדל מבחינת תוכן. מבחינת הכתיבה אני נסחפת וישר חוזרת להיות בדיוק אני. אותה ליאת כל הזמן, מה שאומר שבגיל 13 הייתי מאוד זקנה לגילי ועכשיו אני מאוד ילדה לגילי, כלומר אני מרגישה שהגלעין הזה שנקרא 'ליאת רוטנר' לא משתנה, יש לו המון תובנות בדרך ואני משתנה. חשוב להדגיש שאני משתנה, אבל 'הגלעין לא משתנה' ויש הרבה דברים שכן יותר קשה לי כי הפרעת הקשב שלי התגברה, זה לא דבר שנעלם עם השנים,  ולכן היה לי קשה לשבת ולכתוב. כן אני מרגישה שהכתיבה הרבה יותר עמוקה בהרבה דברים, אבל לא בכל הדברים, כי כבר בגיל ההתבגרות היו לי הרבה דברים שאני הבנתי והיום, במבט לאחור, אני בהלם שהצלחתי בכלל להבין דברים כל כך מורכבים בגיל ההתבגרות, אבל אני לא היחידה. הרבה בני נוער אצלי בסדנאות נפתחים, וכל כך הרבה דברים עמוקים יוצאים מהם בכתיבה, שאנחנו מגלים את זה תוך כדי שאנחנו כותבים את הספר. אז בעיקר בקטע טכני אני חושבת שהשתניתי, קצת גם בעומקם של דברים ובכל מיני דברים שאפשר להבין אותם רק שמתבגרים וצוברים מלא ניסיון, אבל ברוב המוחלט של הדברים אני מרגישה שאני אותה ליאת רוטנר, כשאני כותבת את ההמשך ל'קיץ אחד ביחד', לפחות".

אירועי שבוע הספר 2022 © צילום עצמי

עם איזו דמות ב'קיץ אחד ביחד' את הכי מזדהה?

"זה מצחיק כי קודם כל אני רוצה לחשוף בפניכם משהו. אני הייתי מאוהבת בתומר, עכשיו למה זה מצחיק? כי הקוראות שלי אומרות לי שגם הן היו מאוהבות בתומר. אני חושבת שאחד הדברים שמאפיינים את הכתיבה שלי שהיא גורמת לקוראים להרגיש. הרגשות שלי פשוט יוצאים דרך הכתיבה, ומשהו בדמויות שלי ממש קם לתחייה, שאתה מרגיש שאתה רוצה להיכנס לספר. אני חושבת שחלק מזה מתבטא בכך שאם אני מאוד מאוהבת בדמות כלשהי ואני בעצמי עורגת אליה, אז גם הקוראים שלי מתאהבים בה. אם אני רוצה שאיתי יהיה החבר הכי טוב שלי בכל מסיבה - אז הוא יוצא כזה. אם תשימי מצלמה נסתרת בחדר שלי כשאני כותבת, את תראי שכשאני כותבת את איתי אני פורצת בצחוק. אני עכשיו מתארחת אצל חבר ביוון והוא שומע אותי כל הזמן מדברת לעצמי כשאני מקלידה, כשאני כותבת את איתי אני מתפוצצת מצחוק, כשאני כותבת את קובי אני כזה 'אוי ואבוי איזה מסכן!', כשאני כותבת את ענבל אני כזה 'אוווו'. הרגשות של ענבל בספר הזה, אגב, עולות עוד שלב בהתבגרות שלה, אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת. אבל אני הכי מתחברת לתומר, באופן מפתיע. כאילו מצד אחד אני מאוהבת בו, ומצד שני אני מתחברת אליו בחצי ממני, החצי השני שלי מתחבר לענבל. זאת אומרת אני בשני מצבים בספר אבל זה חטא להגיד למי אני הכי מתחברת כי זה כמו להגיד את מי מהילדים שלי אני הכי אוהבת. אם תשאל הורה איזה מהילדים הוא הכי אוהב, אז גם אם הוא ירגיש איתך הכי פתוח בעולם להגיד את מי הוא הכי אוהב, הוא יגיד שאת כולם. אני מתחברת לכולם ואוהבת את כולם, אבל הדמויות שהכי מעוררות בי דברים הם תומר וענבל."

רוטנר אף מוסיפה פרט מפתיע לגבי דמותה של ענבל:
"ענבל, מי שזוכר איך שהתחיל 'קיץ אחד ביחד', היתה אמורה להיות דמות יחסית שולית. היא הופיעה בפרק השני בתור איזו מישהי שנועה פגשה בתחנת האוטובוס. נועה הייתה אמורה להיות יותר מרכזית ממנה, אבל פשוט בגלל שכל כך התחברתי לענבל - היא פשוט פרחה ונהייתה אחת הדמויות הראשיות".

"כתב לי איזה נער שהוא שקל לפגוע בעצמו בגיל 14, ואחרי שהוא קרא את 'זאבים' הוא זרק את הצנצנת עם הכדורים שהוא אסף כדי לפגוע בעצמו. זה היה הסוויץ' שלו ללכת לפנות לעזרה. הוא קרא את זאבים ופתאום הבחין שם במשהו מאוד חזק לגבי ההרגשה שאתה לבד בעולם. זה מטורף לקבל מכתב כזה!"

מה הספר שלך שאת הכי גאה בו?
"שני ספרים שאני הכי גאה בהם.. בעצם אני אגיד שלושה. הראשון זה 'תחת כנפך', הספר שלי למבוגרים והוא כתוב בצורה.. לפעמים אני קוראת את זה ואני לא מאמינה שאני כתבתי את זה! כאילו אתה נכנס והמחשבות שלך זורמות פנימה, ואני פשוט מרגישה שכל מי שקורא את 'תחת כנפך' ומספר לי שקרא את זה אני עפה. הספר השני זה 'מאלאדאר' כי פשוט הייתה עליו עבודה מטורפת. מי שקרא את 'מאלדאר' יודע שיש בו מלא עלילות בתוך עלילות בתוך עלילות, ועדיין אתם לא יודעים כמה שהספר הזה מורכב. הספר השלישי זה 'זאבים', כי הוא מותחן פסיכולוגי שמשחק במוח והוא אחד הספרים שיצר הכי הרבה תגובות אמוציונאליות אצל בני הנוער".

את בדרך כלל כותבת לנוער אבל התנסית במקצת בכתיבה למבוגרים (בספר 'תחת כנפך') מה ההבדל בין הסוגים? מה את מעדיפה?

"אז כמו שאמרתי, הגלעין של ליאת רוטנר הוא נשאר אותו גלעין, בספר 'תחת כנפך' נתתי לעצמי פשוט להרגיש, ובספר הזה המחשבות והרגשות קולחים ללא סינון. קודם כל הוא מדבר על דברים קצת יותר מורכבים, דברים שמבוגרים חווים יותר מאשר בני נוער. בגלל שזה למבוגרים, אז יכולתי יותר לדבר על מה שקורה אחרי שיוצאים מהבית והקשר עם ההורים, ומה קורה כשאתה מבין שההורים שלך לא מושלמים, והצד השני צריך לטפל בהם. נתתי מקום לדברים כאלה, אבל גם יכולתי לצלול עמוק לתוך רגשות מאוד קשים. בספרי הנוער שלי אני עושה איזשהו סינון, אפילו ב'הרמת מסך' שמדבר על סמים והפרעות אכילה כתוב בצורה יחסית קלילה, ו'תחת כנפך' לא כתוב קליל בכלל. שני דברים יש בו שהופכים אותו לספר למבוגרים: השפה הספרותית והמטאפורות והדברים הקשים. אני אתן לך קצת ספוילרים על הבאות, הספר נוער הבא שיצא אחרי קיץ אחד ביחד הרביעי שנקרא 'לרוץ', שיהיה מאוד דומה ל'תחת כנפך' מבחינת זה שאני כותבת בו בצורה קצת יותר ספרותית ואני נותנת לעצמי לצלול לרגשות הקשים. עדיין סיננתי כי זה לנוער אז נזהרתי. הוא כן יגרום לכם לבכות אבל רק למי שקצת יותר מעז להתחבר לצדדים האפלים של עצמו. אני סקרנית לראות אם תאהבו את הספר 'לרוץ', שהוא לנוער".

איך הקורונה השפיעה על הכתיבה שלך?

"הקורונה זאת אחת הסיבות, אבל לא ה-סיבה. חשוב להדגיש, שלא יצא לי ספר נוער עבה בזמן האחרון, אלא ספרים שהם יותר ככה הרפתקאות ופנטזיה כמו 'נשמת חיה', וגם זה ספר שכבר כתבתי לפני הקורונה. בזמן הקורונה לא היה לי כוח לכתוב שום דבר, וההוצאות אמרו לי- 'נו מה עם הספר החדש?', אז נתתי להם ספר שכתבתי ב-2015, שזה 'נשמת חיה'. הקורונה תפסה אותי בדיוק כשהחלטתי לצאת לטייל בעולם ולהפסיק לעבוד כל כך קשה, כי מגיל צעיר אני עובדת מאוד קשה. לא טיילתי הרבה, לא יצאתי כמעט למסיבות מבחירה, כבר מגיל 21 היו לי איזה חמישה רבי מכר והייתי עורכת ראשית במגזין ב'מקור ראשון' ואהבתי את זה. היו לי ציונים מטורפים באוניברסיטה, מצטיינת רקטור, ואני אומרת את כל זה אפילו לא בגאווה, אלא במבוכה מסוימת, כי אני מרגישה שלא אפשרתי לעצמי לחיות. פשוט חייתי את הצד של עבודה ועבודה, ובעצם רוב הזכרונות שלי מכל שנות העשרה זה חדר כלשהו עם מחשב, כשאצל רוב האנשים זה שילוב של מלא דברים, אם זה טיולים, מסיבות, בני זוג.

אמרתי בתחילת 2020 שעכשיו אני לוקחת הפסקה עם ההרצאות, הפסקה עם הסדנאות, הפסקה מהכל! לא יכולה יותר לראות מחשב, אני יוצאת לטייל! ואז התחילה הקורונה, והקורונה נחשבת אירוע היסטורי חוץ מהקטע הרפואי, כי היו הרבה מגיפות בעולם בעבר אבל המגיפה הזאת מיוחדת בזה שהיא אילצה לראשונה בהסטוריה את כל האנשים להסתגר עם המחשבים. הייתי בהלם שפעם ראשונה בהיסטוריה האנושית, אנשים מוכרחים לשבת ליד המחשב, דווקא כשאני בפעם הראשונה בחיים שלי מחליטה להפסיק לשבת כל היום מול המחשב, בניגוד להרבה האנשים, ולצאת. אז הקורונה הפילה אותי בטירוף, והייתי בדיכאון מאוד קשה. מה שהוציא אותי מהדיכאון היה שהדבר היחידי שהרשו לנו לעשות בקורונה כדי לצאת החוצה היה ספורט יחידני. אז יצאתי, ובריצה שלי בטיילת בתל אביב, השתנה לי משהו במוח. ככה נולד הספר 'לרוץ', והוא הסתובב לי בראש בתור רעיון ועכשיו אני כותבת אותו.

הקורונה די דפקה לי את יכולת הכתיבה, הכניסה אותי לדיכאון וגם הוציאה אותי ממנו, ועכשיו אני מרגישה שהדמויות של 'קיץ אחד ביחד' ו'לרוץ' מראות לי את הדרך הביתה בחזרה לכתיבה. שני הספרים האלה כאילו באים לעזרתי עכשיו, הספרים האלה הם כמו חלונות דמיוניים שאני מכניסה את עצמי דרכם בחזרה לכתיבה, כי את השנה שנתיים האחרונות אני הקדשתי לאנשים, לחברים שלי, לזוגיות, לעבודה, לקורס שלי של הכתיבת-רפיה ומלא הרצאות, וקצת הפסקתי את הכתיבה. התחלתי לפחד שאני בחיים לא אוכל באמת לזרום ולעוף בחזרה לכתיבה כמו שפעם עפתי, שאני אצטרך לאלץ את עצמי עם רעיון בראש: 'כי בסוף הקוראים רוצים ספר כזה וכזה ואני רוצה להמשיך להיות סופרת', ופחדתי שזה יהיה עול. כי אם זה יהיה עול, אני יודעת שאני לא ארצה להמשיך להיות סופרת, כי כמו שאמרתי בהתחלה - תמיד צריך להיות חשק. זה תמיד צריך להיות בשביל עצמי, ואם זה לא בשביל עצמי אז מה הטעם? אז אני מרגישה שהספר 'קיץ אחד ביחד' ו'לרוץ' כאילו פתחו לי איזשהו חלון לאהבה שלי לכתיבה".

ליאת רוטנר © מיקי שאודר

על מה הולך להיות הספר הבא שלך, אחרי 'לרוץ'?

"הספרים הבאים שעומדים להיות כוללים ספר פנטזיה לנוער שנקרא 'האפלים', שזה על בני נוער טיפה מתוסבכים שמגלים שהמוח שלהם כל כך רגיש עד שאם הם מרגישים דברים קצת חזק מדי, זאת אומרת כועסים או יוצאים משליטה, הם גורמים לחפצים סביבם לזוז. הם יכולים לגרום לדברים להתפוצץ! עם הזמן הם גם מגלים שהם יכולים לגרום לאנשים להרגיש אחרת, הם יכולים אפילו לגרום לאנשים להתפוצץ, אז הם צריכים להיות נורא זהירים ולעצור את עצמם כל הזמן או להשתמש במוח המאוד מיוחד שלהם כדי להזיז את הדברים לטובתם. כל זה מתחיל להתבהר כשליה, גיבורת הספר, מגלה שהיא יכולה לקרוא מחשבות לתלמידים בבית הספר שלה, וזה משנה את כל המעמד החברתי שלה. חוץ מזה, אני רוצה וצריכה לעשות המשכים ל'נשמת חיה', 'עד האופק', 'תיכון ברנסון', אפילו 'מאלאדר 3' מחכה לי על המדף מלא זמן שאני אכתוב אותו, וכל שאר הספרים האלה מותחלים. יש לי גם פרק ראשון של 'מיקו בל 2', אבל כרגע אני לא מסתכלת עליו. יש גם רעיון לסדרת ספרי אימה באותו סגנון של 'צמרמורת', מי מכם שזוכר ומכיר את הסדרה הישנה ההיא, אבל זה יהיה בסגנון שלי. אלו כרגע כל הספרים שאני יכולה להגיד עליהם, אבל אני פשוט צריכה לבחור, וכל דמות צועקת לי: 'תקחי אותי, תקחי אותי', אז בסוף במה אני בוחרת? בקורנפלקס!"

אומרים שבני נוער לא קוראים ספרים, האם הוא עדיין נכון?
"קודם כל, בני נוער היום קוראים הרבה יותר מפעם כי הם כל היום בפלאפונים ובמחשב, אז בני נוער פשוט קוראים יותר באופן טבעי כי הם כל הזמן עם טקסטים. בתקופתי, מי שהיה 'מגניב' היה יוצא לשחק בחוץ. הוא לא ראה כמעט אותיות, וה'חנונים' היו קוראים ספרים. היום בן נוער שלא כותב טוב יחסית או יודע לקרוא בצורה רהוטה - לא יצליח להסתדר. דבר נוסף הוא שמבוגרים עדיין חושבים שלקרוא ספרים זה 'חנוני', והם הזקנים בעייני, כי היום בני נוער שקוראים ספרים הם המגניבים, הם החכמים הם המעניינים! זאת אומרת שקריאת ספרים ממש לא ירדה באופן שחושבים, כי היא ירדה יחסית גם אצל מבוגרים, גם מבוגרים קוראים פחות ספרים. מבוגרים אומרים: 'בני נוער כל הזמן עם הפלאפון' בזמן שהם בעצמם עם הפלאפון. זה הורג אותי אנשים שאומרים 'ילדים לא קוראים ספרים' ואני כזה 'מתי אתה קראת ספר?'. ילדים ונוער קוראים ספרים יותר ממבוגרים, ושהמבוגרים יעזבו אותם בשקט".

היית רוצה פעם להיפתח מעבר לכתיבת הספרים? אולי תסריטאות או כתיבת סדרת נוער?

"אם יתחשק לי להפסיק להתפתח מעבר לכתיבת הספרים ולהתמקד רק בכתיבה, אז בין ספר לספר אני אכתוב תסריט, פשוט לא בא לי להוציא על זה זמן, כי את הזמן שיש לי אני רוצה לצאת לקורסים לפגוש אנשים, לייצר קבוצת ילדים שכותבת כל שבוע, הם כותבים ספר בהנחייתי וזה בעייני מדהים פי כמה מאשר שיראו משהו שלי בטלוויזיה".

"לכל מי שרוצה לכתוב ספר אבל אומר 'אני לא מספיק חכם' או 'אין לי מספיק רעיונות', אני אומרת: הדברים הכי מוזרים שקרו לך בחיים, שאתה חושב שלא מעניינים אף אחד חוץ ממך, יכולים להיות ספר, וזה אחד הדברים המדהימים שגיליתי בתור סופרת."

אירועי שבוע הספר 2022 © צילום עצמי

אילו טיפים יש לך לבני נוער שרוצים להיות סופרים בעתיד?

"תכתבו את עצמכם, אל תלחצו אם זה לא מספיק טוב לדעתכם, אל תשאלו את עצמכם מה אחרים אוהבים לקרוא, כי הדברים הכי מעניינים אלה הדברים שמעניינים אתכם, ואם אתם לא מאמינים - הספרים שלי שהכי הצליחו היו ספרים שבהם רק חשבתי על מה שמעניין אותי, ומסתבר שזה מה שהיה מספיק. אתם זה כל מה שצריך, מה שמעניין אתכם זה כל מה שצריך, וגם בואו לסדנת הכתיבה שלי! אז אראה לכם ממש איך עושים את זה, איך ממש בונים את הספר, זה לא משנה אם יש לכן בעיות קשב וזה לא משנה אם אתם על הספקטרום האוטיסטי וזה אפילו לא משנה אם אתם מרגישים שאין לכם רעיונות בכלל - כל הדברים האלה לאט לאט נפתרים כשכותבים ספר בשיטת הכתיבה החוויתית".

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• שחקו וגלו: איזו דמות נשית חזקה אתן מסדרות הנוער?
• שחקו: כמה אתם מכירים את עומר חזן?
• אדום אש: הדברים שהכי מעצבנים אותנו בגיל ההתבגרות

הרפתקה חדשה

הספר יתאר עלילה חדשה לגמרי של הדמויות האהובות בסדרה. אז מה מתוכנן לנו? צמד החברים הטובים ג'יי-ג'יי וג'ון בי מחליטים לצאת לטיול קצר שנהפך עד מהרה להרפתקה מסכנת חיים כאשר אל השניים מצטרפת צלע שלישית ומסתורית. באַאוּטֶר בֵּנקס התחילה חופשת האביב, והאי הומה תיירים. הדבר האחרון בעולם שג'יי-ג'יי וג'ון בי רוצים לעשות הוא להעביר את השבוע בצפייה בַּקוּקס ששורצים באזור, ולכן הם מתכננים מסע דיג לאזור ידוע לשמצה של שרטונים מסוכנים, המכונה – ולא במקרה – "בית הקברות של האוקיינוס האטלנטי". זמן קצר אחרי שהם מפליגים, החברים נתקלים בסוואנה היפה והמרשימה, שעולה על סירתם כאשר החבר שלה משאיר אותה לבדה בלב ים. כשסופה נוראה מתחילה להשתולל, השלושה מבינים שאם הם רוצים לשרוד עליהם למצוא מקלט במגדלור הנטוש שבאזור השרטונים. אבל האם המגדלור באמת נטוש? מהר מאוד מתברר להם שבהחלט ייתכן שהם לא לבד שם... מה שמסבך עוד יותר את ההרפתקה הרת הגורל הוא המשיכה ההולכת וגוברת בין ג'יי-ג'יי לסוואנה המסתורית. גם אם המסע הזה יסתיים בשלום, האם קשר רומנטי בין פּוֹג לקוּקית יכול לשרוד גם בחופים הסוערים של אאוטר בנקס?

יהיה חלק מהסדרה?

המעריצים בעולם כבר הפיצו שמועות כי עלילת הספר עשויה להיכלל כעלילה אמיתית כלשהי בסדרה, דבר שלא קיבל שום אישור רשמי מטעם נטפליקס או יוצרי הסדרה. נחכה ונראה?

© באדיבות הוצאת ידיעות ספרים

רישיון נהיגה

לכוכבת הסדרה, מדיסון ביילי (המגלמת את קיארה) לא היה רישיון, אך דמותה בכל זאת נהגה. איך? אל תדאגו, בזכות ליהוקה לסדרה היא סוף סוף הוציאה רישיון ולמדה איך לנהוג לכבוד התכנית. וזה לא הדבר היחיד שהיא למדה! לכבוד הסדרה מדיסון אף עברה שיעורי העגינת ספינה, על מנת שהיא תוכל לעשות זאת בעצמה בצילומים.

© באדיבות Netflix

היכרות עם חופים

רודי פאנקו (המגלם את ג׳יי ג׳יי) בא לסדרה עם רקע בהתעסקות במים וחופים. מסתבר שהכוכב עבר קורס בסיורי קיאקים. ניחוש שלנו? הוא כנראה לא יצטרך להשתמש בתחביב הזה לעולם.

כמעט מציאות אחרת

אותו רודי אומנם רצה מההתחלה לגלם את ג׳יי ג׳יי, אך מסתבר שהמפיקים בכלל כיוונו ועשו לו אודישן לתפקיד של ג׳ון בי. למעשה הוא כבר חשב שהוא הולך לגלם את ג׳ון בי ורק באודישן האחרון שלו הבין שהוא דווקא יגלם את הדמות שרצה.

רודי מימין, צ׳ייס משמאל © באדיבות Netflix

ספר מוזיקלי

לא רק הספר של ״חופים של סודות״ מעורר סקרנות רבה בקרב מעריצי הסדרה, אלא גם ספר מתוכנן של צ׳ייס סטוקס (המגלם את ג׳ון בי). בזמנו הפנוי השחקן עובד על ספר שירה, שלא ברור עדיין מתי יצא לאור. אנחנו בציפייה!

פער גילים

למרות שהוא מגלם קטין, צ׳ייס סטוקס הוא בכלל בן 29, מבוגר בעשור מדמותו - ג'ון ב׳. אבל איך אומרים? לא נראה בכלל…

© באדיבות Netflix

היסטוריה בהצלחות

קפטן לאנס ג'וליאן שימש כרכז הימי של הסדרה בשתי העונות. אתם בטח תוהים - מי זה? האמת שזה עניין גדול, שכן הוא היה גם הרכז הימי של ״טיטאניק״, הסרט שזכה ב-11 פרסי אוסקר ב-1998.

עלילה לא כתובה

יש לא מעט סצינות ומשפטים בסדרה שהם בכלל אלתורים של השחקנים באותו הרגע. ככה זה כשיש חופש יצירתי!

שחקנים ופעלולים

את רוב הפעלולים בסדרה המצליחה עשו השחקנים! וכמו שכבר הזכרנו לצורך כל אותם הדברים רובם עשו קורסים של צלילה, אגרוף, שחייה ושייט כדי לגרום להכל להיראות אמין יותר.

© באדיבות Netflix

הספר ״חופים של סודות: כיבוי אורות״(הוצאת ידיעות ספרים) זמין לרכישה בחנויות הספרים ובאתר האונליין של ידיעות ספרים.

• שחקו: נראה אם אתם מכירים את הדמויות של ישראל אטיאס!
• מולטי מיליונר? זה הספיידרמן המרוויח ביותר בכל הזמנים
• גדי פניבילוב: "אולי אני מתנהג כמו מטומטם אבל חושב כמו אדם מבריק"

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הצצה ראשונה: טריילרים חדשים לסרטי גיבורי העל
• רכילות בקטנה: אגם בוחבוט ובר ברימר הופכים למתחרים
• רגע לפני הישרדות: ליזה ביך חושפת את הטראומה שעברה

יובל אברמוביץ' הוא יזם, סופר ומרצה בינלאומי שספריו נמכרים בלמעלה מ-20 מדינות. הוא גם עיתונאי, שחקן, מנחה סמינרים וסדנאות. הוא הקים בית ספר לכתיבה, גלריה לאומנות, רשת חנויות לעיר תל אביב, חנות קונספט למגנטים, פתח הוצאת ספרים עצמאית בה פרסם 17 ספרים, גייס למעלה ממיליון וחצי שקלים במימון המון ומכר למעלה מחצי מיליון עותקים מספריו (רק בישראל). הוא מהווה השראה למאות אלפי אנשים, בארץ ובעולם, שהעזו בעקבותיו להגשים את חלומותיהם, הגשים בעצמו עוד חלום - כשהפך לאבא לשתי בנות!

אך למרות כל התארים, ההישגים והגשמת המטרות, יובל מרבה לטעון שהוא - "תמיד נשאר הבן של תמר אברמוביץ'".

"אמא שלי לימדה אותי לחלום", מספר לנו אברמוביץ׳. אמו האמינה שהכול אפשרי; היא הקפידה להגיד לבנה "כן" כמעט לכל דבר שביקש ורצה, וכך הוא למד ממנה לא רק לחלום, אלא גם לא לפחד מהחלומות הכי גדולים שלו העז "לצעוק" אותם לעולם, לשבור מוסכמות חברתיות.

ואמו גם למדה ממנו; בגיל 60, אימצה תמר את תובנותיו של בנה, שהתגלמו בשלל ספריו, ויישמה אותן עד שהצליחה להגשים את חלום נעוריה להפוך לדוגמנית. כך, בגיל 60, אזרה תמר את האומץ להוכיח שגיל הוא רק מספר ופינתה מקום גם לעצמה. היא "צעקה את חלומותיה" כפי שבנה הנחה את קהל הקוראים בספריו, ואף הצליחה להגשים אותם החל מצילומים עם בגדים של מעצבות אופנה והפקות למותגי בגדים, ועד ראיונות בתכניות בוקר ובתכניות רדיו. השיא היה השתתפותה בשבוע האופנה הישראלי שלוש פעמים ברציפות! אך דווקא אז, בשיא ההגשמה, התגלתה בגופה של תמר מחלת הסרטן. עשרה חודשים לאחר מכן היא נפרדה מהעולם. בדיוק שנתיים לאחר מותה, השיק יובל את ספרו: "עד הדמעה האחרונה - 62 שיעורים מאימא". 62 שיעורים, כמספר שנותיה בעולם.

יובל אברמוביץ' עם ספרו החדש - "עד הדמעה האחרונה" © ליה יפה

"זה לא ספר הנצחה, או הספד. זהו ספר מעורר מחשבה על יחסים, הורות, חברות, חינוך, הגשמת חלומות, אהבה, גבולות, חיים, מוות, אובדן, געגועים, התגברות, המשכיות והחיים שאחרי המוות. זה ספר שיגרום לכם להרהר בשיעורים שלמדתם ושאתם עדיין לומדים מהאנשים האהובים עליכם. זהו ספר חובה לכל מי שיש לו הורים, ילדים, או שניהם".

"כשהיא נפטרה כתבתי הספד שהקראתי בבית העלמין, והעליתי אותו לרשתות החברתיות. פתאום התחלתי לקבל מלא תגובות שזה נורא מרגש, שזה עצוב אבל גם מצחיק, שזה נורא מזכיר למישהו את אמא שלו, או הלוואי שאמא שלה הייתה כזאתי. התחלתי לכתוב מסמך שבמקור נועד בשבילי ובשביל הבנות שלי מסמך של שיעורים שלמדתי מאמא שלי. אבל ככל שכתבתי את זה, פתאום שמתי לב שזה מעבר לזיכרון פרטי, יש פה מחשבות וטיפים ועצות ליחסים בין הורים לילדים. אני מספר שם כל מיני דברים שהיו ביני לבין אמא שלי, וחשוב לי להדגיש שלא מדובר רק בספר למבוגרים. מבחינתי זה ספר גם לנוער, כי יש שם הרבה התייחסות ליחסים בין הורים לילדים, וכל פרק בנוי משיעור אחר".

יובל אברמוביץ' ואמו - תמר אברמוביץ' © ליה יפה

"כשמסיימים בית ספר יסודי אז אומרים לנו עכשיו החיים מתחילים! כשמסיימים את התיכון אז שוב אומרים לנו הו, עכשיו החיים מתחילים! ככה גם כשמשתחררים מהצבא זהו, עכשיו החיים מתחילים! או כשמסיימים את הלימודים באוניברסיטה עכשיו באמת החיים מתחילים! אמא שלי לימדה אותי שהחיים מתחילים ביום שנולדנו, וזה משהו שאימצתי לעצמי".

אמך התחתנה בגיל צעיר, כשהייתה בת 19 בלבד. לאחר כשנה, אתה נולדת. איך הייתה הילדות שלך?

"גדלתי בבת ים, בשכונה צנועה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שבע. הייתי בן יחיד. אבא שלי עזב את בת ים וראיתי אותו מעת לעת, לא בצורה רציפה. גם לא הרבה. גדלתי עם אמא שלי. היא הייתה כל עולמי היא הייתה גם אמא וגם אבא שלי, וגם סוג של חברה. היינו מאוד קרובים, וידענו הרבה אחד על השני. גדלתי בבית מאוד צנוע, שלא היה בו יותר מדי כסף, לא היינו עניים אבל גם לא היה שפע. אמא שלי עבדה מאוד קשה, ומן הסתם זה היה משהו שמאוד ביגר אותי. אבל כן גדלתי בבית מאפשר, כל מה ששמעתי בו היה ׳כן׳. רוב ההורים מונעים מהילדים שלהם דברים, אבל אמא שלי הסכימה לכל דבר. היא לא דחפה אותי כדי שאתפרסם או כדי שתגשים את חלומותיה דרכי, אלא עודדה אותי כי זיהתה בי דברים שאני אפילו לא זיהיתי בעצמי. הדבר הזה יצר אצלי רצון חזק מאוד להוכיח לה שהיא צודקת. היא הייתה אמא מאוד תומכת ומפרגנת. בגדול זה היה בית אופטימי מאוד, בית שמח".

יובל ותמר אברמוביץ' © לימור יערי גולדשטיין

אתה מספר שאמך השפיעה המון על האדם שאתה היום. מה לקחת ממנה בתור הורה?

"אני חושב שמה שלקחתי מאמא שלי זה בעיקר לאפשר לבנות שלי. הבנות שלי גדלות בבית מאוד חופשי. מותר לעשות בבית שלנו כמעט הכל. הבת שלי, שירה, היא בת 13 ויש לה עסק היא מוכרת חולצות שהיא מכינה. אני חושב שזה תוצאה של מה שקיבלתי מהבית שלי בתור ילד, לאפשר דברים. שוב, כמובן שיש גבולות. אבל בגדול זה בית מאוד חופשי".

"הנוער של היום הוא נוער מאוד חריף; אתם חשופים להמון מידע, אולי אפילו ליותר מדי מידע. להיות נער היום זה הרבה יותר קשה מלהיות נער פעם, בתקופה שלי. אין בקרה לתכנים שאתם נחשפים אליהם, ובעצם אתם חשופים להכל סדרות, סרטים, מוזיקה, ספרים, מין, סיגריות ואלכוהול. אני רואה ושומע על זה גם מהבת שלי וגם מהפגישות שלי עם בני נוער בהרצאות. היום התפקיד של ההורים הוא לתווך בין הנער לבין כל המידע הזה, להסביר מה תקין ומה לא, מה מציאות ומה דימיון, אבל בעיקר לסמוך עליהם ולהבין שלנוער של היום יש אינטליגנציה מאוד גבוהה. נכון, יש גם שטויות. אבל יש משהו בנוער של היום שמאוד מרשים אותי, איזו בגרות והבנה ואינטליגנציה שלא הייתה בתקופה שלי".

ויש דברים שלא לקחת מאמא שלך?

"אני שם גבולות הרבה יותר גדולים ממנה. אם ידעתי מה קורה בחשבון הבנק של אמא שלי, שהוא בעיקר היה מינוס, אז הבנות שלי לא יודעות בכלל מה קורה בחשבון הבנק שלי. אני חושב שילדים לא צריכים לגדול בידיעה שאין או יש כסף. הם צריכים לגדול בביטחון. כמו שאמרתי- אמא שלי הייתה קצת חברה שלי. אני חושב שהורים וילדים לא צריכים להיות חברים. לי יש את החברים שלי, ואני מדבר איתם את השיחות שלנו ה׳אנשים המבוגרים׳. מה שאני מנסה לומר הוא שגם לי יש חיים. להרבה בני נוער יש נטייה לקטר על ההורים שלהם. אבל חשוב לזכור שאבא ואמא הם גם בני אדם. הם לא מפעל הזנה, הם לא כספומט. הם בני אדם, וגם להם יש רגשות, גם הם עייפים ומתוסכלים, גם אותם אכזבו, גם להם היה איזה כישלון בעבודה, גם להם יש סתם מצב רוח בלי הסבר, צריך לזכור את זה גם. לפעמים אני מרגיש שביחסים בין הורים לילדים - הורים תמיד רגישים לילדים שלהם, אבל הילדים שוכחים שגם ההורים הם בני אדם עם רגשות. אז אני אבא מגניב, זורם ומצחיק לבנות שלי, אבל אני לא חבר שלהן. יש הפרדה מסוימת".

תמר אברמוביץ' © ליה יפה

איך הגבת כשגילית שאמך חלתה בסרטן?

"קודם אמא שלי חלתה, והמצב החל להתדרדר ורק אז אבחנו את זה כסרטן. הייתי בהלם מוחלט, הייתי בשוק. אמא שלי הייתה בשיאה! היא הייתה יפה, חיונית ואופטימית. בגיל 60, בהשפעת הספרים שלי, היא הגשימה את החלום שלה להיות דוגמנית. מלא צלמי אופנה פנו אליה, היא ריסקה את הרשתות החברתיות, ואפילו צעדה בשבוע האופנה הישראלי. משם קרו המון דברים יפים... עד המחלה. אלו היו שנה וחצי מדהימות, ואז היא חלתה. אני התעצבתי כי ידעתי שהזמן שלנו מוגבל, כי מדובר במקרה סופני, אבל בעיקר היה לי עצוב שהבנות שלי יפסידו ׳רגעי סבתא׳ איתה. בזכות החינוך שלה הייתי ערוך ומוכן גם לדבר הכי טראגי שקרה לי עד כה בחיים. אני מדמה את זה לרעידת אדמה כל הבניין שלי רעד, עף לי הגג, אבל בסופו של דבר הבניין לא נפל, וזה בזכות העובדה שאמא שלי חינכה אותי להיות עצמאי כל החיים. עובדה שעכשיו אני יכול לתפקד בעולם הזה בלי אמא. נכון שזה עצוב ותמיד מתגעגעים, אבל אני לא אבוד. אני חושב שזה דבר מאוד חשוב להפוך את הילדים לעצמאיים, כדי שהם ידעו להסתדר בעולם הזה גם כשלא נהיה פה. אז כן, זה היה מאוד עצוב, אבל גם מאוד שמח כי היו לנו 10 חודשים בהם בילינו יחד כל יום כל היום, ואני מרגיש שניצלנו ומקסמנו את התקופה הזו עד שהגיע רגע הפרידה."

בספר החדש אתה מספר על דברים שלמדת מאמא שלך. איך הצלחת לזקק את הכל ולבחור דווקא 62?

"במקור ההספד היה מורכב משבעה שיעורים, הוא היה מאוד קצר. שבעה שיעורים שלמדתי מאמא שלי. הקראתי אותו בהלוויה, וכבר שם אנשים התרגשו, בכו וצחקו. כמו שאמרתי- העליתי לרשתות החברתיות, ובפייסבוק הוא הגיע לחשיפה של כחצי מיליון אנשים. לאחר מכן טסתי ליוון במטרה לכתוב ספר אחר, אבל במקום לכתוב את הספר ההוא, כתבתי את הספר הזה. האמת שלא תכננתי להוציא אותו לאור חשבתי שזה נורא אישי... את מי זה מעניין ספר על אמא שלי ועליי? אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שאמא שלי ואני, אנחנו רק תפאורה, והעיקר הוא העצות והגישה לחיים טובים ונכונים יותר שמוצגת בספר. הספר מדבר על תעוזה ועל אומץ ועל הקשר בין ילדים להורים. זה ספר על יחסים בין הורים לילדים גם מבוגרים ימצאו בזה עניין, גם הורים, גם ילדים וגם בני נוער. כולם".

היו חששות?

"אני מודה שבהתחלה נורא פחדתי. כל ספר מחדש אני חווה חרדות אם הקהל יאהב אותו או לא. יש ציפייה גבוהה מהקהל שלי, ואני לא רוצה לאכזב אף אחד. אז היו לי חששות בהתחלה, אבל לשמחתי הספר יצא לפני חודשיים והוא כבר רב-מכר, והתגובות שאני מקבל מאנשים מחממות לי את הלב. חשוב לי לציין שלא את כל 62 השיעורים אני לקחתי מאמא שלי. חלק מהשיעורים אמרתי שאני לא אקח ממנה, אלא אפעל בדיוק ההיפך מאיך שהיא פעלה, אפתח אותם בצורה אחרת. אבל כן היה לי חשוב לבחור ב-62 שיעורים, שזה מספר שנות חייה של אמי. קיבלתי כל כך הרבה דברים ממנה, כך שבמקור היו לי 98 שיעורים, והייתי צריך לדלל ולדייק ולאחד דברים שהיו קצת דומים אחד לשני, להבין מה יותר חשוב ומה פחות. אני חושב שזו העבודה הקשה, פחות החלק של הכתיבה, אלא יותר החלק של הזיקוק והדיוק, להחליט למה יש ערך לקהל הרחב ולמה אין. תהליך העריכה הוא תמיד תהליך ארוך וסיזיפי, והוא באמת לקח הרבה זמן, חצי שנה של עריכה ועבודה על כל הטקסטים, עד שנשארתי עם השיעורים שהרגשתי שכל שיעור הוא באמת חשוב ובעל ערך".

לאחרונה השקת את מיזם קרן החלומות עש תמר אברמוביץ, שבמסגרתו אתה מאפשר לאנשים בני 60 פלוס להגשים את חלומותיהם. ספר לי קצת על קרן החלומות ועל הקשר וההשפעה של אמך עליו.

"אמא שלי הגשימה את החלום שלה להיות דוגמנית בגיל 60. אחרי מותה, שמתי לב שהרבה אנשים מבוגרים, מעל גיל 60, פשוט נשכחים. תמיד יש תחושה שהעולם שייך לצעירים, אבל חשוב לזכור שבלי המבוגרים לא היה עולם לצעירים! דווקא בגלל שלצעירים יש הרבה כלים להגשים חלומות כמו קרנות, עמותות, ארגונים ומרכזי צעירים מטעם המדינה, החלטתי להקים קרן שהמטרה שלה היא לעזור לאנשים מעל גיל 60, ליצור מן אפליה מתקנת.

פעם בשנה אבחר יחד קבוצה של אנשים, ואנחנו נסייע להם גם באופן כלכלי וגם בייעוץ איך לקדם את החלום שלהם. אז אם יש לכם אבא או אמא או אפילו סבא וסבתא שאתם רוצים לעזור להם להגשים חלום, שלחו להם את הקישור לאתר שלי, יש שם אפשרות להגיש מועמדות לקרן החלומות, ואולי הם ייבחרו ויזכו להגשים את חלומם בעזרתי!"

יובל אברמוביץ' © ליה יפה

בדרך כלל, בראיונות על הספר החדש, שואלים אותך מהו המסר שאתה מעביר להורים.
אבל הפעם - מהו המסר שלך לילדים ולבני הנוער?

"קודם כל, לזכור לפני הכל שההורים שלכם הם בני אדם. בני אדם עם חלומות, צרכים ורגשות. הם לא מפעל הזנה או כספומט. גם הם צריכים את הזמן שלהם, גם הם צריכים שישאלו אותם מה שלומם ומה נשמע ואיך היה להם היום בעבודה ו'למה את נראית עצובה אמא' ו'למה אתה עייף אבא'. אני חושב שהדבר הקטן הזה יכול לשפר בגדול את היחסים בתוך הבית, כי בדרך כל תשומת הלב בתוך הבית הולכת לרוב לילדים ולבני הנוער. אז הפעם תשאלו אתם את ההורים שלכם מה שלומם, תראו אותם באמת ותדעו שגם הם זקוקים לפעמים להפוגה. אפילו תפתיעו את ההורים שלכם מדי פעם עם זוג כרטיסים לסרט או הצגה. תפרגנו להם!

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Abramovitz (@yuval.abramovitz.uv)

דבר שני, הרבה הורים אומרים לילדים שלהם- 'עזבו', 'לא כדאי', 'עדיף שלא' וכל מיני סיפורים כאלה, והרבה בני נוער נעלבים מזה שההורים שלהם לא תומכים בהם. המסר שלי הוא לזכור שהחיים של ההורים הם החיים של ההורים, והחיים שלנו הם החיים שלנו. מותר להורים שלנו לא לזרום עם החלומות שלנו, זה בסדר. אני חושב שהכי חשוב זה לכבד אחד את השני, וגם אם הם לא תומכים בחלומות שלכם, אז זה לא אומר שעכשיו אתם צריכים לוותר ולהתבאס, אלא להבין שקיים פער דורות, ועדיין ללכת עם החלום שלכם עד הסוף. גם אם ההורים שלכם לא מסורים 100% לחלומות שלכם - אל תריבו איתם על זה. חשוב לזכור שההורים שלכם לא פרימיטיביים או מעצבנים, הם פשוט מדור אחר, ולפעמים צריך להסביר להם דברים.

זו הזדמנות לקרב אליכם את ההורים שלכם היום הכל קורה בטלפון, כל החיים של הנוער נמצא בטלפון. אז תשתפו את ההורים שלכם! תראו להורים שלכם מה אתם צורכים, מה אתם קוראים ומה אתם אוהבים, וכך תהיו יותר קרובים ותחזקו את הקשר ביניכם.

דבר אחרון, תמיד כשאני מדבר להורים אני אומר להם להפסיק להגיד לילדים שלהם "לא" ו"אי אפשר". אבל גם אתם הילדים, תפסיקו להגיד להורים שלכם "לא" כל הזמן. גם אתם מפסידים מזה בין השאר. תחליטו שפעם בשבוע אתם אומרים רק "כן" להורים שלכם, כל מה שהם אומרים - תגידו "כן". תזרמו עם זה, תהיו פתוחים לאפשרויות ולהזדמנויות. גם אני הייתי ככה כשהייתי צעיר, בני נוער בטוחים שהם יודעים את הכל, שהם יותר מתוחכמים מההורים או חכמים מסבא וסבתא. בדברים מסוימים זה נכון, צעירים יותר מעודכנים ומתקדמים מהמבוגרים, אבל אל תזלזלו במבוגרים, הם יודעים דבר או שניים על החיים. בואו תהיו פתוחים לדבר איתם על זה ולשאול. תמיד אפשר ללמוד ולשאוב חוכמת חיים מהם".

נוסף לכל אתה גם שחקן. הופעת בין היתר ב"השיר שלנו" וגם ב"השמיניה" שזכו להצלחה מסחררת והן סדרות שנצפות עד היום. למה כרגע אתה פחות מופיע על המסך?

"אני חושב שהתשובה שלי מחולקת לשלושה חלקים: דבר ראשון, הספרים שלי מאוד הצליחו, גם בארץ וגם בעולם, ככה שבעשור האחרון הייתי עסוק להסתובב בכל עולם ולקדם אותם. לכן היה לי נורא קשה להתחייב למשהו בארץ כשאני יודע שמחר אני צריך לטוס להרצאה במדינה אחת ועוד יומיים להרצאה במדינה אחרת. כן הציעו לי תפקידים אבל זה לא יצא לפועל בגלל הסיבה הזו. דבר שני, אני מודה שהייתה תקופה שפחות עניין אותי לדקלם טקסטים שאחרים כתבו. בער בי יותר להגיד את מה שיש לי להגיד, לראיה כל הספרים שלי! הרגשתי שאחרי שבע שנים רצופות שהופעתי בטלוויזיה בלי הפסקה אני חייב לעשות שינוי כלשהו.

עם אליענה בקייר (AKA דנה שניר) © צילום מאינסטגרם

מה שכן, אני חייב להגיד שבשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה שבגללה אני פחות מסתובב בעולם, אז פתאום הגעגוע למשחק צף אצלי. עוד לא עשיתי אודישנים, למרות שכן פונים אליי פה ושם, גם להנחיה וגם למשחק, אבל פתאום אני מתגעגע לזה, אז אני לא פוסל חזרה לעולם המשחק.

אני יודע שלהרבה בני נוער יש חלום להתפרסם, לאו דווקא עם משהו קונקרטי, אלא סתם להתפרסם. אני בטלוויזיה מגיל 17. בגיל 25 כבר הכירו אותי, לא כמו היום, אבל עדיין הייתי מוכר בעיקר בגלל המעורבות שלי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בתיאטרון ועוד, עשיתי הרבה דברים. בגיל 27 היה המפץ, והפרסום לא עשה לי טוב, אני חייב להגיד. היום אני כבר מבוגר ואני יודע לשלוט בזה, אני יודע להבדיל בין עיקר לתפל. אבל היה משהו בפרסום, בעיקר בשנים של 'השיר שלנו' ו'השמיניה', שזה היה פשוט מטורף, הפרסום היה פסיכי. היו רודפים אחרינו אנשים ברחוב, היו מחכים לנו מחוץ לבית, מצלמים אותנו מהחלון. היה לי קשה עם הרכילות והחדירה לפרטיות, וזה קצת עשה לי טראומה. אני חושב שלא רק לי, אם מסתכלים על עוד חברים שלי ל'מחזור' רן דנקר ונינט טייב לדוגמה, גם הם לקחו הפסקה מכל העולם הזה לתקופה מסוימת. כולנו עברנו איזשהו מסע עם עצמנו. כמובן ש'השיר שלנו' ו'השמיניה' היו מתנה, זו באמת הייתה זכות גדולה עבורי לקחת בהן חלק, אבל נפשית זה גם היה קשה מאוד. קשה להכיל את הפרסום כשאתה נורא צעיר. כשאתה כבר מבוגר יותר, אתה כבר מיושב, שאתה יודע מי אתה ומה אתה, ואתה לא צריך להתחנף לאנשים ולעשות דברים שאתה לא רוצה, וזה יותר קל. אז גם הסיבה הזו גרמה לי לקחת קצת מרחק מעולם המשחק והפרסום שהיה גדול מדי בשבילי באותה התקופה. היום אני כבר יודע להכיל את זה, היום זה כבר יותר מאוזן".

יובל אברמוביץ' © ליה יפה

מה צפוי לנו בהמשך?

"אגלה לכם סוד, ואתם הראשונים שיודעים על זה! כמו שאתם כבר יודעים, לפני 10 שנים פתחתי בלוג ופרסמתי בו גם בעברית וגם באנגלית 10 דברים שאני רוצה להגשים ב-400 ימים, 10 חלומות. פרסמתי את זה בפייסבוק ובאינסטגרם. בין לילה כל העולם הגיב לזה קיבלתי מיילים מארצות הברית, עיראק, איראן, נורווגיה, צרפת וישראל כמובן, ואנשים התחילו לעזור לי. יצאתי למסע של הגשמת חלומות. בסופו של דבר גם הגשמתי חלק מהחלומות, אבל הדבר היותר חשוב שקרה זה שהבנתי איך לרתום את הרשת החברתית כדי להגשים חלומות, ובכלל למה יש אנשים שמצליחים להגשים חלומות ויש כאלה שנתקעים עם החלומות שלהם וככה נולד הספר "הרשימה". אחריו יצא גם ספר לילדים שנקרא "הרשימה לילדים" וגם ספר לבני נוער שיצא ממש לא מזמן, בתקופת הקורונה, ונקרא ׳קסם הרשימה׳.

אחד הדברים שהיה ברשימה המקורית שלי היה שתהיה תכנית ריאליטי על הגשמת חלומות, איזשהו פורמט חיובי בטלוויזיה. עוד לפני שבכלל הבנתי מה זה ׳הרשימה׳ ומה יהיה איתה בעתיד, היה לי חזון שתהיה תכנית ריאליטי על הגשמת חלומות. לפני כשנה וחצי, בתוך הקורונה כשכל העולם שבק, קיבלתי פנייה מהרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור שחי בשנים האחרונות בלוס אנג'לס. הוא בין השאר יוצר שם כל מיני פורמטים לטלוויזיה. עידו הכיר כל מיני מפיקים חשובים ואחד מהם אמר לו שמחפשים תכנית ריאליטי חיובית, משהו אופטימי שייתן לאנשים מוטיבציה ואנרגיה, ואם הוא מכיר רעיון. הוא ישר סיפר על ׳הרשימה׳, ומפה לשם נוצר חיבור ביני לבין ג'ון גריפין שהוא שחקן, תסריטאי ויוצר פורמטים באמריקה. יצרנו שלושתנו פורמט לתוכנית ריאליטי תחת השם הזה".

מה מותר לך לספר בנושא?

"אני יכול לספר שכבר צולמו כל מיני קטעים, ובימים אלו אנחנו בפרזנטציות מול גופים כמו אמאזון, נטפליקס, CBC, פוקס, NBC ועוד. כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, מדובר בהפקה של מיליונים, אבל כל הזמן יש התקדמות וזה מרגש מאוד".

נשמע מבטיח, יש עוד סודות על דברים שבדרך?

"כן יש לי עוד סקופ מרגש! אחרי ש'הרשימה' יצאה, עשיתי עיבוד לספר עבור ילדים ונוער - "הרשימה לילדים" ו"קסם הרשימה", בעקבות הביקוש מהשטח. קיבלתי לאורך השנים המון פניות מתיאטראות לעבד את הספר למחזה. כל הזמן דחיתי ואמרתי שזה לא הזמן. גם לא ידעתי מה יהיה הסיפור סיפור על יובל, הסיפור שלי? או סיפור אחר לחלוטין? לא ידעתי בדיוק. לפני הקורונה הייתי מופיע כל ערב, גם בארץ וגם בעולם. הספרים שלי יצאו ב-20 מדינות שונות, והייתי טס ממדינה למדינה להעביר הרצאות. קיבלתי הרבה פניות, אבל אף פנייה לא באמת הבשילה למשהו קונקרטי. אבל בתקופת הקורונה סוף סוף היה לי זמן, והתחלתי לחשוב איך אפשר להוציא את זה לפועל. יום אחד קיבלתי פנייה מעידן עמית והוא אמר לי שהוא רוצה לעשות הצגה מ׳הרשימה׳ לנוער. אמרתי לו שבדיוק גם אני חשבתי על זה, ומפה לשם הוא קישר ביני לבין תיאטרון שנקרא תיאטרון הנפש, זה תיאטרון שמתמחה בהצגות לילדים ובני נוער, הם מופיעים בארץ ובעולם, בבתי ספר בתיאטראות. הם עשו הרבה מאוד הצגות לאורך השנים.

נפגשנו, והם הציעו לי לכתוב את המחזה. בגלל שאני עסוק בכתיבת ספרים חדשים, בריאליטי ובעוד כמה דברים עתידיים שאני עובד עליהם, העדפתי לוותר על הכתיבה בעצמי. לכן מי שאחראי על כתיבת המחזה הוא המחזאי אורן יעקובי, שהוא אדם נורא מוכשר. סגרנו על הרעיון הכללי של המחזה, אותו לצערי אני עדיין לא יכול לספר. אבל זה לא הסיפור על יובל אברמוביץ', זה סיפור אחר שהערכים והתפיסה של ה׳רשימה׳ שמורים ומוצגים בו. אנחנו עובדים עליה בימים אלה ממש, ואני מקווה שעוד כמה חודשים יהיה אפשר כבר לקנות כרטיסים ולצפות בהצגה".

ואם כבר רשימות - איזה חלום עדיין לא הגשמת?

"מה שיפה ברשימת חלומות זה שהיא כמו אפליקציה, יש עדכונים כל הזמן, היא לא נגמרת אף פעם. גם כשהגשמת מלא דברים, אתה עדיין רוצה עוד דברים. באמת הגשמתי הרבה דברים, עוד מגיל 17, אבל דווקא היום אני רוצה להיות יותר בבית עם הבנות שלי, עם החברים שלי ואפילו לטפח ולהשקיע בגינה הביתית שלי. ברור שיש גם חלומות מקצועיים כמו שעוד ספרים שלי יתורגמו ויצאו בעולם, ואני גם עובד על מחזה נוסף שאני כותב. בנוסף, יש פה ושם עוד הצעות שאני לפעמים שוקל אותן, ויש גם הצעות להכניס אותי לכל מיני תכניות ריאליטי למיניהן שאני ממש דוחה אותן כי זה לא מעניין אותי ולא מדבר אליי. רגע, אני יודע! החלום שלי הוא להבין איך עושים טיקטוק! יש לי חשבון טיקטוק ואני עדיין לא מצליח להבין את כל הכפתורים שם. הבת שלי הבטיחה לי שיעור פרטי בקרוב! יודעת מה? אני אלמד ואצלם במיוחד בשבילכם סרטון בטיקטוק!"

הבטיח וגם קיים: יובל אברמוביץ' בטיקטוק ראשון!

עוד בערוץ הספרים של פרוגי:

• שחקו: האם תדעו אילו סדרות מבוססות על ספרים?
• חובה לקרוא! הספרים המומלצים והפחות מוכרים
• "החול זוכר": מדע בדיוני או העתיד של כולנו?

כריכת הספר ©הוצאה עצמית

הילה אלמוג, כותבת הספר, היא אישה חירשת בעצמה, בת להורים חירשים גם כן.
"במשך שנים התמודדתי עם לא מעט קשיים, רק בשל היותי חירשת. אני זוכרת את התחושה הנוראית בבית הספר, כשהילדים הבינו שאני חירשת. הם התחילו להציק לי ולשאול אותי שאלות רק כדי לשמוע את הקול המוזר שלי ולצחוק עליי. נעלבתי מאוד ולא הפסקתי לבכות.
תמיד התאמצתי להיות כמו כולם; בזמן שחבריי לכיתה דיברו וצחקו, אני לא הבנתי על מה הם מדברים, אבל צחקתי יחד איתם כדי להיות כמוהם. זה תסכל אותי מאוד. לפעמים המורה בכיתה שכחה שאני חירשת והמשיכה לדבר אליי כשהיא עם הפנים ללוח ועם הגב אליי, וכך פספסתי את כל מה שהיא אמרה. בזמן ההפסקות הייתי משלימה את החומר. כל הזמן התאמצתי לקרוא שפתיים של הסביבה שלי וזה היה מתיש ובלתי נסבל. חוסר תשומת הלב והאטימות של הסביבה היו בולטים. נלחמתי כל חיי מול הסביבה השומעת. התאמצתי מאוד כדי לתת לשומעים את הדרך שבה יהיה להם הכי קל ונוח להבין אותי.

למדתי בילדותי שיעורים בדיבור אצל קלינאית תקשורת, והשקעתי את כולי. אבל תמיד שאלתי - מה איתי? הרי אף אחד לא למד שפת הסימנים והתאמץ בשבילי, וזה פשוט עייף אותי.
בגיל הבגרות שלי כבר למדתי איך לשרוד ופשוט יצאתי החוצה. לא וויתרתי ולא נתתי למגבלה לעצור אותי, התמודדתי והצלחתי להגשים הרבה חלומות - בין היתר גם הוצאה לאור של ספר שכתבתי בעצמי".

הילה אלמוג ©צילום עצמי

הילה החליטה לכתוב את הספר "הקול של שירה" בהשראת חוויותיה בתור ילדה חירשת שגדלה בסביבה שומעת.

"לפני שהוצאתי את הספר לאור, חשבתי לעצמי - מי ירצה לקרוא ספרים של סופרת חירשת? אבל אזרתי אומץ והחלטתי לעשות את זה, והגשמתי את החלום! בהתחלה לא ציפיתי מהספר להרבה, אך קיבלתי עליו הרבה פרגונים ומחמאות. בתקופת הקורונה הצלחתי להוציא גרסה נוספת של הספר באנגלית ולשווק אותו במדינות רבות בעולם. התרגשתי כל כך כשהבנתי שאנשים רבים שמעו על הספר שלי בכל העולם והתעניינו בסיפור המרתק, זה פשוט מדהים! לא מזמן יצאה גם גרסה דיגיטלית של הספר, וגם ספר ההמשך השני - הקול של שירה: שקט של אירוויזיון״.

הילה משתמשת באפליקציית התרגום מרחוק "Sign Now" ©אורית פניני

כיום הילה היא אישה חירשת שגאה בעצמה, נשואה לאדם חירש ואמא לשלושה ילדים שומעים. היא סופרת, מרצה ועוסקת בהוראה לשפת הסימנים, ואף עובדת ומכהנת כסמנכ"לית בחברת סטארט-אפ של אפליקציה חדשה שיצאה לשוק - אפליקציית התרגום מרחוק "Sign Now".

"ברחבי העולם יש 90 מיליון אנשים חירשים, ורק במדינת ישראל יש למעלה מחצי מיליון חירשים וכבדי שמיעה! מדובר באפליקציה חינמית המאפשרת לכל אדם חירש ליצור קשר עם מתורגמן לשפת הסימנים באמצעות שיחת וידיאו בזמן אמת - בכל מקום ובכל זמן! האפליקציה תורמת, מגשרת ומסייעת ביצירת תקשורת מיידית בין אדם שומע לאדם חירש, מבלי שבכלל ירגיש שיש תיווך באמצעות תרגום לשפת הסימנים. אני מרגישה שעכשיו סוף סוף נותנים לי את האפשרות להיות אדם עצמאי. האפליקציה נוחה ונגישה בשירות שלה, ובמקום לנדנד למשפחה והחברים השומעים שלי ולבקש מהם שיתקשרו וידברו עבורי, פתאום אני יכולה לעשות את זה לבד, בלי להיות תלויה באנשים אחרים! זו הזדמנות נפלאה לקהילת החירשים לקבל את השירות הנגיש והמותאם להם, שירות שכל אדם שומע מקבל, וסוף סוף גם אנחנו יכולים לקבל - בעצמאות מלאה וללא תלות באחרים".

קישור לשימוש באפליקציה-
https://wa.me/+972503060461

הילה ושירלי ©צילום עצמי

• קמפיין של אגם בוחבוט ל'חכם בשמש' נגנז בגלל השיר "מגבות"
• בצורה חוקית: כך תוכלו לצפות בתכנים ישראלים בחו"ל
• שחקו וגלו: מי אתם מ"ארתור"?
  

עוד במדור הספרים של פרוגי:

• "החול זוכר": מדע בדיוני או העתיד של כולנו?
• שחקו: נראה אם תדעו להתאים בין הדמויות לבין הספרים
• לא רק "הארי פוטר": ספרי הפנטזיה לנוער שהכי אהבנו

אני אהיה שם

"אני אהיה שם" מספר את סיפורו של סם, אשר חייו משתנים כאשר מבטו נפגש עם מבטה של אמילי. סם ואחיו עברו כל חייהם ממקום למקום עם האב המעורער שלהם, אך שניהם מוצאים מקלט בביתה של אמילי. לראשונה בחייהם, הם מגלים כמה חום וביטחון משפחה יכולה להעניק. אך העבר ממשיך לרדוף אותם, והם נאלצים לברוח, מבלי לדעת אם אי פעם ימצאו מקום אליו ירגישו שייכים.

© הוצאת כנרת זמורה-דביר

כבר בעמודים הראשונים של הספר, אי אפשר שלא לחוש הזדהות עם דמויותיהם של סם ואמילי – שניהם נערים צעירים שמחפשים את מקומם בעולם, תחושה שחווים בני נוער רבים. אחד הדברים המיוחדים בספר הוא נקודות המבט השונות שעל פיהן נכתב הספר. הוא לא נכתב רק מנקודת מבטם של אמילי וסם, אלא גם מנקודת המבט של המנקה במלון, אביו של סם ועוד שלל דמויות שנחשבות משניות, אך מקבלות את מקומן. ואם איכשהו עדיין לא השתכנעתם, הספר נכתב על ידי הולי גולדברג סלואן הנפלאה, אשר כתבה את הספר "החיים חלקי שבע", ספר אשר הפך לרב מכר וזכה בשלל פרסים.

הבכורה

טרילוגיית ספרי "הבכורה" מספרת על עולם עתידני – עולם שבו השוקולד והקפה מחוץ לחוק, כמעט ולא ניתן להשיג נייר והעולם טובע בפשע ובעוני. בעולם הזה חיה אניה בלנשין, ביתו של מאפיונר, אשר משפחתה מייצרת שוקולד באופן לא חוקי. למרות הכאוס סביבה, אניה חיה את חייה, עד שיום אחד, האקס שלה מורעל מאותו השוקולד שמשפחתה של אניה מייצרת. היא מוצאת את עצמה בעין הסערה, כאשר המשטרה, התקשורת ומשפחתה אחריה. בתוך כל זה, היא מנסה להמשיך ולהגן על אחיה ועל סבתה, והיא מתאהבת – דווקא בזה שאסור לה להתאהב בו.

© הוצאת כתר

הספר הראשון בסדרה, "כל הדברים שעשיתי", שואב את הקורא כבר מהעמוד הראשון אל עולמה של אניה ואל חייה. זהו ספר מיוחד, אשר משלב בין העולם התחתון לבין סיפור אהבה מקסים בסגנון רומיאו ויוליה. העלילה סוחפת ומעוררת מחשבה – כל מה שצריך בספר טוב. הספר יצא לראשונה בעברית בשנת 2013 ולא זכה לפופולריות רבה, אך אסף סביבו עדת מעריצים קטנה ונאמנה שחיכתה בכיליון עיניים לספרים הבאים בסדרה. "הבכורה" היא טרילוגיית ספרים ייחודית אשר לא מתעסקת אך ורק בדרמות הנעורים של אניה, אלא גם בחייה האישיים ובמאפייה המסוכנת שאל תוכה נולדה.

נקודת התלקחות

"נקודת התלקחות" מספר על איימי, שהפכה למפרנסת יחידה בביתה לאחר "הקריסה" אשר החריבה את הכלכלה. היא מחליטה להיבחן לתוכנית ריאליטי חדשה, בה היא תקבל ביטוח רפואי למשפחתה ומשכורת נאה, ומתקבלת אליה. היא חותמת מבלי לקרוא את האותיות הקטנות. תוכנית הריאליטי פשוטה – הצופים יכולים לזכות במיליוני דולרים, אם רק יצליחו לנחש כיצד יתנהגו המתמודדים בסיטואציות קשות. המפיקים עושים הכול על מנת לשמור על הרייטינג, ואילו איימי מבינה כי זוהי לא רק תוכנית ריאליטי, אלא שחייה שלה בסכנה.
אוהבי "משחקי הרעב" יתאהבו בספר מיד. אומנם התקציר מזכיר מעט את סדרת הספרים הזו, אך כבר בעמודים הראשונים אנו מבינים כי העלילה שונה לגמרי. איימי היא דמות מיוחדת ומרתקת, אשר מטרתה היחידה היא להגן על משפחתה בכל מחיר. אחד הדברים המיוחדים ביותר בספר הוא הסופרת שלו – ננסי קרס. קרס נחשבת כאחת הסופרות הטובות ביותר בסגנון המדע הבדיוני, וזכתה בעשרות פרסים על ספריה. זהו הספר הראשון והיחיד שלה שמיועד לבני נוער, אך הרמה שלו גבוהה בדיוק כמו ספריה למבוגרים.

© הוצאת קוראים

אי הדולפינים הכחולים

"אי הדולפינים הכחולים" מבוסס על סיפורה האמיתי של האישה האבודה מסן-ניקולס. לא הרבה ידוע על האישה האינדיאנית, שחיה לבדה על אי במשך 18 שנה באי סן-ניקולס. היא נמצאה בשנת 1853, לבושה בחצאית נוצות ולצידה כלב, אך איש לא הבין את שפתה. בספר מנסה הסופר סקוט אודל לספר את סיפורה, סיפורה של האישה האבודה שנותרה לבדה באי.

© הוצאת מנדלי, כרמל

הספר נחשב לאחד מהספרים הטובים ביותר שנכתבו בארצות הברית, ולא בכדי. הוא מספר את סיפורה המרתק של הילדה האינדיאנית, אשר שרדה בדרך נס באמצעות חושיה החדים ותבונתה. זהו ספר קטן ודק, אשר יצא בשנת 1960 אך תורגם לעברית רק בשנים האחרונות. "אי הדולפינים הכחולים" הוא ספר פשוט, אשר מספר על דמות אחת ועל הישרדותה – מעין רובינזון קרוזו – אך גם מספר על התבגרותה בעודה חיה לבדה ועל הקושי וההצלחות אותם היא חווה במהלך השנים הארוכות הללו.

רשימה לא סופית של כל הפחדים הכי איומים שלי

הספר מגולל בפנינו את סיפורה של אסתר סולאר, אשר משוכנעת שעל משפחתה הוטלה קללה על ידי מלאך המוות – לסבול מפחדים איומים, ולמות מהם. אביה אגרופוב ולא יצא מהמרתף במשך שש שנים, אחיה התאום לא מסוגל להיות בחושך, ואמה ממלאת את הבית בקמעות למזל טוב. לעומתם, אסתר עדיין לא מצאה את הפחד הגדול ביותר שלה, ולכן היא מכינה רשימה של כל הפחדים שלה על מנת להימנע מהם, במחשבה שזה ינפץ את הקללה. התוכנית שלה נזרקת לפח כאשר מופיע ג'ונה, חברה הטוב מהעבר, והוא מחליט כי הם יפגשו בכל יום ראשון ויתמודדו עם פחד אחד בכל פעם, וכך ישברו את הקללה.

© הוצאת הכורסא, מודן

אל תיבהלו מהשם הארוך, כי הוא מתאר בצורה הטובה ביותר את הספר. "רשימה", אשר נכתב על ידי קריסטל סאת'רלנד (להתאהב בגרייס), הוא אחד הספרים המיוחדים ביותר שיצאו בעשור האחרון, וסחף מבוגרים ובני נוער כאחד. זהו ספר אשר לא מפחד לאתגר את מחשבותיו של הקורא, ולגרום לו להרהר בפחדים של כל אחד מאיתנו ובמשמעותם. הספר כתוב מנקודת מבטה של אסתר, הדמות הראשית, ונותן לנו להיחשף למחשבותיה העמוקות ביותר ולהבין כיצד היא רואה את העולם ואת משפחתה. אם אהבתם את הספרים של ג'ון גרין או את של ריינבו ראוול, זה לגמרי הספר בשבילכם.

מבצע מלכה

ונסיים בספרה של אחת הכותבות הישראליות המצליחות והבולטות ביותר – ליאת רוטנר. "מבצע מלכה" מספר על שני, מלכת השכבה, אשר שולטת ביד רמה בבית הספר, ועל חבורה של ארבעה ילדים מהצד הלא נכון של הסולם החברתי אשר מחליטים להדיח אותה. הם הופכים את אחת מהם לשוברת הלבבות החדשה, מלמדים אותה את כל מה שהיא צריכה לדעת, ומחדירים אותה אל תוך החבורה של שני. המבצע טורף מחדש את הקלפים במשחק החברתי מפריד בין חברים וגורם לשיברונות לב, אך גם יוצר אהבות חדשות.
"מבצע מלכה" של ליאת רוטנר, אחת הכותבות המוצלחות ביותר לנוער שכתבה גם את "קיץ אחד ביחד", "מאלאדר", "זאבים" ו"תיכון ברנסון", הוא ספר רגיש ומציאותי. הוא מספר על תיכון רגיל בישראל, ועל ההחלטה של חבורת ילדים שלא להמשיך לשתוק כנגד סולם המעמדות החברתיים שקיים בשכבה שלהם. הרעיון עלול להישמע קלישאתי, אך כבר מהעמודים הראשונים של הספר אנו מבינים כי זהו לא סתם עוד ספר סתמי על מעמדות חברתיים, אלא ספר קליל ומשעשע אשר טומן בחובו גם אמיתות כואבות.

© הוצאת ידיעות ספרים

דמיינו את המציאות הבאה – אתם חיים בעולם פוסט-אפוקליפטי. לאחר מלחמה גדולה, ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה נחרבה. במקום המדינה הדמוקרטית שאנחנו מכירים כיום, קמה לה מדינה דיקטטורית המשליטה טרור על המדינה, ומנסה לחסל את כל מי שתנגד לה, שלא לדבר על כך שבמסגרת מדיניותה - מגדלים בני אנוש במטרה לאוכלם לכשיגדלו. המציאות המזעזעת הזו היא בדיוק המציאות המתוארת בספר הדיסטופי - "עולם אחר: טקס האש" של דניאל רימון, ולכבוד צאת הספר החדש בסדרה - "החול זוכר", תפסנו אותו למספר שאלות.

כריכת הספר © הוצאת אופיר ביכורים

רימון מספר על עצמו כי הוא חובב לא קטן של ספרי וסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, והכתיבה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. בסיום התואר הראשון ובתחילת עבודתו כמורה, עלה במוחו הרעיון לסדרת "עולם אחר", בעיקר בשל עבודתו עם בני נוער צעירים, מה שנתן לו השראה לכתיבת הספר הראשון, "עולם אחר: טקס האש".

הראיון עוסק בספר השני בסדרה, שהוא המשך ישיר של קו העלילה איתו הסתיים הספר הראשון, ולכן עלול להוות עבורכם ספוילר.

מה גרם לך לרצות להיות גם סופר, נוסף להיותך מורה?
"האהבה שלי לספרים, סרטים וסיפורים זה משהו שהתחיל עוד הרבה לפני שהתעסקתי בהוראה. זה משהו שאני גדלתי איתו מאז שהייתי צעיר מאוד. תמיד אהבתי ספרים, במיוחד ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. אני חושב שהסיבה שבגללה הוצאתי את הספרים שלי עכשיו, היא בעיקר בגלל התלמידים שלי. הם אמרו לי שהם מרגישים שהם לא מספיק מעורים במה שקורה בהווי של המדינה, והם מרגישים בבועה של עצמם. הרגשתי שזה הכי נכון עבורי לספר סיפור על המדינה שלנו רק בעתיד מאוד רחוק, זה רעיון שעלה לי עוד מהסרט הקצר שביימתי בעבר, אבל ההידוק הסופי וההחלטה לספר את זה לבני נוער כשהדמות המרכזית היא נער שמתמודד עם בעיות של בני נוער אבל גם עם כל מיני נושאים שעוסקים במדינה, זה משהו שמצאתי דרך לשלב אותו יחד בזכות העובדה שאני מורה."

דניאל רימון © באדיבות דניאל רמון, מאושר לישמוש

ומאיפה הגיע הרעיון לספר?
"בשנת 2016 ביימתי סרט שכתבתי בלימודים לקולנוע, וכבר בשלב הזה היו שם בהפקה כל מיני אנשים ששאלו אותי אם אני רואה את זה כסרט ארוך. אמרתי להם שכן, כי ראיתי את הסיפור הזה גדל לכדי סיפור גדול יותר. משם התחיל הרעיון, ולאט לאט הוא התחיל לצמוח וכבר ב- 2017 היה לי את כל הסיפור בראש. התחלתי לכתוב אותו, וב- 2018 כבר שלחתי את הספר הראשון להוצאה לאור. סביב הספר היה הרבה מאוד מחקר על דברים ותופעות שחוזים את העתיד, ככה אני דמיינתי את מדינת ישראל בעוד משהו כמו 100-120 שנה מהיום."

ככה אתה באמת מדמיין את ישראל בעוד 100 שנים?
"אני חושב שאולי קצת הקצנתי, אבל אני כן חושב שאנחנו צועדים למקום הזה. אני חושב שהרבה ממה שאני מתאר בספר – אפשר כבר לראות ניצנים של זה כיום. הרבה מאוד מהקוראים שלי אמרו שהספר הזה הוא כמעט ולא ספר מדע בדיוני, כי הרבה מהדברים שאני מתאר שם הם דברים שאנשים מרגישים היום. אי אפשר להתכחש לזה שתופעת האלימות עולה, ואנשים הופכים להיות קצת פחות אנושיים אחד כלפי השני. יש משהו שהוא נורא מרחיק אותנו זה מזה, ולא מקרב בינינו, וזה משהו שמקבל הקצנה בספר. חשוב לציין שאני לא הייתי רוצה שככה העתיד ייראה, ואני מקווה מאוד שהעתיד שלנו יהיה וורוד והרבה יותר אופטימי וטוב. אולי העתיד הזה שאני מתאר בספר, זה עתיד שאני מפחד שיהיה. אני חושב שזו מציאות שהיא מצד אחד מאוד ריאליסטית, אבל מצד שני היא גם מאוד מפחידה. אני חושב שכל מי שקרא את הספר הראשון יצא ממנו בתחושה שזה העתיד שיכול לקרות - וזה מה שמפחיד."

מתוך הספר © הוצאת אופיר ביכורים

ולמה דווקא ספרי נוער?
"הספר מתאים לנוער בוגר וגם למבוגרים. הקהל שקרא את הספר הראשון מתחלק בדיוק לחצי – גם בני נוער וגם מבוגרים. כולם באמת שיתפו אותי וסיפרו שזה ספר שנשאר איתם, והם חוו איזושהי חוויה במהלכו. אבל למה בני נוער, שאלת? אז קודם כל, אני תמיד אהבתי פנטזיה ומדע בדיוני כנער. ידעתי שאני רוצה לכוון אותו גם לבני נוער, כי הנושאים בספר הם גם עתידניים אבל גם יש שם משהו מאוד ריאליסטי, התיאורים וההווי מאוד מציאותיים. יש שם משהו שהוא מאוד ישראלי, וזה משהו שהוא מאוד-מאוד מקרב ולא מרחק, בניגוד לספרי מדע בדיוני אחרים, שלפעמים הם קצת מרחקים לעולמות מאוד שונים ומשונים. אבל העולם הזה, למרות שהוא עולם אחר משלנו, יש בו משהו שהוא גם מאוד קרוב לעולם שלנו. בספר אני מציג בפני בני נוער עולם עתידני שהוא קצת מרתיע וקצת שונה בצורה מפחידה אפילו, וזו מציאות שאני מקווה שכן יתנו ביקורת עליה, זאת אומרת שהם, בני הנוער הכוונה, שהעתיד קרוב וממש לפניהם, לא ישאפו להגיע למקום הזה, אלא להיפך- הם ירצו להתרחק ממציאות כזאת, לעדות הכל כדי שהיא לא תקרה. אפשר לומר שבספר השני זה מקבל ביטוי קצת יותר עמוק לדרך שבה בני נוער והדמות הראשית גם הייתה רוצה לראות את העולם. זה מה שהספר עוסק בו: איך בני נוער ירצו לחוות את העולם שלהם בעתיד? אז אני מאוד מקווה שבני הנוער שיקראו את הספר יוכלו לקבל השראה חיובית, וירצו לקום ולהיות יותר אקטיביסטים ולשנות את העולם לטובה. אם כמה שזה נשמע אופטימי – זו איזושהי שאיפה כמוסה שלי."

מבוגרים רבים טוענים שילדים היום לא קוראים ספרים.
אתה מסכים עם הטענה הזו?
"לא, אני לא מסכים בכלל עם הטענה הזו. כמו שכבר ציינתי, אני מורה. במשך שנה שלמה התלמידים שלי כתבו סיפורים לצד קריאה של ספרים וצפייה בסרטים. אני לא ארחיק לכת ואומר שכולם קוראים הרבה ספרים, אבל אני כן אומר שבני נוער קוראים באופן כללי. אני חושב שדווקא בעידן של היום זה משהו שאפשר וחשוב להשקיע בו. יש המון בני נוער, שאני מכיר באופן אישי, שקוראים ספרים ונהנים מאוד. יש לי המון תלמידים שקוראים ספרים. אני חושב שזה גל שלאט לאט הולך וגדל בשנים האחרונות, יותר ויותר בני נוער חוזרים לקריאה. אני משוכנע שבני הנוער שיקראו את הספר החדש "החול זוכר" רק ירצו להמשיך לקרוא, אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה."

הספרים שלך הם בדיוניים ועוסקים בעתיד דיסטופי.
למה בחרת דווקא בנושא לא שגרתי כזה?
"באופן אישי, אני מתחבר לסיפורים שמספרים על המציאות העתידנית שלנו, זאת אומרת מדע בדיוני שהוא לא רחוק שנות אור באיזו פלנטה אחרת. אני מתחבר יותר לסיפורים שמתרחשים בעולם שלנו, אבל לא במציאות שלנו, ואני חושב שבדרך הזו אני מנגיש את זה גם לבני נוער. אני מקרב אותם לכל מיני רעיונות ואני משתמש בדיסטופיה כדי להקצין דברים בהווה. אני לוקח משהו שקורה במציאות שלנו, במציאות של בני נוער הכוונה, ומקצין את זה קצת, מוסיף את הטאץ' של הפנטזיה והמדע הבדיוני, ואז זה נראה אחרת. אבל בסופו של דבר זו מטאפורה למה שבני נוער חווים במציאות."

בעתיד הפוסט-אפוקליפטי המתואר בספר, מתוארת מציאות שבה נהוג לגדל אנשים כדי לשם אכילתם.
רימון מסביר את החלטתו – "הנושא הזה של קניבליזם התחיל כמטאפורה. הכוונה שאנשים אוכלים אנשים אחרים במובן הזה שאנחנו לא רואים אחד את השני, אנחנו לא רואים את האחר בשום צורה, עד שאנחנו לא חושבים אפילו על ההשלכות של לפגוע בו. בספר הם באמת אוכלים אחד את השני, הם באמת ניזונים מבשר כי אין בעלי חיים מהסיבה שהרבה מהם נכחדו ואת המעטים שנותרו הם לא יכולים לאכול. אז הבשר שהם מגדלים זה בשר אנושי, זה הפתרון שהם חשבו עליו. זה מה שמחזק אותם, והם צריכים להיות חזקים. זו אוכלוסיה שניזונה מחוזק אז היא חייבת לאכול את מה שמחזק אותה, והם לא רואים את זה כדבר מוזר אלא כדבר טוב – הרי ידוע שהחזק אוכל את החלש. בני האדם המתוארים בספר שלי לקחו את המקום של בעלי החיים בטבע, הם תפסו את המקום הפראי בטבע, והם הפסיקו להיות אנושיים, התחילו להיות יותר חיות, יותר פראיים. זה שוב פעם מדגיש את כל הנושא הזה של מעגל האלימות והשנאה, שאנחנו פשוט ניזונים מהאלימות הזאת."

© דניאל רימון

ומה המסר שאתה מנסה להעביר לקוראים?
"בספר החדש הנושא המרכזי הוא הנקמה, מעגל האלימות והשנאה שקשה לנו להשתחרר מהם. הדמויות בספר מנסות להתמודד מול ההשלכות של מעגל האלימות הזה, וכל דמות נמצאת במסע של נקמה. למעגל הזה יש השלכות שהדמויות לומדות במהלך הספר, כשהמטרה בסופו של דבר היא להראות את הצד השלילי, את המחירים של מעגל האלימות. התובנה שהקוראים יוצאים איתה בסוף היא שמעגל האלימות חייב להיקטע, שמעגל האלימות והרצון לפגוע באחר זה משהו שמרעיל אותנו כחברה, זה משהו שהורס אותנו כחברה, זה משהו שאנחנו חייבים להתנקות ממנו, לקטוע את המעגל הזה. יש איזשהו קטע אישי שכתבתי בסוף הספר, על מעגל האלימות גם כן, ואני מקווה שהקוראים ישקיעו את הזמן ויקראו אותו למרות שהוא לא באמת חלק מהסיפור העלילתי, אבל זה כן מסר על מעגל האלימות. זו דרך להסתכל על המעגל הזה שאנחנו נמצאים בו, בחיים פה במדינת ישראל, ומעלה את השאלה –  האם אנחנו רוצים לתת לו להמשיך להסתובב ולפגוע בנו? להמשיך להרעיל אותנו? או שאולי אנחנו רוצים למצוא את הדרך לקטוע את המעגל הזה ולנסות להתנקות ממנו? להתנקות מהתחושה של הנקמה והשנאה? בנוסף, הספר גם עוסק בהמון מסרים חיוביים כמו קבלת האחר, סובלנות, משבר האקלים, שמירה על הטבע, קריאה נגד אלימות, וכמובן עוסק בנושאי ממשל ומדינה כמו דמוקרטיה, לאום, סמלי יהדות, וערכים."

"החול זוכר" – מה זה בעצם אומר?
"המשמעות של המונח הזה בספר היא שאנחנו זוכרים את מה שעשו לנו ואנחנו ננקום על זה. אנחנו זוכרים את מי שפגע בנו ובמי שקרוב אלינו, ואנחנו ננקום בו. זה משהו שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, וזה משהו שמניע את הסיפור, כשהמטרה בסוף היא שהדמויות יגיעו לתובנה ולהבנה שהמעגל הזה חייב להיקטע."

ולסיום – מה אתה מתכנן בהמשך?
"עולם אחר זו סדרה של ארבעה ספרים. אלו ארבעה ספרים שאני בניתי אותם, תכננתי אותם כבר בשנת 2017. כעיקרון, נכון להיום, כל הספרים כבר כתובים למעשה, רק צריך לערוך אותם. אני כבר יודע איך הספר הרביעי הולך להסתיים. זאת אומרת שהיום, בנקודה הזו, אין חורים בעלילה, הכל כבר ידוע ולכל דבר שקורה יש סיבה, וכל דבר מוביל לדבר אחר. אני חושב שהסוף של הספר באמת משאיר את הקורא במקום שהוא יכול להבין לאן שני הספרים הבאים ילכו, מבלי להיכנס למי הדמויות שיובילו את הספרים הבאים. אני כן יכול לומר שכל ספר יהיה ארוך יותר, כל ספר יקרב יותר לפתרון כלשהו שהקוראים נורא מחכים לו. הספר השלישי הולך להיות מאוד מרגש ועוצמתי מבחינת הדמויות, יש שם כמה דמויות שאני חושב שבאמת יעוררו דיון ושיח סביב הבחירות שלהן, ויהיה מאוד קשה לקבוע האם הדמויות האלה פועלות נכון או לא נכון. אני חושב שהספר הבא גם ישאיר את הקוראים במקום של קתרזיס, זאת אומרת מצב שבו הם מאוד מסופקים מהכיוון אליו הספר הולך, אבל עם זאת הם גם יהיו בהלם מכמה תפניות שאני בונה להם, כי התפניות בספר השלישי הולכות להיות מאוד מפתיעות.. במיוחד תפנית אחת שאני מאוד מחכה לראות מה יהיו התגובות אליה. זה כל מה שאני יכול לספר, אני לא יכול לספר יותר מזה."

הספר "החול זוכר" יצא באוגוסט הקרוב.
הקוראים החדשים (המזמינים דרך האתר הרשמי) יוכלו לרכוש את הספר בהזמנה מוקדמת ולקבל את הספר הראשון בסדרה במתנה ("טקס האש").

• לא רק "הארי פוטר": ספרי הפנטזיה לנוער שהכי אהבנו
• חדש על המדף: הספרים החדשים שאתם חייבים לקרוא
• כדאי לקרוא: סדרות הספרים הישראליות לנוער

• חדש על המדף: הספרים החדשים שאתם חייבים לקרוא
• כדאי לקרוא: סדרות הספרים הישראליות לנוער
• דנה פינס: "יש לי חזון לסיום הסדרה אבל הכל יכול להשתנות"

הערפילאים / ברנדון סנדרסון

עלילת הספר עוקבת אחר וין, ילדה יתומה אשר גדלה ברחוב וחברה בצוות פושעי רחוב בעיר הבירה של ממלכת האימפריה האחרונה. בממלכה שולט ביד רמה השליט הגדול אשר מנהיג משטר במסגרתו הפועלים (פשוטי העם) נאלצים לעבוד, והאצילים המקורבים לצלחת חיים את החיים הטובים. וין מחליטה להצטרף לצוות מורדים מובחר במטרה להיאבק בשלטון, ומגלה שהיא ערפילאית - בעלת כוחות על מיוחדים, תופעה נדירה למדי שקיימת רק אצל האצילים. וין משתמשת בכוחותיה וביחד עם חבורת המורדים מנסה להביס את השליט הגדול. מדובר בספר מותח ויפהפה, ואי אפשר שלא להתמכר אליו.

© הוצאת אופוס

שבעת הפלאים / פיטר לרנג'יס

סדרה זו עוקבת אחר קורותיהם של שלושה בני נוער בני 13 בעלי גן מיוחד בדמם, המייעד להם מוות בגיל 14, אלא אם ימצאו שבעה חפצים קסומים המסתתרים בתוך 7 הפלאים של העולם העתיק, במהלך חיפושם אחר החפצים מגלים השלושה שהם חלק ממסע גדול אפילו יותר משהם חושבים, ושהם קשורים לכוחות על טבעיים ולממלכה האבודה אטלנטיס. אם אתם מחפשים סדרה סוחפת ומקורית שתשאב אתכם אל תוכה - זוהי בדיוק הסדרה בשבילכם.

© ידיעות ספרים

נרניה / ק.ס. לואיס

זוהי הסדרה הכי ותיקה ברשימתנו, אך לא פחות מוצלחת! הסדרה עוסקת בקורותיהם של פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי, ארבעה אחים לונדוניים החיים בזמן מלחמת העולם השנייה. ארבעתם נשלחים להתגורר זמנית בכפר כדי להיות מוגנים מהפצצות הגרמנים, ושם הם בטעות נכנסים לתוך עולם מקביל מלא ביצורים קסומים בשם "נרניה", ומגלים שרק הם יכולים לנצח את מלכת הכפור הנוראה השולטת שם. מהספרים החלוצים בז'אנר הפנטזיה לנוער, וספרים רבים שבאו אחריו לקחו ממנו השראה.

© הוצאת כנרת זמורה-דביר

מגנס צ'ייס / ריק ריירדן

הסדרה עוקבת אחרי מגנס צ'ייס, נער צעיר שאימו מתה, ונאלץ לעבור לגור ברחובות. חייו מתנהלים כרגיל, עד שיום אחד מפלצת על טבעית תוקפת אותו והוא מת! כן, קראתם נכון - גיבור הספר מת בתחילת הספר הראשון, ומרגע זה ואילך - העלילה מתחילה "באמת", כשהוא מגיע לעולם המתים ומגלה שהוא בעצם בן של אל נורדי, והוא צריך לצאת ולהציל את העולם. אם אתם נמנים ממעריצי סדרת ספרי "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן, הסדרה הזו בשבילכם! וגם אם לא אתם - עדיין מוזמנים לקרוא אותה, כי אנו מבטיחים לכם שהיא מצחיקה ומעניינת מאין כמותה.

© הוצאת כנרת זמורה-דביר

מאלאדר / ליאת רוטנר

מי אמר שאין ספרי פנטזיה ישראלים? ב-2010 הוציאה הסופרת הישראלית, ליאת רוטנר, את ספרה "מאלאדר", ספר פנטזיה שאף זכה לספר המשך, ובקרוב גם לספר שלישי. הספר עוסק במספר נערים המתגוררים בפנימייה בדרום הארץ, וכאשר פנימייתם מופצצת, הם מחפשים מסתור ונקלעים בטעות ליקום מקביל בשם 'מאלאדר', שם הם נחשפים לכוחות על  טבעיים ונקלעים להרפתקאות רבות.

© הוצאת ידיעות ספרים

סטרוגנזה / מרי הופמן

סדרת פנטזיה הזו אמנם לא מוכרת במיוחד, אך לדעתינו היא חייבת להיות! עלילתה מקורית ומותחת לא פחות מהרבה סדרות בתחומה. הסדרה מכילה שישה ספרים, אם כי לצערינו רק שלושת הספרים הראשונים בסדרה תורגמו לעברית. כל אחד מספרי הסדרה עוסק בנער או נערה רגילים מהעולם שלנו, אשר בטעות נקלעים ליקום מקביל למדינה בשם טאליה, שמקבילה לאיטליה של ימינו. שם הם נקלעים להרפתקאות קסומות, ואף סיפוריהם מתנגשים לעתים זה בזה.

© הוצאת ידיעות ספרים

בני לוריאן / ג'יימס פריי וג'ובי האגהס

סדרת הפנטזיה הזו עוסקת בתשעה חייזרים בני הכוכב 'לוריאן' אשר נשלחים אל כדור הארץ לאחר שכוכבם מושמד בידי גזע חייזרי עוין. התשעה מפוזרים ומוסתרים על פני כדור הארץ, וממוספרים במספרים מאחד עד תשע. למספריהם, אגב, יש משמעות - אויביהם יוכלו להרוג אותם רק לפי הסדר בו מוספרו (אחד ואז שתיים, ולאחר מכן שלוש), כדי להקשות על הריגתם. העלילה עוקבת אחר מאבקם של התשעה באויבהם הרודפים אותם. מילה מאיתנו? אתם לגמרי לא תוכלו להפסיק לקרוא בשקיקה.

© הוצאת כנרת זמורה-דביר

• חדשות הקולנוע: הארי פוטר מגיע לטלוויזיה
• שחקו: תצליחו להתאים בין הסדרות לעיירות והיישובים שלהן?
  
• אוראל צברי ודנה פרידר יככבו בתכנית מפתיעה

"אמת או חובה 2 – סיבוב פרסה" / לימור טלמור
אלה, תומי ומיכלי הן שלוש חברות טובות שגרות באותו בניין ומכירות עוד מבית הספר היסודי. בתום שנה ראשונה ואינטנסיבית שלהן בחטיבת הביניים, ולקראת כיתה ח' – הן מגובשות יותר, בוגרות יותר וגם מחוברות יותר לשי, לאופיר ולאמיר. קורות החבורה נעים על פני כמה מישורים במקביל, ומאפשרים לקורא הצעיר לחוות נעורים במלוא עוזם וחיוניותם; שי ואופיר מקימים את להקת "צבע ירוק" ועורכים אודישנים לחברים נוספים בלהקה. נער מוכשר וחיובי בשם ענן כובש את ליבם ואוזנם באחת, אולם התמונה משתנה עבור חלקם לאחר שמתגלה שמדובר בנער ערבי-נוצרי, המתגורר ביפו; בסופו של דבר הילדים מתגברים על דעות קדומות ותפיסות מיושנות, ומקימים להקה שבה לוקחת חלק גם ילדה שהיא עולה חדשה מבלגיה. בסוף הספר יש ברקוד שאפשר לסרוק ולהאזין לשיר שכבש את כל המדינה!

אלה, שלראשונה מתאהבת, מחליטה שאת פרויקט המחויבות האישית שלה היא תעשה בנושא שואה – וכך לא רק שהיא זוכה להכיר את סבתה שמעולם לא פגשה, אלא שגם תורמת לחיבור מחדש של אותה הסבתא עם מי שהייתה חברתה הקרובה במחנה – ולא ידעה כלל שהצליחה להינצל;

"אמת או חובה 2 - סיבוב פרסה" מיועד לבני נוער ומאפשר הצצה בוגרת ומפוכחת לחיים עצמם, בלי להתייפייף ובלי לסדר את התמונה, גם אם לפעמים היא מסובכת, מורכבת ועצובה.

© הוצאת רימונים

"אמילי ממולד הירח" / לוסי מוד מונטגומרי

כאשר אביה של אמילי מת, היא עוברת לגור עם דודתה הקשוחה אליזבת ודודתה טובת הלב לורה במולד ירח. השתיים הן נצר למשפחת מוריי הגאה, שאורחות חייה שונים לחלוטין מאלו של אמילי היצירתית, העצמאית ובעלת הנפש החופשית. אבל החיים במולד ירח מתגלים כמופלאים, והטבע הנהדר מסביב מלהיט את דמיונה של אמילי, שחולמת להיות משוררת. בד בבד עליה להסתגל למקום זר בעל חוקים משלו, להתמודד עם מורה מרושעת בבית הספר, ולהתרגל לחיים ללא אביה התומך. עד מהרה מגלה אמילי שגם במצבים קשים ביותר ישנן נקודות אור – חברויות הדוקות, כתיבת שירה והרפתקאות מלהיבות, וכמובן – העושר הבלתי נדלה של הדמיון, שתמיד אפשר לסמוך עליו שיציל אותך בדיוק ברגע הנכון. "אמילי ממולד ירח" היא יצירה מפעימה, כתובה בשפתה המרהיבה של לוסי מוד מונטגומרי, שהקימה לה מעריצות ומעריצים זה דורות רבים. זהו ספר על המורכבות של נפש האדם, על התובנה שדברים אינם רק כפי שהם נראים, על כוחה המרפא של הכתיבה ועל המעבר המרגש מילדות לבגרות. בקריאה עכשווית נחשף גם הפן החברתי-פמיניסטי של היצירה, המשתקף בערב רב של דמויות מרתקות, ומעל כולן – אמילי הבלתי נשכחת שלא ניתן אלא להתאהב בה.

©הוצאת ידיעות ספרים

"המיועדת" / קיארה קאס
קיארה קאס חוזרת בסדרה חדשה ומהפנטת שלא תוכלו להפסיק לקרוא!
המלך הצעיר ג'יימסון מחזר אחרי הוליס ברייט, בת אצולה מקסימה שגרה עם משפחתה בחצר הארמון. עבור הוליס מדובר בחלום שמתגשם. אך לא עובר זמן רב והיא מגלה שלהיות מאוהבת במלך ומיועדת להיות המלכה אין פירושו בהכרח לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. העניינים מסתבכים כשהיא פוגשת את סיילאס, בחור צעיר מממלכה שכנה שמגיע לבקש מקלט בארמון. סיילאס אמנם אינו מלך, אבל מתברר שאחד מכישרונותיו הרבים הוא להביט היישר אל תוך לבה של הוליס. כל ספרי הסדרה הקודמת של קיארה קאס, "המועמדת", נמכרו במיליוני עותקים ונהפכו לרבי-מכר אהובים בארץ ובעולם. כעת היא חוזרת לכשף את הקוראות והקוראים בכתיבה קולחת, בדמויות חזקות ובעלילות מרתקות.

© הוצאת ידיעות ספרים

"שליחו של הסולטאן" / מיכאל מרגלית
הרומן שליחו של הסולטאן מתרחש במהלך פרק מכריע בתקופה הקדם־מודרנית. הנערים שמואל ויוסף פאלאצ'י שורדים טבח המתרחש במלאח, הגטו היהודי בעיר פאס שבמרוקו. איברהים, יהודי שהתאסלם בצוק העיתים פורש עליהם את חסותו. הטראומה הנקשרת לאירוע המחריד והכורח להתחנך ברוח האסלאם נדחקים אל קרן זווית בעקבות מציאות חיים חדשה: הנערים זוכים לחינוך, להשכלה ולאימון כוחני, המכשירים אותם לכהן לימים כשליחים בשירות הסולטנות, ובשירות מושלים אזוריים במרוקו, בספרד, בארץ השפלה ובעוד... משפחת פאלאצ'י הופכת לשושלת ולגורם שאין לוותר עליו בכל תחומי העשייה המדינית, במיוחד במישור הדיפלומטי. "שליחו של הסולטן" הוא טרילוגיה מרתקת של רומן היסטורי הכתוב בשפה קולחת ומצליח להשאיר את הקורא במתח לכל אורכו.

© הוצאת סגול

אליושה בן החמש נאלץ להשאיר מאחוריו צעצוע יקר ללבו ועמו כמעט כל מה שהכיר. התקופה היא מלחמת העולם השנייה ומשפחתו נמלטת ברגע האחרון לברית המועצות מפני הצבא הגרמני. האב מתגייס לצבא האדום. אליושה יוצא עם אמו, שתי אחיותיו ואחיו התינוק למסע מרתק אל חיים חדשים בערבות השמש של קזחסטן. אליושה מתבגר לאורך הסיפור, מוצא חברים בין הילדים המוסלמים בכפר קטן בקזחסטן ודואג לביתו החדש ולמשפחתו. אמו רבת התושייה משתמשת בכל כישרונותיה כדי להתפרנס ולקיים את ילדיה, מנגנת באירועים משפחתיים ומגייסת את כישרונה המסתורי לקריאת הנסתר בקלפי טארוט. עם תום המלחמה הם יוצאים למסע חדש, והפעם הביתה, לארץ ישראל. הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של אלי פו-פו'זניאק, שבילדותו נקרא אליושה. זהו סיפור לא שגרתי על חיים מלאי צבע וחיוניות בצל המלחמה ועל החיים החדשים בארץ.

© ©הוצאת כתר

"ילדה שלא מן העולם הזה" / אהרן אפלפלד
הלילה לא היה שקט. תחילה נשמעו צעדיו של איש בורח, אחר כך הידהדו יריות. אדם ותומס שכבו דרוכים בקן וצותתו. אחר חצות לילה היתה דממה, אך אדם ותומס לא הוציאו את ראשיהם מתוך הקן. הם המשיכו לצותת, ואדם אמר, "אנחנו נצטרך למצוא לנו מחבוא בטוח יותר. בפנים היער הצמחייה צפופה יותר." אדם ותומס למדו יחד באותה כיתה אבל לא היו חברים טובים. עכשיו, אחרי שברחו מהגטו ומצאו את עצמם לבדם ביער - כשסביבם מתחוללת מלחמה - הם לומדים אט־אט להכיר זה את עולמו של זה ולהתקיים יחד בקור וברעב. הקן המרופד, שבנו לעצמם גבוה על צמרת של עץ, משַמש להם מסתור; דמויות ובעלי חיים מזדמנים מספרים להם בדרכם על האימה והתקווה שמעבר לעצים; והיער - ובו ילדה שלא מן העולם הזה - מזַמֵן להם הפתעות וגילויים. מיהם המלאכים שעוזרים להם לשרוד? והאם הוריהם יבואו לאסוף אותם כשהמלחמה תסתיים, כפי שהבטיחו?

© הוצאת כנרת זמורה דביר

"חליל בודד בחושך" / רוני גבעתי
הסיפור מתרחש בשנת 1957 בבאר שבע. בשנים ההן רוב תושבי העיר הם עולים חדשים, שהגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. רובם עדיין מחפשים קרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו. מתגעגעים אליהם ומקווים למצוא אותם. העולים החדשים חיים בעוני, ומתקשים להסתגל לארץ ולשפה העברית, לנגב עם השמש הקופחת וסופות האבק. הם מתמודדים עם מחסור, זרות וזיכרונות אישיים כואבים מאוד. אל המציאות הזאת מגיעה נערה צעירה מקיבוץ בגליל שזה עתה סיימה את לימודיה. היא מלאת רצון לעשות כל מה שביכולתה למען בני הנוער שבשכונה, ונוכחת לדעת כמה גדול השוני בין המציאות ממנה היא באה לבין העולם אותו היא מגלה. למרות הקשיים והפערים זהו סיפור אופטימי, כי נרקמים בו קשרים חדשים, עולים בו רגשות הדדיים, וגם אם נעשות טעויות, קיים רצון כנה לתיקון וגלום בו גם יופי וטוב. זהו סיפור על בדידות וחברות יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן. סיפור על רגשות ויחסי אנוש, וגם על הקשר הנוצר בין בני אדם ובין האדם לסביבתו.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

"מועדון הניצולים" / מייקל בורנסטין ודבי בורנסטין הולינסטט
"אמא נפרדה ממני בדמעות והבטיחה לחפש אותי אחרי המלחמה. רציתי לבכות, אבל לא אמרתי כלום. רק נישקתי את מאמישוּ על הלחי וזחלתי אל מתחת לערימת הקש שלי... הייתי משותק מכאב".
מיכאל היה הילד הכי קטן במחנה ההשמדה אושוויץ. ביום הראשון שם הוא הבין ברגע נורא אחד שבכי לא יעזור, ומאז לא בכה עוד. השיעור הזה וההתעקשות להסתכל תמיד קדימה עזרו להציל את חייו. אחרי עשרות שנים הוא מספר לבני נוער את סיפור ההישרדות המטלטל שלו שתחילתו בביתו החמים בכפר קטן בפולין וסופו באונייה גדולה המובילה אותו לאמריקה.
סיפור נוגע ללב ובלתי נשכח על אופטימיות נחושה ועל יכולת התאוששות מדהימה שנועד לקוראים צעירים, אך התקווה והקשיים השזורים בו ישבּוּ את לב הקוראים בכל גיל.

© הוצאת כנרת זמורה דביר

"אי השקרים" / מרי הורלוק
משהו נורא קרה באי גרנזי. ניקולט, חברתה היפה והפופולרית של קתרין רוזייר בת החמש־עשרה, נמשתה מהים ללא רוח חיים. קתרין יודעת איך זה קרה; למעשה זה קרה בגללה. לא, היא לא רוצחת, ממש לא. היא סתם ילדה רגילה, לא כל כך מקובלת, שמנסה להתבגר בשקט בשנות ה- 80 המעיקות באי קטנטן ומחניק, שבו כל חבר טוב יכול להפוך בכל רגע לאויב מר. באדמת גרנזי, אחד מאיי התעלה שבין בריטניה לצרפת, שנכבש על ידי הנאצים במלחמת־העולם השנייה, קבורים סודות רבים ואפלים מתקופת הכיבוש. סודות אלה צפים ועולים מתוך סיפור נוסף, היסטורי, שמצטרף לסיפורה של קתרין. אמיל, אביה של קתרין, מנסה לחשוף את האמת על החיים בגרנזי בצל הכיבוש הנאצי, והעדות המרכזית היא של צ'רלי, אחיו, שהיה נער בזמן הכיבוש. צ'רלי, כמו קתרין, בטח בחבר שהכזיב, והסיפור שלו, כמו זו של קתרין, הוביל לאסון.

© הוצאת מודן

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הסדרות והסרטים שעוסקים בערפדים ובאנשי זאב
• אל תחכו להפי אנד: הסדרות שהסתיימו בסוף רע
• הספרים שכדאי להתחדש בהם לקראת פסח
  
  "מפוצלים" / ורוניקה רות'

הספר מספר על חברה בדיונית, בה לכל אדם קיים 'פלג' אליו הוא משתייך. ביאטריס היא צעירה שמגיעה לגיל בו היא צריכה לבחור את הפלג שלה, ועוברת בדיקה שגרתית שתלמד אותה במה כדאי לבחור. בבדיקה מגלה טריס (הכינוי של ביאטריס) שהיא שייכת לכל הפלגים, תופעה הקרויה "מפוצלים". טריס חופשית לגמרי לבחור באיזה פלג היא רוצה להיות, והיא בוחרת לגלות צד חדש לגמרי בעצמה. טריס נלחמת על החופש להיות מי שהיא, גם אם החברה שבה היא נמצאת לא פתוחה לאפשרות הזו.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

"הרץ במבוך" /ג'יימס דשנר

עלילת הספר מתחילה כשתומס מתעורר ללא זיכרון בעולם משונה. הוא מגלה שהוא ושאר הנערים שנמצאים בעולם הזה, בעצם תקועים בתוך מבוך. לאחר שהצליח להשתלב בחברה שהקימו הנערים במקום, תומס מחליט לצאת ולגלות היכן היציאה. במהלך הספר תומס וחבריו רודפים אל עבר החירות שלהם, נחושים לגלות למה התעוררו במבוך מלכתחילה.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

"מחוננת" / קריסטן קאשור

רומן פנטזיה המספר על ארץ שבע הממלכות בה חיים מחוננים — בני אנוש בעלי יכולת מופלאה שמעוררים בעיקר פחד ומנוצלים על ידי המלכים. קַטְסָה היא מחוננת שנושאת נטל כבד במיוחד, כישרון שאפילו היא עצמה מתעבת: כישרון להרוג. היא משרתת את דודה, המלך רנדה, ונשלחת ללכוד ולהכות את כל מי שהמלך מבקש להעניש. כשקטסה פוגשת לראשונה את הנסיך פּוֹ, מחונן נוסף שבורך במיומנויות הלחימה, היא לא יודעת שחייה עומדים להשתנות. קטסה מופתעת לגלות כוח חדש שלא הכירה - כוח האהבה, ומחליטה לצאת לחופשי ולברוח מהמלך, ובמסעה לומדת כיצד להשתמש בכוחה לטובה ולעזור לזולת מאשר לפגוע בהם.

© הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר

"נסיכת האפר" /לורה סבסטיאן

תיאודוסיה-ת'ורה היא נסיכה אשר נאלצה לצפות באמה המלכה מוצאת להורג על ידי הקָאלוֹוַקְסִיאָנִים, שכבשו את ארצה אַסטְְריֵאָה, כשהייתה בסך הכל בת שש. עשר שנים חלפו מאז, ותיאודוסיה נאלצת להישאר לחיות בארמון שנגזל ממשפחתה על ידי הקייזר הרצחני, ואף על פי שייעודה הוא למלוך - גורלה הוא חיי עבדות; אמנם היא חיה חיי פאר בארמון, אך היא גם נאלצת לחבוש כתר של אפר, ובכל פעם שבני עמה מנסים למרוד בחיי העבדות שנכפו עליהם על ידי הכובשים - היא סופגת עונשים נוראיים לעיני כולם, "למען יראו וייראו". אך יום אחד הנסיך הצעיר, בנו של הקייזר האכזר, מגיע לארמון לאחר היעדרות ממושכת, ותיאודוסיה מבינה שזו ההזדמנות לה חיכתה, זוהי הדרך שלה לחלץ את עצמה ואת בני עמה המעונים מגורלם המר של המנוצחים, ולצאת אל החופש לו השתוקקו היא ובני עמה זה שנים.

© הוצאת ידיעות ספרים

"משחקי הרעב" / סוזן קולינס

הספר המתרחש בארה"ב של העתיד הרחוק מתאר עתיד מדכא ביותר בו רוב האוכלוסייה חיה בעוני וכפופה למעמד השולט ('הקפיטול') המכריח את שאר התושבים לשלוח מדי שנה שני נציגים מכל מחוז שיאלצו להילחם זה בזה בקרב לחיים ולמוות. קטניס היא צעירה שחיה בשכונת עוני במחוז 12. לאחר שמתנדבת במקום אחותה הקטנה ונלקחת למשחקי הרעב, מחליטה קטניס להיאבק יחד עם פיטה (המיועד הנוסף מהמחוז שלה שנשלח יחד איתה) במוסכמות ובחוקים שעד כה לקחו כולם כמובנים מאליהם, ולהגדיר בעצמה את החוקים, במטרה להשתחרר ולצאת לחופשי משליטת הקפיטול.

© הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר

• סקיי: הצלחה נוספת לגיורא חמיצר ונועה פניני
• KCA: וונדר וומן, BTS ומילי בובי בראון הם הזוכים הגדולים
• The Story: למה אנה זק התעצבנה על רועי סנדלר?

"הכל דפוק" / מארק מנסון

אנחנו חיים בתקופה מעניינת: מבחינה חומרית, הכול טוב מכפי שהיה אי פעם – אנחנו חופשיים יותר, בריאים ועשירים יותר מכל דור שקדם לנו בתולדות האנושות. אך עדיין, באופן כלשהו הכול נראה דפוק באופן נורא וחסר תקנה – כוכב הלכת מתחמם, ממשלות מכזיבות את בוחריהן, כלכלות קורסות, וכולם דשים בכל דבר עד בלי די בטוויטר. ברגע הזה בהיסטוריה, כשיש לנו גישה לטכנולוגיה, להשכלה ולתקשורת שאבותינו לא היו יכולים לחלום עליה, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם בתחושה הולכת וגוברת של חוסר תקווה. "הכול דפוק" הוא מדריך מעמיק עם תובנה בלתי צפויה לבעיית התקווה, בו הסופר בוחן את היחסים שיש לנו עם כסף, בידור והאינטרנט, וכיצד יותר מדי מדבר טוב יכול להטביע אותנו מבחינה פסיכולוגית ולאכול אותנו חיים. הוא קורא בגלוי תיגר על ההגדרות המקובלות לאמונה, לאושר, לחופש ואפילו התקווה עצמה, ומאתגר אותנו להיות ישרים יותר עם עצמנו, ומחוברים עם העולם בדרכים שמן הסתם לא שקלנו קודם לכן. הספר לוקח אותנו לעוד מסע גדוש הפתעות דרך הכאב בליבנו והמצוקה בנשמתנו.

© הוצאת אור עם

"חזירים" / רונן הורביץ

סאטירת מתח פוליטית מרתקת, הכתובה בכישרון רב ובשפה קולחת. "חזירים" זהו סיפור דמיוני לחלוטין, לעיתים משעשע ולעיתים מטריד, שיכול לקרות באמת. בבוקר יום חמסין מופיע חזיר עצום ממדים במרכז הקניות בנס ציונה. להפתעתו של חזי, צעיר חובב קונספירציות, נראה שחוץ ממנו איש אינו מבחין בו. מרגע זה מוצא חזי את עצמו במסע הישרדות, שלו ושל מדינת ישראל. הוא נרדף ונאשם בקונספירציה הזויה הרבה מעבר לדמיונו הפרוע ביותר. האם יצליח חזי לטהר את שמו ולהציל, על הדרך, מדינה שלמה? האם אהבתו לשני חברתו תשרוד בגידה ומאורעות שגדולים משניהם? ומהו תפקיד החזיר הענק במשחק הפוליטי המסובך שבו דתיים, סודות, נשק ביולוגי ואומות תאבות כוח סובבים במערבולת מסוכנת?

© הוצאת ספרי צמרת

"אחד מאיתנו הבא בתור" / קארן מק'מנוס

ספר ההמשך ל"אחד מאיתנו משקר" שזכה להצלחה רבה בקרב הנוער, והפעם יש תעלומה חדשה בתיכון בייביו וכללי משחק חדשים... המון אפליקציות רכילוּת צצו מאז מותו המזעזע של סיימון לפני שנה. אבל אף אחד לא הצליח למלא את החלל ולספק רכילות עסיסית כמוהו. אף אחד לא ידע את העובדות שמתחת לפני השטח. עד היום. רק שהיום זאת לא אפליקציה - זה משחק. אמת או חובה. פיבי נבחרה לשחק ראשונה. אם היא תחליט לא לשחק, תתפרסם אמת אחת עליה. ויש לה אמת אפלה. כשמגיע תורה של מייב, היא כבר יודעת: כדאי לבחור בחובה. עד שנוקס הופך למטרה, המצב כבר נהיה מסוכן. החובות נעשו קטלניות, וברור שאי־אפשר לסמוך על המשטרה לעזרה. או להגנה. סיימון איננו, אבל מישהו אחר נחוש לשמר את המסורת שלו בתיכון בייביו, וכולם שואלים רק שאלה אחת – מי מאיתנו הבא בתור?

"עיר של אש שמימית" / קסנדרה קלייר
הסיום המרגש לסדרת "בני הנפילים" הפופולארית יצא סוף סוף בעברית, בספר המסיים את הסדרה! קליירי, ג'ייס וסיימון נערכים למאבק הקשה מכולם באויב האימתני והאפל מכולם: אחיה של קליירי. המאבק יאלץ את שלושת הגיבורים וחבריהם להקריב קורבנות, להתמודד עם בני משפחה ולחשוף את רגשותיהם לפני שהעלילה תגיע לשיא דרמטי המסיים את סדרת "בני הנפילים" כמו גם את סדרת "מכשירי התופת".

"להציל את יולה" / שמואל דוד
הספר עוקב אחר סיפורה מסמר-השיער של יולה, אל החיים העכשוויים, הדילמות והתקוות של נערות ונערים בישראל. תום בן החמש-עשרה עבר עם הוריו וכלבו, דינגו, מהכפר אל העיר רמת גן. יוֹלָה היא שורדת שואה, שכנתו הקשישה של תום והשניים מתיידדים על רקע פציעה קלה של יולה, על ידי דינגו הכלב. אבל יולה לא נבהלת. ליולה יש סיפור הצלה מצמרר ומרגש על כלב מגזע דֶני ענק, שהציל את חייה בזמן המלחמה. הספר מגולל את סיפורה של יולה, לצד סיפור החניכה של התבגרותו של תום, התערותו בין החברים החדשים ופעילותו למען מייקל, בנה של עובדת זרה מהפיליפינים המועמדת עם בנה לגירוש. בנוסף, אהבה ראשונה פורחת בין תום, לבית כיתתו, אפרת.

© הוצאת רימונים

מדובר בסדרת ספרי נוער שכתבה הסופרת הישראלית ליאת רוטנר, כשהייתה בת 14 בלבד. רוטנר שלחה את הספר לאחת מהוצאות הספרים, והם כל כך התלהבו ממנו עד שהסכימו להוציא אותו לאור על חשבונם! הספר לא אכזב וזכה להצלחה רבה, ומהר מאוד גם הפך לרב-מכר ולספר אהוב מאוד בקרב הנוער. כמו כן, זכה הספר למספר ספרי המשך - כשעלילתו המרכזית עוסקת במספר בני נוער שמגיעים לפנימייה למשך הקיץ, מפתחים חברויות, מערכות יחסים ועוברים הרפתקאות יחד.

© הוצאת ידיעות וספרי חמד

"שליחות חשאית" / דנה אלעזר-הלוי

אם אתם אוהבים ספרי ריגול והרפתקאות - הסדרה הזאת במיוחד עבורכם. "שליחות חשאית" היא סדרת ספרים שנכתבה על ידי דנה אלעזר-הלוי ועוסקת בשלושה ילדים – גאי, רועי ונועם, שעוזרים למוסד בכל מיני מבצעים ברחבי העולם. בכל ספר אחר בסדרה הם הולכים למבצע אחר שמתרחש במקום שונה בעולם, והספר נקרא על שם אותה עיר בה נערך המבצע. לסדרה ישנם כבר שישה ספרים אשר זכו כולם להצלחה רבה בקרב הנוער הישראלי.

© הוצאת אחוזת הבית

"רוני ותום" / גיורא חמיצר

גיורא חמיצר מוכר לכולנו בתור תסריטאי שכותב סדרות טלוויזיה שכולנו אהבנו: "השמינייה", "האי", "החממה", "שכונה" ועוד, אבל למקרה ולא ידעתם - בשנת 2019 הוציא חמיצר לראשונה גם ספר המיועד לבני נוער, העוסק בילד וילדה מתל אביב אשר יוצאים למסעות והרפתקאות, ממש בדומה לגיבורים בסדרות הטלוויזיה שלו. הספר זכה להצלחה רבה וגם לשני ספרי המשך נוספים.

"להתבגר" / גלילה רון פדר
גלילה רון פדר היא אחת הסופרות הישראליות המוערכות והמוכרות שיש בארץ, ו"להתבגר" היא אחת מסדרות הספרים שלה, אשר מיועדת לנוער, שאפילו קיבלה סדרת טלוויזיה המבוססת עליה! סדרת הספרים עוסקת בחבורת בני נוער ובמאורעות הקורים להם, וכל ספר מסופר מנקודת מבטו של תלמיד אחר, כך שבכל ספר אנו נחשפים לאירועים רבים זהים, אך מזווית ראייתו של תלמיד אחר.

"ווינטר בלו" / אשכר ארבליך ברפימן
אם אתם אוהבים סדרות פנטזיה או בקטע של פיות - הסדרה הזו, מאת הסופרת הישראלית אשכר ארבליך בריפמן, היא במיוחד בשבילכם! "ווינטר בלו" עוסקת בילדה שמגלה שהיא "ילדת פיות" שמסוגלת להפוך לפיה מדי פעם, ולעלות ל"ארץ קסם", שם היא עוברת הרפתקאות וחוויות רבות יחד עם חבריה שגם הם ילדי פיות וחבריה ב"ארץ קסם" עצמה. הסדרה בעלת אווירה בולטת של סדרות ספרים מחו"ל, וכמעט לא תאמינו שמדובר בתוצר ישראלי.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• רכילות בקטנה: האמת על הזוגיות של דיקסי ונואה
• שירלי לוי: "לא חייבת כל הזמן להיות מצחיקה"
• חדשות הקולנוע: עדכון מפתיע על "וונדרוומן 1984"
  

הספר הראשון בסדרה © אופיר ביכורים

הספר קיבל כל כך הרבה אהבה מבני הנוער ומבוגרים כאחד ולכן החליט רמון שהגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה ולהוציא לאור את ספר ההמשך – "החול זוכר". מדובר בספר השני בסדרת המדע-בדיוני ופנטזיה לנוער – "עולם אחר" ומהווה המשך ישיר של הספר הראשון "טקס האש". הספר ייקח אתכם למסע מרתק מלא בהשראה ודמיון בעולם אחר, אך כדי שתוכלו לצאת להרפתקה – זקוק דניאל רימון לעזרתכם בקמפיין הדסטארט מיוחד!

"התמיכה שלכם חשובה, בזכותכם אוכל לערוך מקצועית את הספר, לעצב את הכריכה, להדפיס, לשווק ולהפיץ את העותקים בחנויות הספרים. כל תמיכה חשובה, בחרו תשורה מגניבה מהרשימה ותראו מה תקבלו בתמורה, מרבית התשורות כוללות את הספר השני ואפילו את הראשון. במידה והספר יצא לאור, תוכלו להיות הראשונים לקרוא אותו במחיר מוזל לפני שהוא מגיע לחנויות הספרים ולאתרי האינטרנט. (תהליך הוצאה לאור אורכת חצי שנה לפחות) רק במידה והפרויקט יגייס 100% תמיכה, אוכל להמשיך לשלבים הבאים ולהוציא את הספר לאור, הכול תלוי בכם ובתמיכתכם!"

הספר השני בסדרה © הוצאה עצמית

ועד שהספר ייצא לאור... אנחנו השגנו לכם הצצה בלעדית לפרק הראשון. שתהיה לכם קריאה נעימה!

- אזהרת ספויילר-
הפרק הבא הוא המשך ישיר של קו העלילה איתו הסתיים הספר הראשון, ולכן עלול להוות עבורכם ספוילר.

פרק 1

רעש גדול הרעיד את בית החולים 'חולית' בעיר תל-קיץ.

הקירות וזגוגיות החלונות החלו להיסדק. קלריס רודניק פקחה את עינה השמאלית בבהלה, מצאה את עצמה במיטת טיפולים בחדר חשוך, היא הייתה מכוסה בשמיכה מחממת ועל ידה צמיד בית החולים. נגעה בתחבושת על פניה שהייתה באזור עין ימין החסרה.

"ריבלין!"

נכנס לחדר החשוך גבר מבוגר, לבוש במדי רופא לבנים. אוחז בנר שעווה דולק ובכוס שתייה. הוא מעד וכמעט נפל ממקומו לאחר רעידה נוספת. הניח את הנר על שידה לצד המיטה וקירב את כוס השתייה לקלריס. הוא היה בעל עיניים חומות-צהובות, ללא קצה של שיערה על ראשו. בשל גילו המתקדם, החלו לבצבץ קמטי גיל על פניו החלקות. על שפתו צלקת קטנה מקרבות העבר.

לפתע הבניין הפסיק לזוז. שקט רגעי לאחר רעש גדול ומאיים.

"הם עדיין תוקפים?" שאלה בהתנשפות.

"לצערי כן, אבל אל דאגה, הרוח תנקום בהם." השיב לה ובחש במשקה, ואז הגיש לה את הכוס, צבע הנוזל היה אדום כהה כדם זורח באור זוהר, נע בגלים חולפים בתוך הכוס כשבמרכזה מערבולת קטנה ומסתחררת.

"מה זה?"

"פשוט תשתי, אל תשאלי שאלות. זה יעשה לך טוב." אמר לה.

היא לגמה מהכוס, תוויי פנייה לפתע השתנו, קימטה את מצחה, הטעם היה לה נוראי, היא עצרה.

"תשתי את הכול."

"יש לזה טעם של חול ומלח." התלוננה,"אתה לא מנסה לסמם אותי שוב, נכון?"

"לא הלילה." אמר והרים את הכוס מעט מעלה כדי לעזור לנזול להחליק אל תוך גרונה.

היא השתעלה בקול כשנחנקה. ריבלין קם ממקומו וסגר את וילון החלון.

"יש חדש... יש חדשות מאבי?" שאלה אותו כשניסתה להסדיר נשימתה.

"לצערי לא. ככל שאני יודע, הוא עדיין במחוז מערב." השיב לה.

"האם הוא יודע?" שאלה, אך הוא הניד בראשו, באמת לא ידע את התשובה. קלריס נאנחה בקול. "בדקת לי, ריבלין, נותר משהו?"

"נותר כן,אבל לא הרבה. ההלוויה שלהן התקיימה לפני יומיים. עכשיו הן קבורות לצד יתר בני משפחתך בגן הוורדים." סיפר לה. קלריס הייתה עצובה אך לא בכתה כלל, עצרה את רגשותיה בתוכה, שמרה על קור רוח כמה שיכלה.

"חלמתי על גן הוורדים, הוא עלה באש." סיפרה קלריס בעצב כשנזכרה.

"מפקד יחידת כידון דאג לקבור את גופותיהן של אימך ואחותך, זו הייתה הלוויה צנועה." סיפר לה.

"מפתיע. חשבתי שהוא חבר קרוב של מאיר קאי. בכל זאת, תכתוב לו מכתב תודה בשמי." ביקשה ממנו.

"כן, כבר שלחתי לו מכתב. אל תכאיבי לעצמך במחשבות כאלה, תשתדלי כעת לנוח כמה שיותר." אמר לה וסידר מעט את השמיכה.

"אני לא יכולה לנוח. הם הרסו את האחוזה, הם הרגו את אמא שלי ואחותי. אני חייבת ל... לנקום." אמרה וניסתה לקום, אך ריבלין מנע זאת ממנה.

"לא הלילה. עליך לנוח ולצבור כוחות." הסביר לה.

רעידה נוספת, הפגזות על חלק זה של העיר.

"שהרוח תיקח אותם!" צעקה בקול רועד.

"יחידת כידון תוקפת אותם בחזרה ביחד עם יחידות נוספות." סיפר לה ונגע במצח שלה, היא הייתה חמה במיוחד.

"אני חושש שחזר לך החום." אמר והתרחק מעט, הרטיב מטלית במים והניח על מצחה של קלריס.

"למה תל-משווה לא תוקפת אותם... למה הם לא מסיימים את זה?" שאלה בלחש.

"אנחנו מתחת לאדמה, קלריס. את יודעת מה יקרה אם הם יטילו את הפצצות." הזכיר לה.

"למה היא לא עושה משהו?"

"תל-משווה איננה." סיפר לה, "לפני שלושה ימים, העיר נצפתה עוזבת את המחוז, מרחפת בשמיים, בדרך למחוז מערב."

היא העיפה את המטלית ממצחה.

"מה? למה?"

"קלריס תנסי להירגע." ביקש ממנה אך לא הקשיבה לבקשתו.

"למה הם נטשו אותנו?" שאלה אותו, "מה כבר יכול להיות חשוב יותר מאשר ניצחון על המורדים?"

"אני לא יודע." השיב לה.

היא הניחה את ראשה חזרה על הכרית מאחוריה, פלטה קול נוסף של האנחה.

"את צריכה להודות לרוח. היא הצילה אותך, היית אמורה למות בפיצוץ אבל מסיבה כלשהי נותרת בחיים. עליך לדבוק באמונה." אמר לה והניח את ידיו על ידיה.

"אבא שלי תמיד סמך עליך, גדי ריבלין. כשל היתר נטשו אותך, הוא ראה בך חבר של המשפחה, היית שם כשדודי חיים נפצע, אתה טיפלת בו. אני סומכת עליך שתעזור לי." אמרה לו בחיוך.

"אני יודע ולכן עליך להקשיב לי: המורדים אומנם תוקפים את העיר, אך כעת כשאת לבדך ואביך רחוק מכאן, את עדיין בסכנה. ישנן משפחות שהיו שמחות לראותך נקברת ביחד עם אימך ואחותך." הסביר לה.

"אתה מדבר על משפחת קאי?" שאלה אותו.

"כן, אבל גם על משפחת דופמן. הם קשרו קשר נגר המשפחה שלך" הסביר לה.

"חשבתי שלכולנו יש אויב משותף..."

"כן, על הנייר. בפועל, הם שמחו מאוד לראות את הבית שלך נהרס," אמר והחליש את קולו לכדי לחישה, "יש כאלה אף שהטילו ספק אם בכלל הפיצוץ נגרם על ידי המורדים או אולי זו לא הייתה תאונה."

"תפסיק ריבלין, אלו שטויות, משפחת קאי לא תרחיק לכת כל כך." הצהירה בפניו, "אלו המורדים, אני משוכנעת."

"מכאן או לכאן, זה לא מקום בטוח בשבילך כרגע. את זוכרת את פסגת הגיא?" שאל.

"כן, הפסגה הכתומה מחוץ לעיר, לא ביקרנו שם כבר שנים" נזכרה.

"אכן. הלילה תנוחי, ומחר, אני אוציא אותך מכאן. שם נהיה בטוחים, יש שם אספקה ונשק" אמר לה כעובדה.

"אני לא עוזבת," החליטה פתאום, "אני לא אעזוב את העיר!"

"אם תישארי כאן, את עלולה להיפגע יותר. את אינך חזקה כשהיית." ניסה לשכנע אותה.

"אתה חושב שהם החלישו אותי?"

"כן, אינך רואה כבעבר"

"אני רואה מצוין. זה לא החליש אותי אלא חיזק אותי." הצהירה בגאון.

"בבקשה, קלריס, תקשיבי לי, אל תלכי באותו המסלול של אביך." אמר לה.

"אני לא." קבעה, "אבא שלי מפקד בצי"ח, מציית לפקודות, אני לא. אני לא הילדה הקטנה שעושה מה שכולם אומרים לה."

"למרות כל הזוועות שקרו, אני רואה כמה הוא חסר לך כעת, כמה זה מעציב אותך שהוא לא לצידך עכשיו." אמר לה.

"מספיק, מסתבר... שלמרות הכול, אני לא צריכה את עזרתך, ריבלין." אמרה והפנתה לו את הגב כשהסתובבה בשכיבה.

"קלריס..."

"אתה יכול ללכת." אמרה בנשיפה חלשה כשגבה מופנה אליו.

"בסדר, אני אלך. מחר אני אצא לדרך. יש לך את הלילה כדי להחליט" לחש לה.

"החלטתי, לילה טוב!"

ריבלין התקרב לעבר הדלת, אחז בידית ושב להביט בה מרחוק.

"שהרוח תהיה איתך, קלריס רודניק."

סגר את הדלת אחריו.

קלריס הצליחה להירדם, היא לא אהבה את טיב השיח שלה עם ריבלין, היא ידעה בליבה שהוא מנסה לעזור לה אך הדרך שבה דיבר והצורה שבה הציג את הדברים, האירו אותה כחלשה וכמי שזקוקה לעזרתו של אחר, ויותר מכך של גבר. דבר שהיה לה קשה לקבל, היא הסתדרה שנים רבות ללא עזרתו של אביה שהיה כה רחוק ממנה, התחנכה ולמדה בתל-קיץ בהשגחת אימה ביחד עם אחותה. תמיד רצתה להיות כמו אביה ואף יותר. חשבה כי מצבים נחסכו ממנה רק בגלל שהיא אישה, אותה הרגשה ליוותה אותה בשיחה הזו עם ריבלין, הרגשה מקטינה ולא מעצימה.

קלריס שקעה בשינה עמוקה, חלמה על רגע מתוק מהעבר, חלום שכבר חלמה, מעטים הרגעים בהם בילתה עם אביה, זאב רודניק, שכן הקדיש את מרבית זמנו לתפקידו בצי"ח כמפקד יחידת שנהב, אך הרגע הזה נחרט בזיכרונה.

"מה זה?" שאלה קלריס הצעירה, בת העשר, שיערה שחור קצר ועיניה כהות אפורות. בדיוק שבה מבית הספר בעיר תל-קיץ, לכן לבשה את התלבושת האחידה, חליפה כתומה וחצאית לבנה שמעט הספיקה להתלכלך, אחזה במכשיר מוזר ממתכת, צורתו הייתה משונה: ארבעה עיגולים היוצרים משולש מעוגל. ולשלושת העיגולים בקצוות יש להב קטן וחד.

"קוראים לזה סביבון להב. ביקשתי מזקן הנחושת בתל-אביב להכין לי אחד בסדנה שלו. לאחרונה ביקרתי שם כששדרגתי אצלו את הרובה שלי." סיפר לה זאב רודניק, אביה.

לבוש במדי הצי"ח כשעל כתבו סמל יחידת שנהב - על רקע צבע אדום, חרב חוצה את הסמל באלכסון, בחלק העליון שתי מטרות מטווח עגולות ובתוכן איקס, להבהיר: זהו לוחם רב-עוצמה בכוח חזק, שתמיד יפגע במטרותיו, גם אם הן רבות.

הצלקת על פניו הייתה בולטת ואדומה, התחילה בעין ימין שלו והסתיימה בזווית הפה. צלקת קטנה ועקומה חיברה בין אוזנו השמאלית למרכז הלחי.

קלריס אחזה בסביבון באגודל ובאמה בבסיסו בעוד האצבע מסובבת אותו הלוך ושוב. היא קירבה את אצבעה אליו כשהסתובב, אך רודניק עצר אותה.

"לא, זה לא צעצוע, זה נשק."

"זה לא נראה כמו נשק." אמרה לו כשעצרה את הסביבון.

"כשהוא מסתובב מהר, הוא יחתוך כל סוג של בשר." הסביר לה.

"אבל הוא לא יהרוג, איזה מן נשק לא הורג?" שאלה באכזבה.

"זאת תגלי בעצמך." אמר וחייך אליה.

"אתה נותן לי אותו?"

"כן, אם הזמן את תהיי יצירתית מספיק, בשביל להבין איך הדבר הקטן הזה יכול לעזור לך לפתור בעיות גדולות." אמר לה, היא חייכה אליו וסובבה אותו שוב עם אצבעותיה. "עכשיו, ילדה. אני רוצה לראות את כישורי הירי שלך."

השניים עמדו במטווח יריבו נהג לעיתים להתאמן כשלא היה במסגרת תפקידו אלא בחופשה קצרה בחיק המשפחה, רגעים נדירים בחייו של מפקד מוערך ביחידת אליט. הוא החל לאמן את קלריס בירי חצים כבר כשהייתה בת שמונה בפיקוחו עם רובה חצים. היא הרכיבה משקפיי הגנה מפלסטיק ושמה אטמי אוזניים. כיוונה לעבר מטרה במרחק של חמישה מטרים ממנה. ירתה למטרה חץ קטן ופגעה.

"הכישורים שלך השתפרו בהחלט." אמר לה כשראה כיצד היא דורכת את רובה שוב ויורה.

"בבית, כשאימא לא רואה, אני מתאמנת בחץ וקשת. בהתחלה הייתי חושבת הרבה, אבל עכשיו, זה כמו... כמו לנשום."הסבירה ושוב ירתה.

"את כל כך שונה מאחותך," אמר לה בגיחוך, "יותר דומה לי."

ירתה שוב ופגעה, הביטה בו וחייכה.

"כשאת מביטה במטרה מולך, מה את רואה?" שאל אותה.

"אני רוצה להיות כמוך, אבא," השיבה לו, "זו המטרה שלי"

"אני לא רוצה שתהיה כמוני. אני רוצה שתהיה טובה ממני" אמר לה כשליטף את שיערה.

"זה אפשרי?"

"כן!" קבע בקול. "המטרות שאני שמתי לפניי יהיו שונות מהמטרות שלך. תזכרי את המימרה של המשפחה: גם כשתפסידי, את חייבת לדאוג להרוויח מההפסד"

"לא אבא." אמרה לו בביטחון, "אני פשוט לא אפסיד"

"הפסד הוא אבן דרך משמעותית בדרך לניצחון. אדם שלא יודע מהו רגש ההפסד, לא ידע כיצד להתמודד ולהפיק את המירב ממנו, הוא פשוט ישקע וייחלש. אולם, מי שיטעם מההרגשה, יוכל לצמוח ולהשתפר. כדי שתוכלי באמת להרגיש מסופקת מהניצחון, עליך להיות חזקה יותר." הסביר.

"וכשסבא נהרג בקרב והמורדים ניצחו, איזה רווח היה לך מזה?" שאלה אותו.

"ידעתי לקחת את הצער שלי והפכתי אותו לכלי שחיזק אותי. המוות של סבא פתח לי אפשרויות להתקדם בצי"ח, להגן על המשפחה ולחזק אותה. מוות הוא חלק מהחיים, אבל הוא לא הפסד אלא רווח. מוות של קרוב משפחה אהוב מחזק אותנו, נותן לנו מטרה, נותן לנו משמעות, נקמה. עליך להטיב לזכור זאת, כי זו המשמעות של המימרה שלנו – למצוא את החוזק במקום שאחרים היו מוצאים חולשה, להרוויח מכל הפסד"

קלריס הנהנה בראשה, דרכה את רובה החצים וירתה שוב במטרה, היא פגעה.

"לו רק היית נולדת בן" מלמד לעצמו.

"אני שמחה שאני לא בן. אני לא אאכזב אותך, לא כמו דוד חיים." אמר לו בביטחון.

"כל כך הרבה ביטחון צברת." אמר לה בגאווה, "אל תשכחי: כשאת מול מטרה, אסור לך לפספס, עין  אחת על מה שקורה בהווה, ועין אחרת על מה שאת רוצה שיקרה בעתיד. כך את מביטה במטרה, וכך את פוגעת בה"

"שתי עיניים על המטרה." אומרת לו בחיוך.

התעוררה מהחלום בבהלה, דלת החדר נפתחה בטריקה, אור בקע מהמסדרון בחוץ והאיר את החדר באור צהבהב. צילו של ריבלין החשיך את פניה וידו לאט התקרבה, אחז במהירות בפיה ומנע ממנה להוציא הגהה, תחושת המגע הייתה הכואבת, פקחה את עיניה לרווחה בבהלה. הוא לחש לה לשמור על השקט, היא לא הבינה וניסתה להתנגד.

"המורדים, הם פה בבניין" אמר לה והסיר את ידו ממנה. הוא מיהר להביא חלוק מטופלים שהיה בצבע חום-אדום. עזר לה לקום והלביש אותה בחלוק.

"איך הם נכנסו לכאן?" שאלה בלחש.

"אני לא יודע. אבל הם עוברים בין החדרים, אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו!" אמר לה והוציא מכיסו את הסביבון, אותו נשק קטן שאביה הביא לה לפני שנים.

"איך?" שאלה אותו המומה.

"אסור להכניס נשקים לחולית, הם לקחו את זה ממך כשהגעת לכאן ואיפסנו בקבלה למטה. כשזה קרה, ידעתי שאני צריך לסחוב את זה בחזרה ולהשיב לך אותו" סיפר לה כשהביא לה את הסביבון.

"אם כך, למה לא החזרת לי את זה קודם?" תהתה בקול.

"בכנות, שכחתי" אמר לה בחיוך.

לפתע שניהם השתתקו כשקולות יריות נשמעו מהחדרים הסמוכים. הם הביטו שניהם בחרדה כשיצאו לאט אל מחוץ לחדר. המסדרון היה ארוך, התקרה מעליהם החלה לאט לקרוס. במסדרון היו דיוקנים חרוכים ובלויים של רופאים שהקימו את בית החולים הזה. הוא היה בית החולים הראשון שהוקם בתל-קיץ, וותק של מעל שישים שנה. הבניין היה ישן למדי ולכן, כל ירי או הפגזה, הרעידו אותו כאילו חווה רעידת אדמה.

במהלך הבהלה וההיסטריה ששררה שם, היו חולים שהחלו לרוץ ולברוח לכל מיני כיוונים במסדרונות, מורדים שהסתובבו ביניהם דחפו וירו באזרחים שניסו לעצור אותם. הפעולה הייתה מהירה ואלימה, ללא ריסון או גבולות, זו הייתה התקפה מתוכננת על בית החולית.

ריבלין משך את קלריס לאחור, הם רצו לצד המזרחי של הבניין, שם היה גרם מדרגות נוסף. כאשר פתחו את הדלת, זינקה מורדת אחת לעברה של קלריס, אחזה במגן עגול ועליו סמל המורדים – מגן דוד, ישר זיהתה אותה למראה, כיוונה את האקדח שלה וניסתה לירות. ריבלין עצר בעדה ודחף את ראשה אל הקיר, אך זו בעטה בו והצליחה להפילו על הריצפה. קלריס שלפה את הסביבון שלה, והספיקה לתקוע אותו בגופה של המורדת, לפני שזו ירתה באקדחה בריבלין.

קלריס משכה את הסביבון וניקתה בחלוק שלה, הביטה בריבלין שהתנשף בכוח על הרצפה, הושיטה לו את ידה ומשכה כשאחז. השניים המשיכו והתקרבו לגרם המדרגות, החלו לרדת במהירות אל הקומה מתחת, כשלפתע רעידה נוספת הכתה. ריבילין הצליח לתפוס במעקה הגרם, אך קלריס מעדה והחליקה במדרגות, היא נפלה כל הדרך למטה. לבסוף, נבלמה בעזרת רגלו של לוחם אחד מיחידת כידון, אחז נשק ביד אחת ובאחרת עזר לה לקום.

ריבלין ירד במהירות אחריה, וכך מצאה אותה נעזרת בלוחם כדי להתייצב בחזרה על רגליה, הלוחם כיוון את הנשק לעברו של ריבלין בבהלה, על פניו מסכת גז ולכן קולו היה עמוק אך חלש.

"מי אתם?" שאל.

"זה בסדר," אמרה קלריס כשהרימה את ידיה למעלה לכניעה בדיוק כמו ריבילין. "אני קלריס רודניק."

הלוחם הוריד את הרובה שלו, עוד לוחמים של יחידת כידון נכנסו לחדר גרם המדרגות.

"בבקשה תוציא אותנו מכאן." ביקשה.

 הלוחם משך אותה ואת ריבלין אל היציאה מהחדר. שני לוחמים ליוו אותם בזמן שהגנו עליהם. היו שם מורדים שירו לעברם אך הלוחמים הצליחו ליירט אותם, קלריס וריבלין השתעלו בגלל העשן שמילא את המסדרון.

השניים יצאו אל מחוץ לבית החולים, כאוס גדול נגלה לפניהם: מורדים תקפו את הלוחמים, מכוניות עלו באש, יריות פגזים נורו לעבר בית החולים ומבנים מסביב שגם הם התלקחו.

מרבית העיר תל-קיץ מוקמה מתחת לפני האדמה, לכן מרבית האור בעיר בקע מלפידי אש, אך כעת כשהמורדים שרפו בתים ואת שורשי עצים שחדרו אל מתחת לאדמה, נראה כי כל האזור כולו מואר באור מסנוור למדי. בכל האַנְדְּרָלָמוּסְיָה סביבם שנגלתה אליהם, שמעו השניים לפתע קול צעקני:

"לכאן, רוצו לכאן!"

היה זה אראד אבוקסיס, מפקד יחידת כידון, הוא היה איש קיצוני מאוד וידוע בטירופו לניצחון בכל מחיר, לא משנה מהו. היה לו צחוק מתחקה ומתגבר שעורר חרדה בלבבות כל אויביו.

קלריס לא הכירה אותו אישית אלא רק שמעה אודותיו שמועות עקשניות, אך הטיבה מהן להתעלם:

את דרכו המקצועית התחיל ביחד עם מאיר קאי, היו חברים טובים מאוד עד שנפרדו דרכם כשעבר לשרת תחת מפקדו המנוח, רב-סרן רמיה אואל. לאחר מותו, מאיר קאי המליץ למפקדו הבכיר, אוסלו זילברבך, לקדם אותו בדרגת למפקד יחידת כידון במקום המפקד שנפל. מאז הוא משרת כמפקד היחידה.

שמועה אחת סיפרה כי הוא סובל מהפרעה נפשית כתוצאה מהלם קרב. שמועה אחרת מספרת שכאשר היה ילד, אביו של אבוקסיס רצה להעלות אותו כמנחה לרוח. תכנן לשרוף אותו בעודו בחיים בליל ירח בלב יער ביריה. בית הקברות העתיק נשכח מעיני מנהיגי המדינה וכלל קבריהם של האנשים שנפטרו בתקופת המדינה הישנה - מקום מושלם להעלות קורבן. כשכלא את ילדו הקטן בכלוב, אביו של אראד, שרף אבוקסיס, התפלל לרוח שוב ושוב, הכלוב היה קטן כדי שיישרף מהר יותר.

אך במהירה כשעלה את הכלוב באש, הלהבות שינו את כיוונן, בשל הרוחות העזות שהכו, ושרפו את אביו במקומו. אראד ראה ושמע זאת, היו אלה זעקות אימה שליוו אותו שנים לאחר מכן, מבטו של אביו כשהוא עולה בלהבות בצבעי כחול-סגול.

לאחר מותו, הלהבות נעלמו כלא היו, דלת הכלוב לפתע נפתחה כאילו הרוח ציוותה זאת. מאחר ומשפחת אבוקסיס אינה משפחת אליט, אלא פשוטה ויחסית קטנה, בחר לברוח ולא לשוב לחיקה, מצא מפלט בחיק קרובי משפחה מצידה של אימו. מאז, האמין ברוח בכל נפשו וטירופו השתלט עליו.

"אראד" אמרה קלריס כשהביטה בפניו הפצועות.

"מכאן, תרוצו" אמר לשניים. הוביל אותן למחילה צרה שבה היו הלוחמים, יורים לעבר הרכבים המשוריינים של המורדים, גל פיצוצים הכה את המחילה הזו, היה זה טנק כבד של המורדים שירה פגז אחר פגז. קלריס וריבלין רצו במעלה המחילה, נדחקו דרכה ואז הביטו כיצד מעליהם הלוחמים נלחמים ונהרגים בהפגזות, מולם  פיצוץ גדול ומסנוור, אראד עצר אותם מלהתקדם. כשהעשן שכח, דחף אותם להמשיך. זה היה רגע מלחיץ ומסעיר עבור שניהם, כמה מורדים נפלו לתוך המחילה והחלו לירות לעברם, לוחם לפניהם נהרג. אראד הוציא שני רימוני יד, שיחרר את הניצרה וזרק לעבר המורדים.

קלריס הביטה בנעשה אך התכופפה כשהרימונים התפוצצו. אראד דחף אותם להמשיך קדימה, התופת סביבם והמראות היו לא פשוטים וקשים: כתמי דם בכל מקום, עשן ואבק, ריח חריף נישא באוויר שגרם לעיניהם לדמוע בלי שליטה.

ליבה הלם בה, מעולם לא הייתה קרובה לקרב, תמיד נהנתה לשמוע את סיפורי הגבורה של משפחת רודניק, אבל מעולם לא חשבה שתרגיש כך, בקרב אמיתי.

אראד פתח דלת של בניין אחד בבעיטה, הכניס אותם פנימה, סגר את הדלת, מאחוריהם היה לוחם ששמו רב"ט אמוץ קדם. היה בלונדיני קצר שיער, בעל שפם עווה על פניו ועיניו כתומות.

"תיכנסו בזריזות" אמר אראד ובדק היטב שאין שם איש, פרט לכמה לוחמים ששמרו על תחמושת. האורות חדרו דרך החלונות, מהם ביקש אראד להתרחק, אחרת יוכלו להתנפץ במקרה של הפגזה.

"המפקד, אסור לנו להישאר כאן" אמר אמוץ כשדרך את הנשק שלו.

"אתם לא תישארו כאן הרבה זמן," אמר והתקרב לאמוץ, "אני פוקד עליך להוציא את השניים האלה מעיר, אתה תגן עליהם בכל מחיר." אמר לו, אמוץ הנהן והביט בקלריס ובריבלין.

"כן המפקד."

"אתה תעשה מה שאני מצפה ממך לעשות" הדגיש בפניו ונתן בו מבט מרמז. 

"אראד, אין לי מילים להודות לך." אמרה קלריס, אראד הביט בה והנהן.

"המלחמה רחוקה מלהסתיים, קלריס רודניק. אנחנו נעשה את חלקנו, ואנחנו לא נפסיד" השיב לה.

"הרוח תנקום בהם על כך" מלמל ריבלין לעצמו.

"מאיפה יש למורדים כזה כוח לוחמה גדול: טנקים, רכבים משוריינים. מי תומך בהם כך?" שאלה בחרדה.

"זו אכן, שאלה מטרידה שגם אנו תוהים בה בימים האחרונים. לצערי אין לי את התשובות, אבל ברור שזה לא קרה יש מאין. מישהו משחק כאן משחק נגדנו, ואנחנו נגלה מי הבוגד" אמר לה אראד בביטחון.

"ומה מצב הלחימה?"

"לצערי, מצבנו לא טוב. אפילו שקשה לי להודות בכך, כרגע ידם על עליונה. כדי שנוכל לנצח, נצטרך לשלם מחירים כבדים." אמר ולפתע עצר את אמירותיו.

"לדעתי, כבר שילמנו מחירים." אמרה קלריס והנהנה את ראשה כשנזכרה באימה ואחותה.

"חשוב שתדעי, אני הודעתי לאביך על המקרה. הוא נמצא כרגע בקיבוץ במחוז מערב, עין-נחלים. דאגתי להלוויה הולמת, למרות כל מה שקורה. עכשיו, חשוב שאת תצאי מעיר. בכל הכאוס הזה והאומללות, את תשרדי" אמר לה בחיוך.

קלריס חייכה גם כן ונתנה בו מבט בוטח. "כנראה שהשמועות אינן נכונות, אחרי הכול" אמרה לו.

"אל תאמיני לכל שמועה, רובן הן שקר מוחלט"

"ולמרות הנאמנות שלך למשפחת קאי, אתה עוזר לי" אמרה קלריס.

"לאחר ניצחוננו נוכל ליישב את המחלוקות, כעת יש לנו אויב משותף, מעבר לכל מריבה וכעס בנינו, אלו הן רק זוטות" הסביר לה. היא הנהנה לאישור.

הבניין לפתע החל לרעוד מהפגזה.

"עליכם לצאת מכאן, עכשיו!" אמר אראד והצביע לצד השני של הבניין, הייתה שם יציאת חירום שהובילה לחנייה. "אמוץ, תוציא אותם" פקד עליו.

אמוץ הוביל, ריבילין דחק מקלריס ללכת בעקבותיו אך היא נותרה נעולה במבטה באראד.

"קדימה" דחק בה אראד.

"אראד, תודה, אני לא אשכח לך את זה!" אמרה ויצאה אחרי אמוץ וריבלין דרך דלת יציאת החירום לעבר החנייה, הייתה שם מכונית ישנה. השלושה נכנסו פנימה, ריבלין נהג, אמוץ ישב לידו, שבר את החלון וכיוון את הנשק שלו החוצה, קלריס ישבה במושב האחורי, חגרה חגורת בטיחות.

הרכב יצא מהחנייה, רבילין ניווט דרך התופת שמסביב, אמוץ ירה לעבר רכב משוריין שהחל לנסוע אחריהם, ממנו נורו מספר פגזים שפגעו בכביש הרעוע.

"קלריס, תרכיני ראש" צעק רבילין. קלריס עשתה כך.

לאחר מרדף קצר, הרכב המשוריין הפסיק לנסוע אחריהם, לאחר שמספר לוחמים ירו לעברו עם מטול רימונים. הוקל לשלושה שהצליחו להתחמק מאזור הסכנה. הם נשמו לרווחה. קלריס הרגישה משהו שדוקר אותה, היא הוציאה מכיס את הסביבון שאביה הביא לה, היא הביטה בו והניחה אותו לצידה.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל אמוץ את ריבלין.

"יש מקום בטוח, מחוץ לעיר" השיב.

"איפה?"

"פסגת הגיא"

***

הגלים הכו בעוצמה את הסלעים הקרובים לשפת החוף, הרוח שרקה בהדהוד הנישא באוויר הקר. החול היה כהה ומוכתם בכתמי דם הפזורים לכל אורכו. הימים הפכו לקרים יותר והרוח נשבה בחוזקה, אולי זה מפני שליל הסער מתקרב ובו כבכל שנה מתרחשות תופעות טבע משונות, דרכן הרוח מראה את  חוזקה בעונת האביב.

הוא היה מורד צעיר כבן עשרים וחמש, פצוע ברגליו ומוכתם בשיערו הבהיר והשמנוני בדמו, שכב על גבו ללא חולצתו. הוא קרא לעזרה מאחר והיה קשור הדוק בידיו וברגליו ליתדות התקועים באדמה, היה חרד כאשר גלי הים התקרבו לעברו יותר ויותר, כבר חש אותם ברגליו מזה זמן אך כעת הגלים התקרבו כבר לאזור חלציו.

"אימא, הו אימא יקרה, אני מקריב לך מנחה" נשמע קול מהדהד מאחוריו, היה זה איש רוח מבוגר עטוף בתלבושת המסורתית הבלויה והחומה, ראשו היה חבוי מאחורי כובע ברדסי, הרים את ידיו בזמן שבגדיו התעופפו ברוח שנשבה.

"תני לים לאסוף את הקורבן, אספי אותו לחיקך והאירי לי את ברכתך" אמר בקול רם בזמן שהמורד תחתיו ניסה להתפתל ולשחרר את היתדות אך ללא הצלחה, הרוח שם את רגלו על זרועו של המורד כדי למנוע ממנו לזוז.

"רוח, הראי לחלשים מהו כוח אמיתי, הראי להם את עוצמתך" קרא הרוח בקול, לפתע נורה בגבו מחץ ארוך בצבע לבן כשבקצהו עלים אדומים. הסתובב והביט לאחור בתדהמה גדולה, לא ציפה שהדבר יקרה ובטח לא בזמן הקרבת קורבן לרוח.

הוא ראה שני צעירים:

האחת, בחורה צעירה כבת 15, שיערה שחור קצר בעלת צמא מתנדנדת מאחורי אוזן שמאל, אוחזת בשתי סכינים מחוברות היוצרות צורה של חצי עיגול, עיניה צהובות-ירוקות וחסרה לה קוטן בידה השמאלית, לבשה מדים עם סמלי המורדים – מגן דוד וארבעה קווים אלכסונים בארבע צדדי המרובע,  זו הייתה אורפז.

האחר, היה בן 17, גבוה משמעותית, בעל שיער ארוך כהה אשר היה אסוף בלולאה מאחורי ראשו, הוא לא היה מגולח כלל, היה הוא איש תלפיות לבוש בבגדי המורדים גם כן. הוא כיוון לעבר הרוח חץ נוסף כשעמד יציב עם קשתו הארוכה וגדולה העשויה מעץ מלח, וכך גם יתר חציו, זה היה דוריאן.

איש הרוח פלט מפיו קומץ דם, ולפתע נורה שוב הפעם בצווארו. נפל ונפח את נפשו על האדמה המוכתמת. השניים הביטו בו מרחוק.

 "אף פעם לא הבנתי אנשים כאלה," אמרה אורפז בזלזול ונאנחה, השתמשה בידה בשביל לדבר גם בשפת הסימנים, "אם אתה רוצה להרוג מישהו פשוט תהרוג אותו" גיחכה לעצמה בעודה ממשיכה.

דוריאן הביט בה בפליאה, הוא הוריד את הקשת שלו ותלה אותה מאחורי גבו ביחד עם המגן העגול שעליו טבוע סמל המורדים, "אין לך משהו להגיד?" שאלה אותו בהתרברבות.

הוא השיב לה בשפת הסימנים, "החול זוכר את המתים" ופלט האנחה.

"כן, אבל אף אחד כבר לא יזכור אותו" אמרה בלגלוג בעודה מתקרבת לעברו, בועטת ברגלו הרפויה על האדמה, פילגה את הסכינים אחת מהשנייה והניפה אותן לעבר היתדות, היא שחררה את המורד ההוא מהאדמה אשר התנשף והשתעל בחוזקה.

"אורפז, תביאי אותו לכאן." קרא לפתע קול מאחוריהם, היה זה דוּבָּה מִיּלֶק, מנהיג פלג המורדים הצפוני, חבש כובע פָד?רַה חום על ראשו, ומאחוריו עמדו מורדים נוספים, נושאים את דגלי המורדים ומצוידים להתקפה בנשקים חמים וקרים כאחד, שני מורדים נוספים צעירים התקרבו לעברם, אחזו במורד הפצוע וגררו אותו משם לטיפול רפואי.

"הם ניצחו" אמר דובה כאשר הביט סביב.

"אבל אין גופות" אמרה אורפז בעודה מתקרבת לעברו.

"הם לא ישאירו בשר, אפילו אם הם של המורדים" אמר בעצבות דובה כשהוא מביט בכתמי הדם שעל האדמה.

"הם ישלמו על כך" אמר דוריאן בשפת הסימנים לדובה, הוא טפח על כתפו כמחווה וחייך.

 "אכן, הם יקבלו כגמולם על החטאים שלהם" השיב, התקדם קדימה לעבר שפת הים וכרע על ברכיו, הוציא מבחנה ריקה ומילא אותה בחול מוכתם דם.

"החול זוכר" לחש בעודו מחליף את מבחנת החול החדשה בישנה בתוך שעון החול הקטן מכסף שהיה תלוי על צווארו, בדרך כלל היה נסתר מהעין כי נחבא מאחורי חולצתו, על שעון זה היו סימני מגן דוד בצדדיו.

אורפז הביטה בדוריאן והנהנה בראשה לשלילה, "אנחנו צריכים להמשיך צפונה, זה האזור של הפלג המערבי" לחשה לו, הוא הנהן להסכמה. דובה קם על רגליו והתקרב לעברם.

"תהיו מוכנים לתזוזה" אמר בעודו מנקה את בגדיו מגרגירי חול שלכלכו אותם.

"אנחנו מוכנים, אבל... מה איתה?" שאלה אורפז והצביע לעבר שובר הגלים הצפוני, עמדה שם בחורה צעירה פצועה בכתפה וברגלה, שיערה היה בצבע אדום-חום ועיניה כחולות כים.

הביטה בעצב ובשתיקה בגלים המתנפצים, דובה התקרב לעברה בשקט, נגע נגיעה קטנה בכתפה שהייתה חבולה, "אנחנו צריכים לטפל בך, את פצועה" לחש.

נילי הנידה בראשה לשלילה, "אני בסדר"

"נילי, את לא בסדר. את צריכה מנוחה, להתרפא. לכן, אני שולח אותך בחזרה..." לחש בטון פוקד.

היא הביטה בו דומעת וקטעה את דבריו, "אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת כאן איתכם." קבעה.

"אם תישארי כאן את עלולה להיהרג."

"לא אכפת לי."

הוא הביט בה בדאגה, "לי אכפת, זו פקודה." אמר בקול, היא הסתובבה לעברו.

"אני רוצה למצוא אותו, אני חייבת." הסבירה לו כשדמעותיה עומדות בעיניה, אך הוא לא השתכנע.

 "את צריכה לשכוח אותו, הוא לא יחזור!" קבע, נילי עמדה לומד דבר אך דובה השיג אותה. "איזה סיכוי יש לחניך קיבוץ לשרוד בחוץ" הסביר.

"קונלי חי, אני בטוחה בזה"

"הוא לא מכיר את העולם, הוא חריג בעולם הזה. ישר יזהו אותו ומהר מאוד יהרגו אותו." אמר לה בחוסר רגישות, נילי מחתה את דמעותיה, סידרה את שיערות ראשה שהתנופפו ברוח על פניה, הנידה בראשה לשלילה, לא הסכימה עם דבריו, "תכירי בזה, הוא בטח כבר מת."

"אתה לא מכיר אותו"

"וכמה את באמת מכירה אותו?" שאל בתקיפות, היא הביטה בו מופתעת לתגובתו חסרת הרגישות, "שבוע?" שאל בטון שהתפרש כזלזול. היא לא השיבה.

הוא נאנח בקול כשהבחין בדמעה שזלגה מעיניה, חשב על מילותיו בכבידה, הוא לא ידע מה צריך לומר לה כדי שתוכל להרגיש טוב יותר. "נילי, את ראית את טבעו של העולם הזה" אמר לה.

"עדיין לא אבדה לי התקווה" לחשה.

"את באמת חושבת שחניך קיבוץ יוכל לשרוד בעולם הזה לבדו?" שאל אותה, היא לא הגיבה לו, התעלמה מדבריו, אפילו שידעה כי הוא צודק,היא נותרה שם עומדת ומביטה לעבר הים הכחול מולה, שומעת את צעדיו של דובה מתרחק משם, כשהוא מלמל לעצמו ומניד ראשו לשלילה.

לפתע הגיחו רכבי ג'יפ מסוג סופה, עטור בסמלי המורדים. הותיר שביל צמיגים על החול. ממנו יצא אלקנה שׁ?מְרִי, בחור דרוזי בשנות השלושים לחייו כהה עור. "אלקנה, אל תמחה את הדם מהחול, כאן הם מתו וכאן הם יישארו." אמר בקול בעודו מתקרב ומחבק אותו בחיוך.

אלקנה הביט בו אך לא היה מחויך אלא נראה רציני ומעט חיוור.

"הם קראו לנו?" שאל בלחש.

"כן, הם קוראים לנו להתאסף בבסיס של הפלג המערבי" הסביר בלחש אך כל הסובבים שמעו זאת, אורפז הביטה בדוריאן ושניהם היו נראים כאילו לא היו מרוצים כלל לשמוע ומקווים שדובה לא יסכים לכך.

"באיזה עניין?"

אלקנה הביט בו ולקח נשימה עמוקה, "בקשר לפקודת רבת הפלגים" הסביר, דובה הביט בו בשתיקה למספר שניות אך אז הנהן בראשו ופלט שיעול קל, הביט לעבר נילי שעודנה עמדה מול הים פצועה וחבולה, "אנחנו זזים, כולנו, לבסיס הפלג המערבי" קרא בקול, כולם התאספו סביב הג'יפים ונכנסו פנימה, גם אורפז ודוריאן.

דובה הסתובב והביט לעבר נילי שנותרה שם, מביטה בהם מרחוק, היא ידעה שדובה צודק והבינה שעליה להצטרף גם כן, הישרה מבט אחד אחרון לעבר הים ולחשה, "אני מצטערת, ק?נְלִי." הסתובבה והלכה גם כן לעבר הרכבים, נכנסה לאחד מהם במהירות. הרכבים עזבו את המקום בזריזות והותירו את החוף שומם מאחור.

לפני כשנתיים הוציאה פינס את ספר הביכורים שלה -  "קולו של איש חי מת", הראשון בסדרת הפנטזיה "קללת המלאכים" שזכה להצלחה רבה בקרב הנוער הישראלי. החודש הוציאה פינס את הספר השני בסדרה - מה מחכה לנו שם?

האתר הרשמי של "קללת המלאכים"

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• יהודה בוחבוט לוהק לסדרת קומית חדשה
• רכילות בקטנה: הטיקטוקר שהסתבך בריב אלים ברחוב
• גרסת הקורונה: האם הכוכבים יזהו את הסלבס במסיכה?

בעבר הכירו אותו בעיקר בתור "בן הזוג של/האקס של..." (מעין אדם), אך היום הוא ללא ספק עומד בפני עצמו. אחרי שהוציא לאור שני ספרים שהפכו מיד לרבי מכר – "פואטיקת השש בש" ו"עשרים אלף זריחות" (שניהם פרויקטים שראו אור במימון המונים), העביר אינספור סדנאות כתיבה ואפילו השתתף בעונה האחרונה והמדוברת של תכנית הריאליטי "האח הגדול" – אסיף אלקיים (28) נמצא כיום במעמד אחר לגמרי, זאת לאחר שהצליח לסחוף אחריו קהל של אלפי קוראים נאמנים שרק מחכים לספר הבא שיוציא לאור.

כריכת הספר © הוצאת ניב

החודש יצא ספרו השלישי של אלקיים – "איבוד", אשר נכתב לפני ואחרי כניסתו לתכנית הריאליטי. הספר חושף תמונה רחבה של התמודדויות שונות שלו, בין היתר גם לגבי הריב המתוקשר שלו עם הבוס וחבר הכנסת לשעבר - אורן חזן, הפרידה ממעיין, הכניסה ל"אח הגדול" והיציאה ממנו אל מציאות שונה בשל נגיף הקורונה ועוד.

"זהו ספר לאלה שהלכו לאיבוד, לאלה שעוד יילכו, ולאחרים, שנמצאים בו ממש עכשיו, ושואלים: ומה עכשיו?"

הספר הוא מעין יומן מסע של תהליך שעברת אתה עם עצמך במשך שלוש שנים, בכל מיני תקופות שונות בחיים שלך. ספר לנו קצת על תהליך הכתיבה שלו.

"בגדול, הדרך שלי לכתוב טיפה שונה משל סופרים אחרים שאני מכיר, בעיקר כי אף אחד מהספרים שלי לא נכתב כספר. הרוב המוחלט של הטקסטים פורסם במדיה הדיגיטלית עוד לפני הספר. אחת לכמה שנים אני מאגד את כל מה שכתבתי לכדי כריכה אחת. אני חושב שהספר האחרון הוא יותר מטלטל מכולם, כי הוא מתעד תקופה מאוד קשה של חולי, החלמה, השלמה ועוד תהליכים דרמטיים שעברתי. לראשונה בחיי הייתי בכנסת ובעצם עשיתי כל מיני תפקידים שעד היום נשמעים לי מאוד גדולים, למרות שאני בעצמי עשיתי אותם. חוויתי הרבה דברים - אהבה ראשונה, זוגיות, הכניסה לתוכנית... הקטע המצחיק הוא שהיציאה של הספר לאור קרתה לפני הכניסה שלי לבית 'האח'. לא תכננתי להוציא עוד ספר בקרוב, הייתי בתקופה עמוסה מאוד של עשייה בתקשורת, בכנסת, ב'ישראל היום' ובכל מיני דברים אחרים שעניינו אותי. בעצם כשההפקה של האח פנתה אליי והציעה לי להיכנס לתכנית הריאליטי, העורך שלי אמר לי: 'אין מצב שאתה נכנס בלי שיש לך ספר מוכן! כשאתה יוצא מבית האח הגדול - אתה חייב שיהיה משהו שתוכל להציג ולהוציא לאור', כך נולד הספר!"

כניסתו לבית "האח" © מיכה לובטון

"הגענו לכל מיני קטעים שכבר היו כתובים, הוספתי עוד כמה טקסטים. בזמן שהייתי באח כבר החלה העריכה והעבודה על הספר עצמו. הספר נכתב כמעט כולו לפני 'האח', אבל הקטע הכי מגניב הוא שבגלל שאי אפשר לכתוב באח - אין דף, אין עט, אין שום כלי כתיבה, תהיתי לעצמי איך אני אוכל לשמור קטעים משם, כי אין מצב שאני אזכור מה חשבתי. אחד הדברים שאני הכי מאמין בהם הוא שאפשר לזכור איפה היית ועם מי היית, אבל אי אפשר לזכור עד הסוף מה חשבת. המחשבות שלנו הולכות לאיבוד...", מספר אסיף ומפרט על הדרך היצירתית לפתור את הבעיה בה נתקל: "בכל לילה, כשכולם הלכו לישון, ישבתי מול המצלמות ופשוט דיברתי, מתוך נקודת הנחה שכשכולם ישנים – חייבים להראות אותי, כי אין משהו אחר להראות. עשיתי את זה מתוך איזו שאיפה שאנשים יקליטו את מה שאני אומר וזה בעצם יהיה התיעוד מהאח שאוכל לשים בספר ובאמת כך קרה! אנשים הקליטו ואפילו תמללו את המונולוגים האלה בלילה מול המצלמות. בספר, כשמגיע החלק על התוכנית, זה בעצם 'בלוקים' של טקסט – לשם הכנסתי את המונולוגים כמו שהם מהריאליטי וקראתי לזה: 'אסיף לא אסוף'. זה נראה לי משהו שהוא חסר תקדים, משהו מגניב 'לאללה' ובסוף אשכרה בזכות אנשים שהקליטו וצפו - יש לי את החלקים האלה בספר".

"אני לא אותו האדם שכתב את הדף הראשון והאחרון,  גם לא את האמצעי. הספר הזה נכתב במשך שלוש שנים שבהן הייתי בעצמי אינספור אנשים".

אתה מרגיש שעברת תהליך במהלך הכתיבה של הספר?

"ברור! זאת לא סתם קלישאה לומר ש'עברתי תהליך'. בסופו של דבר הדפים הראשונים בספר מדברים על אסיף כרווק תל אביבי, הדפים האמצעיים מדברים על אסיף כבן זוג מוצלח והדפים האחרונים מדברים כבר על אסיף כאדם בוגר בעולם, זה שמנהל עסק ומנסה להקים בית יום אחד. התהליך שעברתי הוא לא רק תהליך של כתיבה, אלא תהליך אישי-דרמטי לכל הדעות. המילים הראשונות נכתבו בכלל בתל אביב כשעוד הייתי בגמילה ושיקום, אחריהם אני פתאום עובר לצפון וחי באיזה מושב על הר, אחרי זה אני פתאום הופך ליועץ בכנסת – שזו ייצוגיות אחרת לגמרי. אני חושב שבכל קנה מידה היה פה תהליך שאני לא ראיתי אצל אף אחד, לא ראיתי מישהו אחר שעבר כאלו תהליכים בזמן כה קצר יחסית. זה ספר שהתהליכים שלו הם דרמטיים, הרבה מעבר לתהליכי כתיבה".

© צילום עידו פלאש

אתה מרוצה מהתהליך שעברת?

"התחושות הן בעיקר של הלם. אתה פשוט לא יודע לאן החיים יובילו אותך. אני חושב שכשהייתי צעיר, זה היה הדבר האחרון שדמיינתי לעצמי! אלו כל מיני דברים שפתאום קרו ואתה בסוג של הלם, אתה לא מבין איך כל זה קרה. לפני שנתיים הייתי אדם אחר לחלוטין באופן קיצוני, הייתי במקום אחר לגמרי בחיים שלי ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. היום אני מסתכל על הכל והעתיד סוף סוף מתחיל להיראות חיובי. זו בעיקר תחושה של התרגשות, כי אם זה מה שעברתי עד עכשיו – אז מה צופן לי העתיד? לקראת מה אני הולך?בתקופה האחרונה זו מחשבה שמעסיקה אותי הרבה - 'תראה מה השגת בשנתיים האחרונות! אתה קולט לאן הגעת?'. זה רק מראה כמה האמונה בעצמך יכולה להביא אותך למקומות מדהימים".

"כבר הרבה זמן שאני הולך לאיבוד, נראה לי שהגעתי".

אתה חושב שסיימת את התהליך שעברת או שיש לך עוד דרך לעבור?

"ממש לא!", מכריז אלקיים ומפרט: "אני יודע בוודאות שיש לי עוד המון מה ללמוד ותהליכים ענקיים לעבור, זה רק קצה הקרחון. אבל בשונה מהעבר – היום זה מעודד. בעבר אמרתי לעצמי - 'יאללה די! מתי כבר יגמרו כל החיפושים האלה? מתי כבר ייגמרו כל השאלות האלה? מתי אני מגיע אל הרגע שבו אני יכול לומר 'נראה לי שהגעתי'?'. כיום אני מסתכל על זה ואומר לעצמי - 'יאללה מה התהליך הבא? מה החיפוש הבא? מה אני הולך לגלות עכשיו?'. כשהייתי צעיר יותר, בסביבות גיל 20, לא האמנתי שיש לי עתיד וחשבתי שבעוד כמה שנים אני אמות, שיקרה לי משהו ואני לא אהיה יותר בעולם. מי שמכיר אותי מהספרים הקודמים, מי שעקב אחריי ושמע אותי בראיונות, יודע שאמרתי שאני אמות בגיל 27. ממש האמנתי שאין לי סיכוי להצליח בעולם בתור אדם בוגר, חשבתי שאני לא מספיק טוב. עם השנים נחשפתי לעוצמות שקיימות בי, לכוחות שיש בתוכי וגיליתי כמה זה נהדר! המשפט שמלווה את הספר הוא – 'כבר הרבה זמן אני הולך לאיבוד, נראה לי שהגעתי'. המשפט הזה לא אומר באמת משהו ספציפי, אבל הוא כן אומר הרבה דברים. אם אתה הולך לאיבוד והגעת – אז לאן הגעת? הגעת לאיבוד? הגעת ליעד שלך? ואם כן- אז מה היעד? זה מעלה המון שאלות ואלו שאלות נהדרות".

ומהן התשובות?

"גם לי אין תשובות עליהן! אני יודע שהגעתי לאינשהו, אבל אני גם יודע שיש לי עוד דרך ארוכה. כן הגעתי למקום כלשהו ואולי הגעתי למקום שבו אני שלם עם להיות אבוד, זו התחושה שלי. אגב, המשפט הזה ממש תפס, הרבה אנשים ממש אהבו אותו. עכשיו גם ראיתי שיש מישהי שעשתה קעקוע שלו!"

"בזמן עריכת הספר קיבלתי החלטה דרמטית - לא לשנות דבר. להשאיר את הניסוחים, המושגים והמחשבות כפי שהם".

יש קטעים שכתבת ולא נכנסו לספר?
"יש שתי שאלות שאני שואל את עצמי בזמן העריכה של הספר, השאלה הראשונה היא – 'האם זה מספיק טוב?', שזאת שאלה הגיונית, השאלה השנייה היא – 'האם זה עומד במבחן הזמן?'. כלומר, יש טקסטים שכתבתי והם רלוונטיים ומוצלחים מאוד לתקופה בה הם נכתבו, אבל כעבור שנה-שנתיים, הם כבר לא רלוונטיים יותר. יש הרבה מאוד טקסטים שאני אוהב, אבל נאלצתי לא להכניס לספר בגלל אותה הסיבה. אני חושב שבשונה מהמון יצירות אחרות - ספר צריך לעמוד במבחן הזמן. זו איזושהי תפישה שיש לי. אני גם מתייעץ המון! יש לי קבוצת מיקוד אליה שולח את הטקסטים ושואל לדעתם. זו גם עצה שאני בשמחה אתן ליוצרים צעירים – תיעזרו באנשים שאתם מאמינים בהם, זה קריטי בעיניי".

במה שונה הספר הזה מקודמיו?
"הספר הראשון שלי עסק בעיקר בחיפוש אחר מה זה העולם ואיך אנשים חיים בו. הספר השני היה סוג של - 'אוקיי, הבנתי מה זה העולם, הבנתי מה אתם עושים, אבל אני לא מבין איך מתמודדים עם השגרה הזו של החיים עצמם?'. הספר השלישי אומר - 'טוב, הבנתי. הבנתי את העולם, הבנתי את השגרה, אבל חסר לי משהו'. כמו בספרים הקודמים, גם בו יש חיפוש, אבל יש בו משהו מאוד משלים, מאוד מקבל. אני מפסיק להילחם עם עצמי.
אני חושב שגם הפידבקים שקיבלתי עד כה על הספר הם פידבקים שאמרו שהספר מעלה שאלות, מעלה תהיות, כי זה ספר של חיפוש. אבל זה לא חיפוש ממקום של מצוקה - זה חיפוש ממקום של השלמה, של קבלה, ממקום של ניסיון להפוך ליותר טוב. לא מדובר בחיפוש מתוך שליטה עצמית".

בספר בחרת לחשוף ולהיחשף – זה לא הפחיד אותך או שהתרגלת גם בגלל 'האח'?
"זה משהו שלא מתרגלים אליו", מתוודה אלקיים, "אתה אף פעם לא מתרגל לחשיפה. צריך לזכור שבסוף, בדיוק כמו כל אדם אחר, גם אנשים מפורסמים חווים כל יום כיום כחדש. כל הזמן הם צריכים להתמודד עם הרעיון שאנשים 'נכנסים להם לחיים'. אני למעשה בחרתי להכניס אתכם לחיים שלי, בחרתי לשפוך את לבי ונשמתי על מדפי חנויות הספרים. אני תמיד אומר שסופר הוא בעצם היסטוריון שלא נאמן למקור. מה זה אומר? אני בעצם מספר את ההיסטוריה ואת הדברים שקרו, אבל אני לא תמיד נאמן בדיוק למשפטים ולמילים, כי אני בסוף רוצה גם להעביר מסרים ולחבר את הקורא לסיפור. האם זה מפחיד להיחשף? מאוד! עם זאת, בסוף אתה מבין שככל שתסתיר פחות דברים, ככל שתתבייש בפחות דברים – ככה גם תהיה יותר מאושר בחיים שלך. ככל שאתה יותר גלוי – כך יש לך יותר סיכוי להיות שלם עם מי שאתה. ברגע שהמגרעות שלך בחוץ, כולל המחשבות והפחדים, אתה לא מפחד יותר. בסוף הפחד הופך להיות קטן ואתה כבר לא צריך להתמודד איתו. ברגע שאתה מתמודד פעם אחת עם פחד, הוא הופך להיות רק מכשול ואז זה פחות מפחיד".

"אני חושב שעם הזמן גיליתי שהחשיפה הזו היא אפילו מרפאת לפעמים. כן, צריך לזכור לא ללכת לאיבוד בגלל שיש אנשים שמכירים 'אסיף אחר' לחלוטין – בין אם זה מ'האח הגדול', בין אם זה מהספרים שלי ובין אם מהאינסטגרם או מהפייסבוק. בעבר הרגשתי צורך להיות האסיף שהם מכירים, אבל היום אני כל כך גאה כשאומרים לי שאני ה'אמיתי', איך שאני במציאות, דומה לאיך שאני באינסטגרם, בתוכנית וגם בספרים שלי. ככל שהמציאות מתקרבת למי שאתה בשאר הפלטפורמות – אז כבר אין לך ממה לפחד, כי זה מי שאתה. אני עושה המון סדנאות בבתי ספר, תנועות נוער ומכינות, אחד הדברים שאני תמיד מנסה לטפטף במסגרות האלו הוא תתחברו לרגש, אל תפחדו מזה. אנשים חוששים לדבר רגש, במיוחד הנוער וגילאי ה- 20 הצעירים. מפחדים להגיד מה הם מרגישים, מה הם חושבים וזה נשמע להם פלצני. בסוףף כשאתה מדבר רגש, זו גם הדרך שלך להתחבר לאנשים, כי אין אדם שלא מרגיש, יש אדם שלא אומר את זה. כשאתה משתף את מה שאתה מרגיש – לא מדובר בחולשה אלא בחוזקה. אני גם חושב שלדעת להתחבר לרגשות של אנשים זה כוח על. אני ממליץ בחום לאנשים לא לפחד לחשוף את מה שהם מרגישים כי אין בזה שום בושה".

כפי שהזכרת, בספר אתה מדבר גם על 'האח' וגם על היציאה ממנו, איך הייתה ההרגשה לצאת אל עולם מוכה המגיפה שבחוץ?

"ההרגשה הייתה מוזרה מאוד, אבל אני חושב שזה היה לטובה, כי זה שמר עליי שפוי. המצב נתן לי את היכולת להשתקם מהחוויה הלא קלה שעברתי בתוכנית. לא הרבה יודעים, כי לא דיברתי על זה אף פעם, אבל לקח לי כמעט חודשיים לחזור לתקשר אחרי האח. היה לי ממש קשה לנהל שיח, לדבר עם אנשים. בעצם העברתי את כל התקופה המאוד קשה ומורכבת הזאת בתוך הסגר וזה מה שנתן לי את האפשרות להשתקם, להבריא ולהחלים. הסגר יצא לטובה עבורי וזה הצד החיובי בו. להיות סגור במשך שלושה חודשים באותו מקום עם אנשים שאתה לא מכיר ועם חוקים מאוד נוקשים – זה לא קל, עד כמה שזה נשמע מגניב והכל, ואותי זה מאוד פצע".

עד כדי כך?

"כן. החוויה הזאת מאוד פצעה אותי. התקופה ב'האח' עשתה לי מעין טראומה ולקח לי לא מעט זמן להשתקם ממנה. אני חושב שלסגר היה תרומה טובה לשיקום שלי, בסופו של דבר. זה נראה לי הדבר העיקרי שאני זוכר מזה".

מהו הטקסט הכי אהוב עליך בספר?
"שאלה קשה. אני חושב שהטקסט האהוב עליי הוא – 'לאישה שאהבתי', כתבתי אותו למעיין אחרי הפרידה ולפני הכניסה ל'אח הגדול'. יש בו איזושהי פסקה שאני מאוד אוהב אותה, אני חושב שזו אחת המאטפורות הטובות ביותר שכתבתי כל חיי".

"לא הייתה זו אהבה, היום אני מבין.
אלא קסם רב עוצמה שלידו אהבה נדמית למחיאת כף עלובה בתוך המון נלהב.
פרפרים מתעופפים לי בבטן, אמרת לי פעם,
ואני רציתי לצעוק -
זהו? אצלי בבטן נשרים חגים במעגלים גדולים,
צוללים ועולים,
עולים וצוללים,
צדים כאב בין גאיות העבר".

© צילום פרטי

"זה אחד מהטקסטים היותר מחוברים שכתבתי, ממש ממעמקי נפשי ברגעים הכי קשים שלי. מצד אחד אתה אחרי פרידה מהאישה שאתה אוהב, מצד שני אתה לפני אחד הדברים הכי גדולים שתעשה בחייך, שזה בעצם הכניסה לבית ה"אח". זה פגש אותי ממקום מאוד מטלטל ופשוט כתבתי לה כמו שאני מרגיש, שאני באמת לא יודע מה יהיה. הטקסט הזה נגמר כשאני אומר שאני לא יודע מי אני אהיה בקצה המסע הזה, אני לא יודע מי היא תהיה בקצה המסע הזה ואני לא יודע איך היא תגיב לכל זה. משום מה, לפני הכניסה לריאליטי, אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי זה שמעיין תהיה גאה בי, שזה מוזר – 'זה מה שחשוב לך? שהאקסית שלך תהיה גאה בך?', אבל זאת הייתה האמת ולא התביישתי, לא פחדתי לומר את זה. זאת הסיבה שזה הטקסט האהוב עליי, כי הוא מאוד כן ואמיתי".

אני חייבת להודות שהטקסט האהוב עליי הוא – "תרגיל בחינוך". בטקסט הזה יש פסקה שנגעה בי מאוד -

"כדי להיות מורה טוב,
אתה חייב להיות מאזין טוב,
וללמד את מה שהילד רוצה ללמוד,
ולא מה שאתה רוצה ללמד".

"קודם כל, אני חייב לציין שהטקסט הזה כמעט ולא נכנס לספר. ממש בשבוע האחרון לפני הירידה לדפוס - החלטתי להכניס אותו! לפני כן קצת חששתי שהוא לא ספרותי מספיק, אלא יותר מתאים להיות פוסט בפייסבוק. אני באמת שמח שהכנסתי אותו, אם זה הקטע האהוב עלייך בספר. כל דבר שנכתב בטקסט הוא אמיתי לגמרי. זה בדיוק מה שאני עושה עם בני נוער והשיטה הוכיחה את עצמה נהדר. כשאני מגיע לבתי ספר, אני פוגש חבר'ה שמתקשים נורא לספר מה הם מרגשים ומי הם, לכן הבנתי שיש פה צורך במשהו שונה. אני אתן דוגמה לתרגיל שאני עושה בבית הספר - אומנם זה לא תרגיל מקובל, אבל הוא תרגיל נהדר. אני לוקח ילד, תלמיד מהכיתה, אני מושיב אותו מול אחת הילדות בכיתה ואומר לו: 'פגשת את הנערה הזאת לראשונה בחייך והיא מצאה חן בעיניך, אתה רוצה להזמין אותה לצאת - איך אתה עושה את זה?'. אז הוא בא ואומר לה - 'שומעת? ראיתי אותך, באת לי טוב. מה את אומרת אולי נלך לסרט? איך זה? בא לך טוב?'. אחר כך אני אני שואל את הנערה - 'זה הזיז לך? זה נגע בך בלב?', לרוב התשובה היא 'לא'. אני נותן לילד עוד הזדמנות להרשים אותה ולרוב הם תמיד מתקשים. הסיבה שהנער לא מצליח לרגש אותה זה כי הוא לא אומר לה באמת מה הוא מרגיש, הוא לא אומר לה מה הוא ראה, למה הוא רוצה שהם ילכו ביחד לסרט, מה הדבר שהפך אותה למיוחדת בעיניו. אני בדרך כלל הולך לכיוונים האלה בתרגילים שאני נותן בסדנאות בבתי ספר, בגלל שהרבה יותר קל לגעת בנוער דרך: 'איך להתחיל עם בחורה?', או לחלופין 'אין להתחיל עם בחור?' - מאשר: "איך כותבים מטאפורה נפלאה?'. לשמחתי זה תמיד מצליח".

"אני רוצה שהנוער יראה שאפשר אחרת, שסופרים יכולים להיות גם מגניבים וצעירים, שאיש רוח זו לא מילה נרדפת לחיים משעממים, שאפשר להשפיע בהמון דרכים, ושלשנות את העולם זו לא קלישה, אלא תקווה אמיתית שכל ילד וילד צריך להציב מול עיניו".

למה כל כך חשוב לך לנפץ את הסטיגמה הזו שיש לנוער על סופרים?

"במקום בו גדלתי היה המון בוז לעומק. התחלתי לכתוב בגיל 22-23 והייתי כותב טקסטים בפייסבוק. לאט לאט התחיל להגיע קהל, התחילו להגיע קוראים, מעריצים, התחלתי באמת להצליח. אממה? הייתי יושב עם החברים שלי בטבריה ואז הם היו מוציאים את הנייד ומתחילים להקריא טקסטים שלי ולצחוק עליי! עכשיו, כל אדם יכול להבין שזה לא אירוע נעים, זה אירוע כזה שגורם לך להיסגר, לא לרצות לכתוב יותר. זה באמת גרם לי להיסגר לזמן מה ולהגיד - 'טוב, כולם צוחקים עליי שאני לא מספיק גבר כי אני מביע רגשות, זה בכלל שווה את זה?'. אלא שאז התחלתי להצליח ממש – היו לי הרבה לייקים והמון עוקבים, עשו עליי כתבות, פתאום נהייתי רב מכר וקרו דברים גדולים ויפים".

"החברים האלה, שצחקו עליי אז, כיום מבקשים ממני ללמד אותם איך לכתוב. זה נורא נגע בי, זה טלטל אותי. אני לא כועס עליהם, אני באמת לא כועס עליהם. הדור שלנו היה דור שקצת התקשה לקבל את הרעיון של כתיבה כנה וחשופה, אז אני מבין את המקום שממנו זה הגיע, הבנתי שגדלנו בסביבה טיפה שונה. שמחתי שהצלחתי, לכל הפחות, לשנות עבורם את התפישה הזו. אני באמת לא רואה סיבה שזאת תהיה בעיה. להיפך, בעיניי כל אחד, לא משנה אם זה גבר או אישה, שיודע להתחבר לרגשות שלו, הוא אדם שהצליח בחיים. כשהבנתי כמה כוח יש לזה, הבנתי עד כמה זאת מטרה נעלה. הבנתי שהיכולת הזו של אדם לדבר רגש ולהתחבר למילים היא כוח עצום. בדיוק מאותה הסיבה הייתי נורא רוצה שהנוער של היום, כשהוא יפגוש את עולם הרוח לראשונה, שתהיה לו הזדמנות להיות חלק ממנו - הוא לא יפחד או יתבייש בזה, כי הוא זוכר איזה אחד מהאח הגדול, אסיף, שהוא סופר והוא איש שמדבר רגש. אני חושב שהצלחתי לנפץ סטיגמה. אגב, אני חושב שאני הסופר הראשון שהיה על המסך והפך להיות כוכב בלי קשר לזה שהוא סופר, בעיניי זה הישג גדול שאני מאוד גאה בו".

© צילום מסך מתוך אינסטגרם

יש לך טיפ לסופרים מתחילים?
"יש משפט מעורר השראה שאני מאוד אוהב של הזמרת נרקיס - 'אם רק תעשה צעד אחד, כל העולם ירוץ לקראתך'. משפט שאני נורא מתחבר אליו, בעיקר כי המון שואלים אותי, בעיקר נוער: 'איך מתחילים לכתוב?'. התשובה הכי טובה שלי היא: 'פשוט מתחילים!'. עזבו אתכם שנייה איך מוציאים ספר, איך עורכים, מה התהליכים - זה לא מעניין! שבו ותכתבו. זה כמו נער שרוצה להקים עסק - פשוט תתחיל, אין דרך אחרת. ככה אני עשיתי והעולם רץ בשבילי. נפתחו לי דלתות, אנשים טובים עזרו לי וכל הדרך הרימו לי".

אי פעם תיארת לעצמך שתגיע לאיפה שאתה נמצא היום?

"תמיד האמנתי שנועדתי לעשות משהו גדול בחיים, אבל אני אף פעם לא באמת האמנתי בכל לבי שאני אצליח להיות האיש הזה. אני מאמין שכל אדם נועד לעשות משהו גדול בעולם הזה, אבל עדיין לא האמנתי שאני אגיע למקום הזה שאני נמצא בו עכשיו. כשהייתי צעיר יותר האמנתי שאני אהיה בצבא כל החיים שלי, כי זה מה שאהבתי לעשות. היום, עד כמה שזה נשמע קלישאתי, אני רוצה שאנשים יבינו שלאף אדם אין מושג לאן החיים ייקחו אותו, פשוט אין מושג. לפעמים בא לי פשוט לתפוס את את אסיף הקטן ולומר לו: 'תקשיב, כל מה שאתה עובר עכשיו זה חלק ממסע מדהים שיוביל אותך לניצחונות מדהימים'. גם אחרי השחרור מהצבא אמרתי לעצמי- "יא-אללה, עשיתי ארבע שנים פנימייה צבאית, הייתי מפקד בגולני, המגמה שעשיתי היא מגמה צבאית! כל מה שעשיתי בחיים הוביל אותי להיות רמטכ"ל יום אחד, אבל זה לא יקרה כי אני משתחרר עוד מעט, אז למה בזבזתי את כל החיים שלי? הייתי הולך ללמוד מוזיקה! אני אוהב מוזיקה, אני מנגן בהרבה כלים - הייתי הולך ללמוד מוזיקה בבית ספר אחר! למה הייתי צריך ללמוד פיקוד?'. נורא התעצבנתי על זה שבזבזתי את החיים שלי עד כה".

© asif_elkayam@ אינסטגרם

"אני מסתכל על זה היום ומבין שהרי בסוף – כל הרגעים האלה שבהם רצתי בג'בלאות, עשיתי מטווחים בגיל 14, ניווטים בגיל 17, כל אלו נתנו לי את הכלים לכתוב דברים שאנשים אחרים לא חוו על בשרם ולכן גם לא יכולים לכתוב עליהם. כל אלו נתנו לי את הכלים לכתוב על רגשות שאנשים אחרים לא הרגישו - כמו איך זה מרגיש להיזרק באוהל בגיל 16 לבד בגבול עזה? זאת חוויה שאתה הולך איתה אחרי זה לכל החיים. כל החוויות האלו היו השראה להרבה רעיונות ואני חושב שזה סוג של חוסן נפשי. נורא קשה לראות את זה באותו רגע אבל בסוף הכל מוביל אותך למקום שאתה צריך להגיע, הכל מכוון ומדויק".

ומה ה"סוד" להצלחה? מה המסר שאתה רוצה להעביר לנוער בעקבות סיפור החיים האישי שלך?
"בתקופה האחרונה, עם הקורונה והכל, קשה לראות את זה, אחת ההשפעות הכי גדולות של העולם החדש זו העובדה שכבר אין דבר כזה 'תקרת זכוכית', זה כבר לא קיים. זה אומר שיש לכם את היכולת להשיג כל דבר שתרצו בעולם וזאת לא קלישאה. אני לא איזה איש מיוחד מאוד, אני לא חכם יותר מאף אחד, אני לא מוצלח יותר מאף אחד ואני לא טוב יותר מאף אחד, אני פשוט אדם שהאמין שהוא מסוגל. זה נראה לי המסר הכי חשוב שאני יכול לתת. בעבר, כדי להצליח, היה צריך קשרים או להיות בן להורים הנכונים או להיוולד במקום הנכון, היית צריך שיהיה לך כסף בשביל ליצור או להצליח. היום לא צריך את זה! היום אפשר להגיע לכל מקום, לכל אדם בעולם ולאסוף קהל בעזרת רצון בלבד".

"חבר'ה, אני הצלחתי ברוך ה', לא כי היו לי הורים עשירים, אין לי הורים עשירים וגם לא הגעתי מבית של סופרים. הגעתי מטבריה, מבית דתי ואחרי זה מאיזשהו 'חור' בצפון. הצלחתי אך ורק כי צברתי קהל ברשתות, בזכות הפייסבוק בזמנו והיום בזכות האינסטגרם. זה ממש קריטי לי להעביר את המסר הזה - אין שום דבר שיכול לעצור איש עם אמונה, אין דבר כזה. במיוחד היום בעולם של המדיה הדיגיטלית והעובדה שהכל פרוס לפנינו בכף ידינו, אין שום דבר שיכול לעצור אותנו. תגשימו כל חלום שיש לכם – בין אם זה להוציא אלבום, להיות זמר, סופר או אפילו עורך! גם ככה יש עכשיו סגר, נכון? אין מה לעשות! אני, למשל, לאחרונה התאהבתי בתחום עריכת הווידאו והתחייבתי לעצמי שבכל יום אני הולך ללמוד משהו חדש, גם אם זה משהו ממש קטן, כמו איך להוסיף אפקטים לסרטון. היום הגעתי לרמה של עורך ווידאו לכל דבר ועניין והכל דרך עריכה בנייד. היום יש לנו הכל – רק צריך לפתוח את האינטרנט וללמוד את זה. אל תבזבזו זמן בלהתמרמר ולרחם על עצמכם, בלחשוב על איך העולם השתנה ולמה זה רע, תבזבזו את הזמן בלהתקדם! כל יום תעשו משהו שיקדם אתכם טיפה ופשוט כל הזמן תהיו בהליכה. אני באמת מאמין שכשבן אדם עושה צעד – העולם ממש רץ לקראתו".

© צילום מסך מתוך אינסטגרם

ומה הלאה? מה עוד אתה שואף להשיג?
"ברור מאליו שיהיה ספר רביעי".

התחלת כבר לכתוב אותו?

"עדיין לא התחלתי כי כמובן, אני עדיין צריך את הזמן להתאושש אחרי הספר הזה. אבל אני חושב שהיעד שלי כרגע זה קודם כל להרחיב את האתר, להוסיף עוד מוצרים מגניבים כמו הצמיד שלי של – 'יאללה כוסאומו'. הייתי גם רוצה להגיע לכמה שיותר נוער, לבתי ספר, הרצאות, סדנאות. ברגע שתיגמר הקורונה, כמובן, אז זה יהיה היעד הבא שלי. אני רוצה לכתוב יותר וליצור אולי סדרות, זה גם משהו שכבר מעכשיו אני מתחיל לעבוד עליו. הייתי רוצה גם לתקן משהו שכבר במשך שנים קורה פה במדינה ואף אחד לא עצר לרגע כדי לשים אליו לב - העובדה שרוב רובם של האזרחים, מבוגרים ונוער, לא מבינים שום דבר בפוליטיקה. אני לא אוהב פוליטיקה, כן? זה לא דבר נעים. אבל אני פשוט חושב שכל עוד אנחנו, האזרחים הפשוטים, לא נבין איך הדברים מתנהלים למעלה – לא נוכל לשנות, כי אנחנו לא יודעים איך זה עובד. זה כמו שאי אפשר לעשות רפורמה במקום מסוים, אם אתה לא יודע איך המקום עובד. אחד הדברים שאעשה בקרוב זה לפתוח את האופציה שנוער יפנה אליי באופן ישיר וישאל שאלות על דברים שמעניינים אותו על פוליטיקה, אקטואליה, ממשלה, על איך עושים דברים, איך מניעים תהליכים, איך מביאים חוקים להצבעה – ואני אסביר את כל הדברים האלה. זה ממש היעד הבא שאני רוצה לכבוש. אני חושב שאלו מספיק יעדים. יש לי המון עבודה לפניי".

© צילום מסך מתוך Zoom

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ברוגז אף פעם: הסולחות הגדולות של הסלבס
• "אנולה הולמס": כיף שיש סרטים כאלה
• נורוז: "יש סיכוי שגם אני אעשה סדרה על החיים שלי"

נכון שאתם עדיין יכולים לנוח, לשחק קלפים או משחקי קופסא עם המשפחה... אבל אם אתם מסוג האנשים שעדיפים להעביר את הזמן (ואת הרעב!) דרך קריאת ספרים - החלטנו להמליץ לכם על ספרים קלילים, סוחפים, מצחיקים ומעניינים שישכיחו מכם את הרעב, הצמא והעייפות ויעזרו לכם לעבור את הצום במהירות ובקלילות!

סוף העולם / סילביה בראון

סילביה בראון היא מגדת עתידות אמריקאית, אשר לפני מותה חזתה את התפרצות הקורונה בספרה החדש – "End Of Days", שבימים אלו ממש תורגם לעברית ויצא לאור גם בישראל. בספר "סוף העולם" מתארת בראון תחזית אחת ספציפית לגבי שנת 2020: "בסביבות שנת 2020, תתפרץ מחלה חמורה בסגנון דלקת ריאות, שתתפשט ברחבי הגלובוס, תשפיע על הריאות ודרכי הנשימה, ותהיה עמידה בפני כל הטיפולים הידועים לקהילת הרפואה. המחלה תדהים רופאים, אבל לא כמו העובדה שהיא תיעלם במהירות שהיא התפרצה – רק כדי לחזור 10 שנים מאוחר יותר ואז להיעלם באופן סופי".

© הוצאת אור עם

ב"סוף העולם" בראון מתמודדת עם הנושאים המאיימים וכבדי המשקל ביותר בבהירות, בחוכמה ובשלוות הרוח שהיו לסימן ההיכר שלה,  ומשיבה על שאלות קשות כגון: מה צפוי לנו בחמישים השנים הבאות? מה פשר הנבואות הגדולות של נוסטרדמוס וספר ההתגלות? אם העולם עומד להגיע אל קיצו, כיצד ייראו שעותינו האחרונות? לכל מי שתהה אי פעם לאן פנינו מועדות, ומה — אם בכלל — אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע קטסטרופה בממדים תנכיים, סוף העולם הוא ספר חובה מרתק ועתיר תובנות.

תעלומת השכן שממול - צוות מפענחי התעלומות / יוסי ברגר

"תעלומות השכן שממול" הוא הספר ראשון בסדרת "צוות מפענחי התעלומות", המיועד לבני נוער ולמבוגרים כאחד. זהו מותחן נעורים מרתק המשלב דרמה, מתח, הומור, חדשנות טכנולוגית, ריגול, רצח, מרדף מצפון הארץ עד לדרומה והכי חשוב - סוף מפתיע!
הספר עוקב אחר גלי, נערה חיפאית בת שלוש-עשרה, המתחילה לחשוד, לגמרי במקרה, בשכן החביב שגר בבית שממול. היא לא דמיינה לאיזו הרפתקה היא מכניסה את עצמה, את אחיה יותם ואת חבריהם עלמה ודרור.  עבודת הבילוש של החבורה הביאה למסקנה חד משמעית שהאיש איננו תמים כלל ועיקר. 

© הוצאת epublish

לאחר שהכניסו לסוד העניינים את אמנון, המורה שלהם לג'ודו, פתחה החבורה במרדף דרמטי אחרי השכן החשוד ושותפו. כשהגיעו סמוך למתקן ניסויים סודי של "רפאל" בנגב, הבינו שנקלעו למצב בו התערבותם היא בלתי נמנעת. השתלשלות האירועים חייבה התערבות מהירה ונועזת של החבורה, תוך גילויי יוזמה, אומץ לב ותושייה בלתי רגילים, שהובילו לתוצאות  מפתיעות ודרמתיות. ואיך כל זה קשור לעובדה שסגן אלוף אחמד בשאריאן מהמודיעין הנגדי של הביון האיראני, שם קץ לחייו.

סיפורים מהחיים של חברע לא-ממש חבר - יומני החנונית 11 / רייצ'ל רנה ראסל
אם גם אתם מעריצים מושבים של סדרת "יומנו של חנון" הפופולארית והמצליחה – הספר החדש (ה- 11 במספרו) בסדרת הספרים "יומני החנונית" הוא בדיוק בשבילכם!
הפעם, המזל הרע שוב מכה בניקי מקסוול. מכל בתי הספר בסביבה היא נתקעה בתוכנית חילופי תלמידים בבית הספר נורת' המפטון הילס, שהוא בית של הספר החדש של האויבת המושבעת שלה – מקנזי הוליסטר! ואם זה לא מספיק גרוע, יכול להיות שבנורת' המפטון הילס יש מישהי שיכולה להביס את מקנזי במקנזיות!

© הוצאת ספר לכל

כל הדרמה הזו מתועדת לפרטי פרטים על ידי ניקי, המתעדת כל רגע ורגע וכותבת על כך ביומן שלה. האם מלכת החנונים תצליח לשרוד שבוע שלם בבית הספר החדש של מלכת הממ"ל או שהשבוע הזה עומד להיות אסון חנוני?

אם הסערות - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 5 / רנסום ריגס

"אם הסערות" הוא הספר החמישי בסדרת בסדרת הספרים "המעון של מיס פֶּרֶגרין" שזכתה להצלחה רבה והפכה לאחת התופעות הספרותיות המפתיעות בעשור האחרון. הסדרה כיכבה יותר משנה ברשימת רבי-המכר, תורגמה לשפות רבות ונמכרה במיליוני עותקים ברחבי העולם. הספר הראשון בסדרה אף עובד לסרט קולנוע.

© הוצאת כתר

 בספר החדש - משונה חדשה אותרה זה עתה. שמה נוּר, וכוחות איומים דולקים בעקבותיה. תקוותה היחידה היא להגיע במהירות לאֵם המאמצת וי, ורק ג'ייקוב יוכל לקחת אותה אליה. אבל וי מסתתרת ולא רוצה שימצאו אותה, ונור לא זוכרת דבר מעֲברה ולא יודעת היכן להתחיל לחפש. עם רמזים מועטים ורודפים אכזריים בעקבותיהם, יהיה על ג'ייקוב ונור להסתמך על חושיהם החדים ועל עזרתם של המשונים האחרים כדי לפענח חידה עתיקה וקטלנית. אם יטעו, יהיה זה סופו של עולם המשונים כולו.

עוד בספרים בפרוגי:

• חדש על המדף: הספרים החדשים שאתם חייבים לקרוא
• קריאת קיץ: אילו ספרים כדאי לקרוא בחופש הגדול?
• רום כהן: "רוצה לשמש השראה לנוער שחולם להוציא ספר"

כריכת הספר "שחקנית חיזוק"

ספר לנו על קריירת הכדורסל שלך?
"קודם כל, להגיד שהייתי 'שחקן כדורסל מקצוען' - זה קצת להגזים. זאת אומרת, אני אכן הייתי שחקן כדורסל בליגה מקצועית, אבל עשיתי את זה כמה שנים עד שפרשתי, פשוט כי לא הייתי טוב מספיק. אבל התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ד' – הייתי ילד מאוד מוכשר, כזה שתמיד הקדים את קבוצת הגיל שלו, שתמיד שיחק עם ילדים גדולים ממנו. בגיל 16 עליתי לבוגרים, לקבוצת 'הפועל הרצליה', אבל פתאום התיידדתי עם הספסל, כלומר הפכתי משחקן שמשחק המון דקות והיה כוכב בקבוצת הצעירים, לשחקן שיושב בקצה הספסל, שחקן די שולי בקבוצה. 6 שנים הייתי בקבוצת בוגרים מקצועית, אבל אחרי שראיתי שאני לא יכול להפוך את זה למקצוע או למשהו שאני יכול להחזיק בו מעמד הרבה שנים, אז באופן טבעי מצאתי את עצמי במקומות אחרים, ובמקביל ללימודים באוניברסיטה התחלתי לאמן כדורסל. הדברים האלה היו סוג של סגירת מעגל - במקום להפוך להיות ישר מאמן כדורסל מקצועי, עברתי את כל השלבים מלהיות שחקן למאמן, ובסוף גם למי שכותב על כדורסל".

למה החלטת לעבור מעולם הספורט לעולם הכתיבה ולהתחיל לכתוב ספרים?
"זה סוג של החלטה מהולה באיזושהי דרך שנסללה בשבילי. זאת אומרת, אני גם נולדתי בבית של ספרים - אבא שלי עיתונאי, וכילד שאהב מאוד לקרוא, קראתי את כל העיתונים שיצאו בעברית. הייתי ילד שאהב לקרוא ולחקור, ועניינו אותי ספרי עיון יותר מאשר ספרים סיפוריים. אני זוכר את עצמי ששיחקתי כדורסל בגיל צעיר, הלכתי גם לעשות קורס כתבי ספורט צעירים, למרות שלא באמת פרסמתי דברים שכתבתי, אלא יותר כתבתי למגירה. כששיחקתי כדורסל אני זוכר את עצמי זורק לסל ומספר לעצמי סיפור על משחק שקורה, וזו האמת גם ההתחלה של הספר הראשון שכתבתי – 'הנס של עודד'. בכדורסל, ובכלל בענפי ספורט, אתה חייב להפעיל הרבה את הדמיון שלך, ולספר לעצמך הרבה סיפורים כדי לסמן לעצמך מטרות ולעמוד בהם. כששיחקתי כדורסל גם ראיתי כל מיני דברים וכל מיני סיפורים שנחקקו בזיכרוני גם בתור שחקן וגם בתור מאמן. אבל הרעיון לכתוב את הסדרה הזו נולד מזה שעסקתי בעולם הספרים בתור מוציא לאור, יחד עם שותף, והייתה לנו הוצאת ספרים שבעצם הוציאה לאור ספרות ספורט, בעיקר כדורגל, ולי בתור חובב כדורסל כל הזמן הפריע שאנחנו כמעט לא נוגעים בתחום הזה. אז דווקא כשהחלטתי לעזוב את ההוצאה ולעזוב את תחום הספרים, חבר אמר לי- 'תגיד למה שלא תכתוב ספר ילדים שיהיה קונטרה לכל ספרי הכדורגל שהוצאתם עד היום?', ואיכשהו הרעיון התגלגל, התחלתי לכתוב אותו בהתחלה בראש, אחר כך בראשי פרקים במחברת שהייתה לי, ואז בכל מיני פתקים. זה היה בשנת 2006, ולאט לאט זה התגלגל לספר, וכך נולדה סדרת 'העשיריה הפותחת'".

ולמה דווקא לילדים ונוער?
"שאלה מצוינת! קודם כל, זה נולד בעקבות העובדה שבהוצאת הספרים בה עבדתי בעבר הוצאנו לאור ספר על כדורגל שהיה ספר על חבורת בני נוער, אז חשבתי להוציא ספר דומה, כי עסקתי באימון ילדים ונוער הרבה מאוד שנים, כמעט שמונה או תשע שנים התעסקתי בזה. אז מדובר בסוג של סגירת מעגל בשבילי, לכתוב ספר שיעסוק בכדורסל, אבל בעצם הוא עוסק בשני דברים: מצד אחד הוא גורם לילדים וילדות שאוהבים כדורסל לקרוא, ומצד שני הוא גורם לילדים וילדות שאוהבים לקרוא להתאהב בספורט וכדורסל. אני חושב שבספר ישנו גם ערך מוסף מאוד גדול וטוב, לא סתם אומרים 'נפש בריאה בגוף בריא', אז אני חושב שהכתיבה לילדים ונוער הייתה כמעט טבעית עבורי, כי פשוט אימנתי כדורסל בגילים הצעירים, מילדים שהם בכיתה א' ועד בני נוער בכיתה י"ב".

אילו תגובות קיבלת עד כה על הספרים שלך?
"התגובה הכי טובה שאני יכול לקבל זה שילד קונה את הספר הראשון, ואחרי כמה ימים ההורים שלו קונים את שאר הסדרה או את הספר השני והשלישי. מבחינתי אין תגובה טוב מזו! אבל אני מקבל אימיילים מאוד אוהדים מהורים שמספרים לי איך הילדים שלהם נשארו ערים עד מאוחר כל הלילה וקראו את הספרים, וכמה הם מחכים לספר הבא. אני מאוד אוהב לקבל תגובות מילדים שהעלילה דיברה אליהם והזיזה להם משהו. לדוגמה, הספר הראשון מדבר על ילד נמוך קומה שמתקשה להתקבל לקבוצת כדורסל, וקיבלתי לא מעט תגובות שעסקו בנושא הזה מכל מיני ילדים שנפגשו בכל מיני תקרות זכוכית שהם או שהסביבה הציבה להם. הספר הרביעי למשל מתעסק בילד שההורים שלו מתגרשים רגע לפני טורניר מאוד גדול, ואיך זה משפיע עליו מבחינה נפשית ופסיכולוגית. התגובות שקיבלתי מילדים שההורים שלהם התגרשו, אפילו מההורים שסיפרו לי איך הקריאה של הספר שינתה את הגישה של הבן שלהם ושל המשפחה למה שהתחולל בבית. הספר החמישי עסק בבן של שחקן עבר שמתקשה להתמודד עם הציפיות הגבוהות של הסביבה וההורים שלו ממנו, אז בספר הזה, את רוב התגובות הטובות קיבלתי מבנים של שחקני עבר. אחד מהם היה אפילו מנכד של אחד מגדולי שחקני הכדורגל בישראל, אני לא אנקוב בשמות כמובן, אבל הוא כתב לי מכתב וסיפר שזה היה הספר שהוא הכי אהב, והוא ממש הרגיש שזה נכתב עליו. ועכשיו כשהספר השישי יצא וכשצירפתי שחקנית בת, אז אני מקבל הרבה תגובות מבנות שמזדהות מאוד עם הדמות של תמרה, שהיא בעצם סוג של טום-בוי שמצטרפת לקבוצה של בנים וצריכה להתמודד עם איך שהבנים לא כל כך מקבלים אותה, וגם עם איך שהבנות פחות מקבלות אותה. אז קיבלתי הרבה תגובות מבנות שקראו את הספר הזה, והן סיפרו כמה הוא דיבר אליהן. ככה כמעט בכל ספר בסדרה, תמיד יש את המשהו הספציפי הזה שממש תופס ומדבר אל אחד הקוראים".

אתה חושב שתרצה לכתוב גם לקהל מבוגר יותר?
"יש בי איזשהו רצון לקבל הכרה ליכולת הכתיבה שלי מקהל יותר בוגר, אבל אני גם לא מחשיב את עצמי כסופר. כלומר, אני השתפרתי ביכולות הכתיבה שלי מאז הספר הראשון, והספרים  הבאים היו יותר בשלים בתור כותב, אבל אני עוד לא רואה את עצמי בתור סופר. בשביל לכתוב לקהל יותר מבוגר אני אצטרך אולי לעשות איזשהו סוויץ' בחשיבה, ולהבין שאני כנראה מסוגל לכתוב לאנשים יותר מבוגרים. אני חושב שאם אני אכתוב ספר כזה הוא יהיה ספר יותר הומוריסטי שמתייחס לחיים. אם הייתי היום רווק כנראה שזה היה מתייחס לחיי רווקות, אבל בגלל שאני אדם נשוי עם ילדים, יכול להיות שאני אתייחס לאלמנטים של הורות. אבל אני עוד לא רואה את עצמי עושה את זה, הסדרה הזו היא כרגע הפרויקט שבו אני משקיע את משאבי הכתיבה שלי".

אמיר דורון © שרון שטרן, יח"צ

הילדים שלך קוראים את הספרים שלך?
"אוי ואבוי להם אם לא! הבת שלי עשתה על זה יומן קריאה, והבן שלי - הוא גם משחק כדורסל. הם גם מעירים לי הערות לפעמים, ולרוב אני נותן להם לקרוא את הספרים עוד לפני שהם בכלל יצאו לאור, והם הרבה יותר חכמים מהאבא שלהם, אז ההערות שלהם גורמות לי להסתכל על קווים מסוימים שבניתי בעלילה בצורה אחרת לגמרי, ואז גם לשנות אותה".

אילו עצות יש לך לתת לילדים ונוער שרוצים לעסוק בספורט בעתיד?
"שברגע שהם החליטו לעשות את זה – אז שיעשו את זה עד הסוף. והכי חשוב לעשות את זה מתוך אהבה! לדעת שגם אם אתם תהיו שחקנים או לא, אז שבסוף הדרך תדעו שעשיתם את הכל, ושלא תסתכלו אחורה ותגידו- "אח איך פספסתי פה? איך הייתי עצלן מדי? איך וויתרתי לעצמי?", הכי חשוב ללכת עם החלום עד הסוף! מעטים השחקנים שמגיעים לנבחרות ישראל והופכים את זה למקצוע, אבל כמו בכל דבר - הדרך היא חשובה, ולא רק הדרך אלא גם איך אתה עושה את זה, ואם אתה תעשה את זה מתוך אהבה ומתוך רצון עמוק להצליח, ולאו דווקא מדברים חומריים או מסיבות שלא נובעות מזה. הכי חשוב שתאהב את מה שאתה עושה, והדרך היחידה שאני מכיר היא פשוט לשחק את המשחק, פשוט לאהוב ולעשות אותו כמה שיותר, ולנסות לעשות את הכי טוב שכל אחד מאיתנו יכול. ועוד עצה קטנה- בדרך, כשנפגשים בכל מיני מחסומים וכל מיני תקרות, חשוב לזכור שחלק מהם הם פנימיים וחלק מהם חיצוניים, אבל צריך כל הזמן להאמין בעצמך, ואני חושב שזו הדרך הנכונה, ואני אומר את זה גם מתוך טעויות שאני עשיתי, ולא רק מהצלחות".

ומסר אחרון לקוראי פרוגי?
"אמנם היום הוידיאו הוא ה"מלך" של הילדים, אבל אל תזניחו את הקריאה ואת הספרים. טיקטוק זה נהדר אבל תיקחו גם ספר, ותקראו כל יום כמה פרקים – מבטיח שתגלו שאתם רק תעשירו את עצמיכם, ובעצם תעשו לעצמיכם טובה מאוד גדולה לעתיד שלכם".

© הוצאה עצמית - אמיר דורון

"מעבר לאודיסאה" / מאז אוואנס
הספר השלישי בסדרת רבי המכר "מי שחרר את האלים", בה חייו של אליוט הופר, נער רגיל לגמרי, מתחילים לצאת משליטה –  דרך השעייתו מבית הספר, היכרותו עם האלים והמזלות שבשמיים (ובראשם מזל בתולה השובבה), ולאורך המסע שלו למצוא שיקוי שיעזור לאימו להחלים, המצטלב עם נחישותם של האלים למצוא את אבן הכאוס השלישית. הפעם החיים של אליוט הופר ממש בצרה צרורה. במסע המרגש והמסעיר שלו להציל את אמא שלו הטובה, ועם אבא שלו העבריין המשוחרר שחזר לחייו, צריך עכשיו אליוט גם לצאת בעצמו מחוץ לגבולות של בני התמותה - אל מעבר לאודיסאה! יחד עם חבריו – זאוס, מזל בתולה והיפנוס, פוגש אליוט בגיבורים כמו אודיסיאוס בכבודו ובעצמו ואפילו פוסידון, אך גם במפלצות ובקיקלופ אחד או שלושה, ושלא לדבר על שד המוות המרושע מתמיד, שלובש דמות מתעתעת במיוחד. לפתע המסע בים מתגלה כאכזרי יותר ממה שהעלו החבורה בדעתם, והוא עלול להוריד אותם למצולות בחיפושם אחר שיקוי, שאולי כלל אינו קיים.

© הוצאת אגם

"לעולם ועד, לארה ג'ין" / ג'ני האן
הספר הסופי והאחרון בסדרה שזכתה להצלחה בינלאומית גדולה, ומלווה את לארה ג'ין בפיתולים האחרונים של ההתבגרות. הפעם עלילת הספר עוקבת אחר לארה ג'ין במהלך שנתה האחרונה בתיכון, מה שמספק לה את כל החוויות שאי-פעם חלמה עליהן: היא מאוהבת בפיטר עד מעל הראש, מבלה כל יום עם חבריה, ואירועי סיום התיכון מתקרבים בצעדי ענק. גם לאבא שלה יש אהבה חדשה – מיס רוטשילד, והחתונה המתקרבת של השניים ממלאת את חייה של לארה ג'ין בשמחה ובאתגרים. אך התפתחויות חדשות נראות באופק, ולפתע לארה ג'ין צריכה לקבל החלטות שיקבעו את עתידה בשנים הקרובות. השאלה הבוערת מכולן היא לאיזה קולג' ללכת, ואיך תשפיע הבחירה על היחסים שלה עם פיטר. מתברר כי גם בדרך הזאת מחכות לה הפתעות, והן לא בדיוק מקלות על החיים. וכך, לנוכח השינויים הגדולים במשפחה ולקראת העזיבה את הבית שמחכה מעבר לפינה, הראש של לארה ג'ין אומר לה דברים שונים לחלוטין מאלה שאומר לה ליבה.

© הוצאת אגם

"מוחות אפלים" / בראקן אלכסנדרה
הספר עוקב אחרי רובי דיילי, בת שש עשרה בלבד, אך גם אחת הנערות המסוכנות באמריקה. רובי ניצלה מהמחלה המסתורית שהמיתה את רוב הילדים ובני הנוער באמריקה, אבל כמו רבים אחרים, היא נחלצה ממנה במצב נורא עוד יותר: יש לה יכולות על חושיות מפחידות, והיא אינה יכולה לשלוט בהן. כשכוחותיה המבהילים של רובי מתגלים, הוריה כולאים אותה במוסך של הבית ומזעיקים משטרה. היא נשלחת לת'רמונד – "מחנה שיקום" ממשלתי נוקשה, המהווה כלא שאליו נשלחים בני הנוער ששרדו והוסגרו בידי קרוביהם המבועתים. רובי נמלטת מת'רמונד בסיועה של מחתרת מסתורית. כשהיא בסכנת חיים היא חוצה את אמריקה הריקה מילדים, שבה כל בן נוער הוא פושע נרדף, ומנסה להגיע אל המקום הבטוח היחיד לבני גילה – איסט ריבר. בדרכה היא מצטרפת לחבורה של בני נוער שנמלטו ממחנה מעצר אחר. ליאם, מנהיגם האמיץ, מתאהב בה. אבל למרות כמיהתה אל ליאם, היא אינה יכולה להתקרב אליו בשל רגשות האשם שהיא נושאת והחשש שתפגע בו. כשהחבורה מגיעה לאיסט ריבר, מתגלה שלרובי נועד תפקיד מרכזי במאבק, אבל כוחות רבי עוצמה רוצים לנצל אותה ככלי למען מאבקם בשלטון. רובי עומדת בפני ברירה איומה, שפירושה ויתור על הסיכוי לחיים שיש בהם ערך.

© הוצאת עם עובד

עוד בספרים בפרוגי:

• רום כהן: "רוצה לשמש השראה לנוער שחולם להוציא ספר"
• אור בן עטר: "בני אדם הם יותר מפלקט וסטיגמה"
• מפתיע: העלילה האפלה של "לשבור את הקרח"

קיץ אחד ביחד / ליאת רוטנר

את סדרת הספרים "קיץ אחד ביחד" כתבה ליאת רוטנר כאשר הייתה בת 14 בלבד, והוציאה אותו לאור כאשר הייתה בתיכון. בספר מגוללת רוטנר את קורותיהם של שישה תלמידי תיכון שנשלחו כנגד רצונם למחנה קיץ בפנימייה "מאור" שבצפון. ששת התלמידים שונים מאוד אחד מהשני, אך במהלך הקיץ מתפתחת ביניהם חברות אמיצה. לאורך הספר אנו צופים בתהליך שכל אחד ואחד מהם עובר, בעודם מגלים על עצמם דברים שמעולם לא ידעו ומעולם לא האמינו שמסתתרים בתוכם.

© הוצאת ידיעות וספרי חמד

המבחן / ז'ואל שרבונו

אז אמנם נגמרו המבחנים והבגרויות לשנת הלימודים הזאת, אך הספר אינו מתאר מבחן רגיל. המבחן אותו עוברים התלמידים הוא מבחן שיקבע את עתידם – ואולי גם את מותם. התלמידים המצטיינים ביותר ב-18 המושבות נבחרים לקחת חלק במבחן. מי שעובר אותו מקבל הזדמנות ללמוד באוניברסיטה, ואולי אף להפוך לאחד ממנהיגי המושבות. הספר מתמקד בסיה וייל, שמגיעה מאחת המושבות הקטנות אך נחשבת למועמדת האידיאלית במבחן. במהלך הספר היא עוברת את השלבים במבחן, מכירה ומאבדת חברים חדשים, אך בעיקר לומדת לפקפק בכל דבר, אפילו במנהיגיה ובמקום בו היא גרה כל חייה.

© הוצאת ידיעות ספרים

היינו שקרנים / א' לוקהארט

הספר מספר על קיידנס סינקלר ממשפחת סינקלייר המושלמת. משפחת סינקלייר היא משפחה אמריקאית ותיקה ועשירה, בה כולם ספורטאים יפהפיים שלא מכירים את המילה כישלון. בחופשות הקיץ, כל משפחת סינקלייר מתאספת יחדיו על אי פרטי מול חופי מסצ'וסטס, שם נפגשת קיידנס עם בני דודיה האהובים. אבל שום דבר לא הכין אותה לקיץ בו הכל ישתבש. הספר הוא מותחן פסיכולוגי מרתק, אשר אי אפשר להסיר ממנו את העיניים ולו לרגע ולא ירפה מכם גם לאחר הסוף.

© הוצאת ידיעות ספרים

39 רמזים

סדרת ספרים ארוכה במיוחד, המונה כ-25 ספרים. בקיץ הזה הרבה מאיתנו לא יוצאים יותר מדי מהבית בגלל החשש ממגפת הקורונה, ולכן "39 רמזים" היא הסדרה המושלמת. הקסם המיוחד בה היא שכל ספר נכתב על ידי סופר אחר ומוכר כגון ריק ריירדן, פיטר לרנג'ס, לינדה סו פארק, גורדון קורמן ועוד רבים וטובים, ומרתק לראות כיצד כל סופר לוקח את המסע לכיוון שלו ולסגנון שלו. הסדרה מתארת את מסעם של שני אחים יתומים, איימי ודן קהיל, בעקבות 39 רמזים המרכיבים נוסחה לשיקוי שיגרום להם להפוך לאנשים החזקים ביותר בעולם כולו. כל זאת הם צריכים לעשות בזמן שהם מתחמקים ממוות בטוח וממזימות של בני משפחת קהילה אחרים, שרוצים את הרמזים הללו לעצמם.

תיכון לילה / סי ג'יי דוהרטי

הספר מספר על בית ספר תיכון לא שגרתי במיוחד, פנימייה יוקרתית בשם "אקדמיית קימרה", ועל ההתאקלמות של הנערה אלי שרידן. אלי נשלחת לפנימייה לאחר שנעצרה על ידי המשטרה כבר בפעם השלישית, ואחיה ברח מהבית ונעלם. דווקא באקדמיה, אלי מוצאת עצמה מאושרת, אולם עד מהרה היא מבינה כי זהו לא בית ספר רגיל. מדוע חלק מהתלמידים לומדים בכיתות הלילה המסתוריות ואילו סודות הם מסתירים?

© הוצאת עליית הגג ומשכל

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• החצי השני שלי: פרויקט מיוחד עם הזוגות המפורסמים!
• אפשרי מכל מקום: האתגר החדש שסוחף את הטיקטוק
• נואה או ג'ייקוב? הסוף לתחרות על ליבן של המעריצות

כעת, שלוש שנים לאחר מכן, יוצא לאור ספרו השלישי - "אמת באפלה", החלק השני והמצופה שחותם את סאגת "סודות ושקרים" בסיפור רחב יריעה ומתוחכם, בו הקורא נגרר עד לקצה.

עוד בספרים בפרוגי:

• מפתיע: העלילה האפלה של "לשבור את הקרח"
• טופ גיק בספר נוסף: "חשוב לנו שהרמה תהיה גבוהה ואיכותית"
• חדש על המדף: הספרים החדשים שאתם חייבים לקרוא

"ברד נחשים", הוא רומן נעורים מקורי ומיוחד, שבהחלט עונה על ההגדרה "לא שגרתי". הספר מספר את סיפורו של מיכאל, נער בכיתה ט' אשר חי ברמלה. מיכאל אינו מצטיין הכיתה באשר ללימודים אבל מורתו מירי, מאוד מאמינה בו. מיכאל חווה כנער בחטיבה את כל בעיות גיל ההתבגרות ככל נער אחר: קשיים בלימודים ועם המשפחה, הרצון לא לאכזב אחרים אך לרצות את עצמך ואפילו התאהבות. כל החוויות האלו משתלבות בהמון מוזיקה ושירי חייו.

בריאיון על ספרו החדש, מספר לנו בן עטר על הבחירה בכל כך הרבה מורכבויות בדמות לספר נוער, למה הוא חושב שהיום אין מקום לסקרנות אצל בני הנוער והאם יהיה המשך לספר המצליח?

© צילום מאינסטגרם @orbenatar91

"בילדותי רוב הזמן התעסקתי הרבה במוזיקה - שומע המון מוזיקה, רואה המון סרטים, המון אומנות. לא הגדרתי את עצמי לא ככותב ולא כמוזיקאי", מספר לנו בן עטר על הילדות שלו, "גרתי ברמלה עם אמי ואחותי ואני זוכר את עצמי כילד שמנמן. דימוי עצמי זה משהו שליווה אותי המון שנים בתוך הסביבה המורכבת שחייתי בה דבר שמצא את מקומו גם בספר, כמובן".

היה לך חלום להוציא ספר? 
"לא כל כך היה לי את החלום הזה, אבל ככל שהתעמקתי בעולם הכתיבה כן רציתי שיצא החוצה לאוויר העולם משהו שלי, שכתבתי".

הדמות המרכזית בספר, מיכאל, מתמודדת עם המון בעיות של דימוי עצמי בספר (השמנה) דבר שלא ניכר לרוב בספרות או בכלל בקרב דמויות גבריות. האם היה לך חשוב להביא את העניין לשיח?
"כן ולא, כי כשאתה עובד עם נוער אתה חווה כל מיני דברים. אתה חווה בפתאומיות את ההשקפה של החברה על דברים שאתה עושה. כשרק התחלתי לעבוד עם בני נוער, התחזק אצלי הרצון לכתוב ולהביא נושאים כאלה לשיח".

בן עטר מוסיף ואומר כי היה לו יותר חשוב חשוב להביא מורכבות כעניין, מאשר דווקא לתת לדימוי עצמי וגוף את הספוטלייט.
"זה מובן שיש מישהו כמו מיכאל, שגר איפה שהוא גר ויש לו דימוי גוף שלילי. אבל יש לו עוד המון דברים שמעניינים אותו, וזה לאו דווקא מתחבר. רציתי לדבר בעיקר על כך שבני אדם הם יותר מפלקט, יותר מסטיגמה. זה שמיכאל, הדמות הראשית, מגיעה מרמלה, בעיניי היה מאד יפה. הוא יכול לגור ברמלה, אבל יכול גם להתעסק בכתיבה ולא תמיד לדעת שהוא כותב. אותו דבר לגבי המשקל שלו ולגבי סגנון חייו. יש בעיות, אבל אלו החיים ובעיית ההשמנה שלו, פשוט שם וקיימת. היה לי דווקא חשוב להביא את זה כפשוט עוד בעיה".

בספר מופיעים שירים רבים במקומות אקראיים כחלק ממוטיב חוזר. אתה יכול לספר לנו על ההחלטה לשלב שירים בספר?
"לשירים בספר יש כמה רבדים. הראשון מביניהם זה שמיכאל בעצם משקף ומנסה להעביר את חוויות חייו דרך סיפורים ושירים שהוא כותב. הסיבה השניה לשילובם הייתה כדי לבצע איזשהו דיסונסס בין מה שהוא חווה וחושב, לבין איך שהוא מתבטא בכתיבה. להראות שזה משהו שהוא אפשרי". 

מיכאל נכנס לתחרות בספר, וישנו סוף מפתיע אותו תגלו בעצמכם, הקוראים, בהקשר לתוצאותיה. על הבחירה לסוף המפתיע ושילובה של הכתיבה בתוכו, בחרנו לדבר עם בן עטר.

"אני חושב שמה שהוא מנסה לתאר כל הזמן, גם למורה שלו - מירי, ולקשר המיוחד שיש לו איתה, זה את החוויות שלו דרך סיפורים. הוא לא באמת יודע להגיד הכל במילים. ההחלטה הזו בסוף היא קצת משום מקום, אבל לפעמים אנשים שמאמינים בך יכולים להראות לך בעצמך צד שלא ראית, כפי שבחרה לעשות המורה שלו. הוא חווה חוויה מאד מפתיעה אבל עדיין נשאר הוא עצמו עם אותן הבעיות שלא נעלמות, הן פשוט מתועלות ע"י כתיבה".

ומה לגבי דמות האמא?
"אני חושב שהיא נמצאת בעצמה באיזשהו מאבק. לגדל שני ילדים כשאת גרושה, ממה שאני חוויתי בבית ולהתמודד עם כל המסגרות שהילדים נמצאים בהם - צבא, בתי ספר.. זה קשה כשאתה עושה את הכל לבד וגם מפרנס. אמא של מיכאל היא סך הכל אדם פשוט, יש לה 'אפס אנד דאונס' כמו כולם. יום אחד שהיא יותר חומלת ואוהבת ויום אחר יהיה קצת יותר קשה עבורה".

על היכולת להתחבר לנקודת מבט נשית בספר בדמות אימו של מיכאל עם נישואים שכשלו, בן עטר מוסיף שקיבל מהבית.
"גדלתי קצת כמו מיכאל עם שתי נשים רוב חיי, אז הבנתי מעט כגבר את הקשיים של נערה מתבגרת דרך אחותי וגם את אמא שלי, שניסתה לעשות הכל כדי שנצליח, היה לה מאד חשוב שנלך ללמוד ונעשה עם עצמנו משהו".

© צילום עצמי

השירים המדוברים מופיעים בספר לנוער לעיתים מעט מורכבים והמשלב הלשוני שלהם הוא גבוה, יכול לספר לנו על הבחירה לשלב אותם כפי שהם בספר לנוער?
"בחוויה שלי אין בזה משהו חדש. כאחד שגם עושה סדנאות כתיבה עם נוער, אז תמיד התחושה שלי הייתה שיש איזשהו ניסיון לכתוב בשפה ממש גבוהה שלא תמיד משתלבת בשפת היומיום שלנו. יצא לי לקבל טקסטים מחבר'ה שעשו אצלי סדנאות והטקסטים ממש לא היו בשפת היומיום שלהם. בעיניי זה היה אולי איזשהו דימוי לשימוש במילים. אני גם זוכר את עצמי מנסה להשתמש במילים מאד גבוהות שלא תמיד דיברתי אותן".

אז בעצם יש פה איזשהו ניסיון לבריחה מכנות, להגיד את הדברים כמו שהם, על ידי דימויים.
"אני חושב שבכל כתיבה יש בעצם את הניסיון לתאר את הרגשות שלנו דווקא במילים אחרות. לא תמיד היינו רוצים להגיד את הדברים כמו שהם. להגיד עכשיו 'בא לי להתפוצץ על כולם כי חרא לי בבית ספר והכל לא טוב', זה לא משהו שבהכרח היית רוצה להגיד ממש ככה. אז זו בחירה ומבחינת בני נוער זו הלשון. הדיסוננס הזה כן חשוב בעיניי, שהוא יהיה שם".

מה זאת אומרת – זו הלשון?
"כשבני נוער מנסים לכתוב או חושבים על כתיבה, הם חושבים תמיד על שפה שהיא מאוד גבוהה או אמורה להיות גבוהה. אז מבחינתי שוב, הדיסוננס הזה הוא חשוב כדי להראות שאפשר להשתמש במילים הגבוהות האלו, זה בסדר. אבל לא לשכוח שיש גם את השפה שאנחנו מדברים בה, השפה היומיומית. וגם אם אני עכשיו רוצה להתפוצץ, אני יכול לעשות זאת בשפה יפה – ולהתפוצץ. באומנות תמיד אפשר להתפוצץ לא משנה איך אתה אומר את זה".

לגבי מיכאל שכותב שירים ברמה הזו, בן עטר מוסיף שכן יש איזשהו ניסיון אמיתי לברוח.
"לברוח מהשפה שהוא מדבר בה, גם מהסביבה. ומבחינתו השפה שלו – מייצגת את הסביבה שלו, כך שבעצם כן, מדובר פה בניסיון לברוח, אבל בניסיון הכי אמיתי".

אתה מספר על עצמך שהכתיבה הצילה אותך. למה?
"מאחר ולא הייתי תלמיד שבאמת לומד, אחרי הצבא השלמתי בגרויות ועלתה לי השאלה מה בעצם אני הולך ללמוד. ובעצם מבלי שהרגשתי הלכתי לאט לאט למקום של כתיבה, או לשמיעת המון המון מוזיקה. לדעת לשים את האוזניות ולהתרכז בעצמי, לכתוב ולקרוא, הציל אותי מלעשות את הדברים ששאר החבר'ה בעיר שלי עשו בגילי. כן היו לי את החבר'ה שלי והייתי בחוץ מסתובב, אבל התדירות הייתה קצת פחותה יותר". 

אם כך, אתה בעצם אומר שאתה חושב שאומנות יכולה להציל בני נוער הנמצאים במצבי קיצון.
"תראי, אני חושב שעם סביב בני הנוער יש את האפשרויות לאומנות וגם לניצול שעות הפנאי בעיר שלהם, אז אפשר להגיד במירכאות שזה 'מציל' אותם, אבל בעיניי זו פשוט אפשרות להיפתח לעולמות אחרים. בעיניי זה יותר הדגש. שאומנות יכולה לתת פתח למשהו חדש".

באשר למסר מתוך הספר עבור בני נוער, בן עטר טוען שכל מה שהיה רוצה שבן נוער ירגיש כשהוא קורא את הספר שלו, זו אמונה.
"בהרגשה שלי זו יותר אמונה בעצמך, אמונה בדברים שאתה עושה עושה, לראות את הדברים החיוביים בפעולות שלך ולא רק את הדברים השליליים שאתה בתור בן נוער בוחר המון פעמים להתמקד בהם. אם זה הלחץ בבית הספר, לחץ חברתי או מההורים".

ואם אנחנו מדברים הלאה, הספר נסגר כאשר יכולים להיות לו הרבה סיפורי המשך. האם מצופה לנו אחד כזה?
"את לא הראשונה ששואלת אותי את זה, אבל בכנות שאני לא יודע".

בנקודה זו של השיחה בן עטר מתעניין באלו נקודות אני רואה כקוראת שיכול להיות סיפור המשך. אנחנו כמובן לא נהרוס ונספר לכם, אך בן עטר טוען ש"אני רשמתי לי", מי יודע? אולי יצופה לנו המשך לספר שיכול להיתפס כלא סגור.

אור בן עטר © צילום עצמי

אזהרת ספוילר:
רק בסוף הספר מתגלה שכל השירים נכתבו ע"י מיכאל עצמו. למה בחרת לגלות עובדה זו בסוף?
"במהלך הספר יש כמה רמזים לכך שהוא כתב אותם, הדמויות בספר מבינות אותו לא אחת על פי כתיבה שלו. הרצון שלי היה כזה שדווקא בגלל שהספר עבורו מסתיים בנקודה מאד מעומעמת ולא ברור מה יהיה איתו בשנה הבאה, דווקא שם להביא איזשהו אור בנוגע לכתיבה שלו, בתוך כל העמימות. מעבר לזה רציתי להראות שגם אם הכל מסביב מאד רע ומפחיד, תמיד יש נקודות אור".

אלו עצות יש לך לגולשי פרוגי, אשר מתמודדים עם קשיי גיל ההתבגרות?
"אני חושב שאם יש סביבה תומכת בבית זה מדהים, נסו להישען עליה ולא לדחוף את עצמכם החוצה ממנה כמו שאנחנו נוטים לעשות לרוב בגיל ההתבגרות. רובינו לא רוצים לשמוע מה יש למשפחה להגיד. וזה ישמע קצת קלישאתי אבל אתה ממש צריך להיות נאמן לעצמך. זה יישמע קצת חריג אולי אבל לפעמים בית הספר למשל לא מותיר בך מקום לסקרנות. זאת אומרת אתה מגיע, מקבל ציונים על דברים שלומד ולא תמיד יש לך מקום לשאלה. לקבל את המעבר. יש מורים, בדיוק כמו המורה מירי בספר, שאכפת לה ורוצה לראות יותר מהתלמיד שלה, יותר מהציון או הנוכחות. היא קצת מבוססת על המחנכת שלי, שהייתה דמות כזו עבורי".

ומי שרוצה להיות סופר?
"זה יישמע קצת קלישאתי אבל להיות נאמן לעצמך לגמרי. לא לעשות מה שהחברה מכתיבה לך ופשוט להאמין בעצמך".

הטבה מיוחדת לגולשי פרוגי: הספר "ברד נחשים" ב- 40 ₪ + דמי מישלוח. הקישו את קוד הקופון "פרוגי" כאן: קישור ישיר. ניתן לממש את הקופון עד 30.8.2020

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• בוטלה הגרסה האמריקאית של "החממה" בנטפליקס
• אלו הסדרות המקוריות הנצפות ביותר בנטפליקס
• עומר חזן: "שיתפתי חברים בדברים והם הדליפו לתקשורת"

פאבי זקן הטרולים

השמים היו ערים וכמותם גם היער.
אנה מארנדל הידקה את גלימתה לגופה בעת שהענפים החשופים נקשו מעליה כמו שיניים והרוח משכה בצמותיה. היא הציצה אל תוך שיח. למיטב ידיעתה, לשיחים לא אמורות להיות עיניים. אבל מצד שני, גם נסיכות בנות חמש לא היו אמורות להיות לבדן מחוץ לארמון בלילה. ובכל זאת, היא היתה בחוץ. אך בתחילת הלילה אנה לא היתה לבד. אחותה אלזה גם היתה כאן, במקום כלשהו בתוך היער המושלג. אולי היא אפילו הסתתרה בשיח שלעברו פסעה אנה על קצות אצבעותיה.

אלזה היתה מבוגרת מאנה בשלוש שנים. היו לה עיניים כחולות וגדולות וחיוך ביישני. היא יכלה לשבת במשך שעות מבלי לנדנד את רגליה, וצמתה הבלונדינית הבהירה השתלשלה תמיד בקו ישר על גבה. המבוגרים הרבו לציין שאחותה הגדולה של אנה מתנהגת יפה מאוד... אבל הם לא הכירו את אלזה כפי שאנה הכירה אותה. מתחת לחזות המנומסת והמאופקת הסתתרה שובבות קונדסית. אלזה היתה זקוקה רק לתירוץ, ואנה שמחה לספק לה בדיוק את זה: תירוץ שיאפשר לאלזה לעטות את הגלימה שלה ולהתגנב אל מחוץ לארמון כדי לבנות איש שלג, או לשחק במחבואים לאורם של אורות הצפון. וזה בדיוק מה שהן עשו עכשיו. אלזה כבר מצאה את אנה שהסתתרה בחלל שבגזע העץ, אבל אנה חיפשה את אלזה במשך זמן שנדמה לה כמו נצח... או לפחות חמש דקות.

העלים רשרשו שוב, ואנה כיסתה את פיה בידיה כדי להשתיק צחקוק. כן, לא היה ספק שמישהו צופה בה מתוך הסבך המושלג. היא עצרה את נשימתה והתקרבה. היא היתה די בטוחה שזו אלזה, אבל תמיד היתה אפשרות שמדובר בשדון בן העם הנעלם, אותן דמויות שהסתתרו בפלגים, מתחת לסלעים ובסיפורים שסיפרה להן לפני השינה אמא שלהן, המלכה אידונה. הלב של אנה החל לפעום מהר יותר. אם אכן מדובר בשדון, היא חייבת לראות את הזנב שלו. היא תמיד תהתה אם הזנבות של השדונים מסודרים כמו זנב של סוס, שעירים כמו זנב של שועל או ארוכים ודקים כמו זנב של עכבר. אבל לאנה היה נדמה שהיא יודעת מי היא הדמות שמסתתרת בשיח. אנה הפרידה בין העלים ולאורם המרצד של השמים הצבעוניים וזרועי הכוכבים היא הבחינה בשיער בלונדיני. אז לא מדובר בשדון. רק באחות.
אנה צחקה וניערה את השיח. "מצאתי אותך! תורך להיות הטרול הרגזן!"
אלזה לא ענתה.

© באדיבות ידיעות ספרים

"אמרתי שמצאתי אותך." אנה הציצה מבעד לעלים. "עכשיו תורי להסתתר. אלה החוקים. צאי החוצה!"
אחותה של אנה סובבה את ראשה, ואז הבינה אנה את הטעות שעשתה. זה לא היה שיער בלונדיני שבו הבחינה, כביכול, באור המפזז.
זו היתה פרווה לבנה.

הצעקה של אנה נתקעה בגרונה. זאב לבן וענקי הגיח מתוך הסבך בחן יוצא דופן. רגליו הארוכות נמתחו כמו סלסולי עשן לבן. עיניו הצהובות סקרו אותה במבט נוקב. עיניה של אנה סקרו את גופו העצום, שגודלו כגודל סוס, והבחינו בארבע כפות מאיימות, שגודלה של כל אחת מהן כגודל השריון הגדול של אביה, המלך אגנאר. אבל זה לא היה הדבר הכי נורא.
לא. הדבר הכי נורא היה הכתמים האדומים על הפרווה, ליד ציפורניו ומלתעותיו.
אדום. צבע הדם.
מה קרה לאחותה?
"אלזה!" זעקה אנה. "איפה את?"
הזאב ניתר.
אנה התחילה לרוץ.

לבה הלם בחוזקה בתוך בית החזה שלה, וכל נשימה הרגישה כמו דקירת סכין חד. היא ניסתה להגביר את מהירותה, אך ידעה שלא תוכל לרוץ מהר יותר מהזאב. היא הבחינה בגזע עץ שהיה מונח על הקרקע וזינקה מאחוריו. היא הצמידה את ברכיה לחזה וניסתה להיות קטנה ככל האפשר. אף שריאותיה של אנה שיוועו לאוויר, היא עצרה את נשימתה כדי לא להסגיר את עצמה ולו בנשיפה הקטנה ביותר. שנייה אחת חלפה, ואז עוד אחת ועוד אחת. האם היא הצליחה לחמוק מהזאב?
השלג ירד, כבד ודומם. אנה רעדה והצטערה על שלא הקשיבה לאלזה, שאמרה לה לא ללבוש את הגלימה הירוקה והיפה ביותר שלה, אלא את גלימת היום-יום החומה, הצמרירית והעבה.

אלזה. איפה אלזה?
בדממה, ממש כמו צל, הציצה אנה מעבר לגזע העץ. היא חששה שאפה ייתקל בחוטמו של הזאב, אבל כל מה שראתה היה צבא של עצים שהטילו צללים מבהילים על הקרקע המושלגת. הרוח התחזקה, ואיתה גם הפחד המקפיא של אנה. אם היא תפסע על השלג הטרי, אז הזאב יראה את עקבותיה ויֵדע בדיוק לאן היא הלכה. ואם היא לא תפסע על השלג... ייתכן שלעולם לא תמצא את אחותה.
אדום על לבן.
דם על הפרווה.

אנה לא יכלה להישאר מאחורי גזע העץ לנצח. היא הסירה מעליה את הגלימה, פרשה אותה על הקרקע ועיצבה ממנה צורה של ילדה בת חמש השקועה בשינה. אחר כך היא כרעה לאדמה והשתופפה. בינתיים הכול היה בסדר. היא נסוגה באטיות לאחור ונעה בזהירות בין העצים, כמו בסיפורים שסיפרה לה אמה לפני השינה על השדונים שניסו להסתיר את הזנבות שלהם. אבל לאנה לא היה זנב שהיא רצתה להסתיר. היא רק רצתה להשאיר עקבות טריים בשלג, עקבות שיובילו את הזאב לכיוון ההפוך.
"אלזה," היא לחשה, "ניצחת במחבואים. צאי החוצה, בבקשה."
אך שום תשובה לא נשמעה. השלג התגבר ואנה האיצה את צעדיה. היא זינקה בין עץ לעץ, הסתתרה מאחורי סלעים ולא הפסיקה לסרוק את היער המושלג בחיפוש אחר סימן כלשהו לאחותה. כל סימן. אך היא לא הבחינה בשום טביעות רגליים. כאילו אחותה פשוט נמחקה. כאילו ש... המחשבה היתה איומה מכדי שאנה תשלים אותה בראשה.
יללת הזאב נשמעה מקרבת מקום.

אנה קפאה במקומה. היא הכירה את הקול הזה. זה היה הקול שכלבי הציד של אבא שלה השמיעו כשהבחינו בריחו של שועל. הזאב יילל שוב, אך הפעם קולו נשמע קצת רחוק יותר. התכסיס של אנה הצליח! היא הסתובבה והחלה לרוץ. השלג ירד מהר יותר. הפתיתים הכבדים התאספו על הריסים שלה והקשו עליה את הראייה.
"אלזה!" זעקה אנה את שמה של אחותה. "אלזההההה! אל -" גרונה נחנק.
כי ממש מולה לא ניצבה אחותה, אלא הזאב.
שוב ננעצו בה העיניים הצהובות, האכזריות.
איך הוא הצליח להשיג אותה? לא היה לה זמן לחשוב, רק לרוץ.
אנה הרימה את רגליה, והשלג התפזר והתעופף סביבה. היא לא היתה מסוגלת לעצור. כל עולמה היה עשוי שלג, פחד וקור. ואז, לפתע, שמים אינסופיים! אנה נעצרה בתחושת בלבול. היא עמדה בקצה צוק. לפניה השתרעו מרחבים שחורים של כלום, אך היא ידעה שמה שניצב מאחוריה גרוע הרבה יותר.
הבל פה חם.
טפרים חדים.
שיניים חדות עוד יותר.
"אלזה!" היא צעקה שוב.
אך אלזה לא הופיעה. אם אחותה לא הגיעה עד עכשיו, כנראה קרה משהו נורא. אנה הרגישה דקירה כואבת בין כתפיה. ההיסוסים שלה נמשכו זמן רב מדי. טפריו של הזאב ננעצו בגבה. אנה מעדה לפנים.
היא צנחה מקצה הצוק...
והתעוררה.

יד קרירה ומרגיעה היתה מונחת על מצחה של אנה. היא מצמצה וראתה את פניה של אמה הולכות ומתבהרות. מעיניה הכחולות-אפורות של המלכה נשקפה דאגה ושערה החום-ערמוני גלש על אחת מכתפיה, בניגוד לצמות המוקפדות שהיו כרוכות בדרך כלל סביב ראשה. על כתפיה היה מונח ברפיון צעיף גדול בצבע דובדבן שעליו נרקמו פתיתי שלג ובקצותיו גדילים סגולים, ומתחתיו לבשה כתונת לילה בצבע לילך.
אנה ניתרה במיטתה. "איפה אלזה? הזאב תפס אותה?"
"אנה, הכול בסדר." אמא שלה התיישבה וכרכה סביבה את זרועה. "הכול טוב."
"ירד שלג," אמרה אנה, ולבה עדיין פעם בחוזקה. "ועצים! אני רצתי, ואז... החלקתי!" היא ניסתה להתיישב ולהישען על הכריות. "אלזה היתה שם ופתאום היא נעלמה. דאגתי כל כך!"
אביה נכנס לחדר ובידיו מגש שעליו ספלים עם שוקו חם. "חלמת חלום," הוא אמר. שערו הבלונדיני-אדמדם, שהיה תמיד מסורק לאחור בקפידה, היה פרוע, כאילו חזר ממש עכשיו מרכיבת חצות. מסיבה כלשהי הוא היה לבוש במדים הכחולים המעוטרים בסמלים ובכותפות במקום בפיג'מה. הוא רכן והניח את המגש על השידה שליד המיטה. "אלזה נמצאת בחדר שלה. היא ישנה, כפי שכולנו היינו אמורים להיות בשעה זו."
אבל משהו לא נראה בסדר. הדבר האחרון שאנה זכרה היה שהיא ישבה ערה במיטה שלה והביטה בשמים המרצדים מבעד לחלון, ושהיא רצתה להעיר את אלזה כדי... לעשות משהו. אבל לעשות מה? אנה צמצמה את עיניה וניסתה להיזכר מבעד לדפיקות שחשה בראשה. מוזר. זה כל מה שהיא הצליחה לזכור. כלומר, את זה ואת את קווי המתאר של החלום הרע שלה: הר, זאב וקור נוראי.

אביה התיישב ליד אמא שלה והושיט לאנה ספל שוקו חם. "שתי," הוא אמר. מהספל הסתלסלו מעלה אדים שהתפתלו בחן בלתי-מתאמץ שהזכיר את זה של תנועות הזאב.
אנה נרעדה. היא עדיין היתה קצת מבולבלת, אבל היא מעולם לא סירבה לכוס שוקו חם. היא לקחה לגימה והרגישה שהיא מתחממת בזמן שהנוזל החליק אל תוך בטנה.
אמא שלה טפחה לה על הברך. "את יודעת משהו? בכל פעם שאני חולמת חלום רע אני מדמיינת שאני מקמטת אותו לכדור ומשליכה אותו מבעד לחלון, כדי שפריג יוכל לדוג עוד משהו מלבד הירח והשמש. את זוכרת את הסיפור הישן שסיפרתי לך על פריג הדייג, נכון?"
אנה זכרה, אבל נענעה בראשה לשלילה. היא רצתה שאמה תמשיך לדבר. היא נשענה לאחור והמלכה התחילה לספר את האגדה על הדייג הרברבן שהשליך את רשתו שוב ושוב במטרה לדוג שלל גדול יותר עד שמצא את עצמו באוקיינוס לילי של כוכבים. אנה ספגה את הנוכחות המרגיעה של אמה, שתמיד עלה ממנה ניחוח של צמח לבנדר.

זיכרון החלום הרע התעמעם והתחלף במציאות: החדר הנעים שלה, המעוטר בטפטים ורודים ובשטיחים צבעוניים עבים, בציור במסגרת סגלגלה של ארמון ארנדל שהיא אהבה להתפעל ממנו, בשטיחי קיר עם דמויות של מלכות ונרות מהבהבים בפמוטים על הקירות. באח לא דלקה כעת אש, אך כמה גחלים עדיין לחשו כמו אבני חן בוהקות. וההורים שלה, שהיו לצדה, היו הפרטים הנעימים מכולם. העפעפיים של אנה נעשו כבדים.
"את מרגישה טוב יותר?" לחש אביה כשאמה סיימה לספר את האגדה.
אנה הנהנה והוא חייך.
"שוקו חם תמיד משפר את המצב," הוא אמר.
"כדאי שנעיר את אלזה," אמרה אנה ועיניה רפרפו בעת שהושיטה בחזרה את הספל הריק. "זה ימצא חן בעיניה."
היא כמעט החמיצה את המבט הקצר שהחליפו הוריה למשמע דבריה. שינוי הורגש בחדר, כאילו חלף ענן מחוץ לחלון.
"אלזה זקוקה לשינה," אמרה אמא שלה. "וכדאי שגם את תנוחי קצת. אגנאר, תוכל להביא לי כרית נוספת?"

אביה של אנה קם על רגליו וניגש לכיסא הלבן שנגרר ממקומו הקודם ליד הקיר וניצב כעת בין אנה לבין האח. כרית נוספת וכמה שמיכות היו מונחות לרגליו, כמו מיטה מאולתרת.
אנה הסיטה את מבטה מהרצפה אל הוריה. הם נהגו להישאר בחדרה רק כשהיתה ממש חולה... "ישנתם כאן?" שאלה אנה. "אני חולה?"
"את בסדר גמור," ענה אביה בחיוך רך. הוא הרים את הכרית מהרצפה והניח אותה תחת ראשה של אנה בשעה שאמה הידקה סביבה את השמיכות. אנה נענעה את בהונותיה כדי לשחרר אותן קצת. הוריה כיבו את האורות ופנו לעבר הדלת.
"חלומות מתוקים, אנה," לחשה אמה מהמפתן. כתם האור במסדרון צייר את צלליותיהם של אמה ואביה של אנה.

"חלומות מתוקים..." מלמלה אנה בתשובה ושקעה עמוק יותר אל תוך הכרית.
כתם האור הלך ונעשה קטן יותר ויותר עד שנעלם לבסוף כשהדלת נסגרה. אנה האזינה לקולות צעדיהם הנחלשים של הוריה ואז הפנתה את ראשה והביטה מבעד לחלון חדרה.
השמים ישנו כעת והרצועות הססגוניות של אורות הצפון כוסו בשמיכת טלאים של עננים. אך הירח המשיך לזהור בעוז. הוא האיר עליה מלמעלה כמו אחת מעיניו הצהובות של הזאב. מביט. מחכה. אבל למה?
לאנה שוב היה קר והיא משכה את השמיכות מעל ראשה, אך לא הצליחה להירדם.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לא נשכח: הכוכבים שהלכו לעולמם בטרם עת
• עדי ביטי מכריזה: "עובדת על קריירה בחו"ל"
  
• נואה סנטינאו לוהק לסרט גיבורי על של DC

מאיפה הרעיון ליצור סדרת ספרים דווקא מהסוג הזה?

"האמת שהפנייה הגיעה מ'ידיעות ספרים'. לפני כן לא חשבנו על הרעיון וכשהציעו לנו, זה נראה כמו אבולוציה נכונה עבורנו. היה חשוב לנו לכתוב בצורה שונה מהסרטונים שלנו ולכן שני הספרים לא קשורים בתוכן שלהם לסדרת הסרטונים שלנו ביוטיוב".

איזה פרט מידע מעניין הכי הפתיע אתכם בספרים שלכם?

"העובדה שאנחנו מרחפים באוויר, גם אם נדמה לנו שלא. זה אחד הדברים שגם הקהל שלנו שקרא את הספר, ממש התחרפן ממנו. נשמע חסר הגיון? תקראו את הספר הראשון כדי להבין איך זה קורה באמת!"

אתם נורא מזוהים עם הרשת ועם יוטיוב, לא מובן מאליו שתוציאו גם ספרים. 

"כמו שאמרנו, הרעיון לכתוב ספר היה של הוצאת הספרים, אבל בעולם מקובל מאוד שיוטיוברים או יוצרי תוכן מוציאים ספרים והם זוכים להצלחה. כאן בארץ אנחנו מכירים שניים שהוציאו ספרים שונים מאד בתוכן שלהם לפנינו, אז לשמחתנו, זו הייתה החלטה חכמה ונחשפנו לעולם חדש של יצירה שהיה לנו מאד נעים לחוות".

איך בכלל ניגשים לכתוב ספר כזה? כי הרי הוא לא עלילתי, צריך ממש לאסוף פרטי מידע.

"כמו שאנחנו ניגשים לכתוב כל סרטון בערוץ שלנו שיש לו תסריט מובנה, גם כאן, ישבנו ימים שלמים וחיפשנו חומרים בגוגל, אספנו רעיונות, כתבנו, מחקנו ובסוף הצלחנו. האתגר האמיתי היה לכתוב את זה מספיק מעניין, כי לכאורה ספרים שמתעסקים במדע והיסטוריה הם משהו שמרגיש כמו ספר לימוד בבית הספר, אבל כשזה כתוב בצורה מעניינת ובגובה העיניים, מדובר בתחומים מפתיעים וסופר מעניינים.

© צילום פרטי

איך הגבתם כשראיתם את ההצלחה והביקוש לספרים?

"האמת שהחוויה של כתיבת ספר והוצאתו לאור, מלחיצה מאוד. להבדיל מהיוטיוב, בו אתה עובד על סרטון, מוציא אותו ומקבל פידבק מיידי, לטוב ולרע, להוציא מוצר פיזי לחנויות ולקוות שיצליח ושיאהבו אותו, זה לא קל. היה לנו ברור שיקנו אותו, בגלל ההצלחה של 'דברים שלמדתי היום' ביוטיוב, אבל היה חשוב לנו שהרמה תהיה גבוהה ואיכותית. לשמחתנו, הביקורות היו מעולות והקהל ממש ציפה כבר שנוציא ספר נוסף וזה בדיוק מה שקורה כרגע, עם הספר השני. כולם כבר מצפים לספר השלישי!

אז מתוכננים עוד ספרים בסדרה או ספרים נוספים בכללי?

"על מנת שנוציא ספר שלישי בסדרה, אנחנו קודם כל צריכים רעיון טוב ואיכותי מספיק, שיעמוד במבחן מול שני הספרים האחרים. חשוב גם לזכור שזו עבודה מאוד קשה שמצריכה מאיתנו לקחת חופש מיצירת סרטונים בערוצים שלנו. הוצאת הספרים מבחינתה מאוד בעניין. אנחנו עוד חושבים על רעיון. לגבי ספרים אחרים ורעיונות קשורים, תמיד יש. עוד תשמעו מאיתנו בנושא, מבטיחים!"

© צילום פרטי

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• שירן סנדל נשברת: "זה היה היום העצוב בחיי"
• סלבס הקשיבו: לוגו המחאה שלכם מסוכן מדי
• בגלל הקורונה: האם פסטיגל 2020 בסכנה?

"המחברת האבודה" / דנה פינס
במרכז יער מרוחק ממוקמת אחוזה ישנה ושלווה, בה שוכנת האקדמיה לאמנות. אך השלווה באקדמיה לא נשמרת למשך זמן רב. חמישה מתלמידי שנה א' נחשפים לאירועים משונים - אורות מהבהבים, דלתות נטרקות וקול מסתורי שרודף אותם, ועד מהרה הם מוצאים עצמם חלק ממשהו גדול יותר - אגדה עתיקה, נבואה בת מאה שנים וקללה שרק הם יכולים לשבור. "המחברת האבודה" הוא הספר השני בסדרת הפנטזיה הישראלית"קללת המלאכים", ששבתה את לבם של בני הנוער בארץ עם הספר הראשון בסדרה – "קולו של איש חי מת". בספר ההמשך, העבר שב לרדוף את יושבי האקדמיה לאמנות ולהפוך את חייהם על כנם, אך הפעם העבר עומד להיכתב מחדש! החבורה עומדת לגלות את מקורם של המלאכים ומהם באמת - "אמנם הצלחתם להתיר את הריתוק, אך מעולם לא הסרתם את הקללה הקדומה, האמתית, אשר חבויה במעבי היער הזה.. הקללה היא אנחנו!".

© הוצאת אופיר ביכורים

"קסם הרשימה" / יובל אברמוביץ'
ספרו החדש של אברמוביץ' - "קסם הרשימה", הוא הגרסה ה"צעירה" של רב המכר "הרשימה", המותאם לבני נוער. יש לכם חלומות שאתם רוצים להגשים ואין לכם מושג מאיפה להתחיל? ההורים שלכם לפעמים מעצבנים ולא מתחברים לחלומות שלכם? אומרים לכם שלהשתעמם זה חשוב אבל אתם לא מבינים למה? פתחתם אינסטגרם וטיקטוק ואין לכם מושג איך זה יכול לקדם אתכם? מהי מילת הקסם שפותחת לבבות ותעודד אנשים לעזור לכם? אם סימנתם V על שאלה אחת או יותר, "קסם הרשימה" הוא הספר בשבילכם! כשיובל אברמוביץ' נאלץ להישאר בבית בגיל שש-עשרה בגלל תאונה, הוא לקח מחברת, העניק לה את השם "הרשימה" והתחיל לרשום בה מאות חלומות שהיו לו. אחרי כמה שנים, כשמצא את מחברת החלומות הישנה, הוא החליט לעשות ניסוי ולפרסם ברשתות החברתיות רשימת חלומות חדשה שהוא רוצה להגשים. בתוך עשרים וארבע שעות הגיבו מאות אנשים מכל רחבי העולם על רשימת החלומות וביקשו לסייע לו להגשים את חלומותיו הקטנים והגדולים. "קסם הרשימה" הוא ספר שיניע אתכם לפעולה (הוא מלא ברשימות, בתרגילים ובמשימות מעוררות מחשבה); שיגרום לכם לחשוב, לחלום, לרשום, "לצעוק" חלומות ובעיקר לעשות; וילמד אתכם איך להרגיש ולפתח יותר ביטחון עצמי, אמונה, תעוזה, סקרנות ואופטימיות ולזהות את ההזדמנויות שמקיפות אתכם. "קסם הרשימה" מתעד את מסע ההגשמה יוצא הדופן ומעורר ההשראה של מאות אלפי אנשים שאימצו את הטיפים של יובל והגשימו את חלומותיהם.. וגם אתם יכולים להפוך את המציאות שלכם לחלומית!

© הרשימה הוצאה לאור

"אנושיים מטבע בריאתנו" / גרג בראדן
מי אנחנו? לפני 200 מיליון שנים התרחש משהו עצום שאפשר את קיומנו, ובני האדם המודרניים הופיעו. וההתרחשות הזו, תהא אשר תהא, העניקה לנו יכולות מדהימות של אינטואיציה, חמלה, אמפתיה, אהבה, ריפוי עצמי ועוד. לראשונה מזה 300 שנות ההיסטוריה של המדע המודרני, רואה אור סיפור חדש על אודות האנושות. ספרו החדש של בראדן עוסק בסיפור שסוף סוף נותן מענה חדש לשאלה העל זמנית – מי אנחנו? מהי הסיבה המלאה שאפשרה את הקיום שלנו?

© הוצאת אור עם

"בלדה לנחשים וציפורי שיר" / סוזן קולינס
הספר הראשון בטרילוגיית משחקי הרעב ראה אור ב- 2008 ומאז הפכה הסדרה לתופעה בינלאומית. ספרי הטרילוגיה תורגמו ל- 54 שפות והופיעו במשך 5 שנים רצופות ברשימות רבי־המכר של הניו־יורק טיימס. הספרים הפכו לסרטים מצליחים בכיכובם של ג'ניפר לורנס, ג'וש האצ'רסון וליאם המסוורת'.
עכשיו, בספר הרביעי בסדרה, חוזרת קולינס אל העולם האפל של פאנם ואל דמותו הצעירה של הנשיא סנואו, כדי לפענח את שורשי הרוע ואת המניעים שמתווים את דרכם של בני האדם.
קוריאולנוס סנואו בן השמונה־עשרה נבחר לשמש כמדריך בסבב העשירי של משחקי הרעב. זמנים קשים עוברים על משפחתו ועתידה, כמו עתידו שלו, תלויים בכוחו להערים על יריביו ולהוביל את המיועדת שלו לניצחון. אך הסיכויים אינם לטובתו - המיועדת שקיבל היא נערה יתומה ממחוז 12, ועכשיו גורלו תלוי בגורלה, לטוב או לרע, לניצחון או למפלה. בלב הזירה המאבק הוא לחיים ולמוות. אבל מאבק קשה מתרחש גם בליבו של סנואו שנכסף אל המיועדת האבודה שלו. האם יבחר לשחק לפי הכללים או שייסחף אחרי תשוקתו ואחרי השאיפה לשרוד בכל מחיר?

© הוצאת כנרת זמורה דביר

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• רוי קוקה: "שיתוק המוחין נתן לי מוטיבציה להשיג כל מה שרציתי"
• רישיון להשפיע? כוכבי הנוער מצלמים סטורי תוך כדי נהיגה
• מסתמן: פסטיגל 2020 יורכב מכוכבי "זיגי"
  

13 סיבות למה

סביר להניח שרבים מכם מכירים את הסדרה "13 סיבות", אבל לא הרבה יודעים שהיא מבוססת על ספר בעל אותו השם. הספר בעל עלילה דומה ברעיונה (אם כי בעלת שינויים קלים) מספר על האנה בייקר, נערה אשר החליטה לשים קץ לחייה אך לא לפני שהקליטה 13 קלטות שבכל אחת מהם נמצא אדם שלדברי האנה היה אחת הסיבות להתאבדותה. האנה דאגה לכך שהקלטות יועברו בין 13 האנשים כדי שידעו למה גרמו. בתחילת הספר, הקלטות מגיעות לידי קליי ג'נסן אשר לא מבין במה פשע כי הוא והאנה דווקא הסתדרו ביניהם ואת ההמשך כמובן לא 'נספיילר' כדי לא להרוס לכם... חשוב לציין - שגם יוצרי הספר והסדרה מדגישים כי אין בעלילה עידוד באודבנות ומדגישים את החשיבות בלדבר ולטפל בכל פגיעה פיזית או נפשית בכם.

© netflix

היינו שקרנים

ספר זה מדבר על נערה בשם קיידנס סינקלייר הנוהגת מדי קיץ לבלות באי הפרטי בבעלותו של סבה מול חופי מסצ'וסטס יחד עם בן דודתה ג'וני, בת דודתה, מירן, ואחיינו של בן הזוג החדש של דודתה (אמא של ג'וני), גאט. הרביעיה הם חברים טובים ומבלים הרבה ביחד, עד שקיץ אחד (בהיותה בת 15) בעקבות תאונה מסתורית שאותה היא לא זוכרת, היא נעדרת מהאי בקיץ שלאחר מכן וחוזרת רק בגיל 17. היא פוגשת עוד פעם את חבריה ומנסה לפענח מה קרה באותה תאונה שממנה היא לא זוכרת דבר ולמה כולם סביבה מתנהגים מוזר. הסוף של הסיפור מפתיע במיוחד ולא צפוי בכלל

פלא

הספר (שגם עובד לסרט) מספר על ילד בשם אוגי שבגלל בעיות בריאותיות למיניהן וניתוחים שעשה בצעירותו פניו נראות מעוותות. לאחר ששהה כל חייו רק בבית מגיע לראשונה לבית הספר לכיתה ה' ונאלץ לראשונה להתמודד עם ילדים אחרים שחלקם צוחקים עליו בגלל מראהו ואחרים דווקא לא נגעלים אלא מתחברים איתו. הספר עוקב אחר התמודדו של אוגי בבית ספרו החדש והתמודדתם של משפחתו (הוריו ואחותו הגדולה).

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

להתחיל מחדש

מה תעשו אם יום אחד תתעוררו במקום בלי לזכור כלום מהעבר שלכם כשכל מה שאתם יודעים הוא שאומרים לכם שביצעתם פשע והדרך היחידה שלכם להשתחרר הייתה למחוק את כל זכרונותיכם ולהתחיל חיים חדשים? זה מה שקרה לקיילה גיבורת הספר "להתחיל מחדש" שהוא ראשון מבין סדרה של שלושה ספרים. למרות שהממשלה אומרת לקיילה שכל עוד תציית לחוקיהם היא תהיה בסדר קייחה לא מסוגלת להתנתק מעברה והדים ממנו עדיין חוזרים אליה, על כן היא מנסה להיזכר בעברה תוך תהיה מי משקר לה ובני היא יכולה לבטוח.

המעניק

הראשון מבין ארבעת הספרים בסדרה. מדובר בספר עתידני העוסק בילד בשם ג'ונס המתגורר בעיירה מיוחדת. כל ילד בעיירה אשר מגיע לגיל 12, מקבל תפקיד בקהילה אותו הוא ממלא עד מותו התפקיד. ג'ונס מקבל מונה 'שומר הזכרונות'. מה זה אומר? כדי להסביר את זה כדי שנציין קודם פרט חשוב לגבי העיירה והוא שאבות אבותיהם של תושביה הפכו את התושבים איכשהו לחד גוניים, חסרי רגשות וכך איך שום ריבים, מלחמות, כעסים ומחלוקות בעיירה, אך מצד שני אין התלהבות שמחה או אהבה. תפקידו של 'שומר הזיכרונות' הוא לנצור בתוכו את הזיכרונות הנושנים ויחד איתם את הרגשות שאבדו לתושבי העיירה, כך שאם בעיירה יגיעו לידי דילמה שהם לא יודעים לפתור השומר יעזור להם. ג'ונס מתלבט האם לתת את הזיכרונות לתושבי העיירה כדי שיחיו חיים מלאים או להשאיר אותם בשלוותם הבורה.

© הוצאת כתר

לפני שאפול

מה תעשו אם תהיה לכם הזדמנות לחיות אותו יום פעם אחר פעם? זה מה שקרה לסמנתה קינגסטון, גיבורת הספר, שאף עובד לסרט. הסיפור עוסק בנערה שחיה חיים רגילים לגמרי עד שיום אחד כשחזרה ממסיבה יחד עם חברותיה, המכונית בה נסעו מתנגשת בעץ וסמנתה נהרגת. מיד לאחר מכן היא מתעוררת עוד פעם בבוקר אותו יום בו היא נהרגה ובסוף אותו יום היא נהרגת פעם נוספת, אך הפעם בצורה שונה וכך היא חווה אותו יום פעם אחר פעם והיא מנסה לפענח למה כל זה קורה לה ומה היא צריכה לשנות במעשיה באותו יום כדי שזה לא יקרה, הספר מלא בטוויסטים עלילתיים והסוף שלו מאוד מפתיע ומעורר מחשבה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• יום מלחמת הכוכבים: העובדות שלא ידעתם על הסרטים
• לייב אקשן להרקולס: מי הם הליהוקים של המעריצים?

• KCA 2020: אריאנה, סניוריטה ו"הנוקמים" הם הזוכים

"השיעורים שלא תלמדו בבית הספר" / נועה הילזנרט
מכירים את ההרגשה המעצבנת הזאת שאתם יושבים בשיעור, מתים משעמום ופשוט יודעים שאתם מסוגלים ליותר? שהחומר והדרך שאתם לומדים בה פשוט לא רלוונטיים לחיים שלכם? שהיכולות שלכם והאדם שאתם יכולים להיות הם הרבה-הרבה מעבר לציון מספרי? אם גם אתם מרגישים שבית הספר לא מספק אתכם, שאתם לא לומדים שום דבר שבאמת יעזור לכם בחיים ושאתם מסוגלים להרבה יותר – הספר הזה בשבילכם! הספר מכיל בחובו מידע ותובנות בנושאים ותחומים רבים שאתם באמת צריכה לדעת כדי להצליח בחיים: בני אדם והטבע האנושי, כסף וקריירה, אושר, פיתוח אישי, ניהול זמן, קבלת החלטות ועוד. בדיוק כמו שיש לכם ספר למתמטיקה או להיסטוריה? אז הגיע הזמן שיהיה לכם גם ספר לחיים. זהו ספר חובה לכל מי שמרגיש שהוא לא מממש את עצמו בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך.

© הוצאת כנרת

"הגשם את חלומך" / ד"ר ברטסאנו דראגוס
לכל אחד מגיע להפוך את חלומותיו למציאות! יש לכם חלומות שדחיתם יותר מדי זמן? לשגרת היום-יום של החיים הרגילים יש נטייה לדחוק לשולי הדרך את משאלת הנפש. אתם מוכנים לעשות צעד על מנת להגשים את ייעודכם? הספר הזה יראה לכם כיצד אתם יכולים להשיב לכם את הכוחות החבויים בכם ולהשיג שליטה בחייכם באמצעות הקשבה לאמת שלכם. הספר ייקח אתכם למסע חובק עולם בו ד"ר ברטסאנו דראגוס ישתף בחוויותיו האישיות לאורך הדרך שהובילה אותו להגשמת חלומותיו ? כולל מסע אל הקוטב הצפוני והדרומי בלי כסף או קשרים, וכל זה כדי להראות לנו כיצד נוכל להשיב לעצמנו את הכוחות החבויים בנו, ולהשיג שליטה בחיינו באמצעות הקשבה לקולה של האמת. הספר יזמין אתכם לתוּר את העולם יחד עם ד"ר ברטסאנו דראגוס אל מאחורי הקלעים של עמק הסיליקון ומטה נאס"א, כך שתפגשו מגוון של דמויות - ביניהם מורה בודהיסטי, חבר באגודת הבונים החופשיים, יוצא צבא, נזיר מטרנסילבניה, ממציא בגוגל וחוקר נאס"א שהיה לאגדה. שיחותיהם המרתקות קושרות יחד מדע, רוחניות ויזמוּת לתובנות שיפיחו בכם השראה ויעצימו אתכם על מנת שתוכלו להגשים את חלומותיכם.

© הוצאת אור-עם

"סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת" / נטע שניצר
הספר מכיל בתוכו מקבץ של עולם דמיוני ומשונה המתרחש במציאות הבנאלית של החיים ומורכב משלל דמויות וטיפוסים שונים – ביניהם פסיכולוג שמתחבא מתחת למיטה, שותפה לדירה שהיא בעצם לטאה, זוגיות בין שני קקטוסים קוצניים ורוח רפאים שבורת לב. הדמויות המגוונות יזמינו אתכם, הקוראות והקוראים, למסע מפתיע שיצליח לחדור אל הלב שלכם.

© הוצאת אוריון

"המוח החיובי" / דניאל ג'.סיגל וטינה פיין ברייסון
כשאתם פועלים באמצעותו של מוח חיובי, אתם נכונים יותר לקחת סיכונים ולחקור את מה שמסביבכם. אתם סקרניים יותר ובעלי דמיון עשיר יותר ודואגים פחות שתעשו טעויות. אתם טובים יותר במערכות יחסים, ומגלים גמישות וחוסן נפשי גדולים יותר בבואכם להתמודד עם קשיים ועוצמות גדולות של רגשות. אתם פועלים באמצעות מצפן פנימי ברור המכוון את החלטותיכם ואת הדרך בה אתם נוהגים בזולת. מודרכים על ידי המוח החיובי שלכם, אתם הופכים להיות פתוחים, יצירתיים וחסינים יותר מבחינה נפשית. הספר יכיר לכם את ארבעת היסודות של המוח החיובי: איזון, חוסן נפשי, יכולת התבוננות ואכפתיות, ישתף אתכם עם דרכים לחיזוק יסודות אלה, ואף יספק לכם מיומנויות, דרכי פעולה, רעיונות ופעילויות שיובילו אתכם לחיזוק המוח החיובי וטיפוח אומץ, סקרנות וחוסן נפשי.

© הוצאת אור-עם

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• קורונה טיים: הסלבס שהיינו רוצים להיות איתם בבידוד
• לא הכל נוצץ: הסלבס שלא רוצים את אור הזרקורים
• מסתמן: סרט קולנוע ל"להיות איתה"

כשניפגש שנית / קריסטין הרמל
הספר מספר את סיפורה של אמילי אמרסון, שהתרגלה לחיות לבד כל חייה. אביה נטש את משפחתה כשהייתה צעירה ואמה וסבתה נפטרו. לפתע פתאום בשגרת חייה הבודדה, נשלח אליה בדואר ציור מסתורי כשהמקור ממנו נשלח אינו ידוע. בעקבות גילויים מהציור המסתורי שהגיע אל פתח ביתה, אמילי יוצאת למסע גילויים על משפחתה ומגלה דברים חדשים על עצמה, הסובבים אותה וכמובן שגם אהבה.. האם המסע הזה יגרום לחידוש הקשר עם אביה? ומהן תוצאותיו? ספר מרתק שתקראו בשקיקה, וסיומו יגרום לכם להישאר פעורי פה, ואנחנו בטוחים שהוא לא ישאיר ולו עין אחת יבשה בקהל.

© באדיבות מודן הוצאת הכורסא

אוהבת לא אוהבת / אמילי גיפין
אז למי מכם שמחפש איזה רומן קליל וחמוד, שמצליח לעניין את הקורא בכנות שלו שמוסיפה עניין אך לא מכבידה - הספר הבא בדיוק עבורכם! הספר מספר את סיפורה של אמילי, נשואה יחסית טרייה שנדמה שיש לה הכל בחייה – חברתה הכי טובה אמידה כספית וכבר מזמן הפכה אותה לאחותה, בעלה שהוא גם במקרה אח של חברתה הטובה, קריירה מוצלחת וחיים מאושרים. אבל, פגישה אחת מקרית באמצע יום רגיל עם ליאו, האקס המיתולוגי המסתורי מהעבר, משנה הכל ומטלטלת את עולמה של אמילי. מדובר בסוג הספרים שנכנסים אליהם לקראת אמצע העלילה, אך בהחלט נשאבים אליו וההנאה מובטחת.

© מטר

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל
עוד ספר מבית הסופרת קריסטין הרמל שגם כתבה את הספר הראשון שפתח את הכתבה וגם הוא, ישבה את ליבכם! הופ מנהלת את המאפייה המשפחתית מזה שנים זאת לאחר שאמה מתה והשאירה לה אותו בצוואה, למרות שאלו מעולם לא החיים אשר חלמה עליהם. היא גרושה ואמא לילדה מתבגרת שלא עושה לה חיים קלים ומה שהופך את חייה למורכבים אף יותר הוא הטיפול בסבתה חולת האלצהיימר שנוסף לחייה. ברגע אחד של צלילות, מספרת לה סבתה סיפור מהעבר על משפחתה ושולחת אותה לפריז, להשלים את שאר חלקי הפאזל בסיפור, כי יודעת שאינה יכולה לעשות זאת בעצמה. הופ אכן נוסעת לפריז והגילויים שמתגלים שם יטלטלו את עולמה. הופ, שגם שואפת לאהבה בתוך כל הסיפור, האם בעקבות המסע היא תגלה אהבה דווקא במקום שנראה הכי לא צפוי? קראו כדי לגלות!

© באדיבות ידיעות ספרים

הראיון האחרון / אשכול נבו
מדובר ברומן איכותי שמספר סיפור אהבה מרגש ועוצמתי. הספר אמנם משלב סיפורי אהבה בתוכו, אך הוא ככלל מספר את סיפור חייו של גיבור שיש שיגידו שהוא נבו בעצמו, שלא משנה אם אתם בני נוער או מבוגרים, הסיפור ירתק אתכם ולא תוכלו להפסיק לקרוא. הכנות של נבו בספר משאירה אתכם פעורי פה, הוא מדבר על הקשיים שכולנו חווים, שואל את השאלות הכי קשות – שיוצרות הזדהות ברמה כואבת ואתה פשוט לא יכול שלא להתחבר. מומלץ בחום!

© באדיבות כנרת זמורה דביר

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• כל כך מהר? כל הפרטים על העונה הרביעית של "אליטה"
• בבית? הסרטים מכל הז'אנרים שאתם חייבים לראות!
• קאט: סרטי הנוער עצרו את הפקתם בצל הקורונה

הארי פוטר

מי מכם לא שמע על היתום בן ה-11 שגילה שהוא קוסם ונשלח ללמוד בבית הספר לקסמים, ספריו הפכו להצלחה גדולה בעולם והיו בין הספרים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. הרפתקאותיהם של הארי רון והרמיוני עניינו כל כך הרבה קוראים ברחבי העלם עד שקשה להאמין שאתם לא תתעניינו בהם גם, בייחוד כשמדובר בשבת גשומה ואין מה לעשות.

© הוצאת ידיעות אחרונות

משחקי הרעב

למי שלא קרה את משחקי הרעב מומלץ בחום לקרוא את הספר אפילו אם לא מדובר בשבת גשומה ואתם יכולים לצאת החוצה מפני שזהו פשוט ספר מצוין וחובה לכל אדם, הספר המתרחש בארה"ב של העתיד הרחוק מתאר עתיד מדכא ביותר בו רוב האוכלוסיה חיה בעוני וכפופה למעמד השולט המכריח את שאר האוכלוסיה לשלוח מדי שנה  שני נציגים מכל מחוז שיאלצו להילחם זה בזה בקרב לחיים ולמוות, תהיו בטוחים הספר המותח ישכיח מכם את הקור והגשם בחוץ.

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

הרץ במבוך

בדומה למשחקי הרעב גם הרץ במבוך מתרחש בעתיד הרחוק והלא נעים במיוחד במסגרתו מוצא את עצמו נער בשם תומס בתוך מבוך מסתורי כשהוא לא זוכר דבר מעברו ואיתו נמצאים נערים נוספים שגם הם לא זוכרים כולם מעברם, במהלך הספר מנסים תומס ושאר הנערים לצאת מהמבוך ולהבין מי בכלל שם אותם שם, הספר מותח מרתק ומלא בתפניות בלתי צפויות שלא יניחו לכם להניח את הספר מהיד.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

פרסי ג'קסון

פרסי ג'קסון הוא ילד בן 12 שחי חיים רגילים לגמרי עד שיום אחד הוא מגלה שאביו הוא בעצם אל יווני, הוא מגיע למחנה, שם נמצאים ילדים נוספים כמוהו שגם אחד ההורים שלהם הוא אל יווני, ויחד עם חבריו במחנה הוא יוצא להרפתקאות רבות בהם הם פוגשים אלים ויצורים רבים מהמיתולוגיה היוונית.

© גרף הוצאה לאור

בני לוריאן

הסדרה מדברת על 9 פליטים מכוכב לכת בשם לוריאן אשר תושביו נראים כמונו אך לחלקם יש כוחות-על,לוריאן הושמד בידי גזע חייזרי עוין אך 9 תשעת הפליטים נשלחו בעודם ילדים בני 3-5 לכדור הארץ ופוזרו בו כדי לברוח מאותם חייזרים שעכשיו רוצים להשמיד אותם, בכדי להגן עליהם מספרו אותם זקני לוריאן במספרים מאחד עד תשע והטילו עליהם כישוף לפיו החייזרים יוכלו להשמידם רק לפי הסדר בו מוספרו, הסדרה מעניינת ומותחת ועוקבת אחרי מאבקם של אותם בני לוריאן בחייזרים ומאבקם להציל לפחות את כדור הארץ.

 © כנרת זמורה דביר

עוד בערוץ הבידור:

• רכילות בקטנה: האובדן של כוכבת הנוער
• תיעוד בלייב: עמנואל לוי נדבקה בקורונה במעלית?!
• פרסום ראשון: ריף נאמן לוהקה ל"פול ספיד"
  

צ'יק ואני / וולפגנג הרנדורף

צ'יק לא גנב את המכונית בקצה הרחוב, ומייק לא עזב את הבית בלי להודיע. הם פשוט שאלו רכב כדי לצאת למסע לכבוד חופשת הקיץ: לגלות את הדרך לחבל ולאכיה, לרמוס שדה שיבולים מתחת לגלגלים כדי לאיית את שמם בענק. מן הכביש המהיר היוצא מברלין עד ערבות פולין הנסתרות ישייטו השניים בלאדה מקרטעת, ייתקלו בנוודים ובהוגים, בצלפים מזדקנים ובנערות מסתוריות. הם ילמדו לשקר, לנווט, לקלל ולרוץ, למלא דלק, לברוח ממשטרת התנועה ולהחליף בין הדוושות. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים. מדובר רומן מוטרף, מרגש וכובש לבבות המתאר חבר?ת לא צפויה בין שני נערים שעולם שלם מפריד ביניהם: מייק, ילד שמנת רגיש, וצ'יק, בן מהגרים מוזנח ומופרע.

© הוצאת עם עובד

מדריך הרפתקה לספרי נוער

מי מאיתנו לא היה רוצה לעוף עם פיטר פן, לפתור תעלומה עם שרלוק הולמס? או לשחק קווידיץ´עם הארי פוטר? הגיבורים האהובים האלה ואיתם גם רובין הוד, פינוקיו, בילבי, הנסיך הקטן ועוד רבים אחרים, מלווים אותנו כבר שנים רבות. מהו סוד הקסם שלהם? מה גורם לנו להמשיך ולקרוא בשקיקה את עלילותיהם. הספר הזה מזמין אתכם להתענג על מדריך מקיף, מרתק ומעשיר המרכז את יצירות המופת של הספרות העולמית לנוער – הספרים האהובים, החשובים והמשפיעים ביותר שנכתבו ב-300 השנים האחרונות. הספר נכתב על ידי כמה מבכירי אנשי הספר בישראל, המגישים בשפה בהירה וקולחת את סיפורן של יצירות אלה: כיצד הן נכתבו, מה הופך אותן לפופולריות ואהובות ברחבי העולם כולו, ואיך הן שרדו את מבחן הזמן והפכו למקור השראה עבור מיליוני בני אדם. מדובר בספר המתאים גם למבוגרים וגם לבני נוער; הוותיקים ימצאו בו זיכרונות נעורים והצעירים היוצאים לעולם הקריאה יגלו בו מפה ומצפן ליצירות האהובות והעל-זמניות הללו.

© הוצאת אוקיינוס

אומנות עצירת הזמן / פדראם שוג'אי

מה אם היה לכם זמן לעשות כל מה שאתם רוצים? מה אם לא הייתם סובלים יותר ממחסור בזמן ויכולתם למצוא אמיד?ת זמן? הספר הזה יכול לעזור לכם להגשים זאת. בעזרת תרגילים פשוטים וקלים שאפשר לעשות בכל יום תוכלו לשנות מן היסוד את מערכת היחסים שלכם עם הזמן. הספר הזה מזמין אתכם למסע בן 100 ימים בשבילי החיים, מסע שישנה את כל מה שאתם חושבים על זמן, אנרגיה, כסף ומערכות יחסים. מדובר בספר עוצמתי שיעזור לכם לצלוח את התקופה הייחודית הזו בהיסטוריה, שבה הזמן כל הזמן בורח לנו מבין האצבעות.

© הוצאת אור עם

#שברים / רייצ'ל וייל

חטיבת ביניים - שום דבר לא חשוב יותר מחברים. כשטר?לי מוזמנת לשבת בשולחן המקובלים היא בקושי מאמינה למזלה הטוב. כולם נראים נחמדים כל כך, ובעיקר נחמדים זה לזה. אבל לא הכול רואים מיד, ועד מהרה טרולי מסתבכת במערבולות של אי־הבנות, האשמות והאשמות נגד, ואפילו שקרים. כל זה קורה מתחת לפני השטח, בעולם השואב של המדיה החברתית, שאי אפשר לברוח ממנו. שישה תלמידי כיתה ח', ארבע בנות ושני בנים, כל אחד מהם מקבל שברי נקודות מבט זה על חייו של זה, לפעמים בורחים זה מזה, לפעמים מבינים, ולפעמים אפילו מתחברים.

רב מכר - להגשים את חלום הכתיבה / יובל אברמוביץ'

יש לכם רעיון לספר אבל אין לכם מושג מאין להתחיל? הספר הזה הוא הצעד הראשון שתעשו אל עבר הגשמת החלום שלכם, ולא משנה אם תרצו לשגר את הספר שלכם למבחן הקהל הרחב בחנויות הספרים או להסתפק בהדפסת מהדורה לקרובים. יובל אברמוביץ׳, מחברם של רבי מכר רבים, יוביל אתכם צעד אחר צעד, בבטחה ובקלילות אל עבר היעד- הספר שאתם רוצים לכתוב. באמצעות עולם מושגים חדשני וערמת תרגילים מקוריים, תגלו שאתם מצליחים לבנות את הסיפור שלכם. הספר גם יספק לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם הכתיבה והספרים, החל מדרכים שיסייעו לכם לסגל הרגלי כתיבה, לבנות את הסיפור שאתם רוצים לספר משלב הרעיון ועד פיתוח העלילה, דרך האפשרויות להוציא ספר לאור ולשווקו וכלה במענה על השאלה כמה תוכלו להרוויח מכתיבה (לא מעט, אם תתמידו!). מדובר בספר פשוט וקליל ועם זאת עמוק וברור להפליא, שמפיל מחסומים ומנטרל פחדים, מפשט רעיונות בומבסטיים, ובעיקר מנסר את רגליה של הבמה הגבוהה והלא מושגת של "להיות סופר" ומנגיש אותה לכל אדם שיש לו רעיון בסיסי לסיפור, תשוקה עזה לכתיבה ויכולת התמדה.

יובל אברמוביץ' © צילום פרטי מתוך אינסטגרם

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• שבוע הכפילים: קבלו את הסלבס שדומים לסלבס אחרים
• פרסום ראשון: "פול גז" יזכה לסרט ספין אוף עם קווין רובין
• נועה קירל התגייסה: "מוכנה גם לתורנויות המטבח"

"גרטה והענקים" ו- "קוראים לי גרטה – וביחד נציל את העולם" הם שני ספרים חדשים שנכתבו בהשראת דמותה של גרטה, ומטרתם להנגיש את הרקע המדעי של בעיות האקלים והסביבה לדור הצעיר ולהעביר את המסר בו גרטה דובקת, לפיו - "אף אחד לא קטן מדי בכדי לחולל שינוי, ושבכוחות משותפים באמת אפשר להציל את העולם".

לכבוד יציאת שני הספרים החדשים בישראל בהוצאת 'אגם', החלטנו לחפש את הגרסאות הישראליות של גרטה ולראיין שתי צעירות, שגם להן חשוב להיאבק ולפעול למען האקלים, הסביבה והצלת כדור הארץ.

מתוך הספר: "קוראים לי גרטה", בהוצאת אגם

"שמי סופיה, אני בת 19, ויוצרת תוכן באינסטגרם. בעבר הייתי בלוגרית טיולים אבל כשלמדתי על משבר האקלים, לא יכולתי להשאר אדישה! כיום אני מפרסמת תוכן לגבי כדור הארץ, מצבו, כיצד לשמור עליו ומעודדת שינוי באורח חיים בעזרת העלאת מודעות! כל פוסט שלי מלווה במידע, טיפים, רעיונות, עובדות בגובה עיניים ובקרקע משותפת עם עוקביי ואנשים נוספים שנחשפים לתוכן שלי״.

"אני גוליית, ואני בת 17. אני טבעונית, ואני חושבת שטבעונות ממש מתחברת לנושא שינוי האקלים. אני כבר שנה מתכננת מיזם בתוכנית קו זינוק של ארגון שותפויות אדמונד ה רוטשילד, שהנושא שלו הוא לשבור הסטיגמות על הטבעונות ולעודד התלמידים להתנסות בטבעונות! גם התחלתי לתכנן מיזם לנטוע המון עצים בכפר שלנו."

במיוחד בתקופה האחרונה, לאחר השריפות שהשתוללו באוסטרליה - מה דעתכן על הנוער של היום? אתן חושבות שבני הנוער מודעים למשבר האקלים?
"אני חושבת שכולם שמעו על השריפות וזה באמת כואב" אומרת גוליית. "בני נוער יודעים ומודעים למצב, אבל הרוב לא באמת עושים הרבה. אני חושבת שהסיבה העיקרית לשריפה היא גידול בעלי חיים לאכילה בצורה קיצונית. ידעת שעל פי מחקרים, במשך השנים האחרונות המקור של 49% מגזי חממה באוסטרליה הם מחוות המגדלים בהם בעלי חיים לצורך אכילה? אבל לצערי, כשאני מדברת על הנושא עם הנוער, רובם מתנגד ולא רוצה לשמוע אבל לפחות מדברים על הנושא״. סופיה הוסיפה כי "אני חושבת שללא ספק יש עלייה במודעות - הרי יותר ויותר אנשים מוכנים לוותר על צריכת מזון מן החי, ממחזרים ונמנעים מפלסטיק מיותר. עם זאת, זה לא מספיק. לפחות לא בקצב הדרוש. הנושא לא מספיק מדובר, אבל מאמינה שאם אלו שמודעים יפעלו יחד נוכל לעורר שינוי משמעותי!"

למה אתן חושבות שהם לא עושים הרבה למרות המודעות?

"מאוד קשה לפעול מתוך סכנה שקיימת רק במודעות" ממשיכה סופיה. "בדיוק כמו שכולנו מודעים למוות ולמה עלול לזרז אותו, אבל בכל זאת רבים מאיתנו לא דואגים לבריאותם.. אולי אין להם את היכולת להאמין שזה באמת קורה. בנוסף, אנשים יודעים שפלסטיק ודלקי מאובנים זה רע, אבל הם לא מודעים לכמה זה רע! אני חושבת שתהיה פעולה רק אם נצליח להפוך את משבר האקלים לנושא השיחה היחידי. בעזרת הרצאות, ירידים, אירועים, מכירות יד שנייה בית ספריות, איסור חד"פ ושקיות ניילון - צריך ליצור סמל למאבק, כדי שזו תהיה תנועה ברורה!"

"נכון שיש העלאת מודעות בין בני הנוער אבל בתור נערה ששמה דגש יותר על עניין הטבעונות, אני חושבת שבני נוער לא מנסים להתרחק ממוצרי החי, או אפילו להפחית אותם, כי יש להם כל מיני סטגמות על טבעונות!" אומרת גוליית. "כמו שזה לא בריא, שאנשים טבעונים בטח מאוד חלשים, שהאוכל לא מכיל את כל הערכים התזונתיים שהגוף שלנו צריך או שהאוכל לא טעים.. אבל זה ממש לא נכון! אני חושבת שחייבים לשנות להם החשיבה שלהם על טבעונות. אבל בדיוק כמו שסופיה אמרה - הנושא מרתיע מאוד ובני נוער מעדיפים לא להתקרב ולדבר על הנושא הזה. הם לא רואים הצד החיובי שאנחנו יכולים לשנות המצב הרע שנמצאים בו. לדעתי צריך לדחוף אותם לראות שיש הרבה אנשים שעושים שינוי ופועלים לטובת העניין, ואולי זה יעודד אותם לשינוי!"

מתוך הספר: "גרטה והענקים", בהוצאת אגם

ומה לגביכן - האם אתן תמיד הייתן מודעות לבעיות איכות הסביבה וגיליתן עניין ואכפתיות כלפי התחום? מה גרם לכן להרים את הכפפה, לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל לפעול למען יצירת שינוי?
"זה התחיל כשאימצנו כלב, התחברתי ואהבתי אותו מאוד! התחלתי להבין שגם לבעלי חיים יש רגשות בדיוק כמונו, וכך הפכתי להיות צמחונית. אחרי זה הפכתי לטבעונית. פתאום התחלתי לעקוב אחרי עמותות שפועלות בעניין זכויות של בעלי חיים, ודרכם נחשפתי והבנתי עד כמה טבעונות קשור לעניין שינוי האקלים ועד כמה המצב שלנו רע! ולכן צריך שינוי! דרך תוכנית קו הזינוק, שנתנו לי הכלים הנכונים לעשות שינוי, התחלתי לפעול בדרך שלי!" סיפרה ג׳ולייט וסופיה שיתפה ״הייתי מודעת בזכות המון סרטים תיעודיים, טיולים וחינוך. לפני שלוש שנים הפכתי לטבעונית, וכך התחיל הצעד הרציני הראשון. כיום אני בתהליך של חיים עם מינימום (בשאיפה אפס) פסולת! השינוי שלי קרה הודות לדיוויד אטינברו, מנחה סדרות וסרטים תיעודיים רבים בBBC. הצורה בה דיבר באהבה והערצה על כדור הארץ מדבקת! לכן אני כל כך מאמינה בהשכלה וחינוך! שינוי לא בא בכוח, הוא מתוכנו, בעזרת למידה״. 

אתן מאמינות שבאמת ניתן יהיה ליצור שינוי בעולם שלנו? ואם כן- במה זה כרוך?

"לגמרי!" אומרת סופיה. "זה מתחיל בנו! אני חושבת שזה כרוך בארבע דברים עיקריים: לאכול מן הצומח, לוותר על מכונית, להפחית בילודה ולהמנע מטיסות״.

"אין לנו אופציה אחרת״ הוסיפה סופיה. "אנחנו חייבים לשפר מצב הבית שלנו, שזה כדור הארץ. כי אין לנו בית אחר שאנחנו יכולים לחיות בו. אנחנו צריכים להתחיל להשתמש במוצרים ידידותיים לסביבה: כמו 'בשר' מן הצומח, אנרגיה ירוקה, להשתמש בזכוכית במקום פלסטיק וגם לנטוע עוד עצים.. אני מאמינה שיד ביד נצליח לשנות את המצב לטובה!"

מתוך הספר: "גרטה והענקים", בהוצאת אגם

ורגע לפני סיום- יש לכן מסר לקוראי פרוגי?

"כולם חייבים לקרוא את הספרים החדשים בהשראת גרטה, כי הם מעולים!" אומרת גוליית. "אני גם מעודדת את כולם לעקוב אחרי גרטה כי היא באמת נערה מדהימה! היא מהווה סמל לשינוי שאנחנו צריכים יד ביד יחד עם גרטה להשיג אותו!", גם סופיה הסכימה עם ג׳ולייט ואמרה "כולם באמת צריכים לקרוא את הספרים! זה צעד מאוד חשוב. בנוסף, אפשר לחפש אותי באינסטגרם: @fernwehsofia, ולמצוא שם המון מדריכים וטיפים כיצד לשמור על כדור הארץ, כי אחרי הכל - זה הבית שלנו."

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• בעקבות טיילור: האם הכוכבים צריכים לפרוש מהלימודים?
• הכוכבת שמחקה והתנצלה על סטורי בעייתי
  
• שחקו: נראה אם תזהו את כוכבי הריאליטי

כריכת הספר: האלופה שלי. ©הוצאת אוריון

הספר מספר על אמה בת ה- 10 המתגוררת בבית עם הוריה, אחות גדולה ואח קטן, ויחד הם מגדלים בהרמוניה שני כלבים וחתולה. עקב נסיעה לחופשה משפחתית, אמה מגיעה עם אביה לפנסיון כלבים, שם היא פוגשת בצ'יקה – כלבה בודדה שמחפשת משפחה. אמה לא יכולה לעמוד מנגד, ושמה לה למטרה למצוא לצ'יקה משפחה. העלילה מפותלת ומלאת הרפתקאות. האם תצליח, וכיצד? בעזרת שילוב של יצירתיות, יוזמה, נחישות, סבלנות והמון אהבה.

הספר,כתוב ברמה גבוהה ובעל ערכים חשובים כמו חמלה ועזרה לזולת. ובנוסף, מעלה את המודעות בקרה ילדים והורים לחיבור לספרים וכתיבה, בעידן שבו הם נדחקים מאחורי המסכים. כל ההכנסות שיתקבלו ממכירת הספר יועברו כתרומה לעמותה ע"ש פרופ' אמנון תדמור ז"ל, שנותנת טיפול רפואי לבעלי חיים עזובים, וגם עוזרת לאנשים שקשה להם לשלם על הטיפולים.

תמיד אהבת לקרוא ספרים ולכתוב סיפורים?
"מאז שאני קטנה אני כותבת סיפורים קצרים. עכשיו זו הפעם הראשונה שכתבתי סיפור ארוך..."

ולמה החלטת לכתוב את הספר?
"רציתי לנסות ולהגיע לכמה שיותר אנשים, גם ילדים וגם מבוגרים. רציתי שיקבלו השראה ויעזרו לאחר או לחלש, ובמקרה הזה לבעלי חיים עזובים ופצועים".

ההורים שלך תמכו ברעיון להוציא לאור את הספר שלך?
"המשפחה שלי תמכה בי מאוד. הם קידמו אותי, האמינו בי וזה נתן לי הרבה כוח. ההורים שלי המליצו לי לנצל את הרצון שלי לעזור ויכולת הכתיבה ולכתוב את הספר הזה. כדי להוציא אותו לאור, העלינו קמפיין המונים, גייסנו תורמים, בחרנו הוצאת ספרים שליוותה אותנו ועזרה לנו ובסופו של דבר הוצאנו את הספר לאור. התהליך לקח בערך שנה שלמה".

אמה אלרואי Ⓒצילום עצמי

ועל מה הסיפור?
"זה סיפור דמיוני המבוסס על דמויות אמיתיות כמו המשפחה שלי והחיות שלי. אבל רק הכלבה, צ'יקה, שהיא גם גיבורת הספר, דמיונית."

למה החלטת לתרום את ההכנסות של הספר לעמותה למען בע"ח?
"מההתחלה רציתי לעשות מעשה טוב. הספר היה האמצעי לעשות זאת. רציתי לעזור לבעלי חיים וכך נולדה צ'יקה. העמותה היא עמותה חדשה שהקימה הוטרינרית שמטפלת בחיות שלי. העמותה הוקמה על מנת שיהיה כסף לטפל בחיות פצועות וללעזור לבעלי החיות שאין להם מספיק אמצעים לטפל בחיות שלהם."

אילו תגובות קיבלת על הספר שלך עד כה?
"קיבלתי את התגובות הכי טובות שאפשר לבקש כמו: "מאמינים בך!", "גאים בך!", "אנחנו תורמים לעמותה!", "שיהיה בהצלחה רבה!", "איזה ספר נהדר!", "איזו ילדה!", ועוד הרבה תגובות ששימחו אותי וחיממו לי את הלב."

ומה החלום שלך?
"החלום שלי הוא להמשיך להפיץ את טוב הלב והאכפתיות אצל כמה שיותר אנשים ולהעלות את המודעות לעזרה לאחר. אני כבר התחלתי לכתבו את הספר הבא והרעיון שלי הפעם לכתוב ספר לזכר סבתא רבא שלי שכל הכנסותיו ייתרמו למועדון הקשישים שהייתה חברה בו. בינתיים כתבתי רק תוכן עניינים.."

לכל המעוניינים לרכוש את הספר, ולהיות שותף בתרומה לעמותה למען בע"ח-
ניתן להעביר באמצעות 'ביט' ל- 0544-555505,
בציון כתובת המשלוח שלכם, והספר יישלח אליכם בהקדם.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• סיכום עשור: אלו הרגעים הגדולים בעולם הבידור
• שחקו וגלו: איזה סרט רומנטי משקף את החיים שלכם?
• ברגע האחרון: ההפתעה של בן זיני וטיילור מלכוב

הספר עוקב אחר אלה, תומי ומיכלי - שלוש חברות טובות שגרות באותו בניין ומכירות עוד מבית הספר היסודי. שלושתן עולות לחטיבת הביניים, ויחד עם שי ואלון, החמישה עוברים שנת לימודים עמוסת אירועים בלתי נשכחים. השנה מתחילה בהצקות שעוברת אלה, ממשיכה בחברות נפש בין אלה ושי שמובילה להפתעה שמטלטלת את עולמם, ובדרך, טיול שכבתי לירושלים שמסתיים בגילויים מסעירים על חיי חלק מילדי החבורה.

 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לכל הנערים שאהבתי 2: כל מה שצריך לדעת
• עדי ביטי בריאיון לפרוגי: "לא שואלים שאלה כזאת!"
• רכילות בקטנה: מי הטריד את הכוכבות המפורסמות בטלפון?

עיניים אדומות / מגי אוצרי
"עיניים אדומות" הינו הספר הראשון מתוך טרילוגיה. עלילת הספר מתרחשת בשנת 2064, ועוקבת אחר רות – נערה צעירה בת 15, שאוהבת לצאת לשטח הפתוח עם החבר שלה, תום, כדי לחפש מזון ולהתחמק ולו לרגע מהצפיפות, הסירחון והלחץ שבתוך גדרות מחנה כרמל, שבו היא חיה עם אביה ואחיה, לאחר שאמה נדבקה במחלה ונלקחה אל גורל לא ידוע. אך בחוץ אורבת סכנה גדולה: בשטח הפתוח המכונה "עזאזל" מסתובבים שטריאות – אנשים החולים במגפת השיגעון שפשטה בכל העולם, וגדרות המחנה נועדו להגן מפני המגפה. מספיק מגע אחד, והמגפה שאינה יודעת רחמים, הופכת את החולים לנשאים ואז למטורפים אדומי עיניים. יום אחד רות ותום מרחיקים לכת מעבר לגדרות, כנגד הכללים, עד שאין להם עוד דרך חזרה. לפתע הם נאלצים לברוח ולהילחם לבדם על חייהם ועל שפיותם מול כוחות עצומים ורבים מהם. האם יצליחו לשרוד בעולם חולני ששכח אנושיות ומגע מהם? האם רות תגלה מה קרה לאמה? האם אהבתה לתום תשרוד את הרעב, הבדידות והמחלה?

© כנרת זמורה דביר

אמת או חובה / לימור טלמור
הספר מגולל את סיפורן של אלה, תומי ומיכלי – שלוש חברות טובות שגרות באותו בניין ומכירות עוד מבית הספר היסודי, וגם את סיפורם של שי ואלון. החמישייה עולה יחד לחטיבת הביניים, והספר עוקב אחר שנת לימודים עמוסת האירועים הבלתי נשכחים שהם עוברים יחדיו. השנה מתחילה בהצקות שעוברת אלה, ממשיכה בחברות נפש בין אלה ושי שמובילה להפתעה שמטלטלת את עולמם, ובדרך- גם בטיול שכבתי לירושלים שמסתיים בגילויים מסעירים על חיי חלק מילדי החבורה. מה קרה בין תומי לאופיר? מי הוא חצי, שנזרק מהבית? מה קרה לאבא של שי? ולמה מיכלי לא עונה לטלפון הסלולארי?

© רימונים

הילדים האחרונים בעולם / מקס ברולייר ודאגלס הולגייט
"הילדים האחרונים בעולם" הוא הספר הראשון בסדרת ספרים מאוירים וכתובים, שאפילו ג'ף קיני – הכותב של "יומנו של חנון", הרעיף עליה מחמאות, והספרים אף עובדו לסדרת אנימציה שעלתה בנטפליקס באוקטובר 2019.
הספר עוקב אחר ג'ק סאליבן, ילד יתום בן 13 שגר אצל משפחת אומנה בארה"ב, שיום אחד מוצא את עצמו בעיצומה של מתקפת מפלצות וזומבים, שבסופו של דבר מותירה אותו לבד בכל העיירה. לבד? לא בדיוק. ג'ק מוקף במפלצות הרובצות ברחבי העיירה, אבל כמו כל הילדים בגילו – גם הוא צבר ניסיון במשחקי מחשב, ניסיון שהוא מנצל כדי לכסח את המפלצות. בהמשך, מגלה ג'ק שעוד ילדים שרדו את המתקפה וביחד, עם החברים הנכונים ובית עץ מגניב ומצויד, הוא מבין שהאפוקליפסה יכולה להיות דווקא כיפית.

© הוצאת ידיעות ספרים

עולם אחר: טקס האש / דניאל רימון
עלילת הספר מתרחשת לאחר המלחמה הגדולה והמהפכה שבעקבותיה, גם ישראל שינתה את פניה. המדינה הישראלית שקמה על חורבות קודמתה, התאימה את עצמה למציאות הדיסטופית הפוסט-אפוקליפטית החדשה: בלי אוכל במקרר ומעט מים בברזים, ללא חשמל או מקורות אנרגיה זמינים, כשבכל מקום המגפות והמרידות התכופות מזנבות בשיירים שנותרו מן העם. בצוק העיתים מתמסרים התושבים להבטחה החדשה – הכוח, מתוך אמונה שלמה באותה רוח מסתורית שנושבת בכל מקום.
הספר עוקב אחר קונלי, נער צעיר המצפה גם הוא בקוצר רוח, בדיוק כמו שאר בני הנוער, ליום הולדתו ה- 18, אז ייערך לו טקס האש המסמל את התבגרותו, יחד עם שאר בני המחזור בקיבוץ. סוף סוף יוכל קונלי לעזוב את היישוב המשמים והמשונה ולהתגייס לצבא הכוח. אך דווקא בשבוע האחרון לפני הטקס, מה שמתחיל בהפתעה, כהפרעה חד-פעמית, הופך במהירות לזירת מאבקים אימתניים, בה נוטלים חלק כל הכוחות בעולמו: צבא מול מורדים, בני קיבוץ נגד חיילים, ותיקים וצעירים, בנות ובנים, כולם פיונים במשחק מציאות האימה שנחשפת אט אט, בה נבחנת אמיתות אמונותיהם וערכיהם, זהותם ורעותם, ומתגלות שכבות-שכבות של סודות איומים.

© אופיר הוצאה לאור

העולם הגאוני של טום גייטס / ליז פיצ'ון
הספר הראשון מתוך סדרת ספרים קלילה וכיפית הכוללת שלושה ספרים: העולם הגאוני, תירוצים גאוניים והכל מדהים (סוג של). הספר עוקב אחר טום גייטס, תלמיד שדעתו מוסחת בקלות ותשומת לבו נודדת מדבר לדבר, ותחביביו כוללים ציור ציורים, סיפור סיפורים והצקות לאחותו ולמורים.

© הוצאת אגם

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• כוכבת "שכונה" בהריון ראשון
• שוב ביחד? סלינה גומז ונייל הורן צמודים
• יומולדת VIP: שחקו וגלו איזו סדרה של גיורא חמיצר אתם

הכל בגלל רוזי / גרהם סימסיון
הספר השלישי, וכנראה גם האחרון, בסדרה המצליחה "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון ממשיך לעקוב אחר פרופ´ דון טילמן, שהצליח למצוא רעיה והתמודד עם הריונה של אשתו, ועכשיו ניצב בפני עוד משימה גורלית: חינוכו של בנו הצעיר האדסון. כמו תמיד, לדון לא קל להבין מה רוצים ממנו, ורוזי עסוקה מכדי לעזור, בגלל משרה נחשקת שבה היא זוכה. האדסון בן האחת-עשרה הוא תלמיד בבית ספר יסודי במלבורן. לא קל לו שם: כמו אביו, גם הוא מתקשה להשתלב בחברת אנשים (במקרה שלו, ילדים) וחווה השפלות. בנוסף, נראה שהמורים חושדים שיש לו בעיה שדורשת אבחון. בשעה שרוזי מתעמתת עם המנהלת וצוות בית הספר, דון עושה כמיטב יכולתו לפתור את המצב, אבל מביא לעוד ועוד הסתבכויות. ואם לא די בכל אלה, דון נקלע לשערורייה באוניברסיטה ומואשם בגזענות, דבר שמוביל לאובדן מקום עבודתו, ואילו האדסון מואשם בהריגת ציפור, וצפוי להיות מסולק מבית הספר. עתיד המשפחה הקטנה נעשה סבוך יותר ויותר, עד שהפתרון מגיע מכיוון מפתיע.

© ידיעות אחרונות אחוזת בית ספרים

נ"ב, אני עדיין אוהבת אותך / ג'ני האן
ספר ההמשך לרב־המכר העולמי "לכל הבנים שאהבתי פעם" מאת ג'ני האן ממשיך לגולל את סיפורה של לארה ג'ין וללוות אותה כשהיא מגלה שהתאהבות היא החלק הקל בכל העניין הזה שנקרא אהבה. לארה לא ציפתה באמת להתאהב בפיטר. הם הרי רק העמידו פנים, ועכשיו היא צריכה ללמוד איך זה להיות במערכת יחסים אמיתית, ולא בסתם כזאת של נדמה־לי. אבל מה שנראה קל וטבעי בסרטים רומנטיים, מתברר כמסובך הרבה יותר במציאות – במיוחד אחרי טיול הסקי הכיתתי, שבעקבותיו מופצות שמועות זדוניות על לארה ג'ין ופיטר. ואם זה לא מספיק, בן נוסף מעברה של לארה ג'ין חוזר לחייה, ויחד איתו מתעוררים גם רגשות ישנים.

© הוצאת אגם

במרחק נשימה / רייצל ליפינקוט
סטלה חולה במחלת ריאות קטלנית. רוב חייה עוברים עליה בבית החולים ועתה היא מועמדת להשתלת ריאות. במחלקה היא פוגשת את וויל שחולה אף הוא באותה מחלה וזוכה לטיפול במסגרת ניסוי יוקרתי. שני הצעירים שונים מאוד באופיים: סטלה מאורגנת ומקפידה לשלוט גם בטיפול במחלתה; לוויל לא אכפת, הוא מפר את הכללים, מחכה שעוד מעט יהיה בן שמונה־עשרה ויוכל לעזוב את בית החולים ולטייל בעולם. ההיכרות הראשונית, המלֻוָה בעימותים על רקע האופי השונה, מתפתחת לאהבה. איך הבעיה היא שהשניים חייבים לשמור ביניהם מרחק של שישה צעדים שמא יידבקו זה מזה בזיהום שיסכן את חייהם. איך אפשר לאהוב מישהו שנגיעה בו עלולה לסכן את חייך? איך אוהבים כשאי־אפשר אפילו לנסוע יחד במעלית? ומה יקרה אם יגנבו רק צעד אחד?

© הקיבוץ המאוחד

מאופסים / סקוט ווסטרפלד
לאִיתן, המכונה סקֶאם, יש קול פנימי שאומר את כל מה שאתם רוצים לשמוע, ולא משנה אם זאת האמת או לא. אבל מה קורה כשהקול מתחיל לקשקש באמצע שוד בנק ומכניס את סקאם לצרות? היחידים שיכולים לעזור הם המאופסים האחרים, שכרגע הם לא בדיוק חבריו הטובים. נֵייט, המכונה ?ֶלוודֶר, הוא "המנהיג הדגול" של הקבוצה. בעקבות קריאת המצוקה של סקאם הוא מקבץ מחדש את המאופסים שהתפזרו. אבל כשתוכנית ההצלה מתפוצצת להם בפרצוף, המאופסים נסחפים אל שרשרת של היתקלויות בפושעים מסוכנים. ובלב המהומה הם מוצאים את קֶלסי, שיכולה לשלוט בקהל כמו עדר או לשלֵח אותו כמו להקת זאבים, אם בא לה.

© הקיבוץ המאוחד

מבצע טוקיו - שליחות חשאית 5 / דנה אלעזר-הלוי דנה
הספר החמישי בסדרת "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי ממשיך לעקוב אחר השלישייה: גיא, רועי ונועם. רק שהפעם, החופש הגדול כבר התחיל, ושלושת לוחמי המוסד הצעירים מקבלים משימה: לבחור ילדה חדשה שתצטרף אליהם לצוות. גיא ורועי לא מאושרים מהמשימה הזאת, ונועם ממש כועסת. אבל אין ברירה, ההוראה הגיעה ישירות משולמית, ראש המוסד. חנן, איש המוסד שמפעיל אותם, מתכונן בינתיים לנסיעתו לוועידת השלום הבינלאומית שתתקיים בטוקיו, בירת יפן, שאליה הוזמן יחד עם שולמית וראש ממשלת ישראל. ואז קורה משהו נורא. טרוריסטים משתלטים על אולם הוועידה בטוקיו ולוקחים כבני ערובה את כל מנהיגי העולם החשובים, כולל שולמית וראש ממשלת ישראל. חנן מזעיק מיד את צוות לוחמיו הצעירים. הוא יודע שהפעם הם ייאלצו להתמודד עם משימה מורכבת ומסוכנת במיוחד. ואם הם ייכשלו, לא רק שייגרם אסון בינלאומי כבד, אלא שהדבר עלול לעלות בחייהם.

© כריכת הספר: מבצע טוקיו. ©הוצאת אחוזת הבית

יומנו של חבר מושלם / ג'ף קיני
ספר נוסף בסדרת הספרים המצליחה "יומנו של חנון" של ג'ף קיני, רק שהפעם מדובר ספין-אוף, שבו הדמות הראשית אינה גרג הפלי אלא חברו הטוב ביותר, ראולי ג'פרסון. הספר מציג את חייו של ראולי מנקודת מבטו. ראולי כותב על חייו, על הלימודים ועל החברות בינו לבין גרג.

© כנרת זמורה דביר

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• חדש על המדף: ספר ההמשך של "לכל הבנים שאהבתי פעם"
• רכילות בקטנה: הקריירה החדשה של בן זיני
• The Story: סטטיק מכריז על הריון?!

הספר מספר על מפגשים של גנבים אנונימיים משעממים את מֹו בת ה־16 שנאלצת להגיע אליהם בעל כורחה, אבל אז מצטרפות אליהם טאביטה פוסטר ואלודי שו. לטאביטה יש הכול: כסף, חברים, פופולריות, חבר חתיך, וכנראה דחף לגנוב. גם לאלודי יש דחף כזה, אפילו שהיא סוג של "ילדה טובה", אבל שתיהן לא מתקרבות למֹו, "ילדה רעה" עם מוניטין גרועים. טאביטה, אלודי ומֹו: מלכת יופי, נערה שקופה וסטלנית - מעולם לא נראתה שלישייה בלתי סבירה יותר בתיכון. ובכל זאת, כשטאביטה מאתגרת אותן בגֵנבות, נוצרת ביניהן ברית מוזרה שחתומה בריגוש הגֵנבה ובמניעיה. קירסֶטן סמית, תסריטאית הוליוודית, מגוללת את הסיפור מנקודות מבט שונות, בהומור ובחום. שלוש הנערות השונות, שאמורות ללמוד להשתקם, לומדות בסופו של דבר מה הם כללי החב?ות.

איך זה לכתוב ספר מנקודת מבט של בת נוער?

"זה טבעי לי לכתוב מנקודת המבט של נערה, כי אני מחוברת באופן מביך לנערה שהייתי ואני גם בת יחידה, אין לי ילדים, אז הנערות בסיפורים הן הבנות שלי... או האחיות הקטנות שלי".

מתנות קטנות © הוצאת ידיעות ספרים

סמית © gettyimges.ILValerie Macon

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• כוכבי "אליטה" בראיון בלעדי לפרוגי!
• רכילות בקטנה: הקריירה החדשה של בן זיני
• The Story: סטטיק מכריז על הריון?!

הספר "לכל הבנים שאהבתי פעם" מאת ג'ני האן, שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם,מספר על לארה־ג'ין - תיכוניסטית אמריקאית־קוריאנית ביישנית ומופנמת שמכורה לרומנים רומנטיים ומבלה את רוב שעות היום בפנטזיות על החבר של אחותה. כשמכתבי האהבה הדרמטיים שכתבה למגירה מגיעים בדרך מסתורית לידיהם של חמישה נערים שבהם הייתה מאוהבת בשלב זה או אחר בחייה - היא נאלצת להישיר מבט אל המציאות ולהתמודד עם העולם האמיתי. 

אנחנו שמחים ונרגשים לבשר לכם שממש החודש יצא לאור על ידי הוצאת אגם ספר ההמשך לרב המכר המוצלח, שזכה לשם - "נ"ב, אני עדיין אוהבת אותך".

© הוצאת אגם

תקציר הספר:
לארה ג'ין לא ציפתה באמת להתאהב בפיטר. הם הרי רק העמידו פנים... עכשיו היא צריכה ללמוד איך זה להיות במערכת יחסים אמיתית, ולא בסתם כזאת של נדמה־לי. אבל מה שנראה קל וטבעי בסרטים רומנטיים, מתברר כמסובך הרבה יותר במציאות – במיוחד אחרי טיול הסקי הכיתתי, שבעקבותיו מופצות שמועות זדוניות על לארה ג'ין ופיטר. ואם זה לא מספיק, בן נוסף מעברה של לארה ג'ין חוזר לחייה, ויחד איתו מתעוררים גם רגשות ישנים.
האם אפשר להיות מאוהבת בשני בנים בו־זמנית? איך יודעים להבחין בין נוסטלגיה וגעגועים לבין אהבת אמת, ומהו מקומה של חבר?ת בין שלל הרגשות המסעירים את הלב?

עוד נגלה לכם שבימים אלו ממש מעובד הספר הנוכחי לסרט המשך, שייצא גם הוא בהפקת חברת "Netflix".

• פרסום ראשון: עדן מאירי וריף נאמן הם הזוג החדש
  
• קול הכבוד: האחים ג'ונאס משמחים מעריצה בבית חולים
• אחת ולתמיד: האם טיילור סוויפט ודמי לובאטו מסוכסכות?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אילו עובדות אתם מכירים על אליאנה תדהר?
• ענקית ירוקה והיי סקול חוזר: דיסני הכריזה על הפקות חדשות
• רכילות בקטנה: ברק שמיר יוצא עם ה-BFF של האקסית?

הטריילר של הספר-

הטריילר של הספר © מתוך יוטיוב

אנחנו השגנו לכם את הצצה מתוך הספר. שתהיה לכם קריאה נעימה!

הג'י־פי־אס הראה שהנסיעה לאתר הגלישה ההררי תימשך שלוש שעות ושמונה־עשרה דקות. סימסתי לרוזי כדי להסביר לה את המצב: משבר האדסון. נוסע לשלג.

בהיעדר כל מידע מפורט, היה רק מעט שיכולתי לעשות כדי לתכנן את התגובה שלי. המונח "התמוטטות" שבו השתמש המורה של האדסון יכול היה לתאר כל דבר, מר?גז על כלל לא הגיוני כלשהו ועד לאובדן שליטה כמעט מוחלט, שאני סבלתי ממנו לפעמים בילדותי, ובתדירות נמוכה יותר ככל כשהתבגרתי — רק פעם אחת בשלוש־עשרה השנים, ארבעת החודשים ושלושת הימים מאז שפגשתי את רוזי. האדסון עצמו חווה כמה התרחשויות מהסוג הזה בבית — כמה מהן בחודשים האחרונים — אבל הן נפתרו הודות לפרוטוקול הפסק־זמן.

שיערתי שהתפקיד שלי יהיה להרגיע את מר וורן ולומר לו שלא סביר שהדבר יחזור על עצמו בטווח הקצר, וזאת בהנחה שהנסיבות שגרמו לכך נפתרו. נזכרתי שהוא בערך בן גילי. כתוצאה מהרגל שהתקשיתי להיפטר ממנו, הערכתי גם את מדד מסת הגוף שלו: עשרים וחמש. לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלו. הוא נראה ידידותי ביום אסיפת ההורים, אבל ידעתי מניסיון שהורים ששופטים בשטחיות מורים, לרוב לא מדייקים
בשיפוטם.

לאחר שהתמודדתי עם פיתולי הכביש בדרך אל אתר הגלישה, נכנסתי עם המכונית לחניה המיועדת ל"מקרה חירום בלבד", ולמרבה הצער לא הבחנתי בעמוד שכוסה בשלג. הנזק לחזית מכונית הפורשה של פיל היה קוסמטי בלבד. אבא של רוזי השאיל לנו את המכונית "לתמיד", כי הוא הבין שיהיה הגיוני יותר עבורו לקנות טויוטה חדשה מאשר לנהוג בכלי רכב ישן, שלא נראה שהעיצוב שלו מבוסס על צרכים מעשיים כלשהם, ועוד להידרש לתחזוקה שלו. סימסתי לפרופסור לורנס והודעתי לה שלא אוכל להשתתף בשימוע אחר הצהריים, בשל מצב חירום משפחתי.

היו הרבה הודעות קוליות ואס־אם־אסיםמרוזי, אבל אס־אם־אס אחד בן שלושה חלקים היה יכול להספיק:

מה לעזאזל קורה?

האדסון בסדר?

תתקשר אלי עכשיו.

רוזי רצתה לקבל ממני מידע שלא יכולתי לקבל, כי הייתי בטלפון איתה. הסברתי לה את זה.

"אתה בטוח שאתה לא צריך שאני אבוא לשם?" היא אמרה.

לא מנומס לומר בשיחה "ראי תשובתי הקודמת", ולכן חזרתי על דברי, "אני צריך קודם להעריך את המצב."

"היית צריך להתקשר אלי. אתה לא מפסיד שום דבר חשוב? אוי, שיט, שיט, שיט."

"ישיבת ועדת המשמעת נדחתה. אני אתקשר כשיהיה בידי מידע נוסף על בעיית האדסון."

עובד של בית הספר לסקי הוביל אותי אל האדסון, שישב על ספסל וקרא את "לבד על מאדים". לא הצלחתי לזהות אצלו שום מצוקה. לצדו ישבה ילדה רזה עם שיער לבן, בערך בת גילו, שהערכתי שהיא לבקנית. היא הרכיבה משקפי שמש ואכלה חטיף שוקולד סניקרס.

"מה קרה?" שאלתי את האדסון.

"אני צריך ללכת הביתה. גם היא." הוא הצביע על הילדה שלצדו, שהוציאה עכשיו את האוזניות שהיו תחובות באוזניה.

"גם היא לא היתה מרוצה מהמגפיים?"

הילדה ענתה על השאלה בעצמה. "אני לא רואה טוב." חלק ממאפייני הלבקנות הם רגישות לאור וראייה לקויה.

האדסון הוסיף, "כשמר וורן גילה, הוא בדק את טופס האישור שלה וראה שזה לא רשום שם, אז אסור לה לעשות סקי מבחינה חוקית."

"אני חדשה," אמרה הילדה. "באתי כדי להכיר את כולם. עכשיו אני צְכָה לחזור הביתה."

"צריכה לחזור הביתה," אמר האדסון. אבא שלי לא אהב כשהאדסון השתמש בקיצור "צְכה". האדסון תיקן את הבעיה ושיתף את העצה עם אחרים.

"לא הצליחו להשיג את ההורים שלי כי אבא שלי בתאילנד ואמא שלי לא בחנות. המעסה שומרת על החנות כשאמא שלי צריכה לצאת בשביל משהו. קוראים לי בלאנש, דרך אגב."

זה היה שם שקל לזכור כשמסתכלים עליה.

"ואמא שלך לא עונה לטלפון הנייד שלה?"

"אין לה טלפון נייד. בגלל סרטן. גם לאבא שלי לא."

ניסיתי לחשוב אילו סוגים של סרטן עלולים למנוע שימוש בטלפון — גרון, בית הקול, אולי מוח — ומה הסיכויים שלשני בני משפחה יהיה סוג כזה של סרטן, כשבלאנש הסבירה: "אין לה סרטן, אבל היא לא רוצה שיהיה לה. מהקרינה."

"אנחנו יכולים לתת לה טרמפ — הסעה?" שאל האדסון. "אנחנו צריכים לקבל אישור, כי בטופס יש שאלה על..."

המוח שלי כבר היה בסכנה של עומס יתר, ועוד לא היה לי שום מידע רלוונטי על הבעיה העיקרית. משכתי את האצבע שלי על שפתַי: סימן לשתוק. בתקשורת עם האדסון משמעות התנועה היתה, יש להשעות את הדיבור כדי לקבל קלט חשוב.

"אני צריך לדעת מה בדיוק הבעיה."

"זה לא חשוב. אני צריך לחזור הביתה, זה הכול."

"מר וורן אמר שהיתה בעיה עם מגפיים. אם תסביר לי מהי, אולי נוכל לפתור את הבעיה."

האדסון ישב בשקט, סימן מוכר לכך שהוא רוצה לשבת בשקט. חקירה לא תהיה יעילה. עם זאת, בדרך כלל הוא היה מוכן להתווכח.

"אני מניח שקרתה טעות כלשהי מצדך."

"אין מצב, אבא. אני לא עשיתי כלום. זה היה התפקיד שלהם לחלק מגפיים שיהיו טובים עלי."

"אני בטוח שהם היו מצוידים בכל מידות הנעליים שבטווח הנורמלי."

האדסון הסביר שהוא ניסה מגפיים בכמה מידות, אבל כולם היו לוחצים עד כאב או גדולים מכדי לאפשר לו שליטה
במגלשיים.

העובד בחנות ציוד הסקי להשכרה הציע מותגים חלופיים, וגם זוג גרביים נוסף ומדרסים, אבל לא היה כל שיפור ניכר. המנהל נקרא למקום והסביר שהמגפיים צריכים להיות הדוקים על הרגל. האדסון לא השתכנע.

בלאנש התערבה בשיחה. "כולם האשימו את האדסון," אמרה, "כי כולם כבר נעלו את המגפיים ורצו ללכת לעשות סקי." היה קל להסיק מה המרכיבים החסרים בסיפור, שהאדסון אולי לא רצה לחשוף, בגלל מבוכה. כבר ידעתי שזה הסתיים בהתמוטטות.

להאדסון היה סף כאב נמוך, והוא לא אהב צורות רבות של מגע גופני, במיוחד אם הן היו לא בשליטתו. אני סבלתי מאותה בעיה בתור ילד, וכוניתי בלעג ובאופן קבוע "פחדן". סביר להניח שהייתי מגיב בצורה דומה אם מישהו אחר היה מהדק רצועות וסוגר אבזמים על מגפיים קשיחים שנעלתי בפעם הראשונה, במיוחד בלחץ של זמן.

ניסיתי לדמיין את עצמי במצב הנוכחי של האדסון. אני הייתי רוצה לחזור הביתה, מיד, כפי שהוא רצה, כנראה. אבא שלי היה מחזיר אותי לחנות הסקי, מתעקש עם המגפיים ובסופו של דבר מתעצבן שאני "בכיין". הייתי צריך לטפל בזה בצורה טובה ממנו.

בית הספר לסקי בוודאי התמודד עם המצב הזה בעבר. מצאתי את העובדת שהשגיחה על האדסון ועל בלאנש והסברתי לה את הבעיה.

"דבר עם לוסי," היא אמרה. "אני מבטיחה שיהיה לה... פתרון."

המתנו במקום המיועד, ולוסי הופיעה, על סנובורד. ניחשתי שהן הגיל והן מדד מסת הגוף שלה הם עשרים ושתיים. היא נראתה יותר כמו סטודנטית למדעים מאשר מדריכת סקי.

היא פנתה אל האדסון. "שמעתי שאנחנו לא אוהבים מגפי סקי."

"אני לא אוהב אותם. כל זוג שניסיתי כאב לי איפשהו."

"הבנתי. זה בדיוק מה שקורה לי. ומה דעתך על נפילה בשלג?" לוסי הדגימה על ידי כך שנפלה בשלג, בחוזקה. "קדימה."

האדסון עמד בלי לזוז, אבל בלאנש השליכה את עצמה לתוך השלג הרך, ואז קמה שוב, וצחקה. שיערתי שהאדסון מרגיש לחץ לציית לכללים. הוא קרס, לאט, ואז ביצע את הפעולה פעמיים נוספות, כל פעם בכוח רב יותר. בלאנש עשתה כמוהו ונפלה יותר חזק, והאדסון הגיב בכך שזרק את עצמו לתוך השלג באופן שנראה שהשקיע בו מאמץ מרבי. התחרות ביניהם דירבנה התנהגות שבנסיבות אחרות היתה נחשבת מגוחכת.

"זה הכי הרבה שזה יכאב," אמרה לוסי. "אז, מוכנים ללכת לעשות סנובורדינג?"

"יש לי בעיה בראייה," אמרה בלאנש.

"אני שחורה או לבנה?" אמרה לוסי.

בלאנש צחקה. "לבנה."

"אז את רואה מספיק טוב." היא הביטה בי ואמרה, "וגם לאבא שלכם לא תהיה בעיה."

הסברתי שאני לא אבא של בלאנש ושהשיעור הוא רק עבור האדסון. לוסי הסבירה, בתורה, שמחיר השיעור לשניים הוא זהה. הסנובורד והמגפיים לא יחויבו בתשלום, בגלל המגלשיים שלא נעשה בהם שימוש. "ואתה יכול לבוא איתנו אם אתה רוצה."

"אין לי שום צורך לדעת איך להשתמש בסנובורד," אמרתי.

"אני חושבת על הילדים. לכולם קצת קשה עם הקואורדינציה בהתחלה, ואם הם יראו אותך נופל..."

"אני מחלים מניתוח בגיד הברך. לא יהיה חכם לאמץ
אותו."

היא הינהנה. "הבנתי, אוקיי. אתה לא רוצה להיראות מטופש מול הילדים." היא צחקה, אבל אני הרגשתי שהיא מותחת עלי ביקורת.

"יכולים לתבוע אותנו אם בלאנש תיפול ותמות," אמר האדסון. "אין לנו טופס אישור."

האדסון צדק, ככל הנראה. אמא של בלאנש נשמעה טיפוס לא רציונלי, והיא עוד עלולה ליזום דיון משפטי כי חשפתי את הבת שלה לגלי רדיו או לגלוטן או לכימיקלים בקרם ההגנה, שהיה מן הסתם חיוני שתמרח. אבל בשלב זה הופיע העובד הראשון שפגשנו מטעם בית הספר לסקי, ואמר שאמא של בלאנש בטלפון.

בלאנש הסבירה לה את המצב, ואז דחפה לעברי את השפופרת.

"הלו," אמרה אמא של בלאנש. "אני מצטערת, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

"אין צורך להתנצל. לא נפגשנו. אני לא מצפה ממך שתדעי איך קוראים לי."

היא השתתקה להפוגה ארוכה ואז אמרה, "אני ?לָאנָה. אני לא תופסת איך לא ראיתי את שאלת המגבלות הבריאותיות בטופס. מצטערת, אני צריכה להודות לך. אתה כל כך נחמד."

"אני ממש לא עושה כלום. וזה צריך להרגיע אותך. העברתי את הבעיה במיקור חוץ למקצוענית. קוראים לה לוסי. הדרכת סקי זה מקצוע תחרותי מאוד, אז אלא אם כן היא השיגה את העבודה בצורה מושחתת כלשהי, היא אמורה להיות כשירה. עם זאת, אני דורש ממך לפטור אותי מכל אחריות במקרה שבלאנש תיפצע או תמות, בין שאני אחראי באופן מלא או חלקי ובין שלא."

"אממ, אתה סתם משתמש בכל מיני מונחים טכניים, נכון? אתה לא מתכנן שום דבר?"

"נכון."

היא צחקה. "אני לא ממש מכירה גם את המורים, אז אני מניחה שזה לא משנה. סליחה, אני נשמעת גסת רוח."

"בהחלט לא." היא נשמעה רציונלית, וזה היה מפתיע.

"לא נעים לי לבקש, אבל תוכל להחזיר גם את בלאנש איתכם? אנחנו פשוט בתורנברי."

"יש לי פתרון טוב יותר. אם אני מעביר במיקור חוץ את פעילויות היום ללוסי, היא יכולה להחזיר את האדסוןובלאנש למורה בערב. ככה הם יוכלו להשתתף בפעילויות שהן לא סקי, ובלאנש תממש את מטרתה להכיר את שאר הילדים."

יכולתי להוסיף, "והאדסון לא יהיה נבוך מזה שהוא נאלץ לחזור הביתה", אבל הוא ובלאנש הקשיבו לשיחה.

"אתה רציני? אתה תארגן את כל זה בשביל בלאנש?"

"תוספת המאמץ היא מינימלית."

"מה אני יכולה להגיד? תודה רבה לך. אני ממש מצטערת..."

"אין צורך בהתנצלות. בלאנש תספק חֶברה להאדסון."

"טוב, תודה לך שוב. אתה איש טוב. אבל תוכל להקפיד שהיא לא תאכל בכלל סוכר?"

סיבוכים התעוררו. רוזי התרשמה מהפתרון שלי, אבל התעקשה שאשאר עד שהילדים יחזרו למר וורן. "הוא עלול לא להתלהב מזה כמוך."

רוזי צדקה, אם כי בתחילה הוא היה ידידותי.

"קרא לי ניל. בעצם, אתה יכול לקרוא לי רא?יט. פעם שיחקתי קצת קריקט והכינוי הזה נדבק אלי. רק אל תגיד את זה לפני הילדים. תשמע, אני ממש מעריך את זה שנהגת את כל הדרך לכאן, ושאתה לוקח גם את בלאנש הביתה. הייתי מוקף בתנינים עד הצוואר."

"תנינים?"

"אתה מכיר את הביטוי, 'כשאתה מוקף בתנינים עד הצוואר, קשה לזכור שרצית בכלל לנקז את הביצה'." ראביט צחק. "הייתי עסוק."

זאת נראתה לי דרך טיפשית במיוחד לבטא מצב שאפשר היה לתאר באופן שלא משתמע לשתי פנים במילה אחת. תהיתי באיזו יעילות הוא מתַקשר עם ילדים בני אחת־עשרה.

הידידותיות שלו נעלמה כשהודעתי לו שהאדסוןובלאנש יישארו. לקח לי חמישים ושבע דקות כדי להתמודד עם כל ההתנגדויות שלו. כבר החלטתי שאני אשאר כדי לפקח על ההעברות השונות ועל ההפסקות בין השיעורים.

היו לי פתרון או טיעון־נגד לכל החששות שלו: היעדר משאבים לפיקוח; הסיכון המשפטי שקיים ביציאה לפעילויות שלא דווחו מראש להורים; הרצון להימנע ממקרים חריגים, שהיו, כפי שציינתי, דבר־מה שעמד בסתירה להצהרת הכוונות של בית הספר, אשר הדגישה את חשיבותו של היחס האינדיווידואלי לכל ילד וילד...

ראביט קטע את דברי: "באלוהים, אני מבין עכשיו ממי האדסון ירש את זה."

"ירש את מה?"

"לא משנה. תקשיב, אני מנהל את הפעילות הזאת כבר שלוש־עשרה שנה. בחופשות, על חשבון הזמן שלי. בתמורה, יש לי את הזכות לקבל את כל ההחלטות. אני יכול לשלוח את האדסון הביתה. וגם את בלאנש. אבל היא חדשה בבית הספר, ויש לה מוגבלות..."

הוא השתתק והקיש בידו על השולחן כמה פעמים. "אני מעריך את מה שאתה עושה בשביל הילדים ואת זה שאתה מוכן להישאר כאן בעצמך. אחרת אין ספק שהייתי מבקש ממך לקחת אותו הביתה. אבל אתה צריך לדעת — ואני רוצה שתמסור את זה גם לאשתך — שהעניין פה הוא לא רק המגפיים."

אנחנו השגנו לכם את הפרק הראשון של הספר. שתהיה לכם קריאה נעימה!

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אילו עובדות אתם מכירים על אליאנה תדהר?
• ענקית ירוקה והיי סקול חוזר: דיסני הכריזה על הפקות חדשות
• רכילות בקטנה: בן קיסר יוצא נגד ליגל רז

פרק 1

בצהרי היום הראשון של הסתיו, כשרוח קרירה נשבה סוף־סוף וגירשה את החום, מילה תמרי חזרה מבית הספר וננעלה בחדרה. ביתה הקטן שכן בסמטה חבויה בלב העיר בצל עצי שקמה שענפיהם רשרשו

בחלון, אבל למילה לא היה פנאי להאזין להם. היא חיבקה את ברכיה והתכרבלה בין הכריות הגדולות והצבעוניות על מיטתה. הלימודים בבית הספר הסתיימו, אבל היום שלה עדיין לא נגמר. בעצם, הוא רק התחיל. מה נשאר לה לעשות עד הערב? היא הביטה בלוח הפעילויות 

היומי שלה, שהיה תלוי על הקיר.

14:00 – 14:45 — חוג אנגלית לתרגול השפה המדוברת

14:45 – 15:30 — חוג מתמטיקה יצירתית לכיתות ו

15:30 – 16:15 — חוג טריגונומטרייה ידידותית לנוער

16:15 – 17:00 — חוג סטרט־אפ ליזמים צעירים

17:00 – 17:45 — חוג מדעי המחשב בכיף

17:45 – 18:30 — סדנת צילום וידאו מזווית אישית

18:30 – 19:15 — חוג בלט קלסי

19:15 – 20:00 — ארוחת ערב, אמבטיה ולישון

וזה עוד נחשב יום קל.

מבט אחד בלוח הפעילויות גרם למילה להרגיש מותשת. העייפות נחתה עליה כמו זבוב טורדני, ונדמה היה לה שהראש שלה מלא צמר גפן. מחר יהיו לה עוד חוגים רבים. ומחרתיים אפילו עוד יותר. היא פיהקה פיהוק רחב ועצמה את עיניה. 

קול צעדים בנעלי עקב נשמע במדרגות. הצעדים עצרו מול דלת חדרה. "אני יודעת שאת שם, מילה", נשמע הקול המוכר מעבר לדלת הנעולה. "אני יודעת איך את מרגישה, אני יודעת שקשה לך, אבל את

חייבת להתמודד ולצאת". "אני ישנה", מלמלה מילה והוסיפה נחירה למען הרושם. 

"את לא ישנה".

"איך את יודעת?"

"אל תתחכמי איתי", אמרה אביגיל, אימה המאמצת, שחוש הומור

לא היה אחת התכונות החזקות שלה. אביגיל לא התעייפה ולא ויתרה

מעולם. "אם לא תצאי מיד, תאחרי לחוג אנגלית".

מילה התהפכה על המיטה ואטמה את אוזניה באצבעותיה. "אני עסוקה", רטנה.

"את לא עושה כלום", קבעה אביגיל מן הצד השני של הדלת.

"לדעתך", מלמלה מילה לתוך הכרית. היא הושיטה יד לתמונה שעמדה על אדן החלון והביטה באישה הצעירה והיפה, שגלי שיער זהוב גלשו עלכתפיה. האישה חייכה אליה מהתמונה חיוך שמח. למה עזבת אותי, אימא?

חשבה מילה. היא קירבה את התמונה לאפה וניסתה לרחרח את אימה מבעד לזכוכית. אני לא אמורה לזכור אותך, חשבה מילה. את עזבת את העולם ביום שאני נכנסתי אליו, ובכל זאת, אם רק היית משאירה לי משהו

קטן ממך... אם רק הייתי מצליחה לדמיין איך זה כשאת מחבקת אותי. 

מילה עצמה עיניים ודמיינה את החיוך של אימא שלה מתרחב. היא ניסתה לדמיין את אימה יוצאת מהתמונה ומתמלאת חיים. גלי השיער הזהובים יהיו רכים ומבושמים, הידיים שלה יהיו חמימות ונעימות, ואז היא תגיד...

"מילה, עשר דקות לאנגלית".

קולה של אביגיל ריסק את התמונה הדמיונית לרסיסים. "הכול בגללך!" קראה מילה בתסכול. "למה את תמיד מפריעה לי ברגע הכי לא מתאים?"

"מילה". קולה של אביגיל התרכך, ומילה שמעה אותה מתיישבת על השטיח מאחורי הדלת הנעולה כמו כלב שמירה עיקש. "אני לא מפלצת, את יודעת את זה. את הבת היחידה שלי, ואני דואגת לך".

"אז למה אני לא יכולה להישאר בחדר שלי קצת בשקט?"

אביגיל נאנחה, ומילה יכלה לדמיין אותה מגלגלת עיניים. "כבר דיברנו על זה. כשאת לבד בחדר את שוקעת בחלומות בהקיץ, ואנחנו כבר יודעים שזה לא טוב לך".

"איך אנחנו יודעים דבר כזה?"

"כי אין לזה סוף. אם תשקעי בחלומות שלך, את לא תצאי מזה, וזה רק יפחיד אותך ויגרום לך להיות עצובה. אפשר לבזבז חיים שלמים בחלומות, אבל את חשובה לי. את חשובה לנו. ואני לא אתן לך להיסגר לבד בחדר ולוותר".

"ואם מתחשק לי?"

"לא, מילה. לא. אני יודעת שהסתיו זו תקופה קשה עבורך. את תמיד נעשית עצובה כשהשמיים נעשים מעוננים ויום ההולדת שלך מתקרב, ואני מבינה לגמרי. זה לא יום שמח עבורך, כי ביום הזה..."

"כי ביום הזה אימא שלי מתה", השלימה מילה במרירות. היום שעבור

ילדים אחרים היה היום השמח ביותר בשנה, היה עבורה יום עצוב ונורא. היא התהפכה וקברה את פניה בכרית. אם אימא שלי הייתה כאן, חשבה, היא הייתה אומרת לי שאני לא צריכה לדאוג ולא צריכה לפחד. הקול שלה היה עדין ומרגיע, והיא הייתה אומרת לאביגיל ש...

"את באיחור!" מילותיה של אביגיל ניערו את מילה שכבר הייתה

בטוחה שתשמע את קולה של אימה מתנגן באוזניה.

היא הרימה את אחת הכריות הצבעוניות וזרקה אותה על הדלת בכוח. "מה את רוצה ממני?!" קראה. "את אפילו לא האימא האמיתית שלי".

אביגיל נאנחה מהצד השני של הדלת. "אני לא ילדתי אותך, מילה, זה נכון. אבל אני אוהבת אותך ואני כן אימא שלך".

מילה לא רצתה לשמוע את סיומו של המשפט. "אימא שלי בחיים לא הייתה שולחת אותי לכל החוגים המשעממים האלה".

מאחורי הדלת השתררה שתיקה.

 "מילה, את צריכה לצאת עכשיו ומיד", אמרה אביגיל לבסוף בקול שהשתדל להיות עדין.

"אוף!" מילה זינקה ממיטתה בכעס. זה היה מרגיז ברמה שאין לתאר. היא פתחה את הדלת בפראות, נדחקה על פני אביגיל שישבה מאחוריה, ורצה במורד המדרגות. היא לא התכוונה ללכת היום לשום

חוג ולשום פעילות. היא לא התכוונה להיות מנומסת או טובה או צייתנית, והיא לא רצתה שאף אחד יטפח לה על השכם ויגיד לה שהיא מתמודדת מדהים ושהיא אלופה. אם מישהו ייתן לה עוד מחמאה אחת, היא תצרח! היא שנאה את החיים שלה. היא רק רצתה שיניחו לה בשקט. רק שיעזבו אותה כבר! היא יצאה מהבית בריצה ואפילו לא סגרה אחריה את הדלת.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• חוגגים עשור: שחקו וגלו איזו סדרת ערוץ דיסני אתם!
• בדרך להופעה: אנה זק נפצעה בתאונת דרכים
• ענקית ירוקה והיי סקול חוזר: דיסני הכריזה על הפקות חדשות

לאלו מכם שלא זוכרים, סדרת הספרים עוקבת אחר סיפורו של דון - פרופסור מבריק וחכם לגנטיקה הלוקה בתסמונת אספרגר ומתקשה להשתלב בחברה ולהביע את רגשותיו. הקושי החברתי של דון יוצר הרבה מצבים מצחיקים ומביכים והמצב נהיה קשה עוד יותר כאשר דון מחליט לצאת לחפש בת זוג. דון מנסח שאלון לכל מי שרוצה להיות מועמדת ל"תפקיד" אבל אז קורה דבר המשבש את תוכניותיו. הוא פוגש את רוזי, שהיא "האישה היפה ביותר עלי אדמות" אך אינה מתאימה לדון על פי דרישותיו המחמירות בשאלון. בתחילה דון פוסל אותה נחרצות, אבל לאחר מסע משותף לגילוי סוג משפחתי שמעיק על רוזי, שגרת חייו הקפדנית של דון מתערערת והוא נאלץ להתמודד לראשונה בחייו עם רגשות שונים: דחייה, בלבול תסכול וכעס.

© כריכת הספר. הוצאת: אחוזת הבית

תקציר הספר השלישי - "הכל בגלל רוזי": לאחר שהצליח למצוא רעיה ("פרויקט רוזי") והתמודד עם הריונה של אשתו ("אפקט רוזי") – פרופ' דון טילמן ניצב בפני עוד משימה גורלית: חינוכו של בנו הצעיר האדסון. כמו תמיד, לדון לא קל להבין מה רוצים ממנו, ורוזי עסוקה מכדי לעזור, בגלל משרה נחשקת שבה היא זוכה. האדסון בן האחת-עשרה הוא תלמיד בבית ספר יסודי במלבורן. לא קל לו שם: כמו אביו, גם הוא מתקשה להשתלב בחברת אנשים (במקרה שלו, ילדים) וחווה השפלות. בנוסף, נראה שהמורים חושדים שיש לו בעיה שדורשת אבחון. בשעה שרוזי מתעמתת עם המנהלת וצוות בית הספר, דון עושה כמיטב יכולתו לפתור את המצב, אבל מביא לעוד ועוד הסתבכויות. ואם לא די בכל אלה, דון נקלע לשערורייה באוניברסיטה ומואשם (שלא בצדק) בגזענות, דבר שמוביל לאובדן מקום עבודתו, ואילו האדסון מואשם בהריגת ציפור, וצפוי להיות מסולק מבית הספר.עתידה של המשפחה הקטנה – של רוזי, דון והאדסון – נעשה סבוך יותר ויותר, עד שהפתרון מגיע מכיוון מפתיע.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• לא שוקלת מילים: קמילה קביו מספרת על האהבה בחייה
• זה הקטן גדול יהיה: מילדי פסטיגל לכוכבים הכי אהובים
• באמצע הופעה: קווין רובין פונה לבית החולים

כפי שחשפנו בעבר, הסופרת, סי-ג'יי דוהרטי, פיזרה רמזים למהלך המשמח כבר בשנה שעברה - ועכשיו, סוף סוף ובאופן רשמי לגמרי הספר האהוב והפופולארי יהפוך לסדרת טלוויזיה אמיתית. בסרטון שהעלתה הסופרת לחשבון הפייסבוק והיוטיוב שלה, סיפרה בהתרגשות על החדשות ואף סיפרה על המפיקה, שרה ספליין, שכבר התחילה לעבוד על הפרק הראשון והולכת לכתוב את התסריט, לעבד ולערוך אותו. 

בנוסף סיפרה דוהרטי, כי רק השבוע הם סגרו את כל הפרטים וככל הנראה יהיו שינויים בעלילה המקורית - כמו מיקומים ודמויות מכיוון שיש המון דמויות ב״תיכון לילה״, ובהחלט יכול להיות שהיא תחליט להוריד כמה מהן, לשנות ולשחק איתן. כמו כן, סדרת הספרים מסופרת מנקודת המבט של אלי שרידן וכנראה שגם זה ישתנה אך לטובה - נוכל לראות נקודות מבט של דמויות אחרות שתמיד רצינו להכיר יותר ולהתעמק בהן.

ועוד בשורה משמחת למעריצים - הסדרה הולכת להיות זמינה לצפייה בכל העולם. עדיין אין פרטים על תאריכים וליהוק, הסדרה רק מתחילה להבנות כרגע וזה שלב מוקדם מאוד, אך אם הכל יתנהל לפי לוח הזמנים בקרוב מאוד נדע הכל.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מעלים מודעות: ראיון אישי עם הכוכבים על מחלת הסרטן
• אירוע לשבוע: פארק נינג'ה ומפגשים עם יוטיוברים
• מרגי: "בטירונות קיללו אותי ואת נועה"

אנחנו השגנו לכם את הפרק הראשון מהספר לפני כולם!
קריאה מהנה!

פרק 1

צלצול טלפון טורדני פילח את החלל החשוך בביתה של שרה ופרע את שנתה הטרופה. הנערה המתולתלת שכבה במיטתה עצומת עיניים, וניסתה לקרוע את עצמה משאריות חלום הבלהה שתקף אותה שוב ושוב במהלך השבוע האחרון.

"אדם... אדם..." היא זעקה לעזרה אף שידעה שלא ישמע אותה. דפיקות לב מהירות פעמו בחזה, טעם חמוץ עמד בפיה.

"טררטררר, טרררר טרררר..." טרטר הצלצול שהשתתק לבסוף ואת מקומו תפסו לחישות. אורות נדלקו במטבח ובסלון, טפיפות נעלי בית נשמעו על השטיח הרך ואלומה בוהקת גירשה את החושך מחדרה.

"שרה, שרה, תתעוררי!" לחשה אמה.

בתה שכבה במיטה בתנוחה עוברית. גופה הדק השברירי היה קפוץ, והיא חיבקה את רגליה. מאז שחזרה שרה לפני שבוע מהפעילות בים עם חבריה, היא חשה כיצד בתה מנסה להתקרב אליה, לשבור את קיר הבטון שנבנה ביניהן. נדמה היה לה שחל בה שינוי, שהיא לא עוד אותה נערה פרועה וחסרת עכבות. האֵם ביקשה לשלוח יד ללטף את בתה. פניה החיוורות והמנומשות נגלו מבעד לתלתליה והתעוותו בכאב. מה עובר עליה?

היא הניחה יד על גבה ולחשה שוב, "שרה, משהו קרה, את צריכה לקום."

הנערה זינקה ממקומה בתנועה פתאומית שגרמה לאמה להירתע לאחור.

"מה קרה? איפה 'כוכבי השחור'?" נפלטו המילים מפיה ועיניה שנפקחו סרקו את חלל החדר בפחד.

"הכול בסדר, שרה'לה, חמודה, זה רק חלום רע," ביקשה האם להרגיע את בתה הרועדת, "אין פה אף אחד. רק שתינו. תתעוררי, אני צריכה את עזרתך."

שרה התיישבה במיטתה. ליבה הלם. זה שבוע שהיא נלחמת בנדודי שינה עד השעות הקטנות של הלילה, יודעת שגם אם תנסה במהלך היום שלא לחשוב על אירועי המשחק שנגמר, הלילה יביא איתו זיכרונות מסויטים, חלומות שבהם תפגוש את הגיימרים המעולפים, את מוגי שהפך למפלצת ואת ליז שרודפת אותה ומחפשת נקמה.

"את בסדר?" לחשה אמה. ידיה של שרה חיפשו את ידי האם. באחד הערבים האחרונים, כשצפתה בטלוויזיה, התיישבה שרה לצידה וביקשה להניח את ראשה על ברכיה. היא התרגשה. שרה נמנעה מקרבה פיזית כבר שנים ונדמה היה לה שהיא נוטרת לה טינה קבועה. עד לפני שבוע. מאז חזרתה, נדמה היה ששרה הפכה רכה יותר וסנטימנטלית.

שרה השתעלה כמנסה לגרש מראשה זיכרונות.

"כן... כן... בטח, מה קרה, אמא?" היא הציצה בשעון הדיגיטלי שעמד על השידה. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר.

"התקשרו אליי מהמשטרה," השתתקה אמה ופניה התקשחו, "מסתבר שקרה אסון במשפחה שלי."

שרה חיברה פרטים בראשה: סבה וסבתה נהרגו בתאונת דרכים כשהייתה ילדה ולאמה יש אחות אחת, צעירה ממנה, ששמה אן והיא מתגוררת בנמרוד, יישוב קטן ברמת הגולן. שרה מעולם לא פגשה אותה. סכסוך עתיק יומין הפריד בין האחיות.

"מסתבר שאן עזבה את הארץ לפני חצי שנה והשאירה כאן את בתה בת השתים-עשרה עם בעלה. אבל הבעל עשה משהו טיפשי ונעצר על ידי המשטרה והילדה נשארה לבדה בבית."

שרה הביטה באמה היפה, בפקעת שאספה את שערה, בכתפיה ש?ָח?. "מה את רוצה שנעשה?" ניסתה להתעשת.

"אני מבקשת שתבואי איתי לרמת הגולן לאסוף את הילדה הזאת ששמה אֵלי. נביא אותה לפה. מסתבר שאין מי שידאג לה," קולה של אמה ביטא דאגה כנה.

"ולמה את צריכה אותי?" נפלטה השאלה מפיה של שרה, "היו לי מספיק דרמות!" אמרה לאדם שביקש לפגוש אותה כל יום מאז הסתיים המשחק. גם הוא היה חלק מהדרמות שביקשה להתרחק מהן.

"אין סיכוי שהילדה תיסע איתי מרחק מאה ושמונים קילומטרים מביתה, גם אם אני דודה שלה. היא לא מכירה אותי, ראיתי אותה בבריתה שלה, לפני שתים-עשרה שנה..." התנשפה האם, "אבל את – יש לך יכולת לגעת בלב של כל אחד – היא תתחבר אלייך מייד," האם לכסנה מבט אל נינג'ה, הכלבה שאספה שרה מהרחוב לפני שנים רבות וכעת שכבה למרגלותיה, מכורבלת בפרוותה החומה.

שרה מתחה את ידיה לצדדים ופיהקה פיהוק גדול. לא בא לי! חלפה המחשבה במוחה, ומצד שני, הרי הבטיחה לעצמה בתום המשחק שתתקרב להוריה ותיצור איתם קשר אמיתי, לא מהסוג שכיסה את ביתם בעננה של כאב.

"טוב, אצחצח שיניים ואתארגן," הערפל שכיסה את מוחה החל להתפוגג.

"תודה, שרה, להכין לך כריך לדרך?"

"לא, תודה, חבל על הזמן. אם הילדה הזאת, אלי, נמצאת לבדה, כדאי שנגיע כמה שיותר מהר. גם ככה יש לנו נסיעה ארוכה לרמת הגולן."

"את צודקת, אכין קפה לדרך. אני מקווה שמאי לא תתעורר." פסיעות נעלי הבית התרחקו מחדרה ושבו ועלו מכיוון הסלון.

"מאי, מאי," גלגלה שרה את השם בפיה. אחותה התינוקת שוחררה מבית החולים ביום שבו הסתיים המשחק. כמו מתנה על הבטחתה של שרה להשתנות. שרה ידעה שהפעם לא תעשה דבר שיסכן את שלמות משפחתה. היא תרסק את הפחדים, את החרדות והזיכרונות שגירשה במהלך היום ושבו לשלוט בה בלילה.

לחישות מכיוון הסלון הבהירו לה שאמה מנחה את אביה כיצד לטפל בקטנה. שרה זינקה ממיטתה, הציצה לעבר הטלפון שלה והקישה על המסך. ווטסאפ חדש מאדם שנשלח בשתיים וחצי לפנות בוקר. מסתבר שהיא לא היחידה שהלילה הוא אויבה. "שרה, בבקשה בואי ניפגש היום. הייתי בבית החולים והמצב של הגיימרים מחמיר. אני דואג בעיקר לדיוויד." היא מחקה את ההודעה כמו שעשתה במהלך השבוע האחרון מאז יציאתם מהמשחק. היא מחקה את המשחק מראשה – יש לה חיים חדשים: הורים אוהבים, אחות קטנה ושברירית, ועכשיו – נערה נוספת שנמצאת ברמת הגולן. שרה הטיחה את הטלפון בשולחן, ואז שבה ופתחה את ההודעה וענתה, "שחרר אותי, אמרתי לך, שהכול בינינו נגמר!"

***

שבוע קודם, בשעת בוקר מוקדמת בדירת המסתור, שמע אדם קולות עמומים ורחוקים. הוא ניסה להתרכז בהם, אך תחושת בהילות אחזה בו. הוא ידע שעליו לקום, לזוז, לעשות משהו – אבל לא ידע מה ולמה. ידיו ורגליו היו נוקשות וצמודות לגופו, וראשו מעורפל. כאב חתך את כפות ידיו הכפותות מאחורי גבו.

"פרמדיק, מהר, בוא לכאן!" חדר משפט אל תודעתו.

"אירוע רב-נפגעים שמעורבים בו בני נוער!" שמע קול אחר.

צלילי אמבולנס בהולים עלו מהרחוב, כמו ממנהרה ארוכה ורחוקה. מנותקים ממנו ועדיין קשורים. הוא ניסה לפקוח את עיניו ללא הצלחה. מה קרה? איפה אני? איפה שרה? שרה! המילה הזו יצרה גל של חרדה. שרה, שרה שלו. הוא נעמד, אך צנח שוב על מקומו.

"אדם, תירגע, זה אני, אבא," שמע קול מלטף וידיים חסונות אחזו בכתפיו. "אני חותך את האזיקון שקשר לך את כפות הידיים מאחורי הגב. אחר כך תפקח לאט-לאט את העיניים."

אבא... המחשבה הכתה בראשו. אבא שלי. הוא חש שמישהו אוחז בידיו, ואז פתאום זרם דם לאצבעותיו והוא יכול היה להניע את פרקי ידיו בתנועות מעגליות.

"זהו, אתה משוחרר."

ידיו צנחו לצידי גופו. הוא התיישב ונשען לפנים ואביו אחז בו. הריח המוכר, אפטר שייב מהבקבוק השחור שמונח באמבטיה מעורב בריח קל של הגוף של אבא. איפה אני? מה קורה פה? איפה שרה? הוא רצה לשאול. אך שפתיו היו כבדות.

"קיבלת מכת חשמל משוקר חשמלי שגרם לך לאבד את ההכרה ואת הזיכרון. בדקות הקרובות תרגיש סחרחורת וחולשה, ואז תתחיל להתאושש ולחזור לעצמך. אל תדאג. אני עומד להרטיב לך את הפנים במעט מים. תנסה לפתוח את הפה ולשתות." קולו של אביו היה רך ודואג.

"שרה..." לחש אדם.

"שרה בסדר. מטפלים בה ובכל החברים שלך. צוות רפואי עוזר להם להתאושש. אל תדאג, תישען לאחור."

אדם ניסה לסדר את המחשבות שלו. הם היו במשחק. מוגי תקף אותם, הייתה רכבת, ליז משתפת פעולה, שרה הרגה אותה. מיה ודניאל הזריקו את הנסיוב והפכו למשתפי פעולה. שרון נלחמה כלביאה. מטלית רטובה החליקה על מצחו ורפרפה על לחייו, עיניו, שפתיו. היא ציננה את מחשבותיו.

"צוות המשטרה בדרך לכאן," שמע קול של גבר, "כרגע אני המפקד בשטח. שמי מייקל..." הקול האסרטיבי התרחק ממנו. משטרה? למה יש משטרה בסביבה?

"מבין שמונת בני הנוער שנמצאים כאן, שני נערים אינם חוזרים להכרה," שמע אישה, "נערה ונער."

ליז ותום, רצה אדם לומר. תום נתקע במשחק בעולם הסיוטים וליז נהרגה על ידי שרה.

"צריך לפנות אותם במהירות לבית חולים," המשיכה האישה בקול בהול.

"המז"פ בדרך," שמע שוב את הקול של הגבר שזיהה כמייקל. "יש לנו הרוג מירי ופצועה מירי באופן שטחי ביותר."

אדם פקח את עיניו בכוח וסרק את החדר שנראה לו מוכר. אנחנו נמצאים בדירת המסתור, הוא נזכר והביט במבט מטושטש סביבו, מנסה להבין מה קורה. על הרצפה במרכז החדר שכב גבר בתוך שלולית של דם. הוא מת, הבין. זה לוני, ידע מהתבוננות בו. לצידו ישבה סוזן ומיררה בבכי. "לוני שלי, לוני שלי," היא קראה. לצידה עמד בחור שלבש חולצה לבנה. סמל מגן דוד אדום היה רקום עליה.

"בואי גבירתי, נפצעת מירי של כדור, זה לא נורא, אבל עליי לטפל בך," אמר הבחור.

החדר היה מלא באנשים. חלקם לבשו מדי משטרה וחלקם היו רופאים ופרמדיקים. במרכז עמד שוטר מזוקן וחילק הוראות. זה מייקל, ידע אדם. הוא הכיר אותו מהמשחק הקודם.

אדם הביט סביבו וראה את שרה שוכבת על ספה ולידה אישה בחלוק לבן שהרטיבה את פניה. מזווית עינו זיהה את אלכס ושרון. גם בהם טיפלו אנשים בחולצות לבנות, ולצידם ישבו מיה ודניאל, מבטם המום. רופאים ופרמדיקים התקהלו גם סביב ליז ותום, ומדבריהם הבין אדם שהם לא חזרו להכרתם ושיש צורך להעבירם מייד לבית החולים.

"מה קרה פה?" שאל אדם את אביו.

"אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל הבאתי אתכם לדירת המסתור כדי שכוכבי השחור לא ימצאו אתכם. הוריתי לכם לא להיכנס למשחק, אבל אתם לא הקשבתם לי..."

"הכול בגלל ליז," לחש אדם. קטעי זיכרונות חזרו אליו. "מצאנו אותה בבית החולים כשחיפשנו גיימרים שיוכלו לעזור לנו. היא אמרה שהיא הייתה במשחק ותוכל להכניס אותנו לממד הרביעי שבו נמצא הנסיוב – התרופה שתציל את הגיימרים מחוסרי ההכרה, כמו מיקה..." הוא דיבר באיטיות, כאילו החזיק אבנים בפיו.

פניו של אביו היו קרובות לפניו ומבטו קשוב ומרוכז. "היא אמרה שאנחנו חייבים להיכנס למשחק כדי למצוא את התרופה שתעזור להציל את מיקה. וגם... התקשרנו אליך, אבל לא ענית." אדם נזכר בדאגה שחש, כשאביו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

"חטפו אותי," לחש אביו. "כוכבי השחור רצו לגלות את מיקומה של דירת המסתור ולפגוע בכם, אבל הצלחתי לברוח והסתתרתי כל הלילה עד שהשגתי את מייקל והגענו לכאן. אז מה קרה? אתה נזכר?"

"כן, נראה לי... במשחק הפעילו את קוד הסיוטים, וכל אחד ראה את הסיוט שלו קם לתחייה..." מלמל אדם. "תום נתקע בתוך הסיוט שלו וראה איך מיקה מתה שוב ושוב, אלכס ואני ראינו את ההתרחשויות במשחק דרך מסך המחשב. אבא, כשהבנתי שליז היא משתפת פעולה, הייתי חייב להיכנס למשחק ולהציל את החברים שלי..." קולו נחנק. בעיקר את שרה, שגיליתי שאני אוהב אותה בכל ליבי. רצה להוסיף, אך לא אמר דבר.

"אז נכנסת למשחק," אמר אביו.

"אהמממ... שם, על רכבת אל העתיד, ראיתי את הגופה של ליז, ששרה הרגה אותה במאבק שהתרחש ביניהן. ליז מנעה משרה לעזור לאלכס, אבל..." הוא עצם שוב את עיניו, נזכר כיצד נלחמה שרה כדי לרדת מהרכבת ולהציל את אלכס.

"ירדנו מהרכבת חמישה – דניאל, מיה, שרון, שרה ואני." זיכרון המשחק היה חי ובהיר. "מוגי הבובה היה שם, וגם שמונה קופסאות שבהן הייתה תרופה שמוגי שכנע אותנו להזריק לעצמנו. מיה ודניאל הזריקו ואנחנו התנגדנו, והוא הלך וטפח, הלך וגדל, עד שמילא את כל החדר ותקף אותנו. הבנו שמי שיזריק את הזריקה יהיה למשתף פעולה עם כוכבי השחור, יכולנו לראות את כתובת הקעקע שהתפשטה על כתפם של מיה ודניאל. נלחמנו במוגי עד שניצחנו." אדם נאנח. "זהו. אין לי מושג מה זה כל הבלגן הזה," הוא הצביע על האנדרלמוסיה ששררה בחדר.

אביו חיבק אותו. "כשהגענו לפה ראינו את לוני מת ואת סוזן אוחזת באקדח. היא סיפרה שלוני ניסה להרוג אתכם ושהיא מנעה זאת, וכשהוא ירה בה, היא הגנה על עצמה וירתה בו."

"לא הייתי סומך עליה... היא משתפת פעולה עם כוכבי השחור, לא אכפת לה מאיתנו."

"אל דאגה, כשהיא תגיע לחקירה משטרתית, נדע מה קרה פה."

"למה אני לא זוכר מי אזק אותי ומה קרה בחדר? הזיכרון האחרון שלי הוא מהמשחק. כאילו שלא יצאתי ממנו."

"ההערכה שלי היא שקיבלתם מכת חשמל משוקר חשמלי מאסיבי שמוחק זיכרונות לטווח קצר. לכן אתה לא זוכר מה קרה."

"אני יודע שבחקירה שערכנו גילינו שכוכבי השחור הם אמה וונג, סם וונג וג'ף וונג," אמר אדם. "הם עומדים מאחורי כל זה." הם "הרעים", חשב, כמו בילדותו, כשחילק את העולם לטובים ורעים.

"תנוח עכשיו, אדם," ליטף אביו את מצחו. "ייקחו אתכם לבית חולים כדי לבדוק אתכם."

"אני לא הולך לשום בית חולים!" נעמד אדם אך ראשו הסתחרר והוא התיישב מייד. "אנחנו חייבים למצוא את כוכבי השחור."

"תירגע!" קולו של אביו הפך לציווי, "הסיפור נגמר! יש פה מעורבות של המשטרה והארגון החשאי, המוסד. אנחנו נמצא אותם ונגן עליכם." אמיר השתדל להיות ברור ככל האפשר אף שעמוק בליבו ידע שאין הדבר כך: העיפו אותו מהמוסד לפני כמה שעות, הפקיעו ממנו את התג והאקדח, ובמשטרה יש "חפרפרת" – כלומר מלשין שמונע מהם להתקדם באמת.

אדם נאבק בסחרחורת שחש. החלל רחש כמו כוורת דבורים. אנשים נכנסו לדירה ויצאו ממנה, צעקו הנחיות והוראות. הוא פסע אל הספה שעליה שכבה שרה והביט בפניה החיוורות, בשערה המתולתל שנפרש על הספה האפורה. הוא כרע ברך לצידה ואסף את ידה.

"שרה, את בסדר?"

היא חיזקה את אחיזתה בידו והנהנה. "ליז ותום," פלטה.

כשנעמד ראה שאלכס לוטש בו מבט. הוא ניגש אליו, רכן אל אוזנו ולחש, "אתה זוכר מה קרה פה, אלכס?"

אלכס שתק.

חייזר! חשב אדם בליבו בכעס.

אנשים לבושים בחליפה לבנה וידיהם עטופות בכפפות בהירות הגיעו לדירה וסבבו סביב גופתו של לוני. הם צילמו את הגופה, מדדו אותה מכל כיוון והסתובבו בחלל. פרמדיקית ליוותה את סוזן המתייפחת לחדר השירותים. ירכה נחבשה בתחבושת גדולה. "הכדור שרט אותה ולא חדר," הסביר אחד הפרמדיקים.

שרון קמה ממקומה והתקרבה אליו. היא התייפחה וזרקה את גופה אל בין זרועותיו. "לא בגדתי... לא בגדתי..."

אדם חיבק אותה. "לא בגדת, שרון, אל תדאגי, נתפוס אותם."

שרון ניתקה את גופה מגופו והביטה בעיניו. "אני עם הסיפור הזה גמרתי!" ואז הסתובבה וקראה, "אני רוצה הביתה!"

מייקל הסביר שעליה להיבדק בבית החולים, ואז להיחקר במשטרה, כשאמיר אמר: "שחרר אותם, מייקל, הם בטראומה. הפרמדיקים פה ידאגו שהם יגיעו לבתיהם כשהם במצב פיזי יציב, ומחר אפשר לשלוח חוקרים שיחקרו אותם. הם בסך הכול ילדים."

"מה מצבם הרפואי?" שאל מייקל את הפרמדיקית האחראית. "שישה נערים במצב פיזי טוב. המדדים שלהם יציבים. הם מתאוששים ויכולים לחזור הביתה. את שני בני הנוער שאיבדו את הכרתם, נפנה לבית החולים. כרגע אנחנו מאתרים את הוריהם."

מייקל נראה כחוכך בדעתו.

"אני ערב להם," אמיר צעד צעד אחד קדימה, "שחרר אותם."

***

בכאוס המתרחש בדירת המסתור עם הפינוי של תום וליז לבית החולים, איש לא שם לב לנער בהיר הפנים שדחס לתיק גב שמונה זוגות משקפיים, שש-עשרה כפפות חישה ומחשב נייד אחד. גם הוא לא זכר מה התרחש בדירת המסתור, אבל נורה אחת הבהבה בראשו – הוא כתב משהו ושלח לעצמו במייל. שורה אחת או שתיים על מה שהתרחש בדירה ברגעים החסרים.

אמיר ניצל את ההמולה והאיץ בגיימרים לצאת מהדירה, לא לפני שהזמין שלוש מוניות. הוא הביט בדניאל שמבטו היה זחוח מהרגיל, ובמיה שלא משה מצידו, אך המבט הקפוץ על פניה העיד שרגשותיה כלפיו אינם אלה שהפגינה כשהגיעו לדירה שתים-עשרה שעות קודם לכן. שרה נראתה אחרת מהילדה שהכיר: כתפיה היו שמוטות ופניה טרודות. אדם ניסה להתקרב אליה, אך היא התעלמה ממנו ועמדה ליד אלכס. גם אליו הזעיפה פנים. מה קרה במשחק? שאל אמיר את עצמו. אמנם שמע מאדם מה הם עברו, אבל מה קרה בין שמונת הגיימרים? אילו בריתות נחתמו, אילו אהבות וקרבות פעפעו בהם? את המידע הזה, ידע, לא יקבל מבנו. היחידה שראשה היה מורם ומבטה ממוקד, הייתה שרון. אמיר נזכר בהצהרתה שאינה מעוניינת עוד להיות חלק מהמשחק. היא נופפה לו לשלום רגע לפני שנכנסה למונית שהזמינה.

"שרון, אסור לכם לספר מה קרה הלילה. בכלל, אני מציע לך לשכוח מהעניין. אני אדאג לביטחונכם." הסוכן החשאי הבכיר העביר את מבטו האומר אמינות על פני ששת השחקנים ותוכנית נרקמה במוחו.

ששת הגיימרים נשלחו לבתיהם בשתי מוניות נפרדות ואמיר עלה על השלישית.

השעה הייתה תשע בבוקר. התנועה בנתיבי איילון הייתה כבדה ועייפות השעות האחרונות תקפה אותו. הוא הורה לנהג המונית לעצור לחמש דקות בקניון איילון וקפץ לחנות הצעצועים שידע שהיא פתוחה בשעות אלה. לאחר מכן ביקש ממנו לקחת אותו לרחוב אמנון ותמר מספר 2 בשכונת צהלה, לביתו של בן לוי, מפקד המוסד. הוא קיווה שהג'יפ השחור שלו עדיין חונה מחוץ לביתו. כשהגיעו לכתובת המיועדת שילם לנהג המונית ושלח אותו לדרכו. הוא הסתובב סביב הבית וראה לשמחתו את הג'יפ השחור במקום שהחנה אותו בלילה הקודם. כסוכן מוסד ותיק ידע היטב כיצד לטפל במצבים כאלה. הוא שלף מכיסו אולר שקנה בחנות בקניון ופרץ את דלת הג'יפ, ואז גישש מתחת לכיסא הנהג ושמח לגלות שתיק הציוד שלו מצוי במקומו. קאטר, פטיש וכמה מברגים יעזרו לו להניע את הרכב כשיזדקק לכך, אבל ראשית עליו לסיים את המשימה שלשמה הגיע.

אמיר הסתובב סביב הבית וראה שרכב הסקודה הכסוף של בן לוי חונה בחנייה המוסתרת מהרחוב. יתרון נוסף לטובתי, חשב, ונזכר שאם יש משהו שהריצו עליו צחוקים ב"ארגון" – כך כינו את המוסד, זה שבן לוי אוהב לישון ומגיע למשרד אחרי עשר בבוקר. מעניין איפה המאבטח של בן לוי, חשב. הרי לראש המוסד יש מאבטח שצמוד אליו 24 שעות ביממה, ואילו אתמול וגם הבוקר לא נראו כל סימנים לאבטחה. ייתכן שהבוס העדיף לשלח את המאבטח בתואנה כלשהי, כדי להיפגש עם הגורמים שחטפו אותו אתמול? אם כך, המצב משחק לטובתי. הוא התיישב מאחורי שיח רחב, צמוד למכונית הסקודה הכסופה. השעה הייתה תשע וחצי והחום והלחות של חודש יוני ניכרו באוויר. ריח זיעה עלה באפו. אני מת להתקלח, חשב, להתרענן, אבל גופו נמתח והיה מוכן למשימה שעמדה לפניו. אחרי חצי שעה של ציפייה העידה טריקת דלת ביתו של בן לוי שהמשימה החלה.

בן יצא מביתו. גופו של אמיר התקשח. הוא מישש את גוש הפלסטיק ששמר בכיסו כמקבל ממנו עוצמה. ראש המוסד פסע בצעד בוטח ושוחח בטלפון בריכוז. כשנכנס לחנייה והתקרב לרכב, שלף מכיסו מפתחות. בזינוק מהיר יצא אמיר ממקום מחבואו והדף אותו לעבר הרכב, אל שלדת המתכת הקשיחה, והצמיד אל רקתו אקדח. "אני הולך להגיד לך כמה דברים שכדאי שתזכור טוב טוב," אמר אמיר בקול נמוך אל גבו של בן לוי. "לוני מת, נרצח הלילה בדירת המסתור. למזלך, הילדים בסדר, למעט שניים שאיבדו את ההכרה. אבל כמי שהגיע ראשון לדירה ומצא את סוזן, היא סיפרה שאתה משתף פעולה עם כוכבי השחור. יש לי הקלטה מוצפנת שלה. לא הייתי צריך את ההודאה הזו... אני יודע שאתה משתף איתם פעולה, שסיממת אותי ודאגת שיחטפו אותי. על זה עוד תשלם את המחיר יום אחד, אבל כרגע..." הוא השתהה כדי ליצור לדבריו אפקט דרמתי, "אני דורש שני דברים: הראשון, היום אני חוזר לעבודה שלי, והשני, אף שערה לא נופלת מראשם של הילדים. אם, ואני חוזר על המילה אם, משהו יקרה להם, ההקלטה של סוזן תישלח לכל הרשתות החברתיות, למשטרה ולשר לביטחון פנים. ואז, אף אחד כבר לא יוכל לעזור לך."

חזהו של בן לוי עלה וירד בכבדות.

"זה לא אני..." מלמל.

"אל תתחיל אפילו. אני יודע מי אתה. רק לא ברור לי כמה כסף קיבלת כדי למכור אותי. בינינו, זה לא אכפת לי. העיקר שתבטיח לי את שתי ההבטחות האלה."

"אני יכול להתחייב להבטחה הראשונה," כתפיו של בן לוי התרוממו לרגע באוויר. "אבל בנוגע לילדים, אני יכול לשמור על ביטחונם מול כוכבי השחור רק אם הם לא ייכנסו למשחק. תרחיק אותם מהמשחק ומכוכבי השחור ואני מבטיח לך שלא יאונה להם כל רע. אם הם יתעקשו – לצערי, הגורל שלהם יהיה רע."

אמיר נגע בכתפו של המפקד וסובב אותו לעברו בתנועה קלה.

הוא היה גבוה מבן בחצי ראש, אך בן היה רחב וחסון. סוכן המוסד הוותיק הביט בצלקת הקטנה שחצתה את שפתו העליונה של מפקדו, בשערו הלבן והמלא ובעיני הפלדה שלו, בעיניו המצומצמות של המפקד.

"אדאג שהם לא יתקרבו למשחק, זאת העבודה שלי. ואתה תדאג שכוכבי השחור יתרחקו מהם. תזכור, הראש שלך נמצא תחת גליוטינה, ואם אני רוצה, אני יכול לשחרר את החבל והיא תחתוך לך על הצוואר. אאוץ'..." אמיר עיווה את פניו בכאב והעביר יד על צווארו.

שפתו התחתונה של בן לוי רעדה. הוא שנא את אמיר, הסוכן שכינויו היה "שאול האינסטלטור".

"אודיע שאתה חוזר לתפקיד. למען האמת לא הודעתי שאתה עוזב," פלט במהירות.

"מצוין. אני שמח שהגענו להבנות. אני רוצה את האקדח והטלפון שלי." חייך אמיר וחשף את שיניו, טכניקה ידועה בקרב חיות הבר להוכחת עליונות. הוא פסע צעד לאחור בעודו מביט אל פניו של מפקדו. "חבל שאתה לא מסתובב עם מאבטח, יכולת למנוע את כל המצב הזה, וגם, בפעם הבאה, אל תיתן לאיש לחטוף אותך עם אקדח צעצוע..." הוא הטיל את האקדח שקנה בחנות "צעצועים לילד" בקניון איילון, למרגלות הבוס שלו.

אמיר פסע במהירות לעבר הג'יפ השחור וידע שהייתה זו המערכה הראשונה. אדם כמו בן לוי לא מנצחים עם אקדח צעצוע, ומלבד זאת, קל לדאוג שכוכבי השחור יתרחקו מהגיימרים, אך קשה הרבה יותר להרחיק את הגיימרים מהמשחק.

***

דקות אחדות קודם לכן נפתחה דלת המונית ליד ביתו של אלכס ברחוב עמק האלה 32. שרה זינקה מתוכה ונעמדה לצידה. "אני נשארת כאן," אמרה וחשה במבטו הכואב של אדם ננעץ בה. אלכס הזדחל מהמונית החוצה וטרק את הדלת אחריו. אני מצטערת, אדם, חשבה שרה, אני צריכה להתנצל, להסביר, לבקש מאלכס למחוק מזיכרונו את הרגעים שבהם צפה בנו מתחבקים במשחק, הופכים לחומר אחד מלא חום ותשוקה. היא לא הרגישה כך עם אלכס. עם אדם, ליבה הולם בעוצמה כשהיא רק חושבת עליו. הם היו שניים שמתחרים במשיכת חבל, חשבה, ומדי פעם מגלגלים אותו ונפגשים באמצע, ונופלים זה על זה בכל הכוח. כמו נפילה חופשית מצוק. הרגע הזה של חוסר השליטה, הפחד, ופתאום המצנח נפתח, הרגע הזה – ככה היא הרגישה עם אדם. אלכס היה הביטחון שלה. פעם היא הייתה המבוגרת שדואגת לו ומצילה אותו מצרה ופעם הוא המבוגר שדואג לה, ששולף אותה ממצב כלשהו, רגע לפני שהיא נכנסת לקטטה או פולטת שטות שתסבך אותה. הייתה ביניהם ברית שאסור להפר. עליה להשיב את המצב לקדמותו, היא ידעה. לבקש ולהתחנן שיסלח לה.

המונית נסעה ושרה נעמדה מול אלכס שהיה גבוה ממנה בראש וחצי. גופו הרזה והגרום מוטה כרגיל לפנים כאילו בעוד רגע ייפול על פניו. משקפי השמש השחורים כיסו את עיניו. כמו תמיד, שרה לא ידעה לאן הוא מביט.

"שמע, אלכס," היא כחכחה בגרונה, "מה שהיה במשחק עם אדם, זאת אומרת, ברכבת, אני מתכוונת..." היא שוב כחכחה בגרונה. גוש עמד במעמקי הלוע, "לא ברור לי מה קרה שם."

"לא חחחשוב," אמר אלכס. ושרה דמיינה שמבטו התרומם מפניה אל השמים הכחולים.

"דווקא חשוב לי להסביר, כלומר להתנצל," היא ניסתה לגייס את כוחותיה ולבקש שיסלח לה, שהיא לא יכולה לדמיין את חייה בלעדיו.

"לא חחחשוב," חזר אלכס על דבריו וסובב את גבו אליה.

"אל תלך, בבקשה, אלכס." שפתיה רעדו, "תן לי להסביר. זה קרה בהשפעת המשחק... אתה יודע שאדם ואני אויבים כבר מכיתה א'."

"לא חשוב," המשיך אלכס בפסיעות איטיות לעבר ביתו.

שרה הכירה את נטייתו לחזור על משפטים כשהוא נתון בלחץ או כשהוא מנותק רגשית. היא רצה אחריו ואחזה בכתפו. "אלכס, אני מבקשת..." דמעות עמדו בעיניה. "תן לי לדבר. תבטיח לי שלא..." היא התקשתה להמשיך בדבריה, בראשה השלימה את המשפט – שלא תסגור את עצמך בפניי כמו שאתה סוגר בפני כל העולם, אני יודעת כמה רך אתה בפנים, כמה דאגה ואהבה יש בך. אני יודעת שבחרת בי מכל האנשים בכדור הארץ כדי לתת לי את האהבה הזו. אני מפחדת שאם תיסגר, לא תיפתח שוב. היא עצמה את עיניה. "בבקשה אלכס..."

כשפקחה את עיניה אלכס לא היה שם.

שרה בעטה באבן וצעקה, "לעזאזל איתך!"

אני לא אוותר כל כך בקלות, החליטה. למרות כל מה שקרה עם אדם, אלכס הוא החבר הכי טוב שלי!

אלכס נתמך במעקה בחדר המדרגות. נדמה היה לו שהוא מטפס על האוורסט. צעד ועוד צעד. התרחקות ועוד התרחקות. זיכרונות מהחיבוק של שרה ואדם הבהבו מול עיניו וכאב שרף את גופו עם כל פסיעה. אני לא מבין, הוא ביקש לומר, אם שרה אוהבת את אדם, שתלך לאדם. למה היא טרחה לרדת מהמונית ולדבר איתי? מעכשיו לא אקשר לאף אחד, החליט. הניסיון התגלה ככישלון. כל התקרבות לבני אדם נדונה לכישלון, הבין. אני צריך להתמקד בעולמות שבהם טוב לי, שבהם אני מנצח.

הוא הוציא מכיס מכנסיו את המפתח לבית, פתח את הדלת ומיהר לחדרו. הוא נעל את הדלת אחריו ושלף את המחשב הנייד. הוא ידע שניצבת לפניו משימה שגדולה ממנו או משרה – הוא יבדוק מה קרה ברגעים האבודים בדירת המסתור שבהם נמחק להם הזיכרון.

הוא נכנס למייל שלו ומצא הודעה ללא שם שנשלחה מהמחשב של סוזן, שבו השתמש במשחק. הוא לחץ במהירות על ההודעה ושורות שחורות נגלו לפניו:

"חייבים לחזור למשחק," נכתבו המילים ששכח שכתב, "האווטרים הם גיימרים שאיבדו את ההכרה."

כשקרא את המילים שב אליו זיכרון דמותה של שרה שצעקה לו לרשום זאת בדירת המסתור. שורה נוספת הופיעה:

"סוזן הרגה את לוני כדי להציל אותנו וגם כדי לנקום בו. היא בצד שלנו, אפשר לסמוך עליה."

הוא הביט במילים וידע שסוזן נמצאת בידי המשטרה. הלוואי שיכולתי לעזור לה, חשב.

צעדים עלו מהמסדרון. "אלכס, חזרת?" הידית בחדרו נלחצה מטה. "פתח את הדלת, חמוד," ביקשה אמו.

"לא," הוא אמר לה. ולעצמו אמר, אפתח את הדלת פעם ביום כדי לאכול ולשתות. את כל יתר הזמן אבלה במחשב. אנסה לעזור לסוזן ואבלוש כדי להבין מה קורה במשחק. אני טוב רק עם מחשבים.

הוא דמיין ששמע שער ברזל נטרק בפניו. ידע שנגמרה התקופה שבה ניסה להיות חלק מהם. אולי אמצא דרך לנצח את כוכבי השחור, חשב. ואולי אמצא דרך להתחבר לבני האדם בלי להיפגע.

***

© הוצאת רימונים

מיה ירדה מהמונית ליד ביתו של אביה ונשיפת הקלה נפלטה מפיה. סוף-סוף הבית, המקום הבטוח, המשחק נגמר, חלפה המחשבה בראשה. היא לא נפרדה לשלום, אך לא ציפתה שדניאל יזנק בעקבותיה. "יש לנו משימה," אמר והביט בעיניה הכהות.

"על מה אתה מדבר?" היא נעצה עיניה בפניו ולא האמינה שרק לפני פחות מעשרים וארבע שעות כל מה שרצתה בעולם היה לחבק ולנשק אותו. בחילה עלתה בקיבתה כשהתבוננה בו עתה, ועוד משהו, מן רגש חמקמק שלא ידעה להגדירו.

"אנחנו צריכים להחזיר את החוב שלנו למאסטרים של המשחק. שכחת מה קרה בהיכל השיש בממד הרביעי?"

"למה אתה מתכוון?"

"במשחק, הזרקת את הנסיוב והתחייבת לשתף פעולה עם מנהלי המשחק."

מיה צחקקה בעצבנות. "זה היה במשחק, דניאל, לא במציאות. במשחק הרגשתי חרא, פחדתי שאם אשאר בממד הרביעי אשתגע ורציתי להקל על עצמי. לכן הזרקתי את הנסיוב. לא באמת התכוונתי לעזור לאנשי העסקים הפסיכים האלה, כוכבי השחור." היא הסתובבה והחלה להתרחק ממנו, אך ידו של דניאל לפתה את כתפה. היא ניסתה להיחלץ מאחיזתו, אך הוא תפס במפרק כף ידה ועיניו רשפו אש וגצים.

"המשחק הוא החיים והחיים הם המשחק! התחייבת לשתף פעולה ועכשיו תשתפי פעולה ותבואי איתי בשקט." לפני שהמשיך לדבר החווה בראשו לכיוון ימין ומיה ראתה גבר לבוש שחורים עומד בגוף מתוח, כמחכה להוראה מהנער שהיה פעם אהובה.

"לא, דניאל, אל תכריח אותי..."

"את יכולה לבוא בקלות ובכיף, ואני מבטיח לך שבעוד שעה לא תהיה נערה מאושרת ממך בכל הפלנטה. תקבלי פרסום, עוקבים, השפעה. תוכלי להפיץ את הבשורה שלך, תוכלי לעצב בכל מקום את הבגדים שאת אוהבת. נערות וילדות ילבשו את הרעיונות שלך. כולן ירצו להיות מיה. וגם תזכי במי שאת חולמת עליו שנים, בי!" והוא חייך לעברה חיוך כובש.

"לא רוצה!" שפתיה של מיה הפכו לשני סדקים צרים שדרכם היא סיננה את המילים. "לא אותך ולא פרסום, רוצה הביתה, לאבא שלי." הלחץ בחזה שלה גבר.

איך טעתה? מה עוללה כשהזריקה את הנסיוב האדום. בסך הכול רצתה להפסיק לסבול – אבל הנה, דלת הכניסה לביתה הולכת ומתרחקת ממנה.

הגבר הלבוש בשחור התקרב אליהם. הוא חבש משקפי שמש כהים ואוזנייה חוברה לאוזנו. היא הבינה היטב שהוא מקושר לאנשים נוספים, כלומר אם היא תתעקש, הוא יוכל להזעיק עזרה.

דמעות עמדו בעיניה.

"דניאל, בבקשה, הצלתי אותך במשחק הקודם, אני לא רוצה שום קשר איתך או עם כוכבי השחור, זאת הייתה טעות וחוסר הבנה. בבקשה..." שחור-הבגדים נצמד אליהם. הוא היה גבוה מהם בראש וריח מחניק של סיגריות אפף אותו.

"יש בעיות?" הוא הסיר את משקפי השמש וזוג עיניים כחולות מזוגגות הביט בה.

"לא," צחקק דניאל. "בדיוק התכוונו ללכת לחנות הקעקועים. מיה שוקלת באיזה קעקוע לבחור."

"אולי כזה?" הרים הגבר את שרוול יד ימין ושלושה כוכבים שחורים נגלו לעיניה, "או אולי כזה?" הוא אגרף את כף ידו וקירב אל פניה.

מיה נרעדה.

"אין צורך, אנחנו בדרך לשם," נגע דניאל בכתפה ברכות, "אל תדאגי, מיה, נהיה יחד, גם אני עושה קעקוע." לפתע הוא נשמע לה רך ודואג. הוא שלח יד ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. אוטומטית סגרה מיה את אצבעותיה בשלו, אולי שאריות ישנות מהאהבה רבת-השנים שחשה כלפיו. "לא אעזוב אותך יותר, לא תצטרכי להילחם. כל מה שאת צריכה לעשות עכשיו זה להרפות." הוא חייך, ונדמה היה לה שהוסיף בחיוכו, "אשמור עלייך, מיה."

הוא פסע בצעדים קבועים ומיה התאימה עצמה לקצב הליכתו. היא לא הסתובבה לאחור אך ידעה שהגבר - שבליבה כינתה אותו "המאבטח" - צועד בעקבותיהם. הם הלכו בדממה חמש דקות עד למרכז המסחרי השכונתי – מרכז מוריה. שם נכנס דניאל אל חנות הגלידה הצבעונית והמשיך עד סופה. הוא פתח דלת והם נכנסו למסדרון חשוך שבסופו דלת נוספת ומעליה שלט קטן – "סאן קעקועים". ליבה של מיה הלם בפחד. קעקוע? היא לא התכוונה באמת להתקעקע, ומצד שני, אחרי זה היא תוכל לחזור הביתה.

דניאל נקש על הדלת שלוש פעמים ונכנס פנימה. החדר היה קטן ונטול חלונות, מוצף באור כחלחל שנראה חלומי. ריח מתקתק מילא את אפה וסחרר את ראשה.

"שלום מיה ודניאל, חיכיתי לכם," נעמד מולם בחור צעיר שראשו מגולח בצידיו ובמרכזו קוצים זקורים. גופו קועקע בדמויות מעולם המיתולוגיה. קופידון בעל החץ השלוף קישט את זרועו הימנית, ואפרודיטה, אלת האהבה, הציצה מהשמאלית.

"אני סאן," הציג את עצמו, "אעזור לכם לעבור את הדלת ולהפוך לגיבורים, להפוך לסלבים, למשפיעים." מיה עדיין אחזה בידו של דניאל שהפכה לרטובה מזיעה. גם הוא מפחד, הבינה.

"שבי בבקשה, מיה," אמר סאן. נשימתה עלתה וירדה. היא קפאה על מקומה. "החששות שלך ברורים," הצביע סאן על כיסא גדול שעמד בצד החדר, "אבל אני אחד המומחים הגדולים בעולם לקעקועים. אני מבטיח לך שלא תרגישי דבר."

מיה נשכה את שפתה התחתונה, פסעה לעבר הכיסא וצנחה עליו.

"עצמי את עינייך, מיה. אני חובש אוזניות על אוזנייך, שדרכן תאזיני למוזיקה מרגיעה. את תשקעי לסוג של מדיטציה שבה לא תרגישי דבר. וכשתקומי ממנה, תהיי חלק מאיתנו – האנשים שמשנים את העולם והופכים את חיי הילדים והנוער לטובים יותר."

הוא קירב לאוזניה אוזניות שקופות שפסי לֵד כחולים הבהבו מהן.

מיה אספה את האוזניות מידיו והניחה על אוזניה. מוזיקה רגועה הפיחה בה שלווה מיידית. היא התחילה לרחף. כאילו הפכה בעצמה לדמות בהולוגרמה. היא דימתה שהיא עוזבת את גופה ומסתובבת בחדר, רואה מבחוץ את סאן המקעקע, את דניאל שהתבונן על המתרחש במבט מוטרד, את הנערה שחורת השער שישבה על כיסא, את קעקוע הפרחים המסולסל שעיטר את כתפה ונשזר בעדינות אין קץ במורד זרועה.

הקעקוע היפהפה של אייריס, היא חייכה. סאן התרחק ממנו והביט בו.

"רק עוד שלב אחד אחרון..." הוא אחז במזרק שכיוון לעבר זרועה של הנערה. "אני מזריק לך צ'יפ שיישאר נעוץ בזרוע שלך. דרך הצ'יפ תמשיכי לתקשר איתנו – איתי ועם אייריס. מדי בוקר תקבלי הוראות מה עלייך לעשות ביום הקרוב. עלייך לבצע אותן ולשכוח ממה שקרה כאן," אמר והחדיר את המזרק אל זרועה.

"איי!" קראה מיה. כשפקחה את עיניה היא עמדה מחוץ למרכז מוריה. שמים כחולים נפרשו מעליה, דניאל עמד לצידה. הוא חייך אליה כמו פעם וחיבק אותה בעדינות. אחר כך הצביע על כתפה ועל כתפו שכוסו שתיהן בפלסטר גדול.

"עכשיו לא ניפרד לעולם," הוא רכן לנשקה על לחייה.

מיה חייכה. מה היא צריכה להרגיש או לעשות, לא ידעה. למען האמת, היא בקושי זכרה מי הייתה לפני שנכנסה לחנות הקעקועים של סאן.

***

לאחר הפגישה עם בן לוי חזר אמיר הביתה ופרץ את דלת חדרו של אדם שהיה שקוע בשינה עמוקה. הוא פתח את התריס ואור השמש הכה בעיניו של הנער והציף את החדר.

"קום, אדם, אנחנו חייבים לדבר."

אדם מצמץ בעיניו. עפעפיו נפקחו וצנחו שוב. הוא התקשה להיפרד מהחלום שבו הוא ושרה עמדו מחובקים על שפת הים. היא צחקה וזרקה עליו חול, והוא רדף אחריה וגרר אותה אל המים. הם צחקו, יותר נכון, התגלגלו מצחוק. על החול הייתה זרוקה קונכיה מגולגלת, מהסוג שאפשר להניח ליד האוזן ולשמוע את הים. הוא הרים אותה והושיט לה. היא הניחה אותה על אוזנה. "אתה יודע מה אני שומעת?" היא צמצמה את עיניה השדוניות בהבעה קונדסית. "את אלכס קורא לי. 'שרה... שרה...' אתה חושב שאני צריכה ללכת?" ואז היא פרצה בצחוק ובריצה המטורפת שלה. "שרההה..." הוא קרא כשנעלמה מתחום ראייתו.

"אדם, קום!" ניער אותו אביו ואדם התיישב במקומו ונראה המום.

"מה קרה?" שאל בכעס. מה הוא מתפרץ לחדר שלו ומעיר אותו מהשינה, האבא הזה?!

"חזרתי מפגישה עם בן לוי, הבוס שלי. הגענו להסכם לגביכם – אתם תהיו מוגנים ולא יפגעו בכם כל עוד לא תיכנסו למשחק. אתה מבין מה אני אומר?"

אדם בהה בו. היעלמותה של שרה בחלום הדהדה בראשו.

"אני אומר שעכשיו אתה הולך לחברים שלך ומתריע בהם שלא יעזו להיכנס למשחק, כי לא אוכל להגן עליכם שם. אתה מבין אותי?"

אדם הנהן.

רבע שעה לאחר מכאן הוא ניצב מול פתח הבית הפרטי והיפה של שרה והתפלא למצוא את הדלת פתוחה. בחלל הסלון החשוך ניצבו הוריה של שרה ושרה, סביב עריסה ורדרדה והביטו לעברה בחרדת קודש. אדם התקרב וראה תינוקת קטנטנה מכוסה בשמיכה פרחונית. האחות של שרה שוחררה מבית החולים, שמחה הציפה אותו.

"שרה," לחש.

שרה זקפה ראשה וחיוך גדול התפשט על פניה. אך גבותיה הרצינו מייד. היא סימנה לו לבוא אחריה ויצאה מהבית לכיוון הגינה, הפעם זכרה לסגור אחריה את הדלת.

"שרה, אחותך בבית!"

"כן, עזוב, מה אתה עושה פה?" היא ירתה את המילים מפיה.

"רציתי לדבר איתך..." הוא גמגם.

"נו, דבר." היא ליקקה את שפתה העליונה בחוסר סבלנות.

"תשמעי, אבא שלי דיבר עם בן לוי, ראש המוסד, שהבטיח שלא נהיה בסכנה ולא יפגעו בנו כל עוד לא ניכנס למשחק. כלומר, אסור לנו להיכנס למשחק, לא משנה מה יקרה. כי אם ניכנס, נמות!"

הוא הביט בנערה הרזה שפניה התכווצו. "בני זונות! כוכבי השחור, בני זונות!" היא אמרה. הוא אהב לראות את שרה מתעצבנת. הנמשים שלה הפכו לחומים-אדומים.

"תבטיחי לי שלא תיכנסי למשחק. וצריך גם להודיע לכולם, לכל החברים."

"על איזה חברים אתה מדבר? לפני חצי שעה שרון שלחה לי הודעה שאמא שלה והיא עוזבות את העיר. דניאל ומיה משתפי פעולה, ו..." היא התקשתה לבטא את שמו של אלכס. "ו... אלכס לא מקשיב יותר לאף אחד."

"אפילו לא לך?"

"אפילו לא לי." עצב נשמע בקולה.

אדם צעד פסיעה אחת לפנים, מנסה לפרוץ את המחסום ביניהם.

שרה נרתעה לאחור.

"מה שהיה במשחק," היא בלעה את רוקה, "היה במשחק. זה לא קשור למה שקורה פה."

אדם קפץ את אגרופיו והכעס הישן והמוכר טפח על גבו כחבר הקורא לו לבוא לשחק בחצר.

"מה את אומרת, שרה?"

"שאני רוצה שתשכח כל מה שקרה שם."

"אני לא יכול לשכוח ולא רוצה לשכוח," סינן אדם מבין שיניו החשוקות. מה היא חושבת לעצמה? שרגע אחד היא תיפול לזרועותיו ותגרום לו להיות המאושר באדם ובשני תתייחס אליו כמו אל רגב אדמה שיש לסלק מן הדרך?

"אני יכולה להבטיח לך שלא אכנס למשחק כל עוד לא תנסה להתקרב אליי. תבטיח שלא תנסה להתקרב אליי."

אדם עצם את עיניו ונשם עמוק. הוא רצה לטלטל אותה חזק ולצרוח שהיא פשוט עיוורת, איך היא יכולה לוותר על מה שיש ביניהם?

"תבטיח שלא תתקרב אליי!" היא צעקה. אדם חשק את שיניו, רוק נאגר בחלל פיו. "תבטיח!"

"את פשוט מטומטמת, זה מה שאת. תמיד היית ותמיד תישארי. היה לנו משהו טוב. למה שרה, למה?"

"אתה מבטיח?"

"את מבטיחה לא להיכנס למשחק?"

שרה שתקה דקה ארוכה, ואז פלטה, "מבטיחה."

"אז אני מבטיח שלא להתקרב אלייך. אבל שתדעי שבחיים שלי לא הרגשתי מה שהרגשתי כלפייך."

"המשחק נגמר," מלמלה שרה והשפילה מבטה, "עכשיו אנחנו בחיים האמיתיים."

"כן," הנהן אדם, "איזה כיף בחיים," הוא פנה לדרכו. "דרך אגב, מזל טוב לך על אחותך."

שרה התבוננה בגבו המתרחק. לרגע ביקשה לרוץ אחריו, לטפוח על כתפו ולהסביר לו שלא התכוונה, שגם היא... אבל במקום לומר זאת, אמרה, "מאי, לאחותי קוראים מאי."

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• OMG: הסכסוך בין ניקי מינאז' למיילי סיירוס עולה שלב
• פרסום ראשון: אגם בוחבוט תככב בסדרת נוער
• The Story: סהר קליזו מכחיש והחתונה של גל זהבי

הנאה מהקריאה עצמה

קריאת ספרים זהו דבר מהנה ומעניין. אמנם הטעם האישי משתנה בין אדם לאדם אך בעידן של היום יש ספרים בשפע! כך אתם יכולים לבחור את הספר בעל העלילה המעניינת ביותר עבורכם. בזכות זה אתם גם מתרגלים את מיומנות הקריאה שלכם וגם מעבירים את הזמן בקריאת סיפור מותח ומעניין - ממש כמו סדרת טלוויזיה רק שאתם יכולים לעשות זאת בכל עת ובכל מקום!

© צילום: Fotolia

העשרת אוצר המילים שלכם

בספרים משתמשים באוצר מילים רחב ולרוב גם מילים גבוהות יחסית, כך אתם לומדים להעשיר את השפה שלכם באופן טבעי ובלי שום מאמץ. בדרך זו תהיה לכם האפשרות לשלב בין כל ה"סלנג" שאתם מדברים ביום יום למילים אחרות, "גבוהות" יותר שיוכלו לשמש אתכם בזמן שיחה רצינית עם אנשים וחברים.

© צילום: fotolia

הפוגה מהמציאות

בספרים מתוארת מציאות אחרת, של הדמויות המשתתפות בה. בעזרת תיאורי הנוף והדמויות אנו מסוגלים לדמיין את האירועים שקורים איך שאנחנו רוצים. אנו "נשאבים" לתוך הספר מרוב מתח ולא רוצים להפסיק לקרוא. בדרך כלל בזמן קריאה אנו מרגישים חלק מהספר ו"שוכחים" את המציאות בה אנו חיים - דבר זה עוזר כשרוצים לשכוח משהו או אפילו סתם לעשות הפוגה קצרה מרכבת החיים המהירה.

©צילום: FOTOLIA

נגישות הספרים

הספרים נגישים לכל אחד ואחת מאיתנו בדרכים רבות ומגוונות - הדרך הפשוטה ביותר היא חנויות הספרים, ניתן לבוא לחנות, להתרשם מהספרים ולקנות את מה שמעניין אותנו. דרך נוספת היא שאילת ספרים מהספרייה הקרובה לביתכם, שם תוכלו להנות מקריאת הספר בחינם. דרך הנגישה ביותר והמועדפת על בני נוער קריאת ספרים בטלפון - ישנם אתרים המציעים ספרים אינטרנטיים, כך אתם נכנסים לקובץ הספר וקוראים אותו בכל מכשיר שתבחרו.

© צילום: Fotolia

מעביר את הזמן ואת השעמום

כשאתם משועממים ולא יודעים מה לעשות תדעו שקריאת ספרים היא אחלה דרך בהעברתו. בדרך כלל, כשאנחנו קוראים ספר אנחנו כמעט ולא שמים לב לזמן שעובר, מה שעוזר אם אתם משועממים או מחכים לדבר מסוים ולא יודעים מה לעשות בחלל הזמן עד לאותו אירוע.

© צילום: fotolia

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• OMG: הסכסוך בין ניקי מינאז' למיילי סיירוס עולה שלב
• פרסום ראשון: אגם בוחבוט תככב בסדרת נוער
• The Story: סהר קליזו מכחיש והחתונה של גל זהבי

גאליס

הסדרה האהובה והפופולרית עובדה ללא פחות מארבעה ספרים שונים שיצאו במהלך שנות שידור הסדרה: ״הקיץ של רונה ודורי״, ״ליאם הולך בעקבות הלב״, ״הכוכבים של יולי״, ״יונתן ודני במבצע מקסיקני״ והאחרון לסדרה - ״מתחילים מחדש״. העלילות של הספרים מספרות את מה שקורה למעשה בין העונות גאליס, כלומר בין מחנה קיץ לאחד אחר.

ספרי גאליס © ידיעות ספרים

שכונה

בעקבות הצלחת הסדרה, יצאו לאור שני ספרים המספרים על עלילות השכונקים שלא מוצגות בסדרה. בתחילת שנת 2015 יצא לאור הספר הראשון בהשראת הסדרה - ״השכונקים בעקבות היהלומים האבודים״ שסיפר את העלילה שהתרחשה לפני תחילת הסדרה. לאחר מכן, בשנת 2016 לכבוד עליית העונה השנייה של הסדרה, יצא לאור הספר השני ״השכונקים במירוץ לאוצר״ שהיה בנוי כמעין יומן של הדמויות בסדרה.

© הוצאות מודן וכתר

החממה

עוד סדרה מצליחה מבית גיורא חמיצר אשר זכתה לעיבוד ספרותי היא ״החממה״, סדרה אשר זכתה להצלחה מטורפת והולידה כוכבים חדשים על המסך. גם בגזרת הספרים היו לא מעט רומנטיקה ובעיקר הרפתקאות של חבורת התלמידים מ"הנשרים" ו"העורבים" בשלושה ספרים מיוחדים. ״בעקבות גן העדן האבוד״ - המספר על התחרות בין הקבוצות בבית הספר למנהיגים, ״הרפתקאה במאיץ״ - המספר על המסע של אלה לי בטיול לימודי שהסתבך ו-"מלכודת בלב ים״ המספר על שייט של החבורה עם עומאר ובמהלכו הכל יוצא משליטה.

© הוצאות: ידיעות ספרים, משכל וכנרת זמורה ביתן

השמיניה

אחת מהסדרות שגם הספרים שלהם היו פשוט וואו אחד גדול- "השמיניה". גם הסדרה האהובה והנוסטלגית קיבלה עיבודים ספרותיים בעקבות ההצלחה העצומה שהביאה הסדרה. לשמונת המחוננים יצאו לא פחות מחמישה ספרים! (שלושה ספרים לעונות הישנות ושניים לעונות המחודשות) - ״תעלומת המסכה הבורמזית״, ״בעקבות הקרדינל המוזהב״ ו״מזימת ליל הסמוראים״ - נחשבים כקלאסיקות מעולות עבור כל חובב של הסדרה שצלל לתוך ההרפתקאות שלא ראה על המסך. באשר לספרים המבוססים על הגרסה המחודשת: ״לא נפגשו מעולם" - נתן לנו הזדמנות חד פעמית לגלות מה קרה לאדם רגע לפני עלילת העונה הרביעית, בה לא השתתף ועל הקאמבק הקצר לאיה אהובתו ששוב סיבכה את השניים ואת חברי השמיניה הוותיקה. ו-״חידת הניצוץ״ הוקדשה כולה לגיבורים החדשים של השמיניה בהדרכתם של הוותיקים.

© הוצאת משכל וידיעות ספרים

כדברא

סדרה נוספת ומכושפת שזכתה לעיבוד ספרותי הינה ״כדברא״ - שנאלצנו להיפרד ממנה ממש לאחרונה. עלילת העונה הראשונה זכתה לעיבוד ספרותי מנקודת מבטיהן של קירקי ולילה בספר שנקרא "היומן המפוצל". וכעת, בתזמון מושלם לשבוע הספר, יצא הספר השני - ״כדברא וכוח הסבוואר״, המגולל את עלילת העונה השנייה.

© דני ספרים

מועדון החנונים

אם חיפשתם גרסה ישראלית ל"יומנו של חנון", קיבלנו אחת כזאת בזכות הסדרה "מועדון החנונים". בסוף העונה הראשונה של הקומדיה המצליחה, יצא ספר בשם "העולם על פי יותם" שנותן לנו להכיר את החנונים ומעליליהם בבית הספר "סרפדים" קצת יותר מקרוב.

© ידיעות ספרים

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• פרסום ראשון: טיילור ובן זיני יובילו סדרת נוער חדשה
• פרסום ראשון: שירלי לוי תככב לצד עומר חזן וקים אור אזולאי
• פרסי MTV: נואה סנטינאו זכה בפרס "הנשיקה הטובה ביותר"

פרק 1

אמא ואבא נכנסו לחדרה.

הם לא ישבו על הכיסאות או על המיטה, אלא עמדו ליד הדלת כפסלים.

אמא החלה לספר על מקום טיפולי הולם עבורה ואילו אבא שתק, כבש פניו ברצפה.

"מרכז רקפת' הוא מקום לנערות בגילך, נערות שצריכות ללמוד איך לאכול נכון, איך לשמור על הרגלי תזונה בריאה, איך לשמור על גופן, כיצד לא לפגוע בעצמן."

אמא נאמה, דיברה בענייניות, במהירות, כמבקשת לסיים את המשימה הלא נעימה.

"הבאנו לך עלון פרסומי של המרכז, תקראי אותו, תתרשמי." אמא הגישה לה את העלון, ידה יציבה. "ב'מרכז רקפת' תפגשי נערות שחוות את הקושי שאת חווה, לא תהיי לבד, תהיי שם כמה זמן שיידרש, מה שיעשה לך טוב."

מאיה לקחה את העלון הפרסומי, הביטה בו לאט, הוא היה צבעוני, שמח, כאילו המרכז אליו היא עומדת להישלח הוא בעצם חופשה באירופה ולא מרכז טיפולי לנערות הסובלות מהפרעות אכילה.

מאיה ניסתה לתפוס את מבטה של אמא, לרגע הצליחה אבל אמא הפנתה את הראש לעבר אבא שהוסיף לכבוש פניו ברצפה.

הם מתביישים בה, חשבה לעצמה מאיה, לכן לא מביטים בעיניה.

לבה של מאיה הלם בחוזקה, בום בום.

היא חשבה שכל הרחוב יכול לשמוע את לבה הדופק, את גופה הסוער.

היא רצתה לצרוח, היא רצתה לצעוק, היא רצתה להסביר להוריה שזאת טעות, שהם התבלבלו, כולם.

המצב לא קשה, המצב לא נורא כמו שהם חושבים. בבקשה, שיאמינו לה, שיסתכלו לה בעיניים ויקשיבו לה. היא לא הבינה איך משפחה לא מסתכלת אחד לשני בעיניים, איך משפחה לא מקשיבה.

"אנחנו ניסע מחר למרכז רקפת כדי שתתרשמי מהמקום, תכירי את אנשי הצוות, את הנערות, תראי האם נעים לך שם," אמרה אמא.

מאיה רצתה לשאול את אמא מה יקרה אם לא יהיה לה נעים שם, מה יקרה אם לא תתרשם ממרכז רקפת לטובה, האם אז יסכימו שתישאר בבית או יחפשו בכל הארץ מקום טיפולי אחר עבורה?

"מאיה," קטעה אמא את הרהוריה, "אנחנו לא חייבים לספר למשפחה או לחברים שאנחנו נוסעים לבחון את מרכז רקפת, שאולי תשהי במקום. לבטח תרגישי נוח לעבור את המסע הטיפולי הזה עם עצמך, בשקט ובנחת, ללא עיניים שעוקבות אחרייך. אם תבחרי ללכת למרכז רקפת, אבא ואני יכולים לספר שנסעת למחנה קיץ בארצות הברית, שאת משפרת את האנגלית שלך, נמציא משהו, שיהיה לך נעים, שיהיה לך טוב, מה דעתך?"

מאיה גיחכה, מה דעתי? דעתי שאתם רוצים לשקר לא למעני, אלא למענכם.

דעתי שאתם מתביישים בי, שאתם מתביישים בעצמכם, שיצאה לכם בת כמוני.

דעתי שאתם לא יודעים להתמודד עם הבת שלכם, שלרגע יצאה מהמשבצת הנוחה בה שיבצתם אותה, ויותר משחשובה לכם הבריאות שלה, חשוב לכם מה יגידו השכנים אם יגלו שבמשפחה המושלמת שטיפחתם יש נערה במצב בעייתי.

זו דעתי, זו דעתי ואני צודקת.

אבל מאיה לא אמרה דבר, היא שתקה, מה יעזור שתגיד, הם ממילא לא יקשיבו לה. מאז שנכנסו לחדר הם עומדים כפסלים, נואמים, לא מסתכלים לה בעיניים, לא באמת רוצים לשמוע אותה, לא באמת רוצים לשמוע איך היא מרגישה ומה עבר עליה בחודשים האחרונים. הם לא באמת מחשיבים את דעתה, אז למה לה להתאמץ ולהביע אותה?

"תקראי על מרכז רקפת," אמרה לבסוף אמא, "אנו ניסע לשם מחר, יהיה בסדר," קבעה ויצאה עם אבא מהחדר, מותירים אותה עם עצמה, ועם העלון הפרסומי הצבעוני.

מאיה הביטה שנית בעלון, קראה על המקום המיועד לנערות הסובלות מהפרעות אכילה ונמצאות מספר רגעים לפני אשפוז בבית החולים.

כמובן שאמא לא הציגה את המקום כך, אלא ייפתה את המציאות, הציגה את מרכז רקפת כקורס קליל לתזונה בריאה ותו לא.

אבל זה לא היה המצב, מאיה הבינה את זה, כולם בטוחים שיש לה בעיה רצינית, 'הפרעת אכילה', ומפעילים מולה תותחים כבדים, פתרונות גדולים למצב המורכב.

מאיה נשמה בכבדות, לפתע הרגישה את קירות החדר סוגרים עליה, מאיימים עליה.

היא התרוממה ממקומה, פתחה את החלון, ניסתה לנשום אוויר של תחילת הקיץ, את הרוח הקלה שנושבת לפני החודשים החמים הקרבים.

היא הסתכלה על אנשים ברחוב, הולכים ללא חשש, חיים את חייהם הרגילים ללא הפרעות, ללא שינויים ופחדים ממה שעתיד לבוא.

רק היא יושבת בחדר שלה לבד, לא מבינה את החיים שלה, לא מבינה איך הכל הסתבך, איך מרצון אחד קטן להוריד במשקל, להרגיש יפה, הכל הפך לטירוף, למעגל מסחרר שהיא לא מצליחה לצאת ממנו.

© קוראים הוצאת ספרים

אתמול ההורים שלה הוזמנו למשרד של יועצת בית הספר, מאיה חשדה שמשהו איננו כשורה ובאמת כך היה. ההורים שלה היו שעתיים שלמות בבית הספר וכשחזרו הסתכלו עליה באופן מוזר, עיניה של אמא היו אדומות ושניהם מיהרו להסתגר בחדרם, לשוחח.

מאיה לא ידעה מה לחשוב, היא הסתובבה בחדר שלה כמו אריה בתוך כלוב, מדמיינת לעצמה כל מיני תרחישים על מה שקרה בחדר היועצת, על מה שגרם לאמא שלה לחזור הביתה עם עיניים אדומות. מאיה חשבה שזה קשור למשקל שלה, לעובדה שהיא לא אוכלת כרגיל, שאולי מישהו מבית הספר היה מודאג ובחר ליידע את ההורים, אבל מכאן ועד שההורים שלה יסתגרו בחדר, עד שאמא תבכה? מאיה לא הבינה דבר, היא רק אוכלת מעט פחות, אז מה קורה כאן? על מה כל המהומה?

אחרי שעות מורטות עצבים, אמא נכנסה אליה לחדר, העיניים שלה לא היו אדומות עוד, ההיפך, העיניים שלה היו נחושות, חדורות מטרה. אמא ליטפה את שערה של מאיה ואמרה באופן הכי מעשי וקר שמאיה יכולה הייתה לדמיין, "אנחנו חוששים שאת מזיקה לעצמך, שאת לא אוכלת באופן בריא ולא מתפתחת כראוי. אנחנו מפחדים שיש כאן בעיה רצינית ולכן מחפשים לה פיתרון."

בעיה רצינית? פיתרון? מה קורה כאן? מאיה לא הבינה דבר, הרגישה שהיא מתבלבלת. בקושי רב הצליחה לפלוט מתוכה את השאלה, "מה זאת אומרת בעיה רצינית?"

"אנחנו חוששים שיש דברים שמטרידים אותך פנימה, בנפש ואת מוציאה את הטרדות האלו דרך אכילה לא נכונה," הסבירה אמא והוסיפה, "יש מי שקורא לזה: הפרעת אכילה."

'הפרעת אכילה', שתי המילים הגדולות, שתי המילים המאיימות.

"הכל בסדר," אמרה אמא באותה ענייניות מעצבנת, "אנחנו כאן אתך והכל בסדר, יש נערות שחוות את התחושות שלך ופועלות כמוך, יש איך לטפל בזה." אמא נישקה אותה בחופזה על המצח, אמרה שוב שהכל יהיה בסדר, שכולם צריכים לחשוב על הדברים, לעכל אותם והם ידברו מחר בבוקר. כך אמרה ויצאה מהחדר.

מאיה לא הצליחה לישון כל אותו לילה, היא חשבה על השיחה עם אמא, היא חשבה על הרצון של להוריד במשקל, על הדיאטות האחרונות שעשתה, הרגעים בהם פסקה לאכול, איך שנאה להביט במראה, איך שנאה את הגוף שלה, איך שנאה את עצמה.

בפעם הראשונה צפו בתוכה השאלות האם משהו אצלה לא תקין? האם יש משהו שהם רואים והיא לא רואה? אבל היא הדפה את השאלות במהירות, הם הרי כבר אבחנו אותה, הם כבר החליטו מה הבעיה שלה, הם כבר קבעו, הם לא באמת שאלו אותה מה היא חושבת על כך. למחרת מאיה קמה כהרגלה, הלכה לבית הספר, למדה, אבל לא באמת הייתה שם, אלא ריחפה ביקום מקביל, רחוק מכולם. ההורים שלה הלכו לעבודה, הלימודים היו כסדרם, האחים דלה שיחקו כהרגלם במשחקי מחשב, כולם פעלו סביבה, אבל היא ריחפה, לא מבינה מה קורה איתה ולאן ממשיכים מכאן.

והנה, נגזרה הגזרה, ההורים לה הודיעו לה שהיא צריכה ללכת למקום שבו יטפלו בה, שהיא תבחן את מרכז רקפת, אבל היא לא רצתה ללכת לשום מקום טיפולי, היא רצתה להישאר בבית, בשגרה המוכרת לה. מאיה הרגישה שגופה בוער מכעס, מתסכול.

היא התקשתה להתסכל על החדר שלה, התקשתה להסתכל על המיטה הגדולה, המצעים של 'מיקי מאוס', או השטיח עליו היא שוכבת ורוקמת חלומות. היא התקשתה להתסכל על הכל בלי לבכות. לבסוף נשכבה על השטיח, ניסתה לרקום חלומות שמחים על ימים טובים ביותר, ניסתה לדמיין את עצמה כאומנית מפורסמת בעולם, עם גוף מושלם, יפה, עשירה, מושא להערצה, אבל לא הצליחה לדמיין דבר. חששות ופחדים הציפו אותה, פחד לפת את לבה ובכי גדול וחסר מעצורים פרץ מתוכה. היא ידעה, היא היתה בטוחה, ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. אמא אמרה לה שהיא לא לבד, אז למה, למה היא מרגישה כה בודדה?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• מכל צבעי הקשת: הסלבס המשפיעים מהקהילה הגאה
• ריקוד מאיים: ממי כוכבי דאנסטורי מפחדים?
• סיכום ביניים: אלו הכוכבים שישתתפו בפסטיגל 2019

צ'יק ואני / וולפגנג הרנדורף
רומן נעורים אבסורדי, הרפתקני ומצחיק שהפך לקלאסיקה מיד עם צאתו, ומציג את העולם דרך עיניהם של שני נערים מתבגרים - מייק וצ'יק, הפכים מוחלטים שמצליחים על אף השוני להתחבר זה לזה ולחרוש את מזרח אירופה ברכב גנוב. במהלך מסעם משייטים השניים בלאדה מקרטעת, נתקלים בנוודים ובהוגים, בצלפים מזדקנים ובנערות מסתוריות. הם לומדים לשקר, לנווט, לקלל ולרוץ, למלא דלק, לברוח ממשטרת התנועה, להחליף בין הדוושות והכי חשוב - לומדים אחד מהשני ומהחברות הבלתי צפויה שהתפתחה ביניהם, שדווקא אפשר לחיות אחרת.

כריכת הספר: צ'יק ואני © הוצאת עם עובד

הטריוויה של הרמן / איתי הרמן
ספר טריוויה כיפי, מהנה וייחודי מסוגו שנכתב על ידי איתי הרמן, שזכה לכינוי "המלך הבלתי מעורער של חידוני הטריוויה בישראל", וזאת לאחר שפרץ לתודעה הציבורית בשנת 2017 כ"צ'ייסר" בשעשועון הטלוויזיה "המרדף", כשהדהים את כולם ביכולתו לשלוף במהירות תשובות נכונות, ופיסות ידע מרתקות, במגוון עצום של נושאים. הספר בנוי אחרת לגמרי מכל ספרי הטריוויה שראו בארץ קודם, וכולל מעל אלף שאלות חדשות וחידונים במגוון נושאים מקוריים ומעשירים ורמות, עם הסברים מרתקים בתשובות. הספר בנוי בפורמט חדשני לז'אנר, המחולק לפי אסוציאציות של הרמן - מתוך מטרה לשקף את התהליך המתרחש במוחו של הרמן המסייע לו לזכור ולשלוף את המידע, וכך לעזור גם לקוראים ליצור את הקשרים הנחוצים לשמירת הידע החדש וזכירתו. 

כריכת הספר: הטריוויה של הרמן © הוצאת אגם

אפלות / סיגלית דיל

בני הזוג ברונו מוצאים בלב היער, בליל סערה, את קורי - ילדה חיוורת, נטולת שיער ראש ושחורת שיניים הסולדת מאור השמש, רואה היטב באפלה ומתעקשת להתרחץ באמבטיות קרח אפילו בימי החורף. על אף מוזרותה והועבדה שלא ידוע מאין הגיעה, מצליחה קורי לגעת אל לבה של גברת ברונו, המחליטה לאמץ אותה ולטפל בה באהבה ובמסירות גדולה. אך כשגברת ברונו נלקחת בעל כורחה למוסד סגור, קורי נשארת לבדה עם אביה המרושע, מר ברונו המכור להימורים, אשר נחוש להתעלל בילדה המסכנה בכל דרך אפשרית. כדי להיפטר מקורי מר ברונו שולח אותה לבית ספר סודי במעמקי היער, בו עובדות נשות צוות אכזריות אשר חושפות את פרצופן האימתני; במשימות חסרות רחמים הן בוחנות את החניכות בחיפוש אחר ילדה אחת, מיוחדת במינה, שנועדה לשנות את גורלו של העולם.

כריכת הספר: אפלות © הוצאת עם עובד

המכשף מברזיל / שמעון גרשון

הספר השלישי בסדרת "סודות הכדורגל של נועם" שכתב קפטן הפועל תל אביב ונבחרת ישראל בכדורגל לשעבר, ובו נועם יוצא עם נבחרת ישראל לאליפות הנוער בכדורגל הנערכת בברזיל. שם מקבל נועם את הזכות והאחריות להיות קפטן נבחרת הנערים, וזוכה למבחן מנהיגות מאתגר: מצד אחד הוא נאלץ להתמודד עם הלחץ והציפיות הגבוהות, ומצד שני הוא מתמודד עם יריבים בתוך הקבוצה שמחכים להפיל אותו. במהלך הספר נועם וחבריו הטובים יוצאים למירוץ עוצר נשימה אחר סוד עתיק ועוצמתי, ונועם מוצא את עצמו עומד בפני בחירה קשה ביותר: מה יותר חשוב – ההצלחה האישית או הצלחת הקבוצה?

כריכת הספר: המכשף מברזיל © הוצאת ליאור שרף

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הן חוזרות: הטריילר הרשמי ל"לשבור את הקרח 2"
• Thank U, Next: הסלבס שיוותרו על חג השבועות
• יש ביקוש - אין המשך: הסכסוך שהוריד את "אילת" מהמסך

גבירת העשן / לורה סבסטיאן
הספר השני בטרילוגיה המצליחה "נסיכת האפר" ממשיך את סיפורה של הנסיכה תֵיא?ד?סִיָה אשר ראתה את אמה - מלכת ?סְטְרֵי?ה, נרצחת אלמול עיניה על ידי הקַייזֶר שהשתלט על הארמון והחזיק בתֵיא? בת השש כאסירה. תיאו, שהייתה כלואה בארמון במשך שנים רבות, קיבלה את הכינוי "נסיכת האפר", וזאת משום שספגה עינויים והשפלות כאות אזהרה לאנשי אסטריאה הכבושה. אך בעזרת מוחה החד ובני בריתה מצליחה תיאו לברוח מהארמון, ואפילו לוקחת איתה כבן ערובה את ?ְרִינְץ ס?רְן, בנו של הקייזר.

תיאו מבינה שעליה לגייס צבא כדי לשחרר את בני עמה מעול השלטון האכזרי של הקייזר, וכך היא מוצאת את עצמה יחד עם בני בריתה וסורן על הספינה "סְמ?ק", השייכת לדודתה של תיאו, פיראטית אגדית הידועה בשם "אימת-הדרקון". אך כשכולם אומרים לה שחתונה היא דרך הפתרון היחידה לכרות ברית ולגייס צבא, תיאו מסרבת להקשיב ולקבל את עצתם, והיא נחושה בדעתה להציל את ארצה מבלי לאבד את נאמנותה לעצמה.

גבירת העשן © ידיעות ספרים

נפלאות - תעתועים 3 / אתי אלבוים
הספר השלישי בטרילוגיית הספרים "תעתועים", העוסקת בדברים שנסתרים מאיתנו אך משפיעים על גורלנו ועל חיינו, שנכללה במצעד הספרים המומלצים של משרד החינוך, מאת הסופרת והמחזאית אתי אלבוים. עלילת הספר עוקבת אחר ?לאיָה, נערה בת שש-עשרה שגרה בממלכת מֵגילַנד? השוכנת מתחת לכיפה ביבשת אנטארקטיקה ובה חיים יצורים מיוחדים, המתעקשת לחשוף את האמת בנוגע להיעלמותו המסתורית של אביה ז?רִי?ן, אמן אשליות נודע, שנעלם במהלך מופע קסמים שערך מול תושבי הממלכה, אף על פי שנאסר עליה לעשות זאת בצו מלכותי.

תוך שהיא ממרה את פי המלכה ועוברת על החוקים, וזאת במטרה לחשוף את האמת ולהוציאה לאור, מתכננת אלאיה גם להתקרב אל הנסיך ?רק?, בו היא מאוהבת, על אף שהמלכה אסרה עליה להתקרב גם אליו. כך תרה אליאה אחר אביה במגילנדו ובירושלים, תוך שהיא חושפת יחד עם חבריה סודות, שקרים ופשעים ומגלה בתוכה עוצמות בלתי רגילות.

נפלאות - תעתועים 3 © ידיעות ספרים

מסע בעקבות שמי / רונית לוינשטיין-מלץ ובת שבע סדן
הספר האחרון בסדרת הנוער האהובה מסע "בעקבות שמי", שכתבה רונית לוינשטיין-מלץ ז"ל והושלם לאחר פטירתה על ידי הסופרת בת שבע סדן בעזרת החומרים שהשאירה רונית. הספר הינו סיפור אנושי, מרגש וקולח על ילד בשם אלירז שיוצא למסע של גילוי עצמי ומשפחתי בעקבות משימה שהוא מקבל לחופש; לקרוא ספר מסדרת ספרי "מסע בעקבות שמי" של הסופרת רונית לוינשטיין-מלץ ולכתוב בעקבותיו עבודה על שמו שלו.

מסע בעקבות שמי© ידיעות ספרים

המסע לאתיופיה - בעקבות ביתא ישראל / יוסף ורותי טורצקי
ספר ראשון בסדרת קומיקס ייחודית ופורצת דרך על עולמם של יהודי אתיופיה. החוקר יוסף הלוי יוצא למשימה נועזת: לפגוש את הקהילה היהודית באתיופיה הרחוקה. תוך כדי מסעו, נחשף יוסף למסורת נפלאה, מנהגים עתיקים ואנשים מיוחדים המתגלים לעיניו ולעיני הקוראים. מדובר בסיפור ההיסטורי של קהילת ביתא ישראל אשר מתעורר לחיים חדשים בתור קומיקס מרתק, צבעוני, חדשני ומרענן שכתב חיים אקשטיין ואייר אלחנן בן ארי.

© ידיעות ספרים

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מרגש: כרמית גלבוע על הספר שנכתב מתוך אג'נדה
• Thank U, Next: הסלבס שיוותרו על חג השבועות
• יש ביקוש - אין המשך: הסכסוך שהוריד את "אילת" מהמסך

תרומת חברי הקבוצה לא הסתכמה רק במתן רעיונות לסופרת, או בחידוד ביטויים השגורים בפי הדור הצעיר, אלא באה לידי ביטוי אפילו באיור כריכת הספר. "המאיירת שלחה אליי את האיור לכריכה ואני שלחתי את האיור לילדים שבקבוצה", מספרת אביב, "הם נותנים הערות שונות ואני מעבירה למאיירת, היא מתקנת ואני שוב שולחת לילדים, עד שיש הסכמה של כולנו".

ב־25 השנים האחרונות כתבה אביב את הסדרות "חברות כוח המוח" (25 ספרים), "יד הפלא", "מסע מצמרר", ו"כוח הלב". "ויראלי" הוא הספר ה־13 בסדרה המצליחה "יד הפלא". "המטרה שהצבתי לעצמי מהתחלה הייתה לכתוב ספרים וסדרות שיעשו לילדים טוב", היא מסבירה. "כך, למשל, 'חבורת כוח המוח' נותנת טיפים לניהול קונפליקטים נכון בעזרת המוח ולא הכוח. זו בעצם סדרה נגד אלימות".

© fotolia

הרצון בקשר עם הקוראים הצעירים קיים אצל אביב עוד מתחילת הדרך. "בעידן ההוא פירסמתי בסוף כל ספר את כתובת הדואר שלי, ואחר כך את כתובת המייל שלי. קיבלתי מאות מכתבים מילדים ששיתפו אותי בדברים שקרו להם וביקשו להשתתף בספרים. עכשיו זו קבוצת ווטסאפ שבה כולנו חברים ותורמים זה לזה".

אביב מנפקת דוגמה נוספת מהספר האחרון שאת כתיבתו השלימה לאחרונה. "בספר הזה יצאו לי 15 אלף מילים, ורציתי לרדת ל־14 אלף. שאלתי את הילדים בקבוצה איזה קטע לדעתם עליי לקצר או להוריד, והם ענו לי".

איתמר, הדמות המרכזית בספר, נכתב בהשראת עומר מימון (11) מכפר יונה, אחד מחברי הקבוצה. "אנחנו עוזרים לזוהר כי לנו הילדים יש את הצד שלנו ומה שאנחנו רואים בעולם", מספר עומר, "היא מתייעצת איתנו הרבה, שואלת על הצד שלנו, מה הילדים אוהבים, ואפילו איך רושמים שם של משחק מחשב מסוים או איזה זמר הילדים מעדיפים".

• מרגש: כרמית גלבוע על הספר שנכתב מתוך אג'נדה
• Thank U, Next: הסלבס שיוותרו על חג השבועות
• יש ביקוש - אין המשך: הסכסוך שהוריד את "אילת" מהמסך

פתח דבר

בעוד שבוע בדיוק יתלו אותי.

אני אעלה לגרדום למען חבריי, למען משפחתי, ויותר מכול למען האהבה. המחשבה הזאת מספקת נחמה קטנה להפליא כשאני מדמיינת את לולאת החבל המתהדקת סביב צווארי, את כפות רגליי שמחפשות קרקע מוצקה, את הרגליים שלי שבועטות... מרקדות באוויר.

הבוקר עדיין לא ידעתי שום דבר. הבוקר הסתובבתי בק?מיק-ק?ן, שאפתי ריח נקניקיות וזיעה ובושם, נהניתי מהתחפושות הססגוניות, מהבזקי המצלמות, מהתופים והכינורות. ואתמול הייתי בבית-הספר, נלחצתי מאיזו מצגת מטופשת בספרות וייחלתי להיות בעולם אחר.

היזהרו במשאלותיכם, כי לפעמים המציאות ממש מבאסת.

כריכת הספר: הפאנדום ©הוצאת אגם

פרק 1

אני מתחילה לקום, קולטת שהחצאית הארוכה שלי נדבקה לירכיים ומקלפת בחשאי את בד הכותנה מהעור שלי.

"תראי להם מה זה," קייטי לוחשת לי.

אני לא עונה. למה התנדבתי להעביר את המצגת המטופשת הזאת? דיבור בפני קהל: לא הצד החזק שלי. בואו נודה באמת: כל דבר בפני קהל: לא הצד החזק שלי.

"תתחילי ברגע שאת מוכנה, וַיולט," מיס תומפסון אומרת.

אני מושכת בבד משיכה אחת אחרונה ועושה את דרכי אל חזית הכיתה. פתאום אני מרגישה קטנה מאוד, כאילו העיניים של כלהתלמידים בכיתה ירו לעברי קרני כיווץ. או כאילו התכווצתי בכביסה. זה מצחיק אותי – אז עכשיו אני נראית מטורפת ולאסתם לחוצה.

מיס תומפסון מחייכת אלי מאחורי השולחן המתפרק שלה."בבקשה, ויולט, ספרי לנו על הספר האהוב עלייך, שהוא..."

"'מחול הגרדומים', מאת סאלי קינג," אני עונה.

אנקה קבוצתית מהבנים בשורה האחרונה. אבל הם רק מעמידים פנים. אני ראיתי אותם בקולנוע לפני פחות משנה כשיצא הסרט המבוסס על הספר, ועד כמה שזכור לי כולם יצאו מהאולם עםעיניים אדומות במידה חשודה.

אני נושמת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר.

"לפני שנים רבות חי גזע אשר כונה בני-האנוש. בני-האנוש היו חכמים ושאפתנים אבל גם חמדנים, והחמדנות שלהם התבטאה באובססיביות גדלה והולכת להשיג שלמות – שלמות של הגוף, של המחשבה ושל החיים. לקראת סוף המאה העשרים ואחת, האובססיביות הזאת הובילה לגל ראשון של בני-אנוש מושבחים גנטית."

אני עושה הפסקה לצורך הגברת הרושם ומעיפה מבט בכיתה. קיוויתי שהם יסתכלו עלי מרותקים, בעיניים פעורות, אבל הם נראים חצי ישנים.

"וכך נוצרו הרמים: ראשי תיבות של 'ראשונים ומושבחים'. גבוהים, חזקים, יפים, מנת משכל מעל 130 . בתוך זמן קצר הרמים עברו לאזורים כפריים יפהפיים המכונים 'נאות הדשא', מקומות נקיים מפשיעה וממחלות."

אני מעבירה משקל מרגל לרגל, מסיטה את השיער מהעיניים ומנסה לדחוק את המחשבה שאני עושה מעצמי צחוק נוראי אל חלק חשוך וחסר שימוש במוח שלי.

"אבל מה עם בני-האנוש שלא הושבחו גנטית? גברים ונשים רגילים כמוכם וכמוני? הם כונו 'דַלים גנטית', או פשוט דלים. הם הורשו לגוררק בערים העתיקות – לונדון, מנצ'סטר, פריז, מוסקבה – שהיו מלאות פשיעה ומחלות. הם נכלאו מאחורי קילומטרים רבים של חומות שהתפתלו סביב כל עיר והוכנעו בהפגזות. רק הדלים החזקים והמוכשרים ביותר הורשו להיכנס לנאות הדשא, לשרת שם את הרמים כעבדים.

"המונח בן-אנוש נעלם משפת הדיבור... נאסר לשימוש.

"היו רק רמים ודלים–"

"אז אני דל," ריאן ?ֶל קוטע אותי מקצה הכיתה. "זה מה שאת אומרת?"

אה, נהדר. בדיוק מה שאני צריכה – הפרעה מהקהל. הלוואי שהייתי מעזה לומר לו שאין ספק שהוא יודע את זה, אחרי שישב שעתיים מול הסרט עם טישו צמוד לאף.

"שתוק, ?ֶל-בלטה," קייטי אומרת. הקארֶה הג'ינג'י שלה מצליף בקשת מושלמת כשהיא מסתובבת אליו. אני לא רואה את הפנים שלה, אבל אני יודעת שהיא נועצת בו את המבט ההוא שלה, מצמצמת את עיניה הירוקות וקופצת שפתיים.

"אני מה-זה לא דל," ריאן אומר.

קייטי פולטת קול משונה, משהו בין צחוק לשיעול.

המצח של מיס תומפסון מתקמט. "אני חושבת שמה שוויולט מנסה לומר זה שכולנו דלים, ריאן. אלא אם כן אתה אדם-על מהעתיד, ואני מתקשה להאמין בזה."

תנשמי עמוק. תתעלמי מאובדן התחושה בשפתיים.

"כדי להבטיח את המשך השִעבוד של הדלים, הרמים התאספו כל שבוע בקולוסאומים גדולים לצפות בתלייה המונית של דלים, אירוע שנקרא 'מחול הגרדומים'. אבל היו דלים שסירבו להשלים עם גורלם, וכך צמחה קבוצת מורדים שהייתה נחושה בדעתה להחזיר לדלים אתז כויות היסוד שלהם. מנהיג המורדים נקרא תורְן."

אני עוברת על הניירות שלי ומוצאת את התמונה שלו. היא מתוך הסרט. מיס תומפסון לוקחת אותה מאצבעותיי המיוזעות ותולה אותה בנעץ על הקיר. התמונה של תורְן ממש לא עושה צדק עם העוצמה שלו, עם נחישותו. בגודל הזה הוא נראה כמו פיראט-שרירן-חובב-קשירות: הוא לבוש עור שחור מכף רגל ועד ראש ועוטה רטייה על פניו המחוטבות.

"תורְן גיבש תוכנית מתוחכמת להשיג סודות ממשלתיים של הרמים, וביקש משני המורדים הנאמנים ביותר שלו לגייס לשם כך דלה צעירה.

"הם גייסו את רוז."

רוז. גיבורת הסיפור. מלאת להט, נמהרת, אמיצה. אין יום שאני לא רוצה להיות היא. נכון לעכשיו, ככה אני בהשוואה אליה:

מלאת להט: הכינוי שלי הוא ויולט הבתולה.

נמהרת: תכננתי את המצגת הזאת במשך יומיים.

אמיצה: הפנים שלי מתחילות להזיע.

למעשה, הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא עור חיוור וטעם בבנים.

אני מהנהנת אל מיס תומפסון, והיא ניגשת להפעיל את המצגת שלי. על הלוח מוקרן סרטון מי?טי?ב – סצנת הפתיחה של הסרט. המצלמה מתמקדת ברוז שמטפסת על חומת האבן של הקולוסאום. היא נראית מדהים, שערה הכהה הארוך גולש על גבה. היא מגיעה לראש החומה בליווי פרץ של נגינת כינורות.

התמונה עוברת אל הצופים בתוך הקולוסאום. קהל של רמים– וכל הפנים היפות הללו צמאות לדם של דלים. תשעה דלים שנידונו למוות מובלים אל במת עץ, וסביב הצוואר של כל אחד מהם נכרכת לולאת חבל. אני יודעת שבעוד כמה רגעים ישחררו אותם, ובכל זאת מרגישה צביטת חרדה בבטן. אני מעיפה מבט חטוף בחבריי לכיתה. הם מרוכזים בסרטון ונראים מודאגים. אני מחייכת חיוך קטן.

נשיא הרמים מופיע על מסך ענקי מאחורי הבמה ומציג את הפשעים לכאורה של הדלים הנידונים למוות: גנֵבה, אונס, רצח. המצלמה חוזרת אל רוז, ששערה הסתור מהרוח מיטלטל מול עיניה. היא יודעת שהדלים הנידונים למוות אינם אשמים אלא בעוני וברעב. היא שולפת רימון מחגורתה, מקרבת אותו אל שפתיה ואז משליכה אותו מעל להמון שמתחתיה.

הסרטון נקטע רגע לפני הפיצוץ.

אני מסתובבת בחזרה אל הכיתה, מעודדת מהעניין הפתאומי שלהם.

"הפיצוץ הסיח את דעתם של הרמים, וקבוצה של מורדים הצליחה להציל את הנידונים למוות מהגרדום. רוז חמקה במורד החומה ללאפגע, לאחר שהוכיחה את עצמה כמורדת.

"ואז תורְן שלח את רוז למשימה המסוכנת ביותר של המורדים עדאותו שלב: מבצע הַר?ֶר. היא הסתננה לאחוזת הרפר בלב נאות הדשא והעמידה פני שפחה של אדון הבית – ג'רמיהרפר, רם בכיר ורב-עוצמה. מהר מאוד רוז התיידדה עם הבן של ג'רמי, כדי לגלות מידע מסווג שלהרמים.

"הבן של ג'רמי היה רם בשם ויל?."

וילו. הסיבה העיקרית לכך שהייתי רוצה להיות רוז. ואף שהידיים שלי עדיין רועדות כי שאריות של אדרנלין עדיין זורמות לי בוורידים, אני מניפה את התמונה שלו כך שכל הכיתה תוכל לראות אותו. אני פשוט לא מסוגלת לשאת את המחשבה שנעץ ינקב חור בפנים המושלמות שלו. אני כבר בהיתי בפוסטר הזה שעות, חַרַתִּי בזיכרוני כל תו בפניו – עור הקרמל ועצמות הלחיים. אני שומעת כמה אנחות מכיוון הבנות וכמה שריקות התפעלות בצירוף צחקוקים. אני מחזירה את התמונה לערימת הדפים שלי בתחושת רכושנות פתאומית.

"ריגול ומערכת יחסים עם רם: שני פשעים שכל דל שייתפס בהם, עונשו מוות. אבל וילו היה טוב לב ויפהפה, ומהר מאוד רוז הבינה שמהשמאיים עליה יותר מכול הוא עוצמת הרגשות שלה כלפיו. היא לא הייתה מסוגלת לבגוד בו ולכן נמלטה מהאחוזה בלי לחשוף את זהותה האמיתית כמורדת. היא חזרה אל עיר הדלים והודיעה לתורְן שמבצע הרפר נכשל–"

"משעמם," ריאן אומר.

"ריאן, ברצינות," מיס תומפסון אומרת ברוגז. "מספיק עם ההפרעות, אתה בחטיבה העליונה עכשיו ואני מצפה ממך ליותר."היא מסתובבת אלי ומחייכת. "ואני חושבת שבדיוק הגענו לנקודת המפנה של העלילה, נכון, ויולט?"

אני מהנהנת. "רוז נמלטה מהאחוזה כדי להגן עליו, כי וילו היה חשוב לה יותר מהמורדים. היא בחרה באהבה."

"כן. דוגמה לאופן שבו רומנים מודרניים פופולריים עדיין מצייתים למבנה עלילה קלאסי... בבקשה, תמשיכי."

"וילו התחפש לדל וחצה את העיר בעקבות רוז, משתוקק לזכות בהבחזרה. אבל המורדים לכדו אותו, ובסופו של דבר נודע לו על התוכנית המקורית של רוז לבגוד בו. הוא שבוי, הלב שלו שבור, ונדמה שאבד הכל תקווה.

"אבל רוז אמרה לו שהיא אוהבת אותו באמת, ויחד הם נמלטו מהמורדים, נחושים בדעתם לבנות להם חיים חדשים יחד.

"אבל לא תמיד האהבה מנצחת.

"רשויות החוק של הרמים תפסו אותם ולקחו את רוז למחול הגרדומים, באשמת פיתוי נער רם תמים."

עוד סרטון מיוטיוב. רוז במחול הגרדומים, אבל הפעם היא עומדת על במת העץ בקולוסאום עם חבל מסביב לצוואר, וקהל הרמים קורא בקול למותה.

"עצרו!"וילו מזנק אל הבמה. "שמי וילוהרפר. ולדלה שאתם עומדים לתלות יש שם. קוראים לה רוז, והיא האדם האמיץ והטוב ביותר שהכרתי בחיי. לא חשוב אם היא דלה או רמה, היא בת-אנוש. היא לא פיתתה ולא ביצעה שום פשע. היא החברה הכי טובה שלי ואני אוהבאותה בכל ליבי." הוא מביט בפניה הנחושות. "אני אוהב אותך, רוז."

"גם אני אוהבת אותך," היא קוראת בתשובה.

אני יודעת מה עומד לקרות, ברור שאני יודעת, ובכל זאת אני מרגישה במשקל הדמעות על הריסים התחתונים שלי, בדחף העצום להכניס יד לתוך התמונה הדו-ממדית ולחתוך את החבל.

הדלת מתחת לרגליים של רוז נפתחת. גופה צונח ורגליה מתחבטות ובועטות, רוקדות את המחול האחרון שלה.

הסרטון מסתיים. כולם שותקים.

בסופו של דבר מיס תומפסון מפרה את הדממה. "איזה רגע משבר מושלם יצרה פה הסופרת. אבל ודאי יש התרה של העלילה, לא?"

אני מהנהנת ועוברת לדף האחרון ברשימות המקומטות שלי.

"וילו עִרסל בזרועותיו את גופה חסר החיים של רוז, והדמעות שלוצנחו על פניה. הוא נזף ברמים שאפשרו מעשי רצח בחסות המדינה והתחנן בפניהם שיצטרפו אליו. המחזה הטראגי נגע לליבם של הרמים, והם מוטטו את הגרדום.

"סוף-סוף נאסר לקיים את מחול הגרדומים.

"המוות של רוז הביא למהפכה.

"והרמים והדלים שוב קראו לעצמם בני-אנוש."

נדמה שהקירות סופגים את מילותיי האחרונות, ואיכשהו אני מצליחה לבלוע למרות שאין לי רוק בפה. שוב דממה. הלוואי שאליס הייתה כאן. היא הייתה קוראת קריאות הידד ומוחאת כפיים וצועקת "הדרן", וכולם היו מצטרפים אליה.

אני מסתכלת על קייטי לרגע. היא קורצת לי. לא בדיוק הפגנת התמיכה הפומבית שקיוויתי לה, אבל זה בכל זאת משפר את הרגשתי.

"תודה רבה, ויולט." מיס תומפסון מסתכלת עלי מעל לשולי המשקפיים שלה. "איזו מצגת נהדרת."

"תודה, רציתי לעשות צדק עם הספר."

מיס תומפסון מחייכת. "אפשר לראות, לפי הצבע שהשקעת בתיאור. אנחנו עוד נעשה ממך סופרת."

אני מסמיקה מתענוג. כתיבה הייתה תמיד הקטע של אליס, אני לא העזתי לנסות – עד היום. "תודה רבה, מיס תומפסון."

חנפנית. חרשנית. לחישות מקצה הכיתה.

אני חוזרת למקום שלי. קייטי דוחקת בי ולוחשת, "היה יופי." אבל אני עדיין שומעת את ריאן והחברים שלו מגחכים. חודי המילים שלהם מתעמעמים באוזניי והלחיים שלי שוב מתחילות להתלהט ולגרד, והדפים המעצבנים לא מפסיקים להידבק לי לידיים. רוז לא הייתה מתפרקת ככה. אני מניחה לשיער שלי לצנוח מול הפניםכמו מגן גלי וחשוך.

"אז בבקשה," מיס תומפסון אומרת. "שמענו את העלילות שלשלושה רומנים שונים מאוד, אבל ראינו שהמבנה של כולם דומה."

הפעמון מצלצל, בליווי גרירת ספרים ועטים ותיקים.

קייטי עוזרת לי לקלף את הנייר מידיי המיוזעות. "אלוהים, את ממש אוהבת את הספר הזה שלך."

"כן."

"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשדיברת על וילו."

"זה פשוט הפרצוף שלי."

היא מעפעפת. "אבל וילו היה טוב לב ויפהפה, ומהר מאוד ויולט– סליחה, התכוונתי רוז – הבינה שמה שמאיים עליה יותר מכול הוא עוצמת ההורמונים המשתוללים שלה." היא מכווצת שפתיים, והנמשים על האף שלה מתארכים.

"תסתמי." אני צוחקת. קייטי תמיד מצחיקה אותי. המתח מתפוגג מגופי וסוף-סוף אני מצליחה לדחוף את הדפים המתפוררים לתיק.קייטי עברה מליברפול ללונדון רק בקיץ שעבר, אז אני לא מכירה אותה הרבה זמן, אבל היה בינינו חיבור מיידי. יש לה הומור יבש והיא משתמשת בקללות קורעות כמו "מוח בטטה" או "שפיץ עקום",והיא מדברת במבטא ליברפול עדין ככה שהיא תמיד נשמעת עםשתי הרגליים על הקרקע – "מלח הארץ", אבא שלי קרא לה פעם. אבל היא נראית כמו מישהי מתוך רומן של ג'יין אוסטן, עם פני בובה ושיער ג'ינג'י בהיר... והיא מנגנת בצ'לו. אני משחקת באקס-בוקס.

"תתעלמי מבל-בלטה, הוא סתם דלוק עלייך," היא אומרת."כן, בטח. הוא נבוך כי אליס ואני תפסנו אותו מיילל בקולנוע בשנה שעברה."

היא מסיטה את הכיסא שלה לאחור. "אוי נו, את יודעת שאת נראית טוב."

אני צוחקת. "ממש. תראי אותי, אני מזיעה כמו חזיר אחרי תאונת דרכים."

"אז מה אם את לא מטר שמונים ובלונדינית כמו אנשים מסוימים."

היא מתכוונת לאליס. אני לא עונה. לא קל כשהחברה הכי טובה שלך נראית כמו דוגמנית. זרע קטן של קנאה נובט לי בחזה ואני שונאת את עצמי בגללו. אנחנו מצטרפות לנהר התלמידים במסדרון, שממהרים לחזור הביתה.

אני מחליפה נושא. "אני לא מאמינה שעוד לא קראת את 'מחולה גרדומים'. זה סוג של טקס התבגרות." הקול שלי נבלע בהמון ואני שוב מרגישה קטנה מאוד.

"טוב, אני כבר לא צריכה לקרוא. היית צריכה להסתובב עם אזהרת ספוילרים קבועה עלייך."

"אפילו לא ראית את הסרט."

"שוב. אזהרת ספוילרים."

אנחנו מפלסות דרך בקבוצה של תלמידות כיתה ט' שמשום מהלא יודעות שהן אמורות לפנות דרך לתלמידי החטיבה העליונה.

אני דורכת לתלמידה בלונדינית על הרגל, כאילו בטעות. "כן, אבל ראסל הורס." אני מדברת על ראסל ג'ונס, שמשחק את וילו בסרט.

"באמת? אף פעם לא הזכרת את זה. הנה אליס." הפה של קייטי עדיין מחייך, אבל החיוך נעלם לה לגמרי מהעיניים. כמוני, היא למדה לזהות שאליס מתקרבת לפי התגובה של אנשים אחרים. כל תלמיד מעיף אליה מבטים מעבר לכתף וכל תלמידה משתתקת והמצח שלה מתקמט.

ואכן, ההמון נקרע לשניים כמו ים סוף, אבל למשה שלנו יש רגליים ארוכות ושזופות שצועדות אלינו בצעדים גדולים. חיוך מאיר את הפנים האובליות המושלמות שלה. תמיד היה לה החיוך הזה, מאז שהכרתי אותה ביום הראשון שלנו בכיתה א' – חיוך שגורם לך לסלוח לה על זה שהיא כל כך יפה.

היא עוצרת באמצע המסדרון. היא יודעת שאף אחד לא ידחף אותה. "אז איך הלך?"

"כמו ערימת חרא על רגליים," אני אומרת.

קייטי טופחת לי על הגב. "לא נכון, היה מעולה."

"בטח, ערימת חרא מעולה על רגליים," אני עונה.

אליס מניפה את השיער הבהיר שלה מעבר לכתף. "אל תדאגי,וַי, ברור שהם לא מבינים את היופי של 'מחול הגרדומים' – חבורת ברברים." היא מעיפה אל קייטי מבט מלא משמעות.

"זה לא בדיוק שייקספיר," קייטי רוטנת.

אליס נאנחת. "הלוואי שהייתי בכיתה של תומפסון, אתם מקבלים שיעורי בית הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. מבנה עלילתי, באמת הייתי יכולה לתרום לזה." היא אוהבת להזכיר לנו שהיא כוכבת עולה בתחום הפאנפיקשן. היא כותבת חומר חדש שמבוסס על"מחול הגרדומים", עורכת שינויים בעלילה, משחקת עם הדמויות איך שבא לה. אירוני שהיא מרגישה צורך לעשות את זה כשבחיים האמיתיים היא כל כך מוצלחת בלגרום לאנשים לעשות מה שבאלה – אולי בכתיבה היא מלטשת את היכולת הזאת. אני כובשת שוב את זרע הקנאה הקטן.

"מיס תומפסון אמרה שוויולט יכולה להיות סופרת, נכון, וַי?"קייטי אומרת.

אליס מסתכלת עלי וקורצת בעין כחולה כמו דיו. "בולשיט. אין לך מספיק דמיון, את פשוט תכתבי את 'מחול הגרדומים' שוב ושוב."היא מחבקת את הכתף שלי בלחיצה. "וזה טוב, כמובן." ריח השיער שלה – פריחת דובדבן ולימונית – ממלא לי את האף. פתאום אני מרגישה מאוד מיוחדת, שאליס מחבקת אותי ככה בפומבי.

קייטי מעיפה מבט בשעון שלה. "תקשיבו, אני חייבת לזוז, יש לישיעור צ'לו בעוד חמש דקות, אבל נתראה מחר, כן?"

"קומיק-קון," אליס ואני אומרות יחד. אנחנו מחליפות מבט ומחייכות. אנחנו מחכות לזה חודשים. נזכה לפגוש שם את ראסל.וילו. הפה שלי שוב מתייבש, ורטט של התרגשות עובר לי בבטן בצירוף הרגשה כאילו שפשפתי את העור במרץ במגבת.

"אנחנו מתלבשות כדמויות מ'מחול הגרדומים', כן?" אליס אומרת.

"בטח, נֵייט מתכנן את התחפושת שלו כבר ימים שלמים," אני עונה. נייט הוא אחי הקטן והוא מת על "מחול הגרדומים", עוד יותר ממני אם זה אפשרי, ואימא התעקשה שהוא יבוא איתנו.המון תודה, אימא.

קייטי מתחילה להתרחק. "נתראה מחר, מעריצות," היא קוראת מעבר לכתף.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• The Story בהגשת נבו עמרני: עומר חזן במלחמת מים
• Thank U, Next: הסלבס שיוותרו על חג השבועות
• יש ביקוש - אין המשך: הסכסוך שהוריד את "אילת" מהמסך

• הדייט המושלם: האם נואה סנטינאו כבר לא רווק?
• אירוע לשבוע: ההופעות המיוחדות ליום העצמאות
• נינג'ה ישראל מקבלת גרסה צעירה בערוץ הילדים

 פרק 1

ג'רי זרקה את הספר על הקיר, והוא נחבט ונפל לרצפה. היא רצתה לקום מהמיטה אבל חשבה שזו פעולה מוגזמת בשביל ספר משעמם.

"לא התכוונתי לפגוע בך," ג'רי נפנפה לו, "כיוונתי לשולחן אבל מהזווית שאני שוכבת מישהו היה צריך לשלם מחיר.

"יופי, את מדברת לספר," היא אמרה לעצמה בקול. "תראי לאן הגעת."

ג'רי ניסתה לקרוא עוד פרק בספר על איזה זקן שלא הפסיק להתבכיין שהוא מתגעגע למזרח, או למערב, היא לא זכרה. אם תום הייתה עונה לה, היא הייתה מסבירה לג'רי בקיצור מה הבעיה שלו ושניהם היו מרוצים, הסופר וג'רי. אבל תום נעלמה. לא עונה, לא פותחת הודעות בוואטסאפ. לג'רי אין מושג מה עובר עליה. היא ניסתה לקרוא את הפרק השני בספר ושוב זרקה אותו, רק שהפעם הוא נחת על הכיסא. לפחות את מתקדמת במשהו, חשבה ג'רי לעצמה. היא לא סובלת שיעורי ספרות, היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראה ספר, אולי בכיתה ד' או ה' היא ניסתה לקרוא ספר או שניים מהספרייה הענקית בחדר של תום ונשברה. כבר בפרק השלישי הדמויות הגיעו למסקנות דרמטיות לגבי חייהן. כמה ייסורים ובכי היו בספרי ההתבגרות המייגעים של תום, הדמויות דיברו אל עצמן – "אני ילדה אבל מרגישה אישה קטנה – מותר לי לבכות – יש חוזקות בחולשות, בלה בלה."

היא חייבת עזרה עם שיעורי הבית. ג'רי נזכרה שאחותה אלכס סיפרה לה פעם שיש באינסטגרם קבוצות של קוראים שמשתפים אחד את השני בספרים שהם קוראים, או משהו כזה. כמה קיטש אלכס קוראת. לאלכס היה מדף שלם של ספרים שכולם נראו לג'רי אותו הדבר – אחד מהם נקרא 'המושלמת', הראשון בסדרה שמילאה חצי מדף. היא באמת מאמינה שאלה הם החיים? שיום אחד יבוא בחור יפה, חכם, רגיש וקשוח ויציל אותה מחייה האומללים, כמו שקרה לטארה, או טיירי, בספר 'המושלמת'? זה בכל אופן מה שהיה כתוב בגב הספר. ג'רי דמיינה את אלכס בשמלה עם מחטב שמכניס לה את הבטן, הלבלב והריאות, רוקדת עם הרווק היפה, הוא מעיף אותה באוויר, היא נוחתת על הרצפה מכובד שמלת הקצפת בעלת אלף השכבות. היפה יציל אותה, כי הוא גם רופא וגם אחד שיודע לעשות החייאה באמצע רחבת הריקודים בלי מכשור רפואי.

ג'רי ניסתה לדמיין את עצמה קדה קידה, מרימה את ראשה ורוקדת עם הרווק שלה, אבל הדמיון לא עשה את העבודה – היא לא הצליחה להרגיש שהיא טיירי או טארה. שטויות. וקצת חבל. היא לא הייתה מתנגדת להיות במקום אחר. לפעמים.

תום שכבה במיטתה וחשבה על מה שקרה בהפסקת הצהריים. היא החליטה לחפש את נעמי בשטח בית-הספר. הימים החמים של תחילת חודש נובמבר סירבו להפנים שעכשיו צריך להגיע החורף והיא לא הפסיקה להזיע. תום תכננה להיכנס לשירותים ולשטוף את הפנים ואז היא ראתה אותה. נעמי ישבה צמודה למאור, החבר שלה, בפינה מוצלת בדשא. היא שזרה לדולפין צמות דקות ודולפין הסתכלה במראה וחייכה, קארין הראתה למאור משהו בסלולארי שלה ושניהם צחקו, יואב ניסה להציץ בסרטון וידו נחה על כתפיה של קארין. תום הרגישה צביטה. לא, זה היה כאב חד. היא לא הבינה למה, הם הרי חברים ובכל יום הם נמצאים ביחד, ועדיין, היא רצתה לבכות. מה היא חשבה לעצמה? מה היא קיוותה שיקרה? שנעמי תזמין אותה לשבת איתם? היא לעולם לא תהיה אחת מהם.

הקלדת books_fan_il הציגה לג'רי שלל אופציות של קבוצות באינסטגרם של אוהבי ספרים, כותבי סיפורים, הגרלות של ספרים, המלצות על ספרים. היא עברה מקבוצה אחת לאחרת ונאנחה. השיחות ביניהם נראו לה כמו ג'יבריש, הם חיים ביקום אחר, היא חשבה, כמה אפשר לדון בספר אחד? היא נכנסה לקבוצה שמעריצה סדרת ספרים בשם 'ההולכים' והדרמה שם הייתה בשיאה, אחת הדמויות מתה. היא חשבה על כינוי, הקלידה mouse2017 וביקשה עזרה עם הספר שהיא קוראת ללימודים. תוך כמה שניות היא קיבלה תגובה ממנהל הקבוצה שזה לא המקום לקבל תקצירים לשיעורי הבית. ג'רי ביקשה שיפנה אותה לקבוצה המתאימה, הוא ענה לה שתעשה שיעורי בית בעצמה, היא ענתה לו שהוא חוצפן חסר חיים ושהיא שמחה שהוגו מת. גם ככה הוא היה מטומטם. מישהו בשם 13 noam_harel כתב שגם הוא לא אהב את הוגו, רק חבל שאין הוגו בסיפור.

מה יש לקבוצה הזאת? חשבה ג'רי, הם לא מחוברים, חיים ביקום מקביל. היא התפתתה לענות ל-13 noam_harel שהיא ראתה את רוח הרפאים של הוגו, ולפני שהספיקה הוא כתב לה שגם הוא סובל מלימודי ספרות ושאין קשר בין מה שלומדים בבית-הספר לספרים שהוא קורא. "עכברה עצבנית שכמוך," הוא כתב והוסיף ליד אייקון של עכבר. ג'רי צחקה.

© הוצאת כתר ספרים

פרק 2

הסלולארי של תום צלצל, היא הייתה בטוחה שג'רי רוצה עזרה בשיעורי הבית ולא היה לה חשק. היא לא רצתה לעזור לה, לא רצתה לעשות שיעורי בית, לא רצתה לדבר. בצלצול הרביעי היא התעצבנה, רצתה לצעוק עליה שתניח לה, אך לפני שהספיקה להוציא מילה מהפה נשמע קול נסער מהצד השני.

"תום?"

"נעמי?"

"אני למטה, את יכולה לרדת?"

"נעמי?" תום הייתה בטוחה שהיא לא שומעת טוב.

"כן."

"נעמי מהכיתה?" תום לא האמינה.

"תום, את רוצה שאני אצלם את עצמי בסלפי ואשלח לך למטרות זיהוי?" הקול הנסער נרגע מעט.

"אני באה," ענתה תום. היא סגרה את הסלולארי ולקחה במהירות את המפתחות שלה, ומרוב בלבול רצה במדרגות. בקומה השלישית היא חשבה שיותר מהיר וקל לרדת מהקומה החמישית במעלית, במיוחד כשאת ממהרת וחם, אבל היא המשיכה לרוץ.היא הגיעה חסרת נשימה למבואה של הבניין, שם עמדה נעמי. עיניה היו אדומות.

"את בסדר?" תום בקושי הצליחה לדבר, היא ניסתה להסדיר את נשימתה.

"את בסדר?" נעמי ניסתה לחייך.

"כן, למה לא?" תום תפסה את מותניה בידיה ומלמלה, "הצלעות שלי, הצלעות שלי." היא רצתה לשבת.

"את אדומה, בקושי נושמת ולובשת פיג'מה עם ציור של חרק."

"זה פרפר."

"קנית את הבגדים האלה בשוק?" נעמי עיוותה את פניה.

"לא," תום נעלבה בשם הפרפר שפעם היה ורוד ויפה ולאחר יותר מדי כביסות הוא נראה כמו גולם.

"לא משנה, בואי נעמיד פנים שלא ראיתי את מה שאת לובשת," ענתה נעמי. "אני חייבת לדבר איתך, איפה נוכל לדבר בפרטיות?" היא משכה באפה ותום הציעה שישבו על הספסל בחוץ. נעמי הלכה לידה, טישו מקומט היה מקופל בידה. תום הביטה בה, שערה היה מעט מבולגן, לפי העיניים הנפוחות נראה שהיא בכתה כמה שעות. תום רצתה לשלוח את היד, לגעת בכתפה, להציע נחמה, והיד נשארה צמודה לגופה. היא פחדה שנעמי תירתע ותתרחק ממנה, וגם מילים לא היו לתום. אז הן שתקו.

לאחר כמה דקות הן התיישבו על ספסל קטן, ונעמי התחילה לבכות. "אני לבד, תום. אני לבד." תום מצאה בכיס מכנסיה טישו במצב טוב, אבל לפני שהספיקה להושיט אותו פתחה נעמי את התיק הקטן שלה, הוציאה משם תיק איפור ושלפה מגבונים יוקרתיים לעיניים רגישות במיוחד. היא ניגבה את פניה ומלמלה שמחר היא תגיע לבית-הספר עם עיניים נפוחות וכולם ידעו שהיא בכתה.

"את יכולה לשים תיונים על העיניים," אמרה תום.

"את רצינית?"

"יש תה צמחים ש—"

"תודה. בענייני יופי יש לי את בתנאי בלו."

"מי?"

"היוטיוברית הכי מדהימה בתחום האיפור והאופנה."

"מאיפה היא בעולם?" שאלה תום.

"בעולם?" גיחכה נעמי, "היא גרה בחולון."

"אה, בגלל השם שלה חשבתי ש—"

"קוראים לה בטי בלומברג אבל זה השם שלה כיוטיוברית. היא בת חמש-עשרה וכבר שנים שהיא בתחום. לא משנה, בכל אופן, תום, אני בבעיה." נעמי סגרה את תיק האיפור והביטה אל רצפת הבטון.

"אני מרגישה שאני לבד בעולם," אמרה נעמי ועדיין לא הביטה בתום, "אני קצת מבינה את מה שהרגשת, כלומר לא עושים עליי חרם, אני מאוד מקובלת בכיתה," המשיכה נעמי, "אבל נדמה לי שאף אחד לא ממש מבין אותי. את יודעת למה אני מתכוונת?" היא הרימה את מבטה והסתכלה בתום.

"בטח," ענתה לה תום, ואצבעותיה לפתו את ידה של נעמי. "יש לי הורים שאוהבים אותי וחברה הכי טובה שאפשר לבקש, ועדיין לפעמים אני מרגישה אבודה, ושאני לא יכולה להסביר להם את מה שאני באמת מרגישה. או שאני לא רוצה להסביר."

"בדיוק," אמרה נעמי והידקה את אחיזתה בידה של תום. "יש לי חברות בכיתה וחברות מהיסודי, ואת מאור, וההורים שלי די בסדר, חוץ מהעניין עם אבא שלי. הוא הרי לא מרשה לי לצאת עם בנים," היא שוב השפילה מבט, "טוב זה לא רק עניין הבנים. הוא מאוד קשה איתי. אני בת יחידה וההורים שלי מצפים ממני להיות מושלמת." נעמי יישרה את גווה, מתחה את שמלתה ויישרה כיווצים שלא קיימים. "הם הביאו ילדה אחת לעולם והיא אמורה להיות כמו שלושה ילדים, חכמה, יפה, חרוצה, ואם אהיה רופאה כמו אבא שלי זה בכלל יהיה נהדר אלא אם כן אמצא מקצוע חלופי כמו חוקרת מוח למשל," היא גיחכה. "שטויות, לא?"

"אבא שלך מזכיר את אימא שלי," ענתה תום וחשבה על אימא שלה שבטח הייתה מרוצה מבת כמו נעמי, יפה ורזה, חכמה ובולטת. עם בת כמו נעמי היא לא הייתה צריכה להיות מודאגת מעניינים כמו חרם ומשקל. "אימא שלי מאוכזבת ממני," אמרה תום, "לפעמים נדמה לי שהיא לא אוהבת אותי." עכשיו היה תורה של תום להשפיל מבט, היא אף פעם לא דיברה בחופשיות עם מישהו חוץ מג'רי והרגישה גדולה ושמנה בתוך הפיג'מה המכוערת שלה. תום רצתה לשתוק אבל מגע ידיה החם של נעמי נעם לה.

"אימא שלי דואגת לי," המשיכה תום, "ואכפת לה ממני, אבל אני לא יודעת," תום סילקה עם כפכפיה יתוש שהתקרב לאזור הרגל שלה, "לפעמים נדמה לי שהיא יותר אוהבת את אחי, היא תמיד משוויצה כמה שהוא מוכשר ואיזה בן יפה נולד לה, ועכשיו עם הבעיות שיש לו בצבא היא לא כועסת עליו או מאשימה אותו, מבחינתה היא תגיע לרמטכ"ל אם צריך."

"הייתי שמחה שיהיו לי אח או אחות, שייקחו ממני את תשומת הלב," אמרה נעמי. "החברות שלי מקנאות בי, הן חושבות שאני מפונקת ומקבלת כל מה שאני רוצה, וזה נכון, כלומר, לא רע לי, אבל הן לא מבינות איזה לחץ וציפיות יש ממני. מאור, לעומתן," היא עצרה ושוב יישרה את השמלה שלה, "הוא מבין, היחיד, הראשון, אבל הוא גם כועס שהוא צריך להיות סוד ואני מפחדת שהוא יעזוב אותי." תום רצתה להגיד לה שאם הוא באמת אוהב אותה הוא לא ילך אבל מה היא מבינה בבנים ובאהבה. היה אחד שנישק וברח והיא עדיין חושבת עליו. והיואב הזה בטח לא זוכר שפעם הם יצאו ופעם הוא חשב שהיא קצת מיוחדת, או שלא חשב בכלל, אז היא שתקה וניסתה לחשוב מה כדאי לה לומר לפני שנעמי תתחרט שהיא באה אליה. היא הביטה בנעמי שעדיין בהתה ברצפה. "את יכולה לדבר איתי, אני לא יכולה לייעץ בקשר למאור אבל אני מכירה את הימים האלה שאת לא מוצאת את עצמך, לא מצליחה לישון, פותחת את הטלוויזיה וסוגרת, לוקחת את הסלולארי ומטעינה אותו למרות שהסוללה מראה תשעים ותשע אחוזים, רוצה לאכול ולא רעבה, רעבה ואוכלת—"

"תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה," עיניה הכחולות של נעמי נצצו והפעם מהתרגשות, "חוץ מהקטע של לזלול, את יודעת שזה לא פתרון לאכול בכל פעם שקשה? אני למשל רצה, זה גם משחרר עצבים וגם בריא."

"את צודקת," מלמלה תום ורצתה לציין בפניה שלפני כמה דקות היא רצה במהירות במדרגות. נעמי הסתכלה בסלולארי שלה ואמרה שהיא צריכה ללכת. שתיהן נעמדו ונעמי סידרה את שערה וביקשה מתום לשמור את השיחה ביניהן בסוד.

"ברור," ענתה לה תום, ונעמי לחשה, "תודה," והחלה לצעוד לכיוון תחנת האוטובוס. תום עמדה במקומה וראתה את נעמי הולכת באיטיות, מסבה את ראשה לאחור ומחייכת אליה.

מתוך "החיים שבחרתי" מאת נועה רום, בהוצאת "כתר ספרים".

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• חלום שמתגשם: זאק אפרון חוזר ל"היי סקול מיוזיקל"
• הצביעו: אילו כוכבים חדשים תרצו לראות בפסטיגל הבא?
• הצביעו: את מי תרצו לראות שוב בפסטיגל הקרוב?

ריק ריירדן

זה התחיל בסדרת הספרים האהובה "פרסי ג'קסון", והתרחב לכמעט חמש סדרות נוספות שמראות לנו עוד המון צדדים מעולם המיתולוגיות, האמונות הישנות וההיסטוריה. ריק ריירדן, עם הכתיבה הזורמת, המצחיקה והקלילה שלו, כובש אותנו שוב ושוב ומשתדל לשלב את בן טיפוחיו, פרסי ג'קסון, בכל ספר שהוא מוציא. ריירדן הוא ללא ספק אחד מהסופרים הכי טובים שהאנושות הביאה לנו.

© הוצאת גרף צעיר

ג'יי. קיי. רולינג

איך אפשר לעשות רשימה שכזאת מבלי להזכיר את ג'יי. קיי. רולינג בתוכה? עברו על האישה המדהימה הזו חיים לא פשוטים לפני שהיא הביאה אלינו את סדרת "הארי פוטר" המצליחה; לאחר שהתחתנה וילדה, היא התרגשה והפכה לאם חד הורית מובטלת. הסופרת נדחתה שוב ושוב ע"י ההוצאות לאור, עד שזכתה לתהילה המגיעה לה. כיום "הארי פוטר" הוא הספר הנמכר בעולם, אחרי התנ"ך. חוץ מסדרת הספרים המצליחה, רולינג כתבה עוד כמה ספרים, וביניהם סדרה קצרצרה בשם "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", שזכתה להרבה אהדה ואף לאחרונה גם לעיבוד קולנועי.

© הוצאת ידיעות אחרונות

סי. ג'יי. דוהרטי

הסופרת המוכשרת, סי. ג'יי. דוהרטי (לשעבר חוקרת פלילים), הביאה לנו את אחת הסדרות הפופולאריות בישראל - "תיכון לילה". אולי לא ידעתם, אבל היא כתבה עוד סדרה בנוסף בשם -"האש הסודית", שנכתבה בשיתוף עם קרינה רוזנפלד - סופרת צרפתייה. סדרת "תיכון לילה", הטומנת בחובה חמישה ספרי מתח מעולים, תרתק אתכם בכל דף וכמובן שאלי וקרטר, הפאוור קאפל המושלם של הספר, יגרום לכם להתאהב בהם וישאיר אתכם צמאים לעוד. הסופרת מנגישה את הספרים לנוער וסדרת הספרים הזו מגוללת את סיפורו של בית ספר לא שגרתי עם דמות ראשית שפשוט כיף לאהוב. מומלץ!

© הוצאת עליית הגג ומשכל

קיארה קאס

השם הזה הוא אחד השמות הכי חמים זה כמה שנים בעולם הסיפורת לנוער. היא הביאה אלינו כל כך הרבה ספרים פשוט כיפיים, שחובה על כל נערה בישראל לקרוא אותם כמו: סדרת "המועמדת" המצליחה, "בת הים" שלאחרונה קיבלה תרגום עברי וגם "עד עצם היום הזה" (הספר, לא הסדרה) שממש עכשיו נמצאים בחנויות הספרים. ב"עד עצם היום הזה" תוכלו לקרוא על נקודות מבט שלא בטוח חשבתם עליהן, של כמה דמויות וסיפורים מהעלילה המקורית של "המועמדת". הספרים של קאס זכו לאהדה רבה בעולם, וכמעט ואין תולעת ספרים שלא הספיקה עדיין לסיים את כולם.

© הוצאת ידיעות ספרים

קסנדרה קלייר

אם אתם צופים אדוקים של "נטפליקס" או חובבי סדרות פנטזיה, בטוח יצא לכם להיתקל בסדרה "ציידי הצללים". הסדרה המדהימה הזו שעוד מעט נגמרת (תדמיינו אותנו בוכים עם דלי של גלידה ומלא טישו) מבוססת על סדרת ספרים פשוט מקסימה - "בני הנפילים". קלייר עושה עבודה מטורפת בספריה, שוברת ומאחה לנו את הלב כל פעם מחדש וגורמת לנו לריגוש הכי גדול שאנחנו יכולים לקבל מספר. זכינו לעוד כמה ספרים ממנה, כמו סדרת "מכשירי התופת" ו"מיומנויות אפלות", אשר עוסקות באותו עולם של ציידי הצללים, הערפדים, פיות הסילי והשדים. ל"בני הנפילים" שישה ספרים, חמישה שתורגמו לעברית (הוצאות ספרים יקרות, נשמח שתזדרזו בתהליך הארוך והמייגע שלכם לתרגם לנו את השישי). 

© הוצאת גרף

ורוניקה רות

בואו נחזיר אתכם כמה שנים אחורה, כשסדרת "מפוצלים" צברה תאוצה והספרים (והסרטים) הפכו לדבר החם בעולם. ורוניקה רות היא האחראית לכל זה, והיא גם אותה סופרת שהביאה אלינו את נקודת מבטו של פור. הספר "פור" מראה לנו צדדים שלא ידענו שקיימים בדמות האהובה, עם הסיפור המרתק שלו לפני שפגש את טריס והשאר היסטוריה.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

סוזן קולינס

עוד טרילוגיית חובה לכל תולעת ספרים מתבגרת היא ללא ספק - "משחקי הרעב". הספרים וגם הסרטים הם הצלחה מסחררת עד היום, כמה שנים אחרי, וקולינס הביאה לנו עוד כמה ספרים שימלאו את החסר - סדרה בשם "עולמטה", אותה כתבה לפני משחקי הרעב, וגם הם לגמרי שווים קריאה. קולינס, עם הכתיבה המרתקת שלה והרעיונות הפשוט מדהימים, לגמרי תדביק אתכם אל הספרים וגם אל מסך הטלוויזיה - כי לאחר קריאת הספרים תמיד מגיעה הצפייה בסרט, לא?

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

מצאנו את האיש האחראי ללב השבור לרסיסים שלנו, בסוף הספר השלישי של טרילוגיית "הרץ במבוך" המרתקת. ג'יימס דשנר כתב את הטרילוגיה המוכרת שקיבלה הערצה רבה בעולם ועיבודים לסרטים בכיכובו של דילן אובראיין הכובש. לדשנר עוד כמה ספרים, ביניהם "טבעת הנצח" ו"צופן המגפה" - אשר גם הוא מעולם "הרץ במבוך", ומספר את סיפורם של הילדים לפני שהגיעו לקרחת המבוך. מומלץ במיוחד לכל חובבי הדרמה, מדע בדיוני ומתח. 

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

מורגן רודס

"נפילת הממלכות" היא בין סדרות הספרים האהובות והפופולאריות בארץ ובעולם והיא מתאימה לחובבי הפנטזיה, המתח, הדרמה ומה לא - והכול לנוער. שישה ספרים שיצליחו להדהים ולרגש אתכם, ולהרגיש כאילו אתם חיים בין הדמויות, נלחמים איתן, מתרגשים איתן - וברוח "משחקי הכס" לנוער. בונוס! יש סדרה בת, גם היא מאת רודס, "רוחות וגנבים", שלא תאכזב אתכם ותמשיך את ההנאה של "נפילת הממלכות".

© הוצאת קוראים

סטפני מאייר

נסיים את הרשימה עם האחת והיחידה, סטפני מאייר, שהביאה אלינו את - "הכימאים", "גוף מארח" ו"החיים השניים הקצרים של ברי טאנר". ספרים אלו הם רק חלק מהספרים המרתקים של מאייר המוכרת בעיקר בזכות יצירתה, "דמדומים", שכבשה את כולנו עם הרוח הערפדית ומקפיאת הדם בסיפור, אך גם המרגשת. אם אתם חובבי פנטזיה, ערפדים, דרמה ואפילו קצת אימה - "דמדומים" זה בול בשבילכם. תודו לנו אחר כך, ובינתיים רוצו לספרייה להשלים פערים.

© הוצאת פועלים-כתר

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• החלמה מהירה: ליאל אלי עברה תאונת דרכים
• זאין משתגע: ג'יג'י והאקס של סלינה ביחד?
• פול גז: קווין רובין לוהק לתפקיד ראשון בקולנוע

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן
הספר מגולל את סיפורו של אנתוני פרדיו, אשר איבד את ארוסתו ברציף הרכבת לפני שנים רבות. לאחר שנעלם התליון שנתנה לו ארוסתו במתנה, החליט אנתוני להקדיש את חייו לאיסוף חפצים אבודים; נוצה וכפתור, סיכת פרח וספל תה, ולשמור אותם לבעליהם. לכל חפץ שמצא, כתב אנתוני סיפור עדין ומיוחד, רגיש וחולף, על התבגרות ותשוקה, אומץ ויופי. כשפוגש אנתוני בלאורה, בחורה ביישנית וחסרת אומץ שכישלון נישואיה הקודמים הותיר אותה אבודה, הוא מחליט לעזור לה לאסוף את כל השברים שנותרו אחרי הפרידה הכואבת. אנתוני מזמין אותה לאחוזתו ואף ממנה אותה למנהלת משק הבית שלו. כשערב אחד מבין אנתוני כי ימיו ספורים, מחליט להטיל על לאורה משימה שבעיניה נראית כמעט בלתי אפשרית: להשיב את כל החפצים שאסף במהלך השנים חזרה לבעליהם.

© הוצאת עם עובד

שברים / רייצ'ל וייל
הספר עוקב אחר טר?לי, נערה ממוצעת הלומדת בכיתה ח', חטיבת הביניים, התקופה בה שום דבר לא חשוב יותר מחברים. יום אחד, כשטרולי מוזמנת לשבת בשולחן המקובלים, היא בקושי מאמינה למזלה הטוב; כולם נראים לה נחמדים כל כך, ובעיקר נחמדים זה לזה. אבל עד מהרה מבינה טרולי כי לא את כל האמת רואים מייד, וכך היא מסתבכת במערבולות של אי־הבנות, האשמות והאשמות נגד, ואפילו שקרים. כל זה קורה מתחת לפני השטח, במדיה החברתית, עולם שאי אפשר לברוח ממנו. סיפורה של טרולי מסופר מנקודת מבטיהם של שישה תלמידי כיתה ח', ארבע בנות ושני בנים, כשכל אחד מהם מקבל שברי נקודות מבט זה על חייו של זה; לפעמים הם בורחים זה מזה, לפעמים מבינים זה את זה, ולפעמים אפילו מתחברים זה עם זה.

© הוצאת עם עובד

המועמדת 6 : עד עצם היום הזה / קיארה קאס
אחרי ההצלחה המסחררת של סדרת "המועמדת", הכוללת בסה"כ חמישה ספרים, מגיע הספר האחרון בסדרה המכיל בחובו את כל הסיפורים שעדיין לא סופרו על מדינת איליאה ועל בית המלוכה שלה. הספר הינו סדרת סיפורים השופכים אור ופרטים נוספים על הגיבורות והגיבורים מהספרים הקודמים בסדרה, ומספרים את סיפורם; כמו סיפורו של הנסיך מקסון עוד לפני שהתאהב באמריקה סינגר, או אפילו הכיר אותה, את סיפורו של שומר הארמון אספן לג'ר ותהליך הבחירה מבעד לעיניו ואף את סיפורה של המועמדת שהתאהבה בבחור שאיננו הנסיך.

© הוצאת ידיעות ספרים

בית הספר לטוב ולרע 3 : הבאושר לעד האחרון / סומן צ'יינני
הספר השלישי בסדרת רבת המכר המצליחה, ממשיך את סיפורן של אגתה וסופי; שתי החברות הטובות אשר נחטפו לבית הספר המסתורי לַטוב ולַרע, בו עליהן ללמוד כיצד להפוך לגיבורי אגדות – טובים ורעים. הפעם, מוצאת את עצמה אגתה במקום מסתור יחד עם טדרוס, השניים מתחבאים בבית אמה שבבית הקברות ומנסים להתרגל לשגרת חייהם יחדיו. עד מהרה, נאלצים אגתה וטדרוס לברוח ולנוס על חייהם, כשמגלים שמשמר הכפר מאיים על חייהם ורוצה במותם. בינתיים, בבית הספר לרע החדש, סופי נענית לחיזוריו של מנהל בית הספר הצעיר ומנסה להתרגל לחייה כמלכת רע. אך כשאגתה וטדרוס חוזרים ליערות האינסופיים, הם מחליטים לנסות ולשכנע את סופי לשוב לצדו של טוב, ובכך להציל אותה מידי מנהל בית הספר המרושע. השניים נעזרים בליגת השלושה-עשר המסתורית, שחבריה הם גיבורי האגדות הקלאסיות שהזדקנו. בעיה אחת עומדת בדרכם – סופי לא בטוחה שהיא רוצה בכלל להינצל, אם משמעות הדבר שלא תוכל להיות עם אהובה האמיתי ולחוות את הבאושר לעד שלה.

הזאבים מאחוזת וילובי / ג'ואן אייקן
הספר מגולל את סיפורם של בני הזוג וילובי, אשר נאלצים לעזוב את אחוזתם המפוארת ולצאת למסע ארוך. על אף העובדה שבחוץ מסתובבות להקות רצחניות ואימתניות של זאבים, וחרף העובדה שהם משאירים באחוזה את בתם בוני הקטנה ואת בת דודתה סילביה – הם אינם דואגים. הם בטוחים שהאחוזה מצוידת היטב, ושעובדיה הנאמנים ידעו כיצד לשמור על בוני ועל סילביה. בהמשך מתגלה כי באחוזה נמצאת מפלצת מסוכנת לא פחות מלהקות הזאבים המפלצתיות אשר מסתובבות בחוץ; מיס סלייקרפ, קרובת משפחה של בני הזוג וילובי והאחראית הזמנית על הטירה בזמן מסעם המשותף, דואגת באופן אישי שהשניים לא יחזרו ממסעם, ואף מתכננת לפרטי פרטים מה יקרה ברגע שהדבר יתגלה לכולם. כך מוצאות את עצמן בוני וסילביה חסרות האונים בבית יתומים מחריד במיוחד כשאינן יודעות מה לעשות ומה יעלה בגורלן: גם אם יצליחו להימלט מבית היתומים הנורא, האם יצליחו להינצל מלהקות הזאבים האורבות בכל פינה?

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• רכילות בקטנה: המחליפים של נועה ומרגי
• בדרך למסך הגדול: שון מנדס יככב בסרט
• מביך: הסלבס שעבדו יחד לאחר הפרידה

"ביטחון עצמי מעניק לך את הכוח לעשות כל מה שאת רוצה."

על אף שהספר נוגע באחד הנושאים המדוברים והפופולאריים ביותר בגיל ההתבגרות, ומעסיק את כל בני הנוער (בנים ובנות גם יחד), הספר מיועד לנערות בלבד!

© הספר ״ביטחון עצמי - כל הסודות״ בהוצאת ידיעות ספרים

"כשאת מקשיבה לעצמך יותר מאשר לכל אחד אחר, את יכולה לשמוע את הביטחון העצמי שלך, את הקול הפנימי שלך, את ה'עצמי' המלא ביטחון שלך."

בין דפיו של הספר, ניתן למצוא בין היתר ציורים, שרבוטים ואיורי קומיקס קלילים ומשעשעים שהופכים את קריאתו למהנה וחווייתית, למרות שעוסק בנושאים "רציניים" שכמעט כל נערה (ואפילו נער!) מתמודדת ומתעמתת איתם במהלך גיל ההתבגרות ומעבר לו. הספר עוסק בנושאים כמו: דימוי גוף, בריונות ברשת, לחץ חברתי, שאיפה לשלמות, ביקורת עצמית, שמירה על נאמנות לעצמנו, לערכינו, לאומנותינו ועוד.

"לפעמים באמת צריך המון ביטחון עצמי כדי פשוט להיות מי שאת."

הספר מכיל בתוכו מקבץ של סיטואציות וסיפורים מחייהן של עשרות נערות, שנתבקשו לשתף את כותבות הספר בכל מה שעברו במהלך תהליך יצירת ובניית ביטחון עצמי. כותבות הספר השתמשו בסיפורים הללו כדוגמאות וכאמצעי להעברת המסר בספריהן החדש.

בספר ישנה התמקדות בסיפורן של שלוש נערות – קיילה, אימאני ואלכס, המכונות על ידי כותבות הספר כ"מדריכות הביטחון העצמי". לכל אורך הספר, מלוות אותנו שלוש הנערות הללו, כשבכל פעם נחשפים עוד ועוד פרטים מסיפורן האישי, ומתהליך יצירת הביטחון העצמי שעברו בעצמן. באמצעות שיתוף חוויותיהן, מחשבותיהן, ורגשותיהן, אשר מוצגים בספר על ידי איורי קומיקס, מצליחות כותבות הספר לעורר בנו, הקוראות, הזדהות עם אותן נערות - שאמנם בהתחלה היו "אנונימיות" לחלוטין עבורנו, אך במהלך הקריאה אותה אנונימיות נעלמה כלא הייתה, והתחלפה בתחושת קרבה, הזדהות ואמון.

© איורים מתוך הספר ״ביטחון עצמי - כל הסודות״ בהוצאת ידיעות ספרים

"עשי את הדברים למען מטרה, לא מתוך שאיפה לשלמות או צורך באישור."

הדבר שהכי אהבתי בספר, הוא שבניגוד לספרים אחרים שקראתי בעבר - בהם הקורא הוא קורא פסיבי, אשר לא עושה דבר מלבד לרפרף בעיניו על שורות הטקסט המודפסות שחור על גבי לבן, הספר הזה מכיל רשימות, שאלונים ובחני פתע שמצריכים מאיתנו להפוך מקוראות פסיביות לקוראות אקטיביות. בהמלך הקריאה, אנו צריכות לשלוף את העט החוצה, ולשתף פעולה עם ה"משימות" שמטילות עלינו כותבות הספר, משימות שלרוב מורכבות משאלות עמוקות ולא פשוטות שמצריכות חשיבה רבה, הירהורים ובעיקר לפתוח את הלב כדי למצוא את התשובה האמיתית והכנה ביותר.

כותבות הספר מציינות כי יכול להיות שישנן שאלות שאין להן תשובה אחת ברורה ומוחלטת, אך אין זה אומר שעלינו להעלים עין ולהתחמק מהן, אלא לעמוד מולן, להתעמת ולהתמודד איתן. המטרה של כל הרשימות, השאלונים ובחני הפתע היא לגרום לנו להיות פתוחות, גלויות ואמיתיות עם עצמנו, שכן חשוב שנהיה כנות בנושאים כאלה, ואף לאמן את מוחנו להיות יותר בטוח בעצמו ולהוות "תרגילי חימום" לחיזוק הביטחון העצמי שלנו.

בדרך זו, של הפיכת הקוראות מפסיביות לאקטיביות, מצליחות כותבות הספר להעניק לספריהן משמעות שונה עבור קוראותיהן. פתאום הספר אינו "סתם ספר רגיל"; הספר הופך לחפץ אישי ופרטי אשר טומן בחובו את התשובות האמיתיות והכנות ביותר לשאלות שנשאלו בו, ממש כמו יומן.

"ביטחון עצמי הוא דבר ממכר. ברגע שטועמים ממנו, רוצים עוד. ועוד."

אחד הדברים החשובים ביותר שהספר חושף בפנינו הוא את כל הדרכים, הטיפים והסודות הכמוסים לרכישת ובניית ביטחון עצמי. הספר אף מסביר כיצד נוכל להשתמש באותו ביטחון עצמי חמקמק וקשה להשגה, ולנצל אותו לטובתנו בדרך הנכונה והיעילה ביותר.

© איורים מתוך הספר ״ביטחון עצמי - כל הסודות״ בהוצאת ידיעות ספרים

בתור נערה, המתמודדת בעצמה עם אותן הסוגיות שהספר מעלה, כמו התמודדות עם עניין רכישת ובניית הביטחון העצמי שלי, אני מרגישה שהספר הצליח לעזור ולתרום לי בכמה בחינות. ראשית כל - הבנתי שאני לא לבד. לקרוא את סיפוריהן של אותן הנערות, להיחשף לכל הקשיים וההתמודדויות שלהן במהלך התהליך שעברו ליצירת ביטחון עצמי - עזר לי להבין שאינני היחידה שמתקשה בכך, שאינני היחידה שמתמודדת עם זה.

שנית, הרשימות, השאלונים ובחני הפתע שבספר גרמו לי לחשוב על נושאים שמעולם לא הרהרתי בהם בעבר, או שאפילו לא הענקתי להם משמעות רבה בחיי. כעת אני מבינה שהסיבה שלא עשיתי זאת, הייתה משום שפחדתי להתעמת איתם ולהתמודד עם ה"אמת המרה" שעומדת מאחוריהם, ולכן בחרתי לא לעסוק בהם בכלל. הספר עזר לי להעלות את אותם הנושאים על סדר היום, על אף הפחד והחשש מהאמת שתתגלה בסופו של דבר, ולהרהר בהם, להבין איפה אני פוגשת אותם בחיי היומיום שלי, האם הם תורמים לי או פוגעים בי וכיצד אני יכולה לפעול על מנת לשנות את המצב הקיים ולשפר אותו.

בנוסף, כשהתחלתי לקרוא את הספר התחייבתי בפני עצמי לקחת ברצינות את "תרגילי החימום" הכתובים בו, שמטרתם לאמן את המוח להיות יותר בטוח בעצמו. על כן ביצעתי אותם מדי יום, תוך כדי קריאת הספר. אמנם אינני יכולה לומר שהשינוי שהתרחש היה מיידי ובין רגע הפכתי לנערה בעלת ביטחון עצמי בשמיים, משום שזה לא קרה. אני גם מבינה ומודעת לכך שמדובר בתהליך שלא מתרחש תוך יום, יומיים או אפילו שבועיים, אבל אני מרגישה שהתרגילים אכן הצליחו להשפיע עליי, לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי וטוב יותר לגבי האופן והדרך בה אני רואה את עצמי. אני מאמינה כי אם אמשיך ואתמיד בתרגולם מדי יום, אצליח לראות בעצמי ולהרגיש בהתנהגותי שינוי ממשי בעתיד.

© איורים מתוך הספר ״ביטחון עצמי - כל הסודות״ בהוצאת ידיעות ספרים

"נערות יכולות לשלוט בעולם. כל מה שאתן צריכות הוא ביטחון עצמי."

אני מאמינה כי קיומו של הספר הזה הוא הכרחי, ואינני מגזימה. עכשיו, לאחר שסיימתי לקרוא את הספר שתוכנו הצליח לשנות את תפיסתי כלפי עצמי ולהשפיע עליי, אני יודעת עד כמה תוכנו חשוב. לכן אני מרגישה צורך עז להעביר אותו הלאה לנערות נוספות, שיקראו, יבינו ויפנימו גם הן את "סודות המקצוע" שמעניקות לנו קטי קיי וקלייר שיפמן, אשר מלמדות כיצד לקחת סיכונים, לפשל ולהפוך לגרסה ה"עוצמתית, הלא-מושלמת והמדהימה" של עצמנו.

מניסיוני האישי, בתור נערה שחוותה על בשרה עליות ומורדות, ימים טובים יותר וימים טובים פחות, אני יודעת שבדיוק כמוני, נערות נוספות מרבות להמעיט בערכן, לזלזל בעצמן ולהוריד את הביטחון העצמי שלהן. כך גם אני עשיתי, ולפעמים עדיין עושה. אך בעקבות קריאת הספר והתהליך שעברתי (ועודני עוברת), אני מקווה שנערות נוספות שיקראו אותו יפעלו כמוני וישתפו אותו עם הנערה הבאה. כולי תקווה שכך יופץ המסר ויסייע לכמה שיותר נערות להגיע לאותה המסקנה:
נערות יכולות לשלוט בעולם, כל מה שאנחנו רק צריכות הוא ביטחון עצמי.

© איורים מתוך הספר ״ביטחון עצמי - כל הסודות״ בהוצאת ידיעות ספרים

• רכילות בקטנה: המחליפים של נועה ומרגי
• The Story: ספיישל פורים עם עמנואל לוי
• KCA2019: נואה סנטינאו ואריאנה גרנדה הם הזוכים הגדולים

עברו רק שבועיים, וזו היתה המיגרנה הרביעית שלי. איך הייתי אמורה להסביר את זה לנסיך? היה גרוע מספיק שכמעט כל הבנות שנשארו היו שתיים; שהמשרתות שלי עבדו בפרך כדי לטפל בכפות ידי היבשות והקשות. בשלב כלשהו אהיה חייבת לספר לו על גלי המחלה ששוטפים אותי בלי אזהרה. טוב, אם הוא אי־פעם ישים לב אלי.

המלכה א?י ישבה בקצה השני של חדר הנשים, כמעט כאילו הפרידה את עצמה בכוונה מהבנות. הבחנתי בצמרמורת קלה בכתפיה והרגשתי שהיא לא ממש רואה בנו אורחות רצויות.

היא הושיטה את זרועה למשרתת, שלקחה אותה ושייפה את ציפורניה באופן מושלם. אבל אפילו בזמן ששירתו וטיפחו אותה, המלכה נראתה כעוסה. לא הבנתי אותה, אבל ניסיתי לא לשפוט. אולי גם הלב שלי היה מקשיח אם בעלי היה מת צעיר כל כך. היה לה מזל שפורטר שרייב, בן הדוד של בעלה המנוח, נשא אותה לאישה ואיפשר לה לשמור על הכתר.

העברתי את מבטי על החדר והתבוננתי בבנות האחרות. ג׳יליאן היתה ארבע כמוני, אבל ארבע מהוגנת. שני ההורים שלה היו שפים, ולפי האופן שבו דיברה על הארוחות שלנו, הנחתי שהיא תלך באותה דרך. לי ומדיסון למדו וטרינריה וביקרו באורוות בכל הזדמנות שהיתה להן.

ידעתי שנ?בָה שחקנית ושהמוני מעריציה רצו שהיא תזכה בכתר. א?מה היתה מתעמלת קרקע, וגזרתה הדקה היתה מלאת חן גם ללא תנועה. חלק מהשתיים כאן אפילו לא בחרו עדיין מקצוע. הנחתי שאם מישהו היה מכלכל אותי, מאכיל אותי ודואג לי לקורת גג, גם אני לא הייתי מוטרדת מעניינים כאלה.

עיסיתי את הרקות הכואבות שלי והרגשתי את העור הסדוק מתחכך במצחי. עצרתי ובהיתי בידי המחוספסות.

הוא לעולם לא ירצה בי.

עצמתי את עיני ונזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי את הנסיך קלארקסון. זכרתי עד כמה היתה ידו חזקה כשהוא לחץ את ידי. תודה לאל שהמשרתות שלי מצאו בשבילי כפפות תחרה, אחרת הוא היה שולח אותי הביתה באותה שנייה. הוא היה שקט, מנומס וחכם. כל מה שנסיך צריך להיות.

בשבועיים האחרונים שמתי לב שהוא לא מחייך הרבה. נראה כאילו הוא חושש שיטילו בו דופי אם יפגין חוש הומור. אבל אלוהים, איך שהעיניים שלו הוארו כשהוא חייך. השיער הבלונדיני הכהה, העיניים הכחולות הדהויות, החוזק שקרן ממנו בכל תנועה… הוא היה מושלם.

למרבה הצער, אני לא הייתי כזאת. אבל הרגשתי שחייבת להיות דרך לגרום לו לשים לב אלי.

אדל היקרה,

החזקתי את העט באוויר לכמה רגעים. זה היה חסר תועלת, אבל בכל זאת המשכתי.

אני מסתגלת היטב לחיים בארמון. הוא יפה. הוא גדול ויפה יותר מיפה, אבל אני לא יודעת אם אצליח למצוא את המילים כדי לתאר אותו. החום פה באנג׳לס שונה מהחום בבית, אבל גם את זה אני לא יודעת לנסח. נכון שהיה נהדר אם היית יכולה לבוא ולראות ולהרגיש ולהריח הכול בעצמך? כן, יש פה המון מה להריח.

בנוגע לתחרות עצמה, לא ביליתי שנייה אחת לבד עם הנסיך.

ראשי פעם בכאב. עצמתי את עיני ונשמתי לאט. הכרחתי את עצמי להתמקד.

אני בטוחה שראית בטלוויזיה שהנסיך קלארקסון שלח שמונה בנות הביתה, כולן ארבע או חמש וגם שש אחת. נשארו עוד שתי ארבע וכמה שלוש. אני תוהה אם מצפים ממנו לבחור שתיים. אני מניחה שזה הגיוני, אבל זה שובר את לבי.

תוכלי לעשות לי טובה? תשאלי את אמא ואבא אם יש אולי בן דוד או מישהו אחר במשפחה ממעמד גבוה יותר? הייתי צריכה לשאול לפני שעזבתי. אני חושבת שמידע מהסוג הזה יעזור לי מאוד.

התחלתי להרגיש את הבחילה שמדי פעם התלוותה לכאבי הראש.

אני חייבת לרוץ. הרבה דברים לעשות. אשלח עוד מכתב בקרוב.

אוהבת לנצח,

אמברלי

הרגשתי חולשה. קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו למעטפה שכבר נשאה את הכתובת. עיסיתי שוב את רקותי בתקווה שהלחץ יקל עלי קצת, אף על פי שזה אף פעם לא עזר.

״הכול בסדר, אמברלי?״ שאלה דָניקָה.

״בסדר גמור,״ שיקרתי. ״אני בטח סתם עייפה. אולי אצא להליכה קצרה. להזרים קצת את הדם.״

חייכתי אל דניקה ואל מדליין ויצאתי מחדר הנשים לכיוון השירותים. מעט מים קרים על פני יהרסו את האיפור, אבל אולי יעזרו לי להרגיש טוב יותר. לפני שהספקתי להגיע לשם תקפה אותי שוב סחרחורת. התיישבתי על אחת הספות הקטנות שניצבו לאורך המסדרון והשענתי את ראשי על הקיר, בניסיון להקל את הכאב.

לא היה בזה שום היגיון. כולם ידעו שהאוויר והמים בחלקיה הדרומיים של איליאה מזוהמים. אפילו לאנשים ממעמד שתיים שחיו שם היו בעיות בריאות לפעמים. אבל עכשיו, כשאני במקום שיש בו אוויר נקי, אוכל טוב וטיפול נהדר - אני אמורה להרגיש טוב יותר, לא?

אם זה יימשך כך, אחמיץ כל הזדמנות להרשים את הנסיך קלארקסון. מה אם לא אוכל להגיע למשחק הקרוקט אחר הצהריים? הרגשתי איך החלומות שלי חומקים בין אצבעותי. עדיף שכבר אודה בתבוסה. זה יכאב פחות אחר כך.

״מה את עושה?״

הרמתי את ראשי מהקיר וראיתי את הנסיך קלארקסון עומד מעלי ומביט בי.

״שום דבר, הוד מלכותך.״

״את חשה ברע?״

״לא, מובן שלא,״ התעקשתי והכרחתי את עצמי לעמוד. אבל זו היתה טעות. הרגליים שלי קרסו ונפלתי על הרצפה.

״מיס?״ הוא שאל וכרע לצדי.

״אני מצטערת,״ לחשתי. ״כמה משפיל.״

הוא הרים אותי בזרועותיו. ״אם את מרגישה סחרחורת, תעצמי עיניים. אנחנו הולכים לאגף בית החולים.״

איזה סיפור מצחיק לספר לילדים: המלך נשא אותי פעם ברחבי הארמון כאילו הייתי חסרת משקל. אהבתי להיות בזרועותיו. תמיד תהיתי מה תהיה התחושה.

״הו, אלוהים,״ שמעתי צעקה. פקחתי את עיני וראיתי אחות.

״אני חושב שהיא התעלפה או משהו,״ אמר קלארקסון. ״נראה שהיא נפצעה.״

״הנח אותה כאן בבקשה, הוד מלכותך.״

הנסיך קלארקסון הניח אותי בזהירות על אחת המיטות שבמחלקה והסיר את ידיו ממני בעדינות. קיוויתי שהוא יכול לראות בעיני עד כמה אני אסירת תודה.

הנחתי שיעזוב מיד, אבל הוא עמד שם בשעה שהאחות בדקה לי את הדופק. ״אכלת היום, יקירה? שתית מספיק?״

״בדיוק סיימנו את ארוחת הבוקר,״ הוא ענה במקומי.

״את מרגישה חולה?״

״לא. טוב, כן. כלומר, זה שום דבר.״ קיוויתי שאם אגרום לזה להיראות חסר חשיבות, עדיין אוכל להשתתף מאוחר יותר במשחק הקרוקט.

הבעת פניה היתה קשוחה ורכה בו־זמנית. ״אני לא חושבת. היו צריכים לסחוב אותך לכאן.״

״זה קורה כל הזמן,״ פלטתי בתסכול.

״למה את מתכוונת?״ לחצה האחות.

לא התכוונתי להודות בזה. נאנחתי וניסיתי לחשוב איך להסביר. עכשיו הנסיך יראה מה החיים בה?נד?רָג??ה גרמו לי.

״יש לי כאבי ראש לעתים קרובות. ולפעמים הם גורמים לי לסחרחורת.״ בלעתי רוק וחששתי ממה שהנסיך יחשוב. ״בבית אני הולכת לישון כמה שעות לפני האחים שלי, וזה עוזר לי לעבור את יום העבודה. כאן קשה יותר לנוח.״

״אממ־הממ. עוד משהו, חוץ מכאבי ראש ועייפות?״

״לא, גברתי.״

קלארקסון נע לצדי. קיוויתי שהוא לא יכול לשמוע את לבי הולם.

״כמה זמן את סובלת מהבעיה הזאת?״

משכתי בכתפי. ״כמה שנים, אולי קצת יותר. כבר התרגלתי.״

האחות נראתה מודאגת. ״יש מקרים דומים במשפחה שלך?״

שתקתי לפני שעניתי. ״לא בדיוק. אבל לאחותי יש לפעמים דימומים מהאף.״

״המשפחה שלך חולנית?״ שאל קלארקסון, עם שמץ של דחייה בקולו.

״לא,״ עניתי. רציתי להגן על עצמי, אבל ההסבר הביך אותי. ״אני גרה בהונדורגואה.״

הוא זקר גבות בהבנה. ״אה.״

כולם ידעו עד כמה הדרום מזוהם. האוויר, המים. היו בו כל כך הרבה ילדים מעוותים, נשים עקרות ומוות בגיל צעיר. כשהמורדים הגיעו, הם השאירו אחריהם שובל של כתובות גרפיטי שדרשו לדעת למה משפחת המלוכה לא עושה שום מאמצים לתקן את המצב. זה היה נס שלא כל המשפחה שלי היתה חולה כמוני, או שאני לא הייתי חולה עוד יותר.

נשמתי עמוק. מה בעצם אני עושה פה? את השבועות שלפני הבחירה ביליתי בטיפוח פנטזיה ילדותית במוחי. אבל משאלות וחלומות לא יעזרו לי להיות ראויה לאדם כמו קלארקסון.

הפניתי את מבטי ממנו כי לא רציתי שיראה אותי בוכה. ״אתה יכול ללכת, בבקשה?״

השתררו כמה שניות של דממה, ואז שמעתי את קול צעדיו כשיצא מהחדר. ברגע שהקול נעלם, נשברתי.

״ששש, יקירה, זה בסדר,״ אמרה האחות בקול מנחם. הייתי אומללה כל כך עד שחיבקתי אותה כאילו היתה אמי או אחותי. ״התחרות הזאת יוצרת לחץ רב, והנסיך קלארקסון מבין את זה. אני אדאג שהרופא ירשום לך תרופה לכאבי הראש, וזה יעזור.״

״אני מאוהבת בו מאז שהייתי בת שבע. כל שנה לחשתי לו שיר יום הולדת לתוך הכרית שלי כדי שאחותי לא תצחק עלי שזכרתי. כשהתחלתי ללמוד כתב מחובר, הייתי כותבת את השמות שלנו יחד כדי להתאמן… ובפעם הראשונה שהוא באמת מדבר איתי, הוא שואל אם אני חולנית.״ השתתקתי ופלטתי יפחה. ״אני לא טובה מספיק.״

האחות לא ניסתה להתווכח איתי. היא פשוט הניחה לי לבכות.

הייתי נבוכה כל כך. קלארקסון תמיד יראה אותי כנערה החולה שביקשה ממנו ללכת. הייתי בטוחה שהחמצתי את ההזדמנות לזכות בלבו. למה שהוא ירצה אותי עכשיו?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• "או בוי 2" היא זוכת הנוער הגדולה של פרסי האקדמיה
• קאמבק? לואי חושף פרטים על הקשר עם חברי 1D
• הזוי: הימים הבינלאומיים הכי מוזרים שקשורים לסלבס

השגנו לכם את שני הפרקים הראשונים של הספר. שתהיה לכם קריאה נעימה!

פרק 1

גיא

"אם יש משהו בחיים שאפשר לסמוך עליו, זה שקו 89 יאחר ובסוף יגיעו שני אוטובוסים בבת אחת," אמרה נועם במבט חצי כעוס וחצי משועשע.

גיא חייך ואמר, "נראה אותך מנסה להסביר לחנן למה איחרנו."

אבל בדיוק אז הגיע האוטובוס — דווקא אחד ולא שניים — וגיא ונועם עלו עליו. בשעה זו אחר הצהריים היה האוטובוס די צפוף, אבל גיא איתר מיד במבטו מושב אחד פנוי מאחור. הוא פילס את דרכו אליו ומיהר להתיישב. המושב הזה יספיק בשביל שניהם.

נועם הרימה גבה במבט של "סליחה? אתה באמת חושב שאתה תשב לך בכיף ותיתן לי להמשיך לעמוד?" אבל גיא רק משך אותה אליו והושיב אותה על ברכיו.

נועם סובבה את ראשה לאחור ושאלה את גיא היושב מתחתיה, "יש סיכוי שנגיע בזמן?"

"סיכוי יש תמיד," אמר גיא בחיוך קורן. הוא ידע שנועם שונאת לאחר, ועוד יותר שונאת לאכזב את חנן, אבל היה לו מצב רוח טוב ולא התחשק לו לדאוג.

רועי לא היה איתם. כשגיא התקשר אתמול — כדי להודיע לו שחנן ביקש שכולם יגיעו מחר בארבע לדירת המבצעים בתל אביב — רועי אמר שייסעו בלעדיו ושהם כבר ייפגשו שם. הוא הסביר שהוא נוסע בבוקר עם אבא שלו לאשדוד, לעזור לו לעשות איזה משלוח בשביל העסק שלו. מאז שהתחיל החופש הגדול, לפני שבועיים, רועי עבד עם אבא שלו כמעט כל יום בחֶברה שלו לחומרי בניין, והם לא ראו אותו הרבה.

בעצם, הם לא ראו אותו הרבה מאז שחזרו מטורונטו בסוף חופשת פסח. לא כי הם רָבו או משהו. לא, מה פתאום. גיא לא יריב עם רועי לעולם, וגם כל מה שקרה בטורונטו לא שינה את היחסים ביניהם אפילו לא בסנטימטר. להפך, הם רק התקרבו. הרי רועי הציל את חייו של גיא, וגיא... גיא לא אהב לחשוב על עצמו בתור הגיבור הגדול שמציל אנשים, אבל האמת היא שזה תיאור די קרוב לְמה שקרה במציאות. אם רועי היה נשאר שם בבית, מי יודע מה אביאור, או בעצם יוסי אגמון, היה עושה לו, בטח אחרי שגיא ונועם ברחו מביתו יחד עם שני הילדים הקטנים החטופים. אבל כל זה באמת לא היה חשוב עכשיו. מה שהיה היה, וגיא השתדל ככל יכולתו לא לשקוע במחשבות על העבר, ובטח שלא במחשבות על מה-היה-קורה-אילו. הדבר היחיד שחשוב הוא שגיא ורועי נשארו החברים הכי טובים, בדיוק כמו תמיד.

הסיבה העיקרית שהם לא התראו הרבה מאז פסח היתה שבחודשים האחרונים שלפני החופש הגדול גיא השקיע הרבה מזמנו בלימודים. בכל זאת, המבחנים של סוף כיתה ט' הם מבחנים לא פשוטים, וגיא לא אהב להגיע למבחנים בלי להתכונן. נועם לא למדה הרבה ולא התכוננה הרבה, ובכל זאת קיבלה ציונים טובים, לא הרבה פחות טובים מהציונים שלו.

טוב, נועם... היא היתה הילדה הכי חכמה והכי מקסימה והכי יפה שהוא הכיר. נכון, לפעמים היא גם היתה עקשנית ואפילו מעצבנת, אבל גיא אהב אותה בכל מצב.

"אוי, נו, שב קצת יותר אחורה על הכיסא, אני תכף נופלת," היא אמרה עכשיו בקול מתלונן, וממש דחפה את גיא לאחור.

טוב, אולי לא ממש בכל מצב...

אבל אין מה לומר, החיים שלהם, מרגע שהתחיל החופש הגדול, היו מושלמים. גיא ונועם בילו רוב הזמן בבית שלו ולא עשו יותר מדי דברים. בשלב מסוים הצליח גיא לשכנע את נועם ללמוד לשחק בפלייסטיישן, ומהר מאוד היא עקפה אותו וניצחה אותו כמעט בכל משחק ששיחקו, כולל ב"מלחמת הכוכבים", שגיא היה אלוף בו. לפעמים הם גם היו בבית שלה ושיחקו עם יואבי, אחיה הקטן, כשחזר מהקייטנה. ולפעמים, פה ושם, גיא ירד למטה ושיחק כדורסל עם חברים במגרש בשכונה. כן, אפשר בהחלט לומר שהחיים האלה היו כיף אחד גדול.

אבל גיא ידע שהכיף הזה עומד להיגמר בקרוב. ולא רק כשהחופש הגדול ייגמר, אלא אולי ממש עכשיו, ברגע שיגיעו לפגישה עם חנן ועם אלונה, הסגנית שלו.

מאז המבצע בטורונטו גיא ראה את חנן רק פעם אחת, כשחנן בא לבקר אותו ולבדוק מה שלום הרגל שלו, שנפצעה מכדור האקדח של אביאור. אבל מאז לא היו שום פגישות ושום אימונים. אתמול, כשחנן התקשר וגיא ראה את השם שלו על צג הטלפון, גיא היה בטוח שהוא מתקשר כדי להודיע לו שבקרוב מתחילים שוב באימונים. הרי שולמית, ראש המוסד, נתנה הוראה להמשיך לאמן אותם כל הזמן, והחופש הגדול הוא תקופה מצוינת לאימונים. אבל חנן לא דיבר על אימונים. הוא הורה לגיא להגיע מחר עם חברי הצוות בשעה ארבע לדירה, והוסיף שיש לו הודעה חשובה. גיא ניסה להבין על פי נימת קולו אם ההודעה החשובה הזאת אולי קשורה לאיזה מבצע דחוף, אבל כרגיל, לא הצליח להבין מנימת קולו של חנן שום דבר. חנן רק אמר שיש לו הודעה חשובה ושיבואו בארבע, וחוץ משני הפרטים האלה לא הוסיף עוד דבר.

טוב, חשב לעצמו גיא והציץ בשעון שבטלפון. בקרוב מאוד נדע מהי ההודעה החשובה. ואם האוטובוס ימשיך להתקדם בקצב הזה, אז אולי אפילו יש סיכוי שלא נאחר.

כריכת הספר: מבצע טוקיו. ©הוצאת אחוזת הבית

פרק 2

נועם

נועם אמרה "בחיים לא" בדיוק כשרועי אמר "מה פתאום?" וגיא אמר, "תראה, חנן, זה פשוט לא ילך."

ההודעה שחנן מסר להם עכשיו היתה לא פחות ממדהימה. מדהימה ומרגיזה.

"אמרתי לךָ שהם יכעסו," אמרה אלונה לחנן. היא ישבה לידו על הספה הדו-מושבית בדירת המבצעים, והפנתה אליו לרגע את ראשה בזמן שרכנה מעל לשולחן הקטן שמול הספה ומזגה מים לתוך כוסות פלסטיק.

"חשבתי שאתם קצת יותר בוגרים, אבל אני רואה שטעיתי," אמר חנן, בקול שלא הביע שום רגש אלא פשוט קבע עובדה.

נועם ניסתה לחשוב אם יש משהו בדבריו. היא העריכה את חנן כל כך, שהיא אף פעם לא פסלה מיד שום דבר שהוא אמר. אבל לא, היא בהחלט לא הרגישה שהם לא מספיק בוגרים. היא הרגישה שהם צודקים לגמרי.

היא עצמה היתה המומה כל כך, שאחרי תגובת ה"בחיים לא", שנפלטה מפיה כבר בהתחלה, היא לא הצליחה לומר אפילו מילה. אבל רועי וגיא המשיכו להתווכח.

"אבל למה?" אמר רועי. "מה, אתם לא סומכים עלינו? יש איזה משהו שרציתם שנעשה ולא הצלחנו לעשות? אני פשוט לא מבין מה הסיפור."

"בדיוק," אמר גיא. "אם תסבירו לנו את ההיגיון אז אולי... בעצם, גם אז לא נסכים. תבינו, זה פשוט לא ילך. אתם לוקחים צוות מנצח... סליחה שאני אומר את זה בעצמי, אבל אנחנו באמת צוות מנצח — שלושה אנשים שעובדים יחד מצוין, שיודעים לחשוב יחד, לפעול יחד, אפילו לנשום יחד באותו הקצב — אז אתם לוקחים צוות כזה ופשוט מקלקלים. אני לא מבין בשביל מה זה טוב."

לרגע השתררה שתיקה, ולשבריר שנייה חשבה נועם שאולי חנן השתכנע, שאולי דבריו ההגיוניים והשק?לים של גיא הכניסו לו קצת ?כל לראש.

אבל לא, שבריר השנייה הסתיים, וחנן רק אמר, "בלי קשר לעניין עצמו, אני מזכיר לכם שזאת לא בדיוק החלטה שלכם. ההחלטה לצרף אליכם מישהו באופן קבוע הגיעה ישר משולמית. וכששולמית אומרת משהו, לא מתווכחים עם זה. אני מזכיר לכם שהיא ראש המוסד."

"אני חושב שצריך להגיד  רׂאשַת מוסד, כי היא אישה," מילמל גיא.

"עזוב כבר עם ההערות הלשוניות שלך," התפרצה נועם. "אתה לא רואה שזה לא מתאים עכשיו?"

נועם התחרטה על דבריה ברגע שאמרה אותם. למה תמיד זה ככה? למה תמיד אנחנו מַפנים את הכעס שלנו אל האנשים שאנחנו הכי אוהבים? אבל היא לא הצליחה לשלוט בעצמה. ההוראה של שולמית — להגדיל את הצוות שלהם —היתה מבחינתה מכה רצינית. העבודה עם גיא ועם רועי היתה בשבילה כל כך טבעית, כל כך נעימה. קודם כול, הם קיבלו אותה כמו שהיא, ולא ציפו ממנה להיות חייכנית וקלילה כמו כל שאר הבנות שהיא הכירה. וחוץ מזה, הם למדו לעבוד מצוין יחד. איך הם יוכלו עכשיו לעבוד עם עוד מישהו? להתאמן איתו, ללמוד לִצפות את התגובות ואת המעשים שלו, ללמוד לסמוך עליו — איך? זה בחיים לא יקרה. פתאום היא חשבה על טיעון שהיה לדעתה טיעון מוחץ.

"תגידו," היא אמרה לחנן ולאלונה, "לא הספיק לכם מה שהיה עם אופיר? לא למדתם מזה שום לקח? גם אז התנגדנו, ורק אתם חשבתם שזה רעיון כל כך מעולה לצרף אותו. ומה קרה בסוף? בגלל השחצנות שלו וההתנהגות המגעילה שלו כמעט התקלקל לנו כל המבצע בקהיר."

חנן נשם עמוק, ואז פלט בנשיפה את כל האוויר ששאף. "קודם כול," הוא אמר, "הפקנו הרבה לקחים ממה שקרה עם אופיר בקהיר, ואתם יכולים להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה שוב."

"וחוץ מזה, אל תשכחו שיש עוד דוגמה חוץ מאופיר," השלימה את דבריו אלונה. "והדוגמה הזאת היא ?ְטֶפי. עם שטפי עבדתם מצוין בברלין, ואתם בעצמכם תמיד אומרים שבלעדיה לא הייתם מצליחים לעשות שום דבר."

"אבל עם שטפי זה היה אחרת לגמרי!" אמר רועי. "את שטפי אנחנו בחרנו. זה היה מבצע שאנחנו יזמנו, ואנחנו בחרנו לשתף איתה פעולה!"

חנן נאנח שוב. "כן, כן, אנחנו יודעים. אבל אל תדאגו, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. מה אתם חושבים, שאין לנו ניסיון בהקמת צוותים?"

"וכמו ששולמית אמרה," העירה אלונה, "צוות של שלושה אנשים זה פשוט קטן מדי. דווקא מפני שאנחנו מתרשמים מהיכולות שלכם ורוצים להיעזר בכם גם בעתיד, אנחנו חושבים שאתם צריכים להיות לפחות ארבעה."

"כן," אמר חנן. "מה אם אחד מכם יהיה חולה או סתם עסוק דווקא כשנצטרך אתכם? הרי אתם יודעים שצוות לא יכול להיות מורכב רק משני אנשים."

השתררה שתיקה, ונראה שכמו נועם, גם לגיא ולרועי לא היתה תשובה טובה לטיעון הזה.

ואז, בדיוק כשהמוח של נועם כבר ניסה להתרגל לרעיון שיצטרף אליהם עוד מישהו, נחתה על ראשה עוד מכה. והמכה הזאת היתה כואבת במיוחד, כי נועם היתה אמורה לצפות אותה, ובכל זאת לא עשתה זאת.

מתוך "מבצע טוקיו" מאת דנה אלעזר-הלוי, בהוצאת "אחוזת בית".

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• נא להתנהג בהתאם: טיילור מלכוב ומגי טביבי מסתכסכות
• בינג' עולמי: הסדרות ששיגעו את העולם
• תביאו פופקורן: הסרטים הרומנטיים הטובים ביותר

לס / אנדרו שון גריר
ארתור לֶס, הוא סופר שעוד רגע מחליף את קידומתו וחוגג את יום הולדתו ה- 50 במספר, כשיום אחד מקבל ללא התראה מוקדמת הזמנה לחתונה של האקס שלו. ארתור מבין שאם ייעתר להזמנה ויגיע לחתונה – ייאלץ לספוג מבטים מכל עבר, אך אם יסרב – זה ייראה כמו תבוסה. כשמנסה לחשוב על פתרון לבעיה, מבחין ארתור באין-ספור ההזמנות לאירועים ספרותיים מסביב לעולם שהצטברו על שולחנו, ולפתע עולה בראשו רעיון מבריק - עליו להיענות לכולן! לאחר שמצא את ה"תירוץ המושלם" להיעדרותו מהחתונה, עוזב ארתור את סן פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי ברחבי העולם; מסע שבמהלכו כמעט יתאהב בפריז, כמעט ימצא את מותו בברלין, יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר סהרה, ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו וייתקל, באי בודד באוקיינוס ההודי, באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש.

© הוצאת כתר

סופר גיקית / הולי סמייל
הרייט מארנס היא "סופר גיקית" על כל המשתמע מכך; על ארונית המיטה שלה מונח מילון, היא מרגישה שאף אחד לא מעריך את הידע המקיף שלה בטריוויה, והאויבת שלה - אלכסה, לועגת לה בלי סוף בבית הספר. לכן, כשיום אחד סוכנות דוגמנות מגלה את הרייט ורוצה להכניס אותה היישר אל תוך עולם האופנה, היא קופצת על ההזדמנות מבלי לחשוב פעמיים בהחלטה נחושה "להמציא" את עצמה מחדש. בדרך מגלה הרייט שעולם האופנה הוא אינו במשחק ילדים כמו שחשבה בהתחלה, והיא איננה בטוחה שתלמד אי־פעם לעשות את דרכה בעולם הזה, במיוחד כשלצדה עומד הדוגמן המקצועי והמשגע - ניק, שעד כה הצליחה רק להביך את עצמה מולו. אך על אף הקשיים שעומדים בפניה וחוסמים את דרכה למטרה, הרייט מסרבת להרים ידיים ולוותר, ומנסה בכל כוחה לדבוק במטרה שהציבה לעצמה – להפוך מגיקית לשיקית!

© הוצאת עם עובד

הילדה שזכרה הכל / ואל אמיק
ג'ואן בת העשר היא לא ילדה רגילה – היא נולדה עם זיכרון נדיר, ולכן זוכרת כל יום בחייה בפרטי פרטים. ג'ואן מעולם לא פגשה בחייה את גווין, שחקן מפורסם ובמקרה גם חבר של הוריה, אך היא הכירה את בן זוגו סידני, ויש לה ממנו זיכרונות מוחשיים להפליא. גווין, שמתאבל על מותו של סידני, מנסה לשכוח ולהעלים כל זכר לחייהם המשותפים, ומחליט לנסוע לניו ג'רזי, אל הוריה של ג'ואן, וזאת בתקווה למצוא קצת שלווה בבית חבריו הוותיקים. אבל במקום למצוא את השלווה שחיפש, הוא מוצא שם את ג'ואן, שמספרת לו על זיכרונותיה המפורטים להדהים מסידני. גווין המופתע מחליט לחזור בו מההחלטה לשכוח את חייו הקודמים עם סידני, ומציע לג'ואן עסקה: היא תחלוק איתו את כל זיכרונותיה מסידני, והוא בתמורה יעזור לה לזכות בתחרות כתיבת שירים חשובה. כך יוצא הצמד הבלתי סביר למסע משותף, שבמהלכו חושפת ג'ואן גילויים מפתיעים על החודשים האחרונים בחייו של סידני, שמעלים בגווין שאלות ותהיות ואף גורמים לו לפקפק בטוהר עברם המשותף ובמהלך עתידו הקרוב.

© הוצאת כנרת זמורה

מלח אל הים / רותה ספטיס
דרכיהן של ארבע נפשות צעירות, אשר מחפשות את דרכן אל החופש בצל מלחמת העולם השנייה, מצטלבות זו בזו. זוהי המערכה האחרונה של המלחמה, שנת 1945. כל אחד מהם מגיע ממולדת אחרת, כל אחד רדוף ונרדף, ולכל אחד ישנו סוד אפל שהוא נושא עמו: יואנה היא אחות מתלמדת שמשפחתה מליטא, המטפלת בפצועים ובכך מנסה להשקיט את מצפונה. פלוריאן הוא אומן גרמני צעיר ומרדן, אשר מבריח חבילה יקרה ומסתורית. אמיליה היא נערה חולמנית מפולין הכבושה, אשר בורחת מעברה ומתקשה להסתיר את סודה. ואלפרד הוא חייל נאצי מעורער ואכזרי, אשר מעמיד פני גיבור בשירות הרייך. כל הארבעה בורחים אל המזח, אל האונייה "וילהלם גוסטלוף", שאמורה להביא אותם ואת אלפי פליטי המלחמה אל חוף מבטחים. וכך, על האונייה בלב הים ובה בעת בלב המהומה המתעוררת כתוצאה מהמערכה האחרונה של המלחמה, נאלצים הארבעה לאזור אומץ וללמוד לבטוח זה בזה, למצוא בתוכם את הכוח והרצון להתגבר, לשרוד ולחיות ואפילו להרשות לעצמם להתאהב, על אף שנדמה כי העולם סביבם קורס.

© הוצאת ספרי פן ומשכל

אני שונאת את כולם חוץ ממך / אליסון רסקין וגבי דאן
ג'ן ואווה הן החברות הכי טובות עוד מכיתה ט', וזאת על אף העובדה שהן שונות זו מזו כמו שמש וירח; ג'ן היא בחורה סוערת ומוחצנת שמגיעה ממשפחה לא מתפקדת, ואילו אווה היא בחורה יהודייה מבית טוב, עוטף ומגונן. אך בשלב מסוים בחייהן הן נאלצות להיפרד זו מזו; ג'ן נוסעת ללמוד בבוסטון, ואילו אווה נוסעת ללמוד באוניברסיטת דרום קליפורניה, קילומטרים ספורים מביתה. המרחק בין השתיים מאתגר את החברות ביניהן, אך גם נותן לכל אחת הזדמנות לפרוח בכוחות עצמה ו"לפרוש כנפיים"; וג'ן מבינה מקרוב מה זה אומר להיות עיתונאית "נושכת" ואיך לצלוח את העולם הנזיל–מגדרית בבוסטון הקרה, ואילו אווה עושה את צעדיה הראשונים כתסריטאית ונאבקת בדייטים בשל החרדה החברתית שלה. השתיים שומרות על קשר אחת עם השנייה באמצעות שליחת מיילים והודעות טקסט, ודרכי התקשורת האלו הם אלה שחושפים אותן ומאלצים אותן להתמודד עם פערי האישיות והערכים ביניהן, ולבדוק האם חברותן ההדוקה ורבת השנים תצליח לעמוד במבחן המרחק ההולך וגדל ביניהן.

© הוצאת כנרת זמורה

• איזה יום שמח: בובספוג מקבל סדרת המשך
• סודיים: הסלבס שיש להם עוד חשבונות אינסטגרם
• חיים בסרט: הסרטים שמבוססים על סטריאוטיפים

פרק 1
האלף־בית של הביטחון העצמי

אז מה זה בכלל ביטחון עצמי? טוב, הנה ההגדרה המדעית הבסיסית:
ביטחון עצמי הוא מה שהופך את המחשבות שלנו לפעולות. אפשר גם לחשוב על זה כעל נוסחה מתמטית:

מחשבות + ביטחון עצמי = פעולה.

את יכולה לדמיין לעצמך ער?ה של כלי מעבדה, כשהמחשבות נמצאות במבחנה אחת והביטחון העצמי במבחנה השנייה. ערבבי את התכולה שלהן ו... ?ום! קיבלת פעולה מלהיבה, ממש פיצוץ.
ביטחון עצמי הוא מה שאת נעזרת בו כדי לעשות כל דבר שנראה לך קשה, מפחיד או בלתי־אפשרי. אנחנו לא מדברות בהכרח על פעילויות אקסטרים כמו קפיצה מראש צוק. (או שכן, בתנאי שיש לך מצנח רחיפה או מצנח אמיתי!) ביטחון עצמי מעניק לך כוח גם באתגרים יומיומיים. זה מה שקיילה נעזרה בו כדי לגשת למבחני הקבלה לנבחרת הכדורסל בחלק הראשון של "הסיכון הגדול של קיילה".
את יכולה לדמיין שהביטחון העצמי הוא כמו מאמן קטנטן ורב־עוצמה שנמצא בתוך הראש שלך ועוזר לך לעשות את כל הדברים שאת רוצה לעשות: "אני יודע שאת חושבת שאת לא מסוגלת להצביע בכיתה היום, אבל קדימה, כבר ראיתי אותך עושה את זה מיליון פעם. תתעלמי מהלחץ שאת מרגישה ופשוט תניפי את היד. את יכולה לעשות את זה".

© ידיעות ספרים

בוחן פתע

איזו מבין הפעולות הבאות דורשת ביטחון עצמי?
1. איב והחברה הכי טובה שלה הָאנָה הן ממש כמו תאומות. כשהן יחד, הן תמיד באותו ראש. אבל יום אחד האנה אומרת משהו קצת מעליב על התספורת החדשה של איב. איב מרגישה נבגדת, אבל לא רוצה להגיד להאנה שהיא מבואסת, כי היא חוששת שזה יהיה קטע מביך. ואף על פי כן היא עושה את הצעד, מעלה את הנושא בשיחה ביניהן ואומרת בכנות מה היא מרגישה.
2. קייט היא תלמידה מעולה במתמטיקה. היא תמיד אהבה מספרים — היא מתחברת אליהם. היא משקיעה הרבה במתמטיקה ומכינה את שיעורי הבית בקלות. המורה שלה אומרת שאם רק תרצה, היא תתקבל בוודאות לנבחרת שתייצג את בית הספר ב"אולימפיאדת המתמטיקה״. קייט מנסה להתקבל ומרגישה כאילו היא חיה בחלום שהתגשם — בעיות מתמטיות מקיר לקיר!
3. איזבלה יודעת בעל־פה את כל התפקידים ב"היפה והחיה", המחזמר שעומד לעלות בבית הספר. היא אוהבת לשיר, אבל מעולם לא השתתפה במופע כלשהו, ורבים מהתלמידים האחרים כבר התנסו בכך. היא גם חסרת ביטחון בנוגע לקול שלה, כי מעולם לא למדה פיתוח קול. והאודישנים אמורים להתקיים בנוכחות כל הילדים שגם רוצים תפקידים. ובכל זאת,היא מדרבנת את עצמה לנסות!... אבל האודישן שלה מביך בטירוף, בדיוק כמו שחששה שיהיה.

תשובות: בואי נבין את זה צעד אחרי צעד
אם סימנת את מס' 1 או מס' 3, או גם וגם — את לגמרי צודקת. הנערה שדיברה עם החברה שלה והנערה שניסתה לקבל תפקיד במחזמר עשו משהו שללא ספק דרש מהן ביטחון עצמי. גם למס' 2 נדרש מעט ביטחון עצמי, אבל לא כמו למס' 1 או מס' 3.
1. איב עשתה משהו שהיה קשה לה לעשות כשדיברה עם האנה. האנה היתה מבואסת לשעה בערך אחרי שאיב אמרה לה איך היא מרגישה. שתיהן למדו להיות כנות יותר זו עם זו ולגלות רגישות רבה יותר בנוגע לדברים שהן יאמרו אחת לשנייה בעתיד.
2. קייט ניסתה להתקבל לנבחרת "אולימפיאדת המתמטיקה" והצליחה. אבל היא לא עשתה משהו ממש קשה, נכון? היא בעצם המשיכה לעשות את משהו שהיא תמיד הצטיינה בו. בואו נִראֶה אותה עושה משהו שיאתגר אותה יותר, שלא נמצא באזור הנוחות שלה. זה ידרוש ממנה יותר ביטחון עצמי.
3. איזבלה באמת איתגרה את עצמה כשניסתה להתקבל למחזמר. היא לא הצליחה והתבאסה מאוד, אבל מאוחר יותר הבינה שהיא בכל זאת רוצה להשתתף ?ְמחזמר. לאודישן הבא היא מתכוונת כבר להתכונן בצורה שונה. קודם כול היא עומדת לעשות תרגילי פיתוח קול, כדי שהקול שלה לא יישמע רועד וחלש כשהיא לחוצה. הרבה מהנבחנים לא התקבלו והחיים שלהם לא נגמרו. כי מה הכי חשוב? זה שהיא לקחה את הסיכון ועשתה את הצעד.

הרעיון המרכזי בכל הסיפורים האלה הוא פעולה.
חִשבי על מילים ופעלים שמתארים פעולות:

לקפוץ ממקפצה גבוהה
להציע לשכנים לעשות בייביסיטר
לנסות פעילות ספורטיבית חדשה, כמו קיילה

נסי משהו, עשי משהו, צרי משהו, הצטרפי למשהו, אמרי משהו, הֱיי משהו. קלטת את הרעיון?
ביטחון עצמי הוא (השלימי מילת פעולה לבחירתך — אלא אם שאלת את הספר הזה מהספרייה, או שאת קוראת אותו בגרסה דיגיטלית. במקרה כזה כתבי על דף — או בטלפון שלך!)

לנערות בפעולה יש חיים מלהיבים מאוד. למה? חִשבי על זה: את יכולה לשבת ולחשוש ולצפות בדברים שקורים סביבך בעולם. או שאת יכולה לצלול פנימה ולקחת חלק בכל הכיף הזה, לחולל הרפתקאות והצלחות בעזרת סקרנות ועשייה.
בא לך לנסות להתקבל לנבחרת ספורט גם אם את לא יודעת עד כמה את טובה בזה? ביטחון עצמי ידרבן אותך לנסות. את רוצה לכתוב בלוג ולספר לכל העולם מה את חושבת, גם אם את חוששת שהמחשבות שלך לא מעניינות? גם כאן, ביטחון עצמי הוא המפתח. את רוצה להיות מי שאת, גם אם את שונה לגמרי מכל הילדים האחרים? ביטחון עצמי יגרום לזה לקרות. את רוצה לצבוע את השיער או לעשות קרחת, לוותר על שמלות וללבוש מה שבא לך? ביטחון עצמי... טוב, את כבר יודעת את סוף המשפט. אֵוָה, בסיפור שמופיע כאן למטה נעזרת בביטחון העצמי שלה כדי לעשות משהו שחשוב לה מאוד.

ביטחון עצמי — מבט מקרוב

אווה אוהבת לצלם בטלפון בעזרת כל מיני אפליקציות ופילטרים. היא מצלמת בלי סוף ומעלה תמונות לפינטרסט ולאינסטגרם. ביום ההולדת שלה היא קיבלה במתנה מצלמה ישנה יפהפייה. עכשיו היא לגמרי אובססיבית. היא מצלמת כל מה שיש סביבה, כל הזמן: סדקים במדרכה, השמים, אשפה שמתעופפת ברחוב, שערים של בתים, אופניים. אבל מה שהיא באמת רוצה לעשות הוא לצלם אנשים. אנשים מרתקים אותה — אנשים בכל הצורות והגדלים, מתינוקות שמנמנים ועד נשים קשישות עם קמטים. היא יודעת שזה לא מנומס לצלם אנשים בלי רשותם — והיא ממש מתביישת לגשת לאנשים זרים ולבקש מהם להצטלם. אבל היא מתה לצלם את הבחור המעניין הזה עם השפם הקטנטן, שממתין לאוטובוס, או את האישה שצועדת ברחוב עם המון שקיות של מצרכים מהסופר. אווה מתאמנת על הדברים שהיא יכולה להגיד להם. היא אפילו מצליחה כמה פעמים לגשת לאנשים זרים, אבל מיד נלחצת והולכת משם. זה רק מחמיר את המצב, כי היא כועסת על עצמה שאפילו לא ניסתה.
יום אחד, בפארק, אווה מתבוננת בכמה נשים שמתרגלות טאי צ'י. הזרועות שלהן מורמות בחינניות לעבר השמים. היא לא יכולה לסבול את זה יותר — נמאס לה לפספס את כל הדברים שהיא רוצה לעשות! אווה מטלטלת את ראשה כדי לגרש את הפאניקה, נושמת עמוק וניגשת אל הנשים. היא מספרת להן שהיא אוהבת את מראה הצלליות שלהן כשהשמש מאחור. היא שואלת אם היא יכולה לצלם אותן והן אומרות "כן"! אווה מצלמת כמה מהתמונות הכי טובות שלה לדעתה. עדיין לא קל לה לגשת לאנשים ברחוב, וכשהיא מנסה, רבים מהם מגיבים בזעף או בגועליות. אבל כשאנשים מתחילים להגיב בחיוב, ערימת הצילומים שלה הולכת וגדלה, וכך גם הביטחון העצמי שלה.

איך להשתמש בביטחון עצמי?

אנשים שונים זקוקים לביטחון עצמי בתחומים שונים, כמובן. דיברנו עם המון בנות, והן נתנו לנו רשימה ארוכה ומגוונת:

• "לשאול את חברה שלי למה היא חתכה אותי מתמונה באינסטגרם".
• "לספר לאנשים שאני לסבית ולא להסתיר שום חלק מעצמי".
• "להשמיע דברים נגד בריונות, גם אם ילדים מתעצבנים עלי".
• "להשתתף בתחרות ריצה גם אם אני רצה רק כשאני מאחרת".
• "להיות בשקט, לדעת מתי להקשיב ולא להתעקש תמיד להיות במרכז".
• "להצביע ולהשתתף בשיעורים".
• "להראות לאנשים מי אני באמת. הם עלולים לא לאהוב אותי".
• "ללכת לשיעור התעמלות. אני פוחדת שיראו שאין לי שום קואורדינציה".
• "להגיד לחברות שלי שאני רוצה להיות לבדי. אבל אין לי אומץ להגיד 'לא' כשהן רוצות להיפגש".
• "להכיר אנשים חדשים. זה מפחיד".

ביטחון עצמי — תרגילי חימום

ועכשיו נסי את זה בעצמך. קודם כול הצטיידי בכלים הנחוצים לך כדי להתחיל לבנות את הביטחון העצמי שלך: עט או עיפרון, ומחברת או יומן (גם סתם ערימת דפים תספיק בהחלט). את יכולה להשתמש בטלפון שלך, אם יש לך, כדי לעקוב אחרי העניינים, אם את מעדיפה, אם כי מדענים גילו שכשאנחנו כותבים דברים, הם נחקקים לנו טוב יותר במוח. בחרי מה שמתאים לך. זאת תהיה מחברת הביטחון העצמי שלך. ייתכן שאת מגלגלת עיניים ומתלוננת שאנחנו נותנות לך עוד שיעורי בית, אבל בכל זאת — אנחנו לא עוסקות כאן במתמטיקה או בהיסטוריה; כאן מדובר בך ובכמה שאת מגניבה.
התחילי בכך שתחשבי על הדברים שבאמת מאתגרים אותך, הדברים שדורשים יותר ביטחון עצמי, ורִשמי אותם בדף. בעמוד אחר ?ִתבי מה הם הדברים שאת טובה בהם. הנה דוגמה:

אוהבת קשה לי
לשחק ?ַד?רֶשֶת לעשות מבחנים במדעים
משחקי וידיאו לדבר עם מלצר/ית
מעבדות בשיעור מדעים פשוט להיות מי שאני

לפעמים באמת צריך המון ביטחון עצמי כדי פשוט להיות מי שאת. בגילך, בשלב זה של חייך, הרגשות שלך עוצמתיים יותר, הסיכונים נראים גדולים יותר והדחפים שלך עלולים לבלבל אותך. את חשה צורך להגדיר את עצמך ולהפגין עצמאות, אבל במקביל מרגישה שאת ממש חייבת להתאים את עצמך. ומה לגבי מקרים שבהם את מתמודדת עם מציאות אחרת שעלולה לגרום לך להרגיש שונה? אם את נמנית עם קבוצה קטנה של נערות בבית הספר שיש להן צבע עור שונה, למשל, עשויים להידרש לך ביטחון עצמי ואומץ כדי להיראות כמו שאת במקום לנסות להתאים את עצמך לתבנית של הרוב. ובני נוער להט"בים בהחלט נדרשים לביטחון עצמי כדי להחליט לדבר על הרגשות שלהם ועל מי שהם/ן באמת, מאחר שזה עשוי להיות שונה ממה שהחבר'ה האחרים רגילים אליו. בכל פעם שאת מאתגרת את מה שנראה לרוב האנשים "נורמלי", את זקוקה לביטחון עצמי כדי להרגיש בטוחה במי שאת בתוכך.

ביטחון מזויף

את בטח כבר יודעת את זה, אבל לפעמים לאנשים שנראים הכי בטוחים בעצמם אין בכלל ביטחון עצמי.

התנהגות של מתחזה לבעלת ביטחון עצמי:
• להיות מזויפת, חוצפנית או יהירה
• להיות הכי קולנית בחדר ולהיכנס לדברי אחרים
• לגרום לאחרים להרגיש רע ולהשפיל אותם, כדי שאת תוכלי להרגיש טוב יותר
• להתעקש תמיד שהכול יתנהל כמו שאת רוצה
• לנסות להיראות מגניבה כדי שכולם יקנאו
• להיות הכי טובה ולוודא שכולם יודעים שאת הכי טובה

דבר אחד שביטחון עצמ י הוא הכי לא:
הוא לא קשור לאיך שאת נראית.
הוא קשור רק להתנהגות שלך ול ְמי שאת.

תנוחות שנותנות כוח
רוצה קצת ביטחון עצמי, ומהר? נסי את תנוחת הכוח הזאת: עמדי ומתחי את הזרועות לצדדים, כאילו את מנסה לגעת בקירות שמשני צדדייך. פרשי את כפות הידיים כלפי חוץ, כמו שלט "עצור". הישארי כך. המשיכי לעמוד כך במשך שלוש דקות: ספרי לאט עד 60, שלוש פעמים ברצף. (כן, זה גם אימון כושר!)
אפשרות נוספת: פשוט להתמקד בישיבה זקופה! אנחנו יודעות, זה נשמע כמו משהו שסבתא שלך עשויה לומר, אבל מדענים ששוחחנו איתם גילו ששתי התנוחות האלו עשויות להגדיל את תחושת הכוח שלך ולתת לך "זריקת ביטחון" זמנית!

ביטחון עצמי — מבט מקרוב

קָארָה בת ה־11 תמיד התגאתה בשיער הארוך, הגלי והסמיך שלה. היא נהגה להניף אותו ולוודא שאנשים רואים אותו, ואהבה את תשומת הלב שקיבלה בזכותו.
אבל כשבת הדודה שלה, אלי, חלתה בסרטן והשיער שלה נשר, אלי רצתה פאה. בגלל המחלה של אלי, קארה הבינה שאנשים רבים זקוקים לפאות כשהם מקבלים טיפול לסרטן. היא החליטה להסתפר ולתרום את השיער שלה, כדי שיכינו ממנו פאות. היא חששה שתיראה מוזר, שאנשים כבר לא יחשבו שהיא יפה. אבל היא ממש רצתה לעזור למישהו שזקוק יותר ממנה לשיער היפה שלה. אז קארה הסתפרה ממש קצר. לא קצוץ־קצוץ, אבל די קרוב. בהתחלה היא חשבה שהיא מכוערת בלי השיער שלה, אבל אחרי כמה ימים היא הרגישה מועצמת. היא לא השיער שלה, היא הרבה יותר מזה! היא מתכננת לתת לו לצמוח שוב, אבל מי יודע — יכול להיות שכשהוא יתארך, היא שוב תסתפר ותתרום אותו.

ביטחון עצמי — תרגילי חימום
בשלב זה את כבר יודעת טוב יותר להבחין בין ביטחון עצמי לבין ביטחון עצמי מזויף. התחילי לזהות את זה בקרב האנשים שסביבך.
1. מצאי דמויות ראויות לחיקוי — נערות ונשים נהדרות ומלאות תעוזה שאת מכירה, או כאלה שקראת עליהן. מהו החלק הטוב ביותר במה שהן עושות? כתבי את זה, כי כשתקראי את הדברים אחר כך, הם יעניקו לך השראה!
2. חפשי את הזיוף — אֶת כל האנשים שמשתמשים בביטחון עצמי מעושה כדי להתנהג ברשעות או להקטין אנשים אחרים כדי לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר. המתחזים האלה עושים הרבה רעש כשהם מתנהגים כאילו יש להם המון ביטחון. אבל זה זיוף, ואת יכולה להבחין בו מקילומטרים.
3. צעקי את זה בקול רם — קחי את הטלפון שלך ושלחי מחמאה מחזקת לשלוש נשים שאת מכירה. למשל, לחברה שלך שמשתתפת בפרויקט מִחז?ר, או לאחותך שהתמודדה באומץ עם התנהגות בריונית. או לאמא שלך, שביקשה העלאה בשכר בעבודה. ספרי להן שאת רואה את הביטחון העצמי שלהן בפעולה — שאת שמה לב למה שהן עושות. מחקרים מוכיחים שכשאת נותנת לאחרות "זריקת מרץ" כזאת, את מחזקת את הביטחון העצמי שלך!

איך ליצור יותר ביטחון עצמי:
התמונה הגדולה

בשלב הזה, כבר צריך להיות לך די ברור מהו ביטחון עצמי ולמה הוא חשוב כל כך. ואת בטח חושבת: כאילו ברור שזה מעולה. אבל מה אם אין לי ערימות של ביטחון עצמי שאני יכולה להשתמש בהן ברגע שאני רוצה לנסות משהו חדש? מה אם אני רוצה, למשל, להיבחר לנבחרת הדי?ייט של בית הספר, ולא יכולה להפסיק לחשוב על איך שכולם יסתכלו עלי, ולא רוצה לקום מהספה ולהעז? בדיוק בגלל זה חשוב כל כך לדעת איך ליצור ביטחון בעצמך.
חוקרים בדקו את ההתנהגות ואת הגנטיקה האנושית לאורך שנים. כיום הם מאמינים שאמנם כל אחד מאיתנו נולד עם רמה מסוימת של ביטחון עצמי, אבל אנחנו יכולים בכל זאת לייצר עוד ממנו. והנה הדרך הבסיסית לרכוש ביטחון: כשאת מבצעת פעולה כלשהי, ובעיקר כשאת עושה משהו אף על פי שהוא דורש ממך סיכון מסוים, את לא רק משתמשת בביטחון העצמי שלך, אלא את גם מגבירה אותו!
נסי לדמיין שיש לך מערכת הילוכים בתוך הראש. הביטחון העצמי שלך הוא השֶמֶן שעוזר "להעביר הילוכים" במחשבות שלך ולייצר פעולה. ומהי התוצאה המדהימה של כל זה? שהפעולה הזאת מייצרת עוד ביטחון עצמי, שישמש אותך בפעם הבאה.
פעולה היא הבסיס ליצירת ביטחון עצמי. ב"הסיכון הגדול של קיילה", למשל, קיילה עדיין לא מבינה שהיא הגבירה את הביטחון העצמי שלה רק בזכות עצם העובדה שהיא ניסתה להתקבל לנבחרת הכדורסל, אף על פי שלא הצליחה. היא תדע את זה בקרוב. אבל בואי נחזור רגע אלייך, ?ת, שעדיין יושבת על הספה. נניח שאת קמה ממנה, מנסה להתקבל לנבחרת הדי?ייט, ובניסיון הראשון לא מצליחה לומר את הדברים הכי חכמים. את מתכוננת ומתאמנת טוב יותר לניסיון הבא. את מתקבלת לנבחרת כחברה מחליפה, מתייחסת לזה ברצינות ובסופו של דבר מתקבלת לנבחרת כחברה מן המניין. תהליך כזה הוא מה שבאמת בונה את מאגר הביטחון העצמי שלך: כל הניסיונות, הסיכונים שהעזת לקחת, הפשלות, המאמץ ובסופו של דבר — רכישת המיומנות במה שאת עושה. יצירת ביטחון עצמי היא לא רק עניין של תוצאה — ההצלחה, או הניצחון.

ביטחון עצמי קשור יותר לעשייה. מעכשיו יש סיכוי גדול יותר שתנסי דברים נוספים, כי כבר יש לך מצבור של ביטחון. נסי ותראי בעצמך.

אבל אם נגיד לך שעשייה היא דבר קל, זאת תהיה עבודה בעיניים. איך מתמודדים עם הפרפרים בבטן, עם הרצון להקיא מרוב לחץ, עם התחושה שאת מעדיפה להישאר במיטה או להתחבא בארון הבגדים או להמשיך לשבת דבוקה לספה?
איך עושים את הצעד הראשון, המכריע, שיהפוך אותך לנערה בפעולה, שיעזור לך לבנות לעצמך מאגר של ביטחון עצמי בזמן שעדיין אין לך עודף של ביטחון כדי להניע את התהליך? טוב, אז מה שתצטרכי לעשות הוא לקחת סיכון.

נערות בפעולה
גרייסי קגלין בת התשע תמיד אהבה את כל בעלי החיים, אפילו את אלה שקשה יותר לחבב, כמו עכבישים ועקרבים. היא מתכננת להיות וטרינרית כשתגדל. היא מכרה כמה צעצועים ישנים שהיו לה ובכסף שהרוויחה קנתה צעצועים לכלבים ב"תנו לַחיות לִחיות". ואז התברר לה שלסניף הקרוב לביתה, בעיר בצפון דקוטה, אין תקציב לדברים חיוניים כמו חיסונים ומזון. גרייסי החליטה שהיא רוצה למצוא דרך לגייס כספים לטובת בעלי החיים האלה. אפילו חמישה דולרים יכולים לעזור — בסכום הזה אפשר להאכיל 15 בעלי חיים במשך יום שלם, או לשלם עבור חיסון.
סבתא שלה אירגנה מכירת חצר, וגרייסי ואמא שלה החליטו שזו הזדמנות מצוינת להקים דוכן לימונדה. גרייסי מתביישת לפעמים לדבר עם אנשים, אבל היא היתה נחושה בדעתה לעזור לבעלי החיים. וברגע שהיא מחליטה לעשות משהו, היא עושה אותו, ולא משנה מה יהיה! אנשים הגיעו מרחוק כדי לתרום כסף בדוכן של גרייסי, כולל מנהל בית הספר שלה וכמה מהמורים.
לגרייסי יש תוכניות גדולות יותר לשלב הבא של הפעילות. "הם צריכים גדר חדשה לכלבים", היא סיפרה לנו. "הם צריכים צעצועים לכלבים, מזון לחתולים ולכלבים — הם צריכים המון דברים!" לכן, לכבוד יום ההולדת שלה, היא ביקשה מחבריה להביא מתנות ל"תנו לַחיות לִחיות" במקום בשבילה. ולצד דוכן הלימונדה הבא שלה היא מארגנת גם פינה למכירת עוגות. היא אומרת שהופתעה מעצמה ומהאומץ שהצליחה לגייס כדי לעזור לידידיה הפרוותיים שלא יכולים לבקש עזרה בעצמם.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הכי צהוב שלו: מרגי התגייס לצה"ל
• פאוור קאפל: מה קורה בין סלינה גומז לזאק אפרון?
• פוראבר עד הקבר: התפקיד החדש של ליאנה עיון

רומיאו ויוליה / "רומיאו ויוליה"
כמובן שאי אפשר לכתוב רשימה של הזוגות הספרותיים האהובים ביותר, מבלי לכלול (בראש הרשימה!) את רומיאו ויוליה, הזוג המפורסם מהטרגדיה הנודעת של ויליאם שייקספיר.רומיאו ויוליה היו צאצאים לשתי משפחות, מונטגיו וקפולט, בעלות יריבות ארוכה. כאשר משפחתה של יוליה עורכת נשף גדול אליו משפחתו של רומיאו לא מוזמנים - מחליט רומיאו להסתכן, ולהתגנב אל המסיבה של המשפחה היריבה, כשהוא מחופש על מנת שלא יזהו אותו, במטרה לפגוש שם נערה שאהב בשם רוזלין.רומיאו מצליח להתגנב אל המסיבה כשעל פניו מסכה המסתירה את זהותו האמיתית, ובמהלך הערב פוגש ביוליה. השניים מבחינים זה בזו ומתאהבים ממבט ראשון. עד מהרה מגלים השניים כי משפחותיהם הן אויבות גמורות, אך מסרבים לוותר על אהבתם ומחליטים להיאבק על מנת שהצדק ייעשה.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

אדוארד ובלה / "דמדומים"
את הזוג הבא אנחנו בטוחים שאתם מכירים היטב, מרומן הפנטזיה המצליח של סטפני מאייר. בלה סוואן היא תלמידת תיכון ביישנית וחסרת ביטחון, אשר עוברת מפניקס שבאריזונה, לפורקס שבוושינגטון כדי לחיות עם אביה צ'ארלי, וזאת מאחר שהוריה גרושים. ביום הראשון ללימודים בבית הספר החדש, פוגשת בלה את אדוארד קאלן - נער בעל יופי בלתי אנושי, אשר מגלה כלפיה יחס קריר ואף עושה מאמצים כדי להתרחק ממנה. העניינים הופכים למסובכים כאשר בלה, שמרגישה משיכה בלתי נשלטת אל הנער השקט והמסתורי, מגיעה למסקנה שהוא ושאר בני משפחתו הם ערפדים. אך הדבר אינו דוחה אותה או גורם לה לסגת לאחור, כפי שאדוארד חשב שיקרה כשתגלה את האמת, אלא רק גורם לסקרנותה ולרצונה להכיר את אדוארד להתגבר. ככל שמכירים השניים אחד את השנייה יותר ויותר, כך גם מתחילים להתאהב זה בזו, אך בה בעת מבינים כי הזוגיות ביניהם לא תהיה פשוטה להתמודדות, וזאת משום שתמיד ייאלצו להתמודד עם בעייתם העיקרית; בלה היא אנושית, לכן הריח שלה מושך את אדוארד וגורם לתאוותו לדם לגדול, ואילו השליטה העצמית שלו נחלשת.

© הוצאת הכורסא וידיעות ספרים

היתקליף וקתרין / "אנקת גבהים"
הרומן של אמילי ברונטה חושף בפנינו את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של קתרין ארנשו והיתקליף, בת עשירים אל מול צועני בלי שם שאומץ על ידי משפחתה. סיפור האהבה של השניים מתחיל עוד מתקופת ילדותם, כשאביה של קתרין חוזר הביתה מאחד ממסעותיו עם נער ללא שם. המשפחה של קתרין מחליטה לאמץ את הילד, ולהעניק לו את שמו - היתקליף. עוד מהרגע הראשון מוצאת קתרין בהיתקליף ידיד ונפש תאומה, והשניים, שהיו ילדים שובבים מאוד, גדלים יחד והופכים לחברים טובים. בין השניים מתפתח קשר רומנטי מיוחד, אך ככל שעוברות השנים, כך הופכת קתרין מילדה שובבה לעלמה נאה בעלת גינוני נימוס של גברת, והדבר מרחיק אותה מהיתקליף, שממשיך להתנהג ולדבר כמו פושע, ואין אחד אשר רואה לו עתיד מזהיר. הריחוק הטבעי שנוצר בין השניים, ופערי המעמדות הקיימים, מאלצים את קתרין לבצע בחירות שלא עומדות בקנה אחד עם רצון לבה האמיתי. הדברים הופכים למסובכים כאשר מחליט היתקליף לנתק את הקשר עם משפחתו המאמצת, ולעזוב את האחוזה. בחלוף שלוש שנים, היתקליף בוחר לשוב אל חייה של קתרין, שנאלצה על אף אהבתה העזה אליו להמשיך הלאה, ולהעמיד אותה על טעויות עברה.

© הוצאת כתר

אוגאסטוס והייזל / "אשמת הכוכבים"
אין אחד שלא שמע על סיפור האהבה המדהים ומעורר ההשראה שיצר ג'ון גרין, ברומן עטור הפרסים שכתב. הרומן מגולל את הזוגיות המופלאה הנוצרת בין הייזל גרייס לנקסטר, נערה בת 16 המתמודדת עם סרטן בלוטת התריס, לבין אוגאסטוס ווטרס, נער בין 18 שאיבד את רגלו הימנית לאחר שחלה בסרטן העצמות. השניים נפגשים בקבוצת תמיכה לילדים החולים בסרטן, וככל שמבלים זה בחברתו של זו, ומכירים אחד את השנייה לעומק, כך גם מערכת היחסים ביניהם מתפתחת ומעמיקה יותר ויותר. סיפור האהבה הנרקם בין השניים הוא עמוק, מעניין, שנון ורומנטי. המשיכה בין הייזל לאוגאסטוס עזה ומיידית, וברגע שהם מניחים לעצמם להסיר את כל המגננות שנוצרו בשל המחלה, ומתחילים באמת להתוודע אל אהבתם אחד כלפי השנייה, הם מגלים על עצמם ועל החיים דברים חדשים ומפתיעים.

© הוצאת כתר

מר דארסי ואליזבת / "גאווה ודעה קדומה"
הרומן הידוע ביותר של ג'יין אוסטן, חושף בפנינו את מערכת היחסים עטורת המכשולים והקשיים הנרקמת בין אליזבת בנט הדעתנית, החכמה והשנונה, בחורה יפה ופקחית מהמעמד הבינוני הסובלת מנטייה לדחות הצעות נישואים, לבין מר דארסי העשיר והמושך, בטוח שאף אישה לא תסרב לו, עד שפוגש את אליזבת, שבעיניה הוא מתנשא, ביקורתי והגבר האחרון עלי אדמות שתסכים להינשא לו. אמנם בתחילה נראה כי סיפור האהבה בין השניים איננו קיים, ואם כן קיים – אז נועד לכישלון; בין השניים שוררת קרירות, הסתייגות וחוסר חיבה הדדית מהרגע הראשון. מצד אחד עומדת גאוותו של מר דארסי ופערי המעמדות בין השניים אשר מונעים ממנו להתנהג כראוי כלפי אליזבת, ולחזר אחריה בצורה נאותה. ומהצד השני עומדת אליזבת, גם היא אדם גאה לא פחות, ולאחר שמגבשת לעצמה דעה שלילית על מר דארסי, לפיה הוא אדם מתנשא וביקורתי, היא מתקשה לשנות את דעתה עליו, גם לאחר שהוא משנה את התנהגותו כלפיה. אך על אף הקושי, לאט לאט מצליחים השניים לפתוח את לבם ולממש את אהבתם, על אף הגאווה והדעה הקדומה שלהם.

© הוצאת פועלים-כתר

הארי וג'יני / "הארי פוטר"
סדרת ספרי הפנטזיה המצליחה, שנכתבה על ידי ג'יי קיי רולינג, העניקה לנו את אחד הזוגות הספרותיים הלא צפויים ביותר, הלא הם הארי פוטר - בן אנוש המגלה ביום הולדתו ה- 11 שהוא קוסם ואישיות ידועה ברחבי עולם הקסמים, ושעליו להצטרף לבית הספר "הוגוורטס" לכישוף ולקוסמות, לבין ג'יני ויזלי, אחותו הצעירה של רון - חברו הטוב ביותר של הארי. עוד בתחילת סדרת הספרים, ג'יני תוארה כמי שמאוהבת בהארי, ולא מסוגלת לדבר בנוכחותו, אך הקשר בין השניים לא זכה להתממשות, עד סוף סדרת הספרים בכל אופן. בהתחלה הארי אינו מאוהב בג'יני, שנדמה כי מעריצה אותו ורוצה להיות בקרבתו כל הזמן, אך לאורך סדרת הספרים, ככל שהעלילה התפתחה ודמויותיה התבגרו והתפתחו גם כן, כך התוודעו הארי וג'יני אחד אל השנייה. בסופו של דבר קיבל הארי את העובדה שהוא אכן מאוהב באחותו של החבר הכי טוב שלו, אך בהתחלה נמנע מלהתוודות על אהבתו בפניה, משום שחשש מתגובתו של רון, חברו הטוב. בסופו של דבר, באפילוג של הסדרה, המתרחש 19 שנים לאחר מכן, מתוארים הארי וג'יני כזוג נשוי עם שלושה ילדים: ג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה.

© הוצאת ידיעות אחרונות

פרסי ואנבת' / "פרסי ג'קסון"
סדרת הספרים של ריק ריירדן, המבוססת על המיתולוגיה היוונית, חשפה אותנו לסיפור האהבה הנרקם בין פרסי ג'קסון - בנו של פוסידון, אל הים, מה שהופך אותו לחצוי (חצי אל חצי אדם), לבין אנבת' צ'ייס - בתה של אתנה, אלת החכמה והקרב, מה שהופך גם אותה לחצויה. על אף שפוסידון הוא אויבה המושבע של אתנה, מתיידדת אנבת' בתחילת סדרת הספרים עם פרסי, ואף הופכת לחברתו הטובה ביותר. השניים מסרבים לתת לעובדה זו להשפיע על החברות ביניהם, על אף שהוריהם אינם אוהבים את הקשר ביניהם. בהמשך אף מתאהבת אנבת' בפרסי והשניים הופכים לזוג, מה שמרתיח עוד יותר את שני האלים האויבים, שבסופו של דבר נאלצים להתמודד, לקבל ולהשלים עם זה.

© הוצאת גרף צעיר

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• דוז פואה: הדמויות מהסדרות שהיינו רוצים שייצגו אותנו
• אוקררר: קארדי בי מחקה את האינסטגרם
• עד הקצה: השחקנים האהובים שהקריבו בשביל התפקיד

"אחרי ש..." / אנה טוד

# על מי? טסה יאנג והרדין סקוט.
# על מה? טסה בת ה- 18 עומדת בכל התנאים להגדרה של "ילדה טובה"; יש לה חבר מושלם ואמא אוהבת שדואגת שלא תסטה מהמסלול שנועד להובילה לעתיד טוב ומוצלח יותר. אך כשטסה מתחילה את לימודיה בקולג', הדרך המוגדרת והברורה שסללה לעצמה מתחילה להיטשטש, וזאת לאחר שפוגשת בהרדין; בחור בן 19, בעל שיער חום פרוע, מבטא בריטי יהיר, קעקועים, ועגיל בשפה - ללא ספק ההפך הגמור ממנה. טסה מבינה כי הרדין הוא "ילד רע", כלומר מתכון ברור וידוע לצרות צרורות, ולכן מנסה להתרחק ממנו כמו אש ממים. אך דווקא השוני הקיים בין השניים, הוא הגורם המקרב והמחבר ביניהם. וכך, מוצאת את עצמה טסה נופלת לרגליו של הרדין המסתורי, כמו אלפי בנות אחרות, אך בשונה משאר הבנות שחיזוריהן זכו להתעלמות מוחלטת - המשיכה בין השניים הדדית, ומתחיל לו סיפור אהבה מיוחד מלא באדרנלין, תשוקה ובסודות המתגלים בזה אחר זה, וגורמים לו להפוך לסוער כמו רכבת הרים עם עליות, ירידות ופניות חדות הינה והינה.
# כמה מספרי הסדרה תורגמו? 5.

© הוצאת ספרים אהבות

"המועמדת" / קיארה קס

# על מי? אמריקה סינגר ומקסון שרייב.
# על מה? אמריקה בת ה- 17 מתגוררת במדינת איליאה, בה החברה מחולקת למעמדות הקובעים את מקומם החברתי. אמריקה גדלה במעמד 5, מעמד האמנים. יום אחד היא מקבלת זימון להשתתף כמועמדת בבחירה, תחרות בין 35 נערות על לבו של הנסיך מקסון, ועל הכתר. משפחתה נלהבת מאוד מהאפשרות שנפתחת בפניהם לטפס בסולם המעמדות, אך אמריקה לא מעוניינת להשתתף בתחרות, היא טוענת כי הנסיך מקסון הנוקשה והמתנשא אינו מוצא חן בעיניה. אך הסיבה האמיתית, היא אהבתה הסודית והאסורה לאספן, בחור ממעמד שש, הנמוך אף משלה. אחרי לחץ בלתי-פוסק היא מוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בארמון המפואר, מתמודדת מול 34 נערות נרגשות מרחבי הממלכה. רובן מגיעות ממעמדות גבוהים משלה, והן מתוחכמות ומנוסות ממנה בהרבה. המצב מסתבך עוד יותר כאשר היא פוגשת פנים אל פנים את הנסיך מקסון, שלפתע אינו "נוקשה" ו"מתנשא" כפי שחשבה בעבר, ונאלצת לבחון מחדש את חייה, את רצונותיה ואת תכניותיה לעתיד. בין השניים מתחילה להירקם מערכת יחסים שבתחילה מבוססת על חברות, אך מהר מאוד הגבולות מיטשטשים ומבלי שישמו לב הופכת לאהבה.
# כמה מספרי הסדרה תורגמו? 5.

© הוצאת משכל

"נפילה" / לורן קייט

# על מי? לוס פרייס ודניאל גריגורי.
# על מה? לוס מתחילה את לימודיה בפנימיית הצלב והחרב לנוער עבריין; מקום בו אסור להחזיק מכשירי טלפון ניידים, התלמידים מופרעים, מצלמות האבטחה עוקבות אחר כל תנועה ותנועה של התלמידים. אך כבר ביום הלימודים הראשון, מוצאת לוס את נקודת האור היחידה שלה במקום הנורא - דניאל; בחור מסתורי ומנוכר אשר מושך את תשומת לבה. אלא שדניאל לא מעוניין בשום קשר עם לוס, ואף עושה מאמצים ניכרים כדי להבהיר לה זאת, כדי שלא יהיה שום מקום לספקות.

מדי פעם, מפסיק דניאל לעמוד על המשמר, וברגעים המעטים הללו מצליחה לוס להבחין בגילויי התקרבות מבעד לרגשות הדחייה שהוא מתעקש להציג בפניה, והיא מחליטה להיאחז בהם בחוזקה. לוס נחושה לגלות מהו הסוד שדניאל מנסה נואשות להסתיר ממנה, ומדוע היא מרגישה משיכה כה עזה כלפיו. בין השניים נרקמת מערכת יחסים מסורבלת ולא ברורה, שמסתבכת כאשר לתמונה נכנס בחור נוסף - קם, שאהבתו אל לוס וחיזוריו אחריה ברורים, ובמהרה הופך סיפור האהבה, למשולש אהבה.

# כמה מספרי הסדרה תורגמו? 2

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

"בני האלמוות" / אליסון נואל

# על מי? אוור בלום ודיימן אוגוסט.
# על מה? לאוור בת ה- 16 יש חיים מושלמים; היא נערה יפהפייה ופופולארית, עם משפחה אוהבת ותומכת וחברים נהדרים. אך חייה מתהפכים ברגע אחד, כשהיא נקלעת עם משפחתה לתאונת דרכים ונותרת הניצולה היחידה. לאחר התאונה, מגלה אוור כי לא נותרה כשהייתה; היא רואה הילות סביב גופם של אנשים, שומעת את מחשבותיהם ובאמצעות מגע פזי עברם נחשף בפניה. בניסיון לחזור ולהיות נערה רגילה, מנסה אוור להימנע ממגע אנושי ולהיפטר מהקולות המטרידים. אוור מסתתרת מתחת לכובע הקפוצ'ון שלה, ומכסה את אוזניה באוזניות האייפוד, אך מהר מאוד הפעולות הללו הופכות אותה לחלק מחבורת ה"לא מקובלים" בבית הספר.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

יום אחד, כשלכיתתה מגיע דיימן;נער חדש, יפה תואר, עשיר ומסתורי, הכל משתנה. נוכחותו משתיקה את הקולות, המראות והתחושות המציפים את ראשה מאז התאונה, והוא היחיד שאת מחשבותיו היא אינה מסוגלת לקרוא. לפתע מוצאת את עצמה אוור נמשכת ללא שליטה אל דיימן, וככל שהיא נשאבת לעולמו מלא הסודות - כך היא נשארת עם יותר שאלות מאשר תשובות. אין לה מושג מיהו הנער המסתורי בעל הכוחות המיוחדים, או בעיקר מהו, אך הדבר היחיד שהיא יודעת בוודאות - זה שהיא מאוהבת בו אהבה בלתי נשלטת. סיפור האהבה הנרקם בין השניים, רצוף קשיים ובחירות גורליות, אך גם מוכיח כי אהבת אמת, או אם תרצו - אהבה ממבט ראשון, אכן קיימת.
# כמה מספרי הסדרה תורגמו? 6.

"אסון יפהפה" / ג'יימי מקגוויר

# על מי? אבי אברנתי וטרביס מדוקס.
# על מה? אבי היא ילדה טובה לכל דבר ועניין; לא שותה, לא מעשנת, תלמידת קולג' חכמה, חרוצה ומשקיענית. אך לאבי יש עבר אפל אשר רודף אותה בכל מקום אליו היא הולכת, ומונע ממנה להתחיל מחדש. לכן מחליטה אבי לעבור יחד עם חברתה הטובה, לקולג' - שם היא בטוחה שתצליח לשמור על מרחק מעברה האפל. אך התכניות להתחלה חדשה ונקייה משתבשות, כאשר פוגשת אבי את טרביס החתיך, הקשוח והשרירי.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• נועה קירל: "אני לא אביך את עצמי שוב"
• אסי עזר: "השתמשתי במרפקים בקריירה כדי לבלוט"
• מורין אמור בראיון ווטסאפ: "אני פחות קרצייה מדפי"

נסיכת האפר / לאורה סבסטיאן

זהו הספר הראשון בטרילוגיית הפנטזיה המצליחה שכבשה מיליוני בני נוער ברחבי העולם, המגולל את סיפורה של הנסיכה בת השבע-עשרה תיאודוסיה-ת'ורה, אשר נאלצה לצפות באמה המלכה מוצאת להורג על ידי הקָאל?וַקְסִי?נִים, שכבשו את ארצה ?סְטְרֵי?ה, כשהייתה בסך הכל בת שש. עשר שנים חלפו מאז, ותיאודוסיה נאלצת להישאר לחיות בארמון שנגזל ממשפחתה על ידי הקייזר הרצחני, ואף על פי שייעודה הוא למלוך - גורלה הוא חיי עבדות; אמנם היא חיה חיי פאר בארמון, אך היא גם נאלצת לחבוש כתר של אפר, ובכל פעם שבני עמה מנסים למרוד בחיי העבדות שנכפו עליהם על ידי הכובשים - היא סופגת עונשים נוראיים לעיני כולם, "למען יראו וייראו". אך יום אחד הנסיך הצעיר, בנו של הקייזר האכזר, מגיע לארמון לאחר היעדרות ממושכת, ותיאודוסיה מבינה שזו ההזדמנות לה חיכתה, זוהי הדרך שלה לחלץ את עצמה ואת בני עמה המעונים מגורלם המר של המנוצחים.

© ידיעות ספרים

טבעות העורבים: בת אודין / סירי פטרסן

גם כאן מדובר בספר הראשון מתוך הטרילוגיה הנורווגית עטורת הפרסים, המבוססת על המיתולוגיה הנורדית. הספר עוקב אחר הִירְקָה, נערה בת חמש-עשרה אשר מגלה ביום בהיר אחד שהיא בתו של אודין - אל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, ושהיא נערה מעולם אחר. פתאום היא כבר לא יודעת מי היא, ובנוסף לכל השאלות והתהיות שעולות בינה לבין עצמה לגבי זהותה האמיתית, היא נאלצת להתמודד גם עם שנאה, פחד ורדיפה, ומגלה עד מהרה שיש כאלו המוכנים להרחיק לכת ולהרוג אותה כדי לשמור על עצם קיומה בסוד. אך בהמשך מבינים כולם כי הִירְקָה אינה היצור היחיד שחמק מבעד לשערי העולם האחר, ושיש דברים גרועים יותר מבת אודין.

בני הנפילים: עיר של עצמות / קסנדרה קלייר

זהו הספר הראשון בסדרת הפנטזיה בת ששת הספרים שכבשה את רשימות רבי-המכר בארצות הברית ואף עובדה לסרט קולנועי ולסדרת טלוויזיה. עלילת הספר עוקבת אחר קליירי פריי, נערה בת חמש-עשרה שמחליטה לצאת ולבלות במועדון לילה בניו-יורק יחד עם חברה הטוב סיימון. הכל מתנהל כשורה והם מצליחים להיכנס למועדון על אף גילם, אך הערב לא מסתיים כפי שציפתה, ולפתע קליירי מוצאת את עצמה עדה לרצח המבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים, שלמרבה הפתעתה וחרדתה - רק היא יכולה לראות. קליירי המבועתת לא מבינה מה פשר העניין, אך לפני שמספיקה לעכל את מה שראתה, טרגדיה אחרת נופלת עליה ומסיחה את דעתה: מישהו חטף את אמה, והיא עלולה להיות הבאה על הכוונת.

בהמשך מבינה קליירי כי המפגש עם שלושת בני הנוער במועדון היה המפגש הראשון ומשנה החיים שלה עם בני הנפילים, הידועים גם כ"ציידי הצללים". מדובר בכת לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה, ומבלי שאפילו ידעה - קליירי שייכת גם היא אל עולם הסתרים הזה, אשר מלא במכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו-קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. עד מהרה מבינה קליירי כי מוטב שתזדרז לפענח את סודות עברה, אם היא רוצה להצליח להציל את אמה.

המאה / קאס מורגן

מלחמה גרעינית הרסה את העולם, ומאז חיים בני האדם במושבות השוכנות בספינת חלל, גבוה מעל פני כדור הארץ הנגוע ברדיואקטיביות. בשל גידול האוכלוסייה והמשאבים המידלדלים במושבות הללו, מחליטה הממשלה שחייב לחזור ולהתיישב בכדור הארץ, לפני שיתרחש אסון בספינת החלל. לשם כך נשלחים מאה עבריינים צעירים, שחייהם חסרי ערך בעיני החברה, למשימה המסוכנת: ליישב את כדור הארץ הנטוש. בדרך זו תוכל הממשלה לדעת האם החזרה לכדור הארץ היא הזדמנות שנייה או להיפך - משימת התאבדות. מאה הנשלחים טסים חזרה אל הכוכב ה?ִראי והיפהפה, אותו ראו רק מן החלל וכל שידעו עליו הוא מסיפורים ששמעו. לאחר נחיתה קשה, מתחילים המתיישבים במשימתם ונאבקים כדי לייסד חברה אנושית בעולם החדש והשומם הזה, הצופן בחובו סכנות. אך בשל עברם הפלילי והפחד מפני מה שצופן להם העתיד בכדור הארץ, הם מתקשים לצלוח את המשימה, ומהר מאוד הם מבינים שכדי לשרוד - עליהם ללמוד שוב לבטוח בזולת ואפילו לאהוב.

מלאכים /ל"א וות'רלי

זהו הספר הראשון בטרילוגיית הספרים המסעירה, שלראשונה מאירה את המלאכים באור חדש, אפל ומסוכן. גיבורת הספר, ווילו, יודעת שהיא שונה מנערות אחרות, ולא רק מפני שהיא טובה בלתקן מכוניות. יש לה כוח מיוחד: כשהיא נוגעת באנשים, היא מסוגלת לקרוא את עתידם, לדעת את חלומותיהם, את תקוותיהם ואת חרטותיהם. תלמידים אחרים בבית הספר אפילו משלמים לה כדי שתקרא את עתידם. לווילו אין תשובות בידיה; היא אינה יודעת איך, למה ומאיפה הגיע הכוח הזה, אלא רק שכבר בגיל חמש הצליחה לקרוא אנשים, ולפעמים להפחידם בשל כך. אך הכול משתנה במהלך קריאה שגרתית בכף ידה של אחת הנערות הפופולאריות בבית ספרה, שהופכת לקצת פחות שגרתית כשבפעם הראשונה בחייה - ווילו רואה מלאך אמיתי, ומבינה את כוחו ואת יכולת ההרס שלו. בדרך זו מגלה ווילו שהיא חצויה - חצי אדם וחצי מלאך, ושמישהו מנסה להרוג אותה בשל כך.

© דני ספרים

© צילום: יחסי ציבור

"אין צורך להיות מומחה באמנות לחימה מסוימת כדי להתמודד עם אלימות. ביטחון עצמי הוא שם המשחק בהתמודדות עם מצבים כאלה.."

ספרו החדש של קובי מציג בפנינו, הקוראים, אפשרויות תגובה למצבים שונים של תקיפה אלימה – מצבים שכל אחד ואחת מאיתנו עלול ועלולה להיתקל בהם בחיי היומיום. הספר מספק לנו דרכים להתמודד עם איום מיידי באמצעות טכניקות ושיטות פשוטות, קצרות ויעילות, המתבססות על תנועות גוף טבעיות, ללא קשר למין, גיל ולמצב גופני. בדרך זו מצליח קובי להעניק לנו, הקוראים, את הכלים והיכולת הבסיסית להגן על עצמנו ועל חיינו, וזאת גם מבלי שעברנו שיעורי קרב מגע מקצועיים של ממש. הפילוסופיה העומדת מאחורי הספר היא שבדרך של אימון והתנסות – יכולים הקוראים לגלות את הפוטנציאל שלהם, להשתפר ולהתפתח ואפילו להגיע להישגים בכוחות עצמם.

"היעדר תגובה דווקא גורם לאלימות להזין את עצמה. בתגובה יש סיכונים, אך גם בהיעדר תגובה. בטיחות וסיכונים כרוכים זה בזה. הימנעות מתגובה פירושה הנפת דגל לבן בלי להילחם.."

הספר מציג מגוון רחב של מצבי תקיפה ומאפשר לכל אחד מקוראיו לבחור את התגובה המתאימה ביותר כאשר הוא נקלע לתקיפה אלימה. כך למשל ישנו פרק המוקדש להדרכה בהגנה עצמית לנשים, פרק המוקדש להדרכה בהגנה עצמית למנהלים ואף פרק שלם המוקדש להדרכה בהגנה עצמית לילדים. פרקים מסוימים בספר מוקדשים לעקרונות בהתמודדות בתקיפה עם סכין או מקל, ואפילו התגוננות מפני מצבים קיצוניים של תקיפה בנשק חם.

©כריכה: הוצאת אוריון

"קרב מגע אינו אמנות לחימה; זו השיטה היחידה שזכתה להכרה בינלאומית כאמנות הגנה עצמית.. המטרה היא רק הגנה עצמית – להישאר בחיים במהלך התקפה!"

אהיה כנה ואתוודה שבהתחלה הספר עורר בי תחושת אי-נוחות ורתיעה קלה; גם אני, לפני הקריאה בספר, נכללתי באותה קבוצת אנשים שחושבים שקרב מגע הוא סוג של אמנות לחימה. לכן, מילים כמו "קרב" ו"מלחמה" עוררו בי תחושות לא נעימות כלל וכלל, במיוחד לאור העובדה שמאז ומתמיד נמנעתי מהיקלעות לעימותים, ובכל פעם שרק הרגשתי שעומדת לפרוץ קטטה או תקרית אלימה – הפחד פשוט שיתק את כל גופי, והייתי מתפללת בתוך תוכי ששום דבר לא יקרה, ואם יקרה אז אולי אצליח בדרך נס להיעלם אל תוך האדמה.

על אף התחושה הלא נעימה, החלטתי שלא לשפוט ספר אך ורק על פי הכריכה, ושעליי לתת לו הזדמנות שנייה – ואני שמחה שכך בחרתי לפעול. עוד בתחילת הספר הצליח קובי להעמיד אותי על טעותי הראשונה, שמסתבר כי מדובר בטעותם של רבים, וגרם לי להבין שקרב מגע אינו נכלל בקטגוריית אמנויות הלחימה, כפי שתמיד האמנתי, אלא שבכלל מדובר באמנות הגנה עצמית. אני מודה המילה "הגנה" כבר שיפרה את מצבי ועמדתי לגבי הספר, הרי ידוע שאחת מזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר היא הזכות של כל אדם לחיים, לחירות ולביטחון אישי, ושמחתי שבזה הספר עוסק – לא באלימות, אלא בדרכים למניעתה.

"בישראל למדנו שלמרות כל הסכנות והאיומים אנחנו חייבים להתמודד עם המצב כדי להתגבר עליו.."

בתחילת הספר מתאר קובי את החיים בצל המצב הביטחוני במדינה שלנו מנקודת המבט שלו, ומציין כי במשך שנות קיומיו היה עד לכמה וכמה מלחמות, ביניהם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. בכל פעם חוזר קובי ומדגיש את העובדה שלאחר שהמלחמה מסתיימת – הכל חוזר לשגרה, החיים ממשיכים הלאה ולא נעצרים.
עד כמה שעובדה זו נוראית ומצערת, אינני חיה באשליות או במציאות מדומיינת – אני מודעת היטב למצב הביטחוני הקיים במדינת ישראל; גם אז - בשנים עברו, וגם עכשיו - בימינו אנו. לכן, אני מוצאת את עצמי מסכימה עם דבריו של קובי ושאמנם זה נשמע נורא, אך באמת אין לנו מה לעשות כי זוהי המציאות; יש מלחמות, יש פצועים ויש הרוגים, אבל החיים לא נעצרים, הם נמשכים. האמת היא שפשוט אין לנו ברירה אחרת; אנחנו חייבים להתמודד עם האלימות הזו, עד כמה שהיא בלתי נתפשת או לא קלה לעיכול, משום שאם לא נתמודד איתה – לא נצליח להתגבר עליה, ואני מניחה שכולנו מבינים שזו אופציה שלא באה בחשבון.

"הפחד אינו מוביל לפתרון; את החיים יש לחיות בראש מורם ובנחישות, וכשיש סכנה יש להתמודד עמה באופן המיטבי..."

במהלך הקריאה הצליח קובי להעמיד אותי על טעותי השנייה, שהיא הדרך בה אני חיה את חיי. כפי שאמרתי לפני כן, אף פעם לא ידעתי כיצד עליי להגיב לתקריות אלימות; מאז ומתמיד עימותים וקטטות שיתקו אותי וגרמו לי לקפוא במקום. הקריאה בספר גרמה לי להבין שדרך החיים שלי איננה נכונה – כי חיים בפחד ובהסתתרות אינם באמת חיים.

© צילום: shutterstock

אני יודעת שהעובדה שהבנתי זאת לא אומרת שמעכשיו והלאה יהיה לי האומץ להגיב ולפעול בכל תקרית אלימה שאקלע אליה, או שמעכשיו והלאה אדע מה לעשות ואצליח שלא לקפוא במקום, אך אני חושבת שהעובדה שהצלחתי להבין את הפרט הזה – שהדרך בה נהגתי עד עכשיו איננה נכונה, היא הצעד הראשון בדרך לשינוי, שינוי הדרך בה אני אבחר לחיות מעתה ואילך את חיי.

"גם הימנעות מתגובה היא סוג של תגובה, ולכן השאלה היא: מהי הדרך הטובה והבטוחה ביותר להגיב? יש להבין את כל הסיכונים כדי שנוכל להפחיתם ולשמור על ביטחוננו.."

מה שאהבתי בספר, מלבד השימוש בתמונות לצורך הדגמת את הטכניקות וה"צעדים" השונים שיש לנקוט לצורך הגנה עצמית, וזאת בנוסף להסבר המפורט שיש על כל תמונה, הוא שאופן הקריאה בו אינו רציף – אין חובה לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם בספר ואין החובה לקרוא רק את הפרקים ה"מתאימים לך" (אם אני אישה, אין זה אומר שעליי לקרוא רק את הפרק המיועד ללימוד טכניקות התגוננות עבור נשים). כל אחד יכול לבחור לקרוא ולהתעמק ואולי אפילו לדלג על איזה פרק שהוא רוצה, משום שכל אחד יכול להתחבר לפרק אחר ולמצוא בו את המידע הרלוונטי שמתאים למצבים איתם הוא מתמודד בחיי היומיום שלו.

זה אמנם נשמע קלישאתי, אך אני באמת חושבת שמדובר בספר שהוא חובה לקריאה, לבני נוער ומבוגרים כאחד, ללא הבדלי מין או גיל, משום שהמידע שקובי מוסר לקוראיו הוא מידע הכרחי, חשוב, שימושי ויעיל שצריך להיות מושרש בכל אחד ואחת מאיתנו, מבלי קשר להבדלים כמו מין וגיל או אפילו הבדלים באזור מגורנו או ממדי גופנו.

אני תומכת ומאמינה במטרה אותה נועד הספר לקדם, ומסכימה כי כל אחד ואחת מאיתנו צריך וצריכה לדעת איך וכיצד להגן על עצמו/ה במקרה הצורך - והספר הזה מספק בדיוק את המידע ההכרחי, השימושי והיעיל הזה שצריך להיות מוטמע בכולנו, אם אנו רוצים לשמור על גופנו ועל חיינו במציאות בה הסכנה אורבת בכל פינה ואין לדעת מתי תצוץ ותפתיע אותנו, ולכן עלינו להיות מוכנים לפעול כנגדה, גם אם לא עברנו "הכשרה מקצועית" בקורס של הגנה עצמית.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• על הנפלאות: הניסים הגדולים של הסלבס
• האנימטור הישראלי שעבד על "ספיידרמן: ממד העכביש"
• מיכאל אלוני מצטרף לסדרה של נטפליקס

אנקת הגבהים / אמילי ברונטה
אי אפשר שלא להתחיל עם סיפור אהבתם הבלתי נשכח של קתרין ארנשו והיתקליף, סיפור שהחל עוד מתקופת ילדותם של השניים, כשאביה של קתרין חזר הביתה מאחד ממסעותיו עם נער ללא שם, שמשפחתה של קתרין החליטה לאמץ ולהעניק לו את שמו - היתקליף. השניים, שהיו ילדים שובבים מאוד, גדלו יחד והפכו לחברים טובים, אך ככל שהשנים עברו, כך הפכה קתרין מילדה שובבה לעלמה נאה שלמדה גינוני נימוס, והדבר הרחיק אותה מהיתקליף שהמשיך להתנהג ולדבר כמו פושע, ואף אחד לא ראה לו עתיד מזהיר. הריחוק הטבעי שנוצר בין השניים ופערי המעמדות הקיימים מאלצים את קתרין לבצע בחירות שלא עומדות בקנה אחד עם רצון לבה האמיתי, והדברים הופכים למסובכים כאשר מחליט היתקליף לנתק את הקשר עם המשפחה ולעזוב את האחוזה, אך בחלוף שלוש שנים בוחר לשוב אל חייה של קתרין, שהמשיכה הלאה, ולהעמיד אותה על טעויות עברה.

© ידיעות אחרונות, ספרי חמד

גאווה ודעה קדומה / ג'יין אוסטן
ומקלאסיקה אחת לאחרת, סיפור אהבתם של אליזבת בנט ומר דארסי חייב להיכנס לרשימה זו גם כן! אליזבת בנט היא בחורה יפה ופקחית מהמעמד הבינוני הסובלת מנטייה לדחות הצעות נישואים, ואילו מר דארסי העשיר והמושך בטוח שאף אישה לא תסרב לו, עד שפוגש את אליזבת, שבעיניה הוא מתנשא, ביקורתי והגבר האחרון עלי אדמות שתסכים להינשא לו. בתחילה נראה כי סיפור האהבה בין השניים איננו קיים, ואם כן קיים – אז נועד לכישלון; גאוותו של מר דארסי ופערי המעמדות בין השניים מונעים ממנו להתנהג כראוי כלפי אליזבת ולחזר אחריה בצורה נאותה. ומהצד השני עומדת אליזבת, גם היא אדם גאה לא פחות, ולאחר שמגבשת לעצמה דעה שלילית על מר דארסי, לפיה הוא אדם מתנשא וביקורתי, היא מתקשה לשנות את דעתה עליו, גם לאחר שהוא משנה את התנהגותו כלפיה. אך על אף הקושי, לאט לאט מצליחים השניים לפתוח את לבם ולממש את אהבתם, על אף הגאווה והדעה הקדומה שלהם.

© כתר וידיעות ספרים

הכל, הכל / ניקולה יון
סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין מאדי, נערה לא רגילה בת 17 בעלת מחלה נדירה שנקראת "כשל חיסוני חמור" האוסרת עליה לצאת מהבית ולראות אור יום אמיתי, לבין אולי, נער בן 17 רגיל לחלוטין, יגרום ללבכם להתמוגג בכל פגישה סודית ואסורה בין השתיים, ולנשימתכם להיעתק – כך שתקראו את הספר בנשימה אצורה עד הדף האחרון!

אחרי ש... / אנה טוד
סיפור האהבה הלא-שגרתי המתפתח בין טסה – בחורה צעירה בעלת מוניטין ה"ילדה הטובה והביישנית", לבין הרדין סקוט המחזיק בתואר ה"ילד הרע והמקועקע עם הפירסינג בשפה" יטלטל אתכם מעלה ומטה ברכבת הרים מטורפת ומסובכת, ואפילו יעורר בכם את התקווה שאהבת אמת אכן קיימת, ושישנן נשמות אשר קשורות זו בזו, ולא משנה מה יקרה – הן פשוט נועדו להיות יחד.

אסון יפהפה / ג'יימי מקגווייר
סיפור האהבה בין אבי אברנתי לטרביס מדוקס מזכיר מעט את סיפורם של טסה והרדין מ"אחרי ש...", אך אין זה אומר שהוא פחות טוב ממנו! גם הספר הזה יעיף אתכם לכל הכיוונים במערבולת של רגשות ותחושות שונות, אך בסופו של דבר יגרום לכם להיאנח בקול, כשחיוך גדול מרוח על פניכם, ולהרגיש את החום מציף את גופכם מבפנים יחד עם לבכם שיתרחב עם כל דף נוסף שתהפכו.

הגיבן מנוטרדאם / ויקטור הוגו
ונחזור לספרות הקלאסית עם סיפור האהבה המפתיע והלא צפוי המתפתח בין קוואזימודו – גיבן מעוות וחירש שגר בקתדרלה וכל תפקידו הוא לצלצל בפעמוני הכנסייה, ובין צוענייה יפהפייה בשם אזמרלדה, וזאת לאחר שקוואזימודו מואשם, ללא עוול בכפו, בנסיון חטיפתה של אזמרלדה וכעונש נגזרים עליו עינויים קשים לעיניהם של כל תושבי המקום. אזמרלדה, אשר יודעת שקוואזימודו חף מפשע ואין הוא ניסה לחטוף אותה כלל וכלל, נחלצת לעזרתו וכך מתחיל סיפור האהבה בין השניים, שמגיעים מעולמות כה שונים זה מזה, אך מצליחים בדרך פלא לחדור אחד ללבו של השני.

© פן, ידיעות וספרי חמד

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• Freestyle פסטיגל: מופע על הזוגיות שהפתיעה את כולם
• נס חנוכה: אשלי וקסמן בקשי משתלטת על פרוגי
• אירוע לשבוע: כל הבילויים השווים לחנוכה

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• "אני אידיוט": שון מגיב לחתונה של האקסית היילי עם ג'סטין
• פרסום ראשון: קים אור אזולאי תככב בסיטקום חדש
• רכילות בקטנה: האולימפיאדה מגיעה ל"כדברא 3"

תשאילו ספרים מהספרייה הציבורית

לצערנו, מסיבה שלא ממש ידועה לנו, קיבלו הספריות הציבוריות ברחבי הארץ שם רע; בני הנוער מסרבים ללכת אליהן ולהשאיל מהן ספרים, ואם תשאלו אותנו – חבל שכך! הספריות הציבוריות יכולות לחסוך לכם מאות שקלים בקניית ספרים חדשים (שכולנו יודעים שתקראו רק פעם אחת, פעמיים גג, ולאחר מכן תניחו על שידת הספרים בחדריכם בזמן שיצברו אבק במשך השנים). הספרים בספריות הציבוריות הם במצב לא רע בכלל, והן מאפשרות לכם לקרוא עוד ועוד ספרים מבלי לבזבז כסף רב (מלבד דמי מנוי או רישום סמליים), ובינינו? גם חוסכות לכם מקום בשידה!.

© fotolia

חכו למבצעים

חנויות הספרים מרבות לצאת במבצעים שווים במועדים שונים במהלך השנה. נצלו את המבצעים הללו וכך תוכלו לעשות קנייה חכמה ואפילו לחסוך כמה שקלים. 

תחליפו ספרים עם חבריכם

קניתם ספר חדש – קראתם? נהניתם? יופי! אבל רגע אחד, מה עכשיו? להניח את הספר על השידה כדי שיצבור אבק זו ממש לא אפשרות! תחליפו עם חבריכם ספרים שכבר קראתם בספרים אחרים, וכך גם תקבלו ספר אחר לקריאה בתמורה וגם תחשפו את חבריכם לאותו הספר שנהניתם ממנו (וסוף סוף יהיה לכם למי לחפור עליו!). 

© fotolia

לכו לירידי ספרים

ירידי הספרים הם דרך מצוינת לקנות ספר חדש ובאיכות טובה מבלי לשלם את אותו המחיר שהייתם משלמים עליו אם הייתם קונים אותו בחנות הספרים שבקניון! לרוב, ירידי הספרים יוצאים במבצעים שווים ובמחירים מופחתים, ולכן אנחנו ממליצים לכם ללכת אליהם, להתרשם מהמבחר הרחב שהם מציעים, לקנות ספר אחד או שניים ולחסוך כסף!

קנו ספרים משומשים

יד שנייה זו ממש לא קללה! בדרך כלל, ספרים משומשים הם ספרים שנקנו בעבר על ידי אנשים, נקראו פעם אחת או שתיים, ונמסרו בתרומה לחנויות יד שנייה שמוכרות אותם במחיר נמוך מהמקור. הספרים הללו שימושיים לחלוטין וממש לא "בלתי ניתנים לשימוש חוזר" כפי שנהוג לחשוב עליהם: 'בטח יהיו קרועים, מלוכלכים וחסרי עמוד אחד או שניים'. זה ממש לא נכון!

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אחרי חצי שנה בלבד: אריאנה גרנדה והארוס נפרדו
• מחר בעוד יומיים: הצטרפנו לסט של "שנות ה-80"
• אמאל'ה: הקללה המפחידה של דניאל גד ועמית רהב

אנחנו השגנו לכם את הפרק הראשון של הספר. שתהיה לכם קריאה נעימה!

פרק 1 - קדחת וִיָאנָה

בכל אותו השבוע הייתה אמא מרוטת עצבים. היא נכנסה למין התקף ניקיון כזה, שממש לא אופייני לה, ופשוט לא היה אפשר להוציא אותה ממנו.

"?ִיטָאקי!" היא צעקה עלי, "תפסיק לפזר את הבגדים שלך בכל מקום!"

"מָאִיטָקי!" צרחה על אחותי הקטנה, "אם הסמור המבאיש הזה שלך יעשה את צרכיו עוד פעם בבית אנחנו מוסרים אותו! כנ"ל לגבי הבואש הסרוח!"

מָאִיטָקי פרצה כמובן בבכי, ואחותי התאומה נָמֶק? הייתה צריכה לנחם ולהרגיע אותה במשך כמעט שעה שלמה.

על שימֶג'י, אחי הבכור, איימה אמא שאם לא יפסיק מיד להכניס הביתה את כל הרגבים ומיני הסלעים שהוא מוצא בחוץ, הוא יכול מבחינתה לעבור להתגורר בחצר, יחד עם כל אוספיו. רק אתמול פקדה עליו לאסוף מרצפת חדרו את השבלולים שהוא אוסף בשקדנות ולרכז את כולם בסלסילת קש. לרוע המזל, במהלך היום שחלף, השבלולים התעוררו לחיים והחליטו לזחול משם בחזרה אל מרכז השטיח. אמא כמעט יצאה מדעתה כשמצאה אותם כעת ישנים שם בערימה, ונוחרים נחירות רמות. היא מיהרה להעניש בחומרה את שימֶג'י, שלא באמת היה אשם.

אבא, שננזף בעצמו לאחר שהשאיר פירורי עוגת דלעת על השיש במטבח, אמר לכולנו שהוא חושב שהדבר הטוב ביותר לעשות כרגע הוא פשוט לא להתעסק עם אמא ולהשתדל להיענות לכל מה שתבקש. "קדחת וִיָאנָה", כפי שהוא קרא לזה, תחלוף כלעומת שבאה בעוד ימים ספורים.

וִיָאנָה היא בת הדודה שלי. אמא אוהבת אותה אהבת נפש ומתייחסת אליה כאילו הייתה בתה. לפני כמעט שנה ויאנה התחתנה עם בחיר לבה ?ֶי?טי ומיד אחר כך עזבו שניהם את הכפר ועברו לגור בעיר הגדולה. האמת היא שזה סיפור די עצוב, כי החתונה גרמה לנֶתק ולמריבה קשה בין ויאנה להוריה, מפני שהחתן המדובר איננו שדון-יער טהור כמונו, אלא בן תערובת לאם פֵיהולאב שדון-יער. ויאנה לא יכלה להסתיר את העניין מהוריה, בגלל הכנפיים הגדולות של ?ֶי?טי. כשאבא של ויאנה ראה בפעם הראשונה את חתנו לעתיד הוא התרגז מאוד, לא היה בעיניו דבר גרוע מאשר נישואי תערובת. אבל ויאנה לא ויתרה והודיעה לאביה שאין בכוונתה לבטל את החתונה ואביה אמר לה שאם כך, היא מנודה מהמשפחה.

"את כבר לא הבת שלי!" הודיע לה בקול קשה, "התנהלותך הבלתי נסבלת ממיטה חרפה על משפחתנו ועל כל שדוני-היער באשר הם!"

ויאנה נפגעה עד עמקי נשמתה, אבל עדיין עמדה על שלה.

דודתי, אמא של ויאנה, ממש נקרעה בין בעלה לבתה הבכורה. מאז החתונה ומאז עבר הזוג הצעיר אל העיר הגדולה, הקשר בין ויאנה למשפחה שלה נותק לחלוטין.

אמא, שהייתה ממש מזועזעת מכל העניין, החליטה לטפל בויאנה במקום הוריה ומאז הקשר ביניהן הלך והתחזק. ויאנה אסירת תודה לה על כך, ובסופו של דבר, כולנו הרווחנו מכך מפני שויאנה ו?ֶי?טי הם באמת יצורים חביבים ומקסימים.

בכלל לא התחשק לי לספר את כל הסיפור הזה, כי הוא נורא עצוב בעיני. אני מקווה שההורים שלי אף פעם לא ינדו אותי, ולא משנה מה אעשה. אמא אומרת שהגיס שלה הוא שדון-יער צר אופקים (אם כי בהחלט לא צר ממדים – הוא שמן כמו היפופוטם ננסי) ושככה מגיבים שדוני-יער שמרנים וחסרי השכלה. אני יודע שבסתר לבה גם היא בעצמה מקווה שאחַי ואני נינשא בבוא העת לשדוני-יער ולשדוניות-יער ולא ליצורים אחרים, אבל היא לעולם לא תודה בזה בקול. ואולי בכלל אני טועה ואבא ואמא עוד יפתיעו אותי עם הפתיחות שלהם, אי אפשר לדעת. עובדה שהם אימצו אל חיק המשפחה את ויאנה ואת ?ֶי?טי.

בכל אופן, למה אמא נכנסה ל"קדחת ויאנה"? מפני שלפני שבוע יונת הדואר שלנו הביאה לנו מברק שנרשם באותיות גדולות על גבי גליל של נייר קלף והיה כתוב בו כך... 

מתוך הספר: עלילות שיטאקי-יערות הטרולים התחתיים © מאיירת: טלי פלד

 מתוך "עלילות שיטאקי – יערות הטרולים התחתיים" מאת אשכר ארבליך-ברימפן, בהוצאת "רימונים". מאיירת: טלי פלד.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מסיבת הקאמבק של Oboy: כך הכוכבים הגיבו לבשורה
• עומר חזן מגיב לשמועות על הזוגיות החדשה
• צפו: כוכבי "דאנסטורי" בשיעור ריקוד לפרוגי

"מרכז מצמיחים הוקם בשנת 2004. המטרה שלו הייתה להפחית כאב וסבל של ילדים בכיתות בישראל. אנחנו רוצים שהכיתות שלנו יהיו מצמיחות, ושכולם ירגישו שייכים. אנחנו מעבירים סדנאות באלפי כיתות, וגם הרצאות והכשרות להורים ומורים." 

"בשנים האחרונות אנחנו נתקלים יותר ויותר בהשפעה של הרשתות החברתיות על ילדים ונוער; באינטרנט יש הרבה דברים חיוביים, אבל הוא גם מגביר תוקפנות וגורם הרבה סבל לילדים. הספר עוסק בדיוק בזה - בהשפעה של הרשת על החיים של בני נוער, על הדינאמיקה החברתית ביניהם ועל התקשורת שלהם. הוא לא עוסק רק בבריונות רשת, אלא גם באיך הרשת משפיעה על ילדים ביום יום; על הדימוי העצמי שלהם, על המריבות שלהם בכיתה ועל נורמות ההתנהגות הכיתתיות." מסביר יוני.

שיימינג © fotolia

יוני צ'ונה, הוא אחד ממייסדי מרכז מצמיחים ומשמש כמנכ"ל הארגון מאז הקמתו. צ'ונה הוא מפתח השיטה החינוכית מצמיחים - שיטה חדשנית ומוכחת אשר פותחה במהלך הנחיית סדנאות וליווי של עשרות אלפי תלמידים, אנשי חינוך והורים, המספקת כלים וטכניקות מהשטח להפחתת תוקפנות יום-יומית בין ילדים, ויכולה לסייע לכלל האוכלוסייה; אנשי מקצוע בתחום החינוך וקרובי משפחה של ילדים החווים בריונות או שעשויים להפוך בעצמם לגורמים פוגעניים. בנוסף, אחראי צ'ונה על תכני הסדנאות, ההרצאות, ההכשרות והקורסים של המרכז, ואף מנחה בעצמו סדנאות לילדים ולנוער בסיכון, למורים, הורים ואנשי חינוך.

בחודש שעבר הוציא לאור צ'ונה את ספר הביכורים שלו – "מצמיחים ברשת". הספר נועד למלא מחסור קיים בכלי התמודדות ולהציע למורים ולהורים כלים איכותיים לדיון קבוצתי או אישי, שיסייע בהפחתת אלימות חברתית ברשת, וגם מחוץ לה. בספר אף ניתן למצוא כלים וטכניקות מה"שטח", להפחתת תוקפנות רשת יום-יומית בין ילדים. באמצעות שיטת מצמיחים המוצגת בספר, הקורא מבין את המנגנון שבבסיס התוקפנות החברתית של ילדים כלפי ילדים, לומד כיצד לעודד מתבגרים להפחית פגיעות ברשת באמצעות שיח פתוח ומקדם בבתי הספר, בבתים ובמסגרות החינוך המשלימות, וכיצד לייצר תמריצים שיציבו את ערך האכפתיות כמשפר מעמד חברתי.

כריכת הספר "מצמיחים ברשת"

"הרבה יותר קשה ומורכב לילדים ובני נוער להתמודד היום עם בריונות..."

כיצד מרכז מצמיחים השפיע על הספר ועל תוכנו?
"הספר הוא ברוח ובשפה של מצמיחים; הוא מיועד בעיקר להורים ואנשי חינוך, ונותן להם הרבה עצות וכלים שאנחנו משתמשים בהם בסדנאות שלנו. הרעיון של הספר היה להעביר את הידע והניסיון שצברנו בשיחות עם עשרות אלפי תלמידים, כדי שיותר ויותר מורים יוכלו להשתמש בו, גם אם הם לא עברו את הסדנה שלנו."

מה דעתך על ה"דור של היום" - בני הנוער שנולדו אל העידן הטכנולוגי וחשופים להשפעת העולם הווירטואלי?
"אני בטוח שזה הרבה יותר קשה ומורכב לילדים ובני נוער להתמודד היום עם בריונות. היום הרבה יותר קשה להיות ילד שמציקים לו; הילד אפילו לא יכול "לברוח" רחוק מההצקות, כי הן מלוות אותו לאורך כל שעות היממה וממשיכות גם כאשר הילד בבית. מצד שני, היום, בניגוד לעבר, ילדים יכולים לתקשר עם החברים שלהם גם כשהם בבית וכך גם לקבל תמיכה וקשר לא רק כשהם נפגשים עם חברים בבית הספר, ואני חושב שזה יותר טוב לילדים."

האם לשיטת מצמיחים יש תוצאות מוכחות?
"לשמחתי כן! חצי שנה אחרי הסדנאות שאנחנו מעבירים במרכז מצמיחים, אנחנו בודקים מול המחנכים מה הייתה השפעת הסדנה - וכמעט 90% מדווחים שהם מרוצים ושהאווירה בכיתה השתפרה בעקבות הסדנה! בסדנאות שלנו, שעוסקות באלימות ברשת, ילדים מדווחים על יותר נכונות להתערב ולהגן על ילד מותקף."

יוני צ'ונה © צילום: רביד בירן

"בסדנאות שלנו, שעוסקות באלימות ברשת, ילדים מדווחים על יותר נכונות להתערב ולהגן על ילד מותקף..."

האם אתה מאמין ששיטת מצמיחים יכולה להביא לשינוי משמעותי במצב האלימות בקרב בני הנוער, ולצמצם כמעט לחלוטין אלימות, שיימינג ובריונות ברשתות החברתיות, ואף מחוץ להן?
"אני חושב שזו עבודה בלתי נגמרת – בדיוק כמו שלתת כלים לילדים ולעזור להם זו עבודה בלתי נגמרת, אבל אין לי ספק ששיטת מצמיחים יכולה לעשות שינוי משמעותי בחייהם של ילדים, בעיקר כשהם בקבוצה. במקומות בהם היא פועלת, היא כבר עושה זאת ואנחנו רואים שהחיים בכיתה השתפרו! זה נותן לכולנו הרגשה טובה ומחמם את הלב, כך אנחנו מבינים ששווה להמשיך להשקיע."

האם אתה חושב שגם הספר יוכל להביא לאותן תוצאות, אליהם הגעתם באמצעות עבודה של "פנים-מול-פנים" עם הורים ומורים?
"אני חושב שמורה או הורה שיקרא את הספר וייקח ממנו אפילו דבר אחד או שניים - כבר ייעשה שינוי! למשל, עצם זה שמורה יתחיל לדבר באופן פתוח עם התלמידים שלו על הרשת וידע לעשות זאת בלי לשפוט אותם, להטיף ולחפור – כבר יגרום להם להרגיש קרבה אליו, ושיש להם למי לספר ועם מי להתייעץ. הרבה ילדים בכלל לא משתפים מבוגרים כשקורה להם משהו ברשתות, כי הם מרגישים שאין להם למי לספר, או שהמבוגרים לא יבינו אותם."

מה הייתה המטרה שלך כשהחלטת להוציא לאור את הספר הזה ולשתף את הידע שצברת במהלך השנים עם הציבור?
"המטרה היא אותה מטרה של הארגון עצמו, שהוקם לאחר שקבוצת אנשים התארגנה יחד מתוך דאגה ורצון לסייע לילדים. אנחנו רוצים להפחית כאב וסבל של ילדים ונוער, וזו גם המטרה של הספר."

האם הספר הוא סוג של "מדריך" צמוד שעל הורים ומורים לשנן היטב ולמלא אחר הכתוב בו מילה במילה?
"אני חושב שהחיים הם דבר מורכב, כך שגם אם היינו רוצים, לא היינו יכולים לכתוב מדריך שיענה על כל האפשרויות. הספר נותן הרבה מידע, גורם להבנה טובה יותר של השפעת הרשת על החיים בקבוצה ודוגמאות לפעולה, אבל ברור שכל מורה והורה חייב להיות יצירתי ולהתאים את אופן הפעולה שלו לילד ולמצב ובהתאם למה שהילד אומר לו שהוא צריך."

"אנחנו רוצים להפחית כאב וסבל של ילדים ונוער..."

מדוע אתה חושב שהורים ומורים זקוקים להדרכה ולהכוונה בנושאים מסוג זה?
"הדור של היום נולד אל תוך האינטרנט, הם מהירים יותר מאיתנו, חווים ופועלים ברשת אחרת מאיתנו. הרבה הורים ומורים נרתעים ובכלל לא רוצים להבין מה קורה ברשת, או שהם חושבים שבגלל שהם לא "עומדים בקצב" אז אין להם מה לתרום לילדים בנושא. אבל בסופו של דבר הרשת היא חלק חשוב היום מחיי הילדים, ובנוסף - לא צריך "להבין ברשת" כדי להבין ביחסים בין אנשים וברגשות. כל אנשי המקצוע כמו בנאים, מתכנתים, שחקנים ועוד, שרוצים להיות טובים במה שהם עושים - ממשיכים ללמוד כל הזמן, והולכים לשיעורים (השתלמויות). כך גם מורים עושים, וכאשר הם הולכים לשיעורים האלה, אנחנו רוצים שיקבלו את הטיפים הכי טובים איך לעזור לילדים."

בספר כתבת כי הוא מיועד להורים, מורים ואנשי חינוך נוספים.אתה חושב שגם בני נוער יכולים לקרוא את הספר וללמוד ממנו?
"זו באמת שאלה מעניינת. אשמח לשמוע מבני נוער שקראו מה הם חושבים. אנחנו מזמינים אותם לכתוב לנו בדף הפייסבוק של מצמיחים!"

יוני צ'ונה © צילום: יוסי רבי

למה, לפי דעתך, רק הורים ומורים יכולים לגרום לשינוי בצמצום האלימות החברתית ברשת? אתה לא חושב שהרצון לשינוי צריך לבוא מהילדים ומבני הנוער עצמם?
"אנחנו לגמרי רואים שהרצון לשינוי כבר קיים אצל ילדים ונוער, אבל קשה מאוד להבין מה לעשות עם הרצון לשינוי ואיך לגרום לו לקרות. אחת הבעיות היא שמופעל על בני הנוער הרבה לחץ חברתי – למרות שמפריע להם לראות שתוקפים ילד ברשת, הם לא מתערבים, כי הם לא יודעים מה לעשות או כי הם פשוט פוחדים להתערב. בדיוק בגלל הסיבות האלה מבוגרים צריכים לעזור לילדים לגלות מה הדרך הכי טובה ומתאימה להתערב ולעצור בריונות ברשת ובכלל."

"אתם לא לבד; בטוח יש עוד ילדים סביבכם שאכפת להם. אתם רק צריכים למצוא אותם, ולפעול יחד..."

האם אתה חושב לכתוב ספר שיהיה מיועד דווקא לבני נוער, ולא להורים, מורים ושאר המבוגרים הסובבים אותם?
"זה רעיון שאכן מסתובב לי בראש, אולי עוד אוציא אותו לפועל. אחד הדברים הכי קשים בעולם הוא ליצור משהו שילדים אוהבים ולדבר בשפה שלהם. אם נרגיש במצמיחים יום אחד כשנהיה בטוחים שאנחנו יודעים איך לעשות זאת, אז נעשה זאת. מקווים שזה יקרה."

ולסיום- יש לך מסר לקוראי "פרוגי"?
"אל תשמרו בבטן. אם אתם רואים שפוגעים במישהו או שפוגעים בכם, תמיד עדיף שתספרו למישהו מאשר שתשמרו זאת בבטן. זה יכול להיות הורה או מורה שאתם מרגישים שהוא "מבין עניין", אבל זה יכול להיות גם בן דוד או בת דודה, מדריך בתנועת נוער או בחוג – בכל מקרה, תהיו בטוחים שהם ישמחו לשמוע. והכי חשוב- אם משהו מפריע לכם, אז תהיו בטוחים שאתם לא לבד; בטוח יש עוד ילדים סביבכם שאכפת להם. אתם רק צריכים למצוא אותם, ולפעול יחד!"

 את הספר "מצמיחים ברשת" ניתן לרכוש כאן, באתר האינטרנט של מרכז מצמיחים!

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מסיבת הקאמבק של Oboy: כך הכוכבים הגיבו לבשורה
• עומר חזן מגיב לשמועות על הזוגיות החדשה
• קים אור אזולאי מראיינת את יוצרת "אינסטה בייב"

אביטל דיקר (53) היא סופרת ועורכת דין ישראלית, שבעבר הייתה שחקנית, ואף זכתה בפרס אופיר ובפרס התיאטרון. "השער האבוד" הוא אינו ספר הביכורים שלה, ודיקר כבר הוציאה שניים לפניו, אך זהו ספרה הראשון המיועד לבני נוער.

"השער האבוד" מגולל את סיפור חייהם של שלושה בני נוער המגיעים מעולמות שונים לחלוטין זה מזה; נערה ערבייה מוסלמית המתגוררת בירושלים, נער יהודי מתל אביב ומור הנוצרי, שאביו הוא קונסול איטליה בישראל. השקפות חייהם של השלושה שונות גם כן זו מזו, אך דרכיהם מצטלבות כשהם מוצאים את עצמם בליבו של פיגוע טרור רחב היקף שבו נפגעים מאות אנשים תמימים וחסרי ישע, וביניהם גם הוריהם. אף על פי גילם הצעיר והעובדה שהכירו את אחד מבני החבורה רק רגעים ספורים קודם לכן, נאלצים השלושה לוותר על כל מה שידעו והכירו עד כה, ולעשות כל שביכולתם על מנת להינצל ולא להיהרג.

הספר מתאר את מסע התבגרותם של שלושה בני נוער הנתלשים בעל כורחם משגרת חייהם, ונאלצים לעשות דברים שלא חשבו שייאלצו לעשות מעולם; לירות באדם בפעם הראשונה, להתגנב החוצה בשעת החשיכה, לסמוך על אדם זר שמופיע פתאום ומציע עזרה ואפילו לגנוב נשק מגופה השרויה על שפת המדרכה. שלושתם נאלצים לוותר על תמימותם ולהיחשף אל הצדדים האפלים שבעולם, וזאת לאור אותו וויכוח נושן ובלתי נפסק בין שלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, הנלחמות זו בזו דורות על גבי דורות על אבנים קדושות, והכל "בשם האלוהים שלהן", כפי שהן טוענות.

© © כריכה: הוצאת עם עובד

הספר גורם לנו, הקוראים, להעלות ספק בכל הדברים הפשוטים שהאמנו בהם בעיניים עצומות עד היום, בכל הדברים שאמרו לנו להאמין בהם עד היום; האם כשיורד גשם השמיים באמת "בוכים" כי אלוהים כועס? האם אלוהים באמת העניש וגירש את אדם מחווה מגן עדן, כמו שסיפרו לנו כשהיינו קטנים? או אולי פשוט מדובר בנו, בני האדם, שאוהבים להקצין כל דבר ולשנותו, ובכך הפכנו את אלוהים ליצור כועס ומפחיד, שאומר "אסור" ללא הרף ורק מעניש?

ומה לגבי כל הרוע והסבל שיש בעולם שלנו? האם גם כל אלה הם מעשי ידי אלוהים? האם זו באמת אשמתו שבני האדם עדיין חומדים וגונבים, הורסים והורגים? אין זה אשמתנו בלבד, מעשי ידי אדם? הרי אלוהים מאמין בבחירה חופשית. כל אלה הם רק פיסה קטנה מאין-ספור השאלות והתהיות המתעוררות בקרבנו במהלך קריאת הספר, שאני בטוחה שלא קיים אפילו אדם אחד על פני האדמה שיהיו בידיו התשובות להן.

אילוסטרציה © צילום: Fotolia

מה שאהבתי בספר הוא האומץ והתעוזה של דיקר שלא מפחדת לגעת בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת, שרבים פוחדים לדבר עליהם ולעסוק בהם, במיוחד מול בני נוער, משום שלרוב הם מעוררים מתח ואי-נעימויות כמו דת, אמונה, גלגול נשמות, מצב בטחוני, קיום האלוהים וכו'. היא נוגעת בנושאים הללו וגורמת לתהיות להתעורר בקרבנו, ולאחר מכן גורמת לנו לשאול את עצמינו שאלות חסרות תשובה, ובסופו של דבר גורמת לנו לפקפק ולהטיל ספק בכל הסיפורים, האמונות והדעות הקדומות שנשענו עליהן עד כה, ולא רק אנחנו, אלא גם אבות אבותינו במשך דורות על גבי דורות.

הספר כבש אותי עוד מהפרק הראשון בו תיארה דיקר כיצד מתרחש תהליך גלגול הנשמות אי שם במרומים, שאף על פי שאני יודעת שנוצר כמובן אך ורק מפרי דמיונה, הוא הצטייר בראשי באופן כה אמיתי ומוחשי, כשלפתע נדמה היה לי שדיקר חוותה זאת בעצמה, ממש על בשרה, ועכשיו, לאחר שחזרה אל עולמנו, היא משתפת אותנו בכל ממצאיה וגילוייה – והעניין קסם לי נורא. את הספר סיימתי תוך שעות ספורות, ואת סופו קראתי בנשימה עצורה, לא מאמינה שכבר הוא נגמר. הספר סחף אותי יחד איתו אל המסע המופלא שעברו אניס, ים ומור, ואני יחד איתם, ואף גרם לי לשכוח, ולו לרגע קט בלבד, את העובדה שמדובר בחבורה לא שגרתית כלל וכלל, כשמסתכלים עליה מנקודת מבט ביקורתית, נכון למציאות בה אנו חיים כיום; נערה מוסלמית אשר מנסה להציל את חייהם של תמימים וחסרי ישע הנרצחים ללא רחמים על ידי מחבלים יהודים וערבים גם יחד בירושלים, וזאת יחד עם נער יהודי ונוצרי.
הספר גרם לי להגיע למסקנה המתבקשת והכל כך פשוטה, כנה וטהורה, שהצליחה לעורר בי שביב קטן של תקווה ואמונה שאולי העולם לא כל כך נורא, אולי הוא עשוי להיות מקום טוב יותר עבורי ועבור שאר בני האדם, כי בסופו של דבר, כולנו בני אדם. וזה לא משנה במה אנחנו מאמינים או מהי הדת שלנו.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• The Story: נועה קירל חושפת קריירה חדשה
• רכילות בקטנה: רוני דלומי מתייחסת לשמועות על ההריון
• תפתחו ת'סטורי: הסלבס שעשו כותרות בזכות הסטורי
  

"הבנתי שהאינסטגרם זה המקום והבחירה של בני הנוער, שם אתם נמצאים. רק אחרי שהבנתי את זה, הבנתי שאני רוצה לשחק במגרש שלכם, זאת אומרת שאם אני פונה אליכם אני רוצה להיות שם", ענתה דותן כשנשאלה על הבחירה ליצור סדרה דווקא באינסטגרם ומוסיפה: "אני כאמא למתבגר יודעת שהבעיה היא ברשת אז לכן צריך לעשות את זה ברשת, איפה אני עושה את זה? איפה שזה קורה".

קאסט הסדרה והיוצרת © צילום: רפי דלויה

עורכי תוכן: אורטל כהן ומשה אבוטבול | הפקה: רון הלימי | איפור: עדיה שיפמן | עריכה: אסף אושי | במאי ונתב: רובי שביט-לוי | צילום: אלי סגל |

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• צפו: הפספוסים הגדולים של הכוכבים
• המעשה המרגש של כוכבת "כפולה"
• דואט של מרגי וקירל? קבלו את משאלות הסלבס שלנו

פרק 1

המכונית נסעה לה והשאירה את הילדה על שפת המדרכה, רועדת מקור בחולצת טריקו דקה ובמכנסיים קצרים. היא התיישבה וכרכה את זרועותיה סביב ברכיה, ?ערה הבלונדיני נסחף פרוע עם הרוח, בהיר כסביון.

תסתמי, פסיכית, או שנחזור וניקח אותך, אמרו לה.

היא לא רצתה שיחזרו וייקחו אותה. היא ידעה זאת בבירור, גם אם לא זכרה מה שמה או איפה היא גרה.

משפחה עברה לידה בדרכה למכונית, ראשה של האמא מכוסה בצעיף ותינוק בזרועותיה, והאבא אוחז בידו של פעוט. הילדה הסתכלה בעשב העייף וספרה את החרציות. איך מרגישים כשמחזיקים אותך ככה בידיים, שאלה את עצמה. כל כך מזמן לא זכתה לחיבוק, עד שקשה היה לה אפילו להסתכל. הילת הזהב שזרחה סביב המשפחה הצטיירה בבירור – זהב, צבע האהבה. היא לא בטחה בצבע הזה, הוא תמיד הביא צרות.

ואז הבחינה בה האישה. הילדה חיבקה בכוח את ברכיה וניסתה להצטמצם עד שאיש לא יראה אותה. אך ללא הועיל. האישה אמרה משהו לבעלה, מסרה לו את התינוק והתקרבה עד שיכלה לכרוע לצד הילדה. "הלכת לאיבוד, חמודה?"

תסתמי או שנחזור וניקח אותך.

© כריכה: הוצאת אחוזת הבית

הילדה הניעה את ראשה מצד אל צד.

"אמא ואבא נכנסו פנימה?" התכעסה האישה ובצבעיה נמסך גוון אדום של רוגז.

הילדה לא ידעה אם היא אמורה להנהן. אמא ואבא הלכו, אבל זה קרה מזמן. הם לא חזרו לקחת אותה מבית-החולים אלא נשארו בתוך האש, שניהם יחד. היא החליטה שלא לומר דבר. צבעיה של האישה התלקחו לארגמן עמוק. הילדה התכווצה: היא הרגיזה אותה. אם ככה, אז אלה שכרגע נסעו מכאן אמרו את האמת. היא רעה. היא רק עושה רע לכולם. הילדה הניחה את ראשה על ברכיה. אולי, אם תעמיד פנים שאיננה, האישה שוב תרגיש טוב ותסתלק. לפעמים זה עבד.

"מסכנונת קטנה," נאנחה האישה והזדקפה. "ג'מאל, אתה מוכן להיכנס פנימה ולהגיד למנהל שיש פה ילדה שהלכה לאיבוד? אני אשאר איתה."

הילדה שמעה מילות הרגעה שמלמלה איש באוזני הפעוט, ואחר כך צעדים, כשחזרו לכיוון המסעדה.

"אל תדאגי. אני בטוחה שהמשפחה שלך מחפשת אותך." האישה התיישבה לצידה ומחצה את חרציות חמש ושש.

הילדה התחילה לרעוד בפראות ולטלטל את ראשה. היא לא רצתה שיחפשו אותה – לא עכשיו, גם לא אחר כך.

"הכול בסדר. באמת. אני יודעת שנבהלת, אבל תכף תמצאי אותם."

היא ייבבה ואז חסמה את פיה בידה. אסור לי להשמיע קול, אסור לי לעשות עניינים. אני רעה. רעה.

אלא שלא היא הקימה את כל הרעש הזה. זו לא הייתה אשמתה. פתאום היו סביבה המון אנשים. שוטרים במעילים צהובים, כמו אלה שהקיפו את ביתה באותו יום. קולות שדיברו אליה. ששאלו לשמה.

אבל זה היה סוד – ואת התשובה היא שכחה מזמן.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ספיר בן רובי ועידן שקרוקה מאתגרים את החברות בסוכה
• שלומית קוראת בסוכה: הספרים שכדאי לקרוא תחת סכך
• הסוכה של פרוגי: האתגר שסיבך את קווין ורז

לאלו מכם שלא זוכרים, סדרת הספרים (בהוצאת "אחוזת בית") עוקבת אחר סיפורו של דון - פרופסור מבריק וחכם לגנטיקה הלוקה בתסמונת אספרגר ומתקשה להשתלב בחברה ולהביע את רגשותיו. הקושי החברתי של דון יוצר הרבה מצבים מצחיקים ומביכים והמצב נהיה קשה עוד יותר כאשר דון מחליט לצאת לחפש בת זוג. דון מנסח שאלון לכל מי שרוצה להיות מועמדת ל"תפקיד" אבל אז קורה דבר המשבש את תוכניותיו. הוא פוגש את רוזי, שהיא "האישה היפה ביותר עלי אדמות" אך אינה מתאימה לדון על פי דרישותיו המחמירות בשאלון. בתחילה דון פוסל אותה נחרצות, אבל לאחר מסע משותף לגילוי סוג משפחתי שמעיק על רוזי, שגרת חייו הקפדנית של דון מתערערת והוא נאלץ להתמודד לראשונה בחייו עם רגשות שונים: דחייה, בלבול תסכול וכעס.

© כריכה: הוצאת אחוזת הבית

הספר הבא יעסוק בדון וברוזי שחוזרים להתגורר במלבורן אחרי עשור בניו יורק, והם עומדים בפני הפרויקט החשוב ביותר שלהם: גידול ילדם המשותף. הבן שלהם, הדסון, מתקשה בלימודיו בבית הספר, והמורים שלו טוענים שהוא לא משתלב עם יתר חבריו לכיתה. בפני דון טילמן שוב ניצבות משימות מאתגרות שעליו לפתור, אלא שכל מה שעליו לעשות הוא לתת להדסון לעשות את דרכו בעולם לבדו. נספר לכם גם שלאור ההצלחה הרבה של הספרים ברחבי העולם כולו, חברת הסרטים היפנית "סוני" החליטה לרכוש את זכויות הספר, והוא צפוי להפוך לסרט ולצאת לאקרנים בשנת 2019 גם כן.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הסוכה של פרוגי: האתגר שסיבך את קווין ורז
• בלעדי! זנדאיה בראיון מקפיא ומיוחד. צפו
• אירוע לשבוע: הבילויים המיוחדים לחול המועד סוכות

הכל הכל / ניקולה יון
אין סיכוי שלא שמעתם על רב המכר שזכה לעיבוד קולנועי והפך לסרט מצליח ושובר קופות גם כן. מדובר בסיפור שעלילתו שונה מכל הספרים שקראתם עד כה; מאדי היא נערה בת 17 שיש לה מחלה נדירה שנקראת "כשל חיסוני חמור", האוסרת עליה לצאת מהבית ולראות אור יום אמיתי. יום אחד, לאחר 17 שנה שהיא נעולה בפנים, לבית ממול עובר בחור צעיר בגילה - אולי, והיא מתאהבת בו נואשות. השניים מנהלים רומן סודי ואסור, במהלכו מאדי מגלה דברים מפתיעים על עצמה, על מערכות יחסים ועל המחלה שהיא חולה בה כל ימי חייה. מדובר בסיפור אהבה מרגש, יפהפה ובלתי רגיל, שיכבוש את לבבכם וירסק אותו לחתיכות קטנטנות.

אם אשאר / גייל פורמן
גם כאן מדובר בעוד ספר שזכה לעיבוד קולנועי ואף הפך לסרט מצליח מאוד. הספר מספר את סיפורה של מיה, נערה בת 17 ומוזיקאית מוכשרת. החיים שלה מושלמים, כל מה שנערה יכולה לרצות; יש לה חבר שהוא סולן של להקת רוק מקומית ומשפחה אוהבת, חמה ותומכת. אך יום אחד עולמה משתנה מקצה לקצה כאשר היא ומשפחתה עוברים תאונת דרכים הרסנית – כולם מתים, מלבד מיה, שנתקעת בשלב שבין החיים לבין המוות. מרגע זה מיה מבינה שניתנת לה בחירה, האם לחיות ולהישאר לבד או למות יחד עם שאר משפחתה? מדובר בספר מרגש עד כאב המלמד המון על כוחה של האהבה, על המשמעות האמיתית של משפחה ועל הבחירות המכריעות בהם אנו נתקלים במהלך חיינו.

מרק שבור / ג'ני ולנטיין
הפעם מדובר בספר שיכול מאוד להיות שלא שמעתם את שמו מעולם, כי הוא אינו רב מכר ששיגע את כל בני הנוער, אך עדיין מדובר בספר יפהפה ונוגע ללב, שעלילתו מלמדת המון על התמודדות, חברות, משפחה ואהבה ראשונה, והדמויות בו כובשות את הלב ומרטיטות אותו פעם אחר פעם במסעם במהלך הספר. הסיפור עוקב אחר רואן, נערה בת 15 הנאלצת בעל כורחה להתבגר במהירות ולהפוך לאחראית על הבית ועל אחותה הקטנה, מה שהופך את חייה למסובכים וחסרי חיי חברה. יום אחד היא מקבלת מנער זר משהו שלטענתו נפל מהתיק שלה, אך היא בטוחה שזאת טעות. מאוחר יותר מתברר שהתקרית המוזרה הזאת היא נקודת מפנה חשובה וגדולה בחייה.

צבים כל הדרך למטה / ג'ון גרין
אנחנו בטוחים שזאת לא הפעם הראשונה שממליצים לכם על אחד מספריו של ג'ון גרין, סופר אמריקאי עטור פרסים שספריו הופיעו ברשימות רבי-המכר של הניו יורק טיימס. הפעם מדובר באחד מספריו החדשים של גרין, המספר על לאייזה, נערה בת 16 אשר נגררת בעל כורחה אחר חברתה הטובה – דייזי, המכריחה אותה לנסות ולפענח יחד את תעלומת המיליארדר הנמלט ראסל פיקט, וזאת לאור הפרס המוצע - 100 אלף דולר למפענחים! כך נכנסת לאייזה, יחד עם חברתה הלהוטה דייזי, אל תוך עולם החקירות והבלשות, כשמערבולת של מחשבות וחרדות מציפה את ראשה. מדובר בעוד אחד מסיפוריו המבריקים והכובשים של גרין, המלמד את קוראיו מהי אהבה, חברות אמיתית, רגשות כמו חרדה ופחד המשתקים את כולנו ואיך אומץ לב עוזר לנו להתגבר עליהם.

משחקי הרעב / סוזן קולינס
אם אתם חובבי ספרים נוסטלגיים שאמנם יצאו מלפני זמן רב, אך גרמו (ועדיין גורמים!) להיסטריה רבה בקרב בני הנוער ברחבי כל העולם, היו ברשימת רבי המכר ואף עובדו לסרטי קולנוע מצליחים מאוד - סדרת ספרי "משחקי" היא ללא ספק הסדרה שעליכם לקרוא! הסדרה עוקבת אחר קטניס, נערה בת 16 שנבחרת להיות הנציגה של המחוז שלה, מחוז 12, במשחקי הרעב - קרב הישרדות עד המוות בין 24 נערים ונערות מ- 12 מחוזות שונים. במהלך הספר קטניס נתקלת בקשיים רבים, עומדת אל מול לבטים והחלטות שעלולים לחרוץ גורלות ולהפריד בין חיים למוות, ואף נאלצת להתלבט בין דילמות מוסריות קשות – האם להרוג או להיהרג? האם להרוג את הבחור בו התאהבה או להקריב את חייה למענו? מדובר בטרילוגיית ספרי הפנטזיה חדשנית ביותר, שעלילתה ודמויותיה שונים מכל מה שקראתם עד כה – והיא תכבוש את לבבכם, תרסק אותו ותאחה אותו מחדש!

© צילום מסך מהסרט

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לא צלח: עומר דרור והחברה נפרדו
• ירושלים של אהבה: נאיה פדרמן חושפת את בן הזוג
• הסופרת דנה אבירם: "קשה לי שהנוער מבלה מול המסכים"

לכל הבנים שאהבתי פעם / ג'ני האן

אם תהיתם לעצמיכם מדוע שם הספר נשמע לכם מוכר – זה בטח בגלל שבחודש שעבר יצא סרט בעל אותו השם, שעלילתו מתבססת על עלילת הספר, שזכה לאהדה רבה ולהצלחה גדולה מאוד! בספר, ממש כמו בסרט, מסופר על לארה ג'ין, נערה בת 17 שכותבת מכתבי אהבה לכל הבנים שאי פעם אהבה, אך לא אוזרת די אומץ כדי לחשוף את רגשותיה ולכן מחביאה אותם בקופסא שאמה הביאה לה לפני מותה. יום אחד היא מגלה שמישהו לקח את כל המכתבים מהקופסא ושלח אותם לכל אותם בנים, ומשם הכל רק הולך ומסתבך. מדובר ברומן שנון, מצחיק ונוגע ללב העוסק בתקופה הכי עמוסת רגשות ומבלבלת שיש – גיל ההתבגרות, שיגרום לכם להזדהות עם רגשותיה וחוויותיה של לארה, גם אם לא חוויתם אותם בעצמכם, וימיס את לבם של כל חובבי הרומנטיקה המסתתרים ביניכם.

תזכירי לי מי את / נטע חוטר
אם אתם בקטע של ספרי מתח ומסתורין (ורוצים, לשם שינוי, לקרוא קצת ספרות ישראלית!) – הספר הזה הוא בשבילכם! העלילה עוקבת אחר דניאלה (דידי) רווקה תל־אביבית בת 35, קולנוענית כושלת שעובדת במשרד פרסום. חייה של דידי עלובים למדי: היא תקועה בעבודה איומה, גרה בדירה מחולקת עם שכן עם הפרעות אכילה, ובן זוגה לשעבר הוציא נגדה צו הרחקה. 

כריכת הספר © הוצאת תכלת

יום אחד מקבלת דידי הצעה מפתיעה שהיא אינה יכולה לסרב לה: עליה לכתוב ביוגרפיה בעבור רוזי, אישה קשישה עשירה ובודדה, ובתמורה תקבל סכום כסף מכובד. אך רוזי סובלת מאובדן זיכרון, משום שלפני כ-20 שנה היא נמצאה ליד תיאטרון הבימה עם חבלת ראש קשה ובעלה המת נמצא שרוע לידה. כתוצאה מההסכמה להצעה המפתה חייה של דידי מסתבכים כשהיא מנסה לפתור את תעלומת הרצח מהעבר ומתקרבת לאזורים רגישים ביותר בחיי משפחתה של רוזי. אמנם לא מדובר בספר קליל, מצחיק ונחמד, כמו רוב ספרי הנוער, אלא בספר שדורש קצת יותר ריכוז, מחשבה והתמקדות בפרטים, אך עדיין מדובר בספר שאם רק תאפשרו לו – הוא יכבוש אתכם, יגרום לכם לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולתהות מה יקרה הלאה, ופשוט לא ייתן לכם להסיט את מבטכם הצידה ולו לשנייה אחת!

דמדומים / סטפני מאייר

אם אתם רוצים לחזור אחורה בזמן, להרגיש תחושת נוסטלגיה חמימה ונעימה בכל גופכם ולהיכנס אל תוך משולש אהבה דביק ומסובך – סדרת ספרי "דמדומים" היא ללא ספק הסדרה שעליכם לקרוא! הסדרה עוקבת אחר איזבלה (בלה) סוואן, נערה בת 17 שעוברת מהעיר פניקס שבאריזונה אל העיירה פורקס שבמדינת וושינגטון ומוצאת את עצמה בסכנה כשהיא מתאהבת באדוארד קאלן, ערפד בן 109 שנה, וכמו שאתם יכולים לתאר לעצמיכם – זה ממש לא עוד סיפור אהבה שגרתי ומשעמם! הסיפור של סלה ירגש, יכעיס, יצחיק ויטלטל אתכם בעת ובעונה אחת, ויגרום לכם להיסחף היישר אל תוך עולם הפנטזיה המופלא, שיכבוש אתכם עוד מהפרק הראשון.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לא צלח: עומר דרור והחברה נפרדו
• ירושלים של אהבה: נאיה פדרמן חושפת את בן הזוג
• אירוע לשבוע: פסטיבל גרוב ישראלי עמוס כוכבים

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עורכי פרוגי מציגים את נבחרי השנה של תשע"ח
• הנה הם באים: הפנים החדשות שנראה השנה על המסך
• בפעם הראשונה: הסלבס שהתחילו משהו חדש השנה

מאז צאת הספר הראשון, יצאו ארבעה ספרים נוספים, וסדרת הספרים המצליחה המונה חמישה ספרים הצליחה לכבוש את כל העולם ותורגמה ליותר מ- 20 שפות שונות, ביניהן גם לשפה העברית! על אף שהספר החמישי והאחרון – "תיכון לילה 5 - סופמשחק", אשר חותם את סדרת הספרים, כבר פורסם לפני כשלוש שנים, החליטה דוהרטי להפתיע את מעריצי הספר האדוקים אשר עוקבים אחרי חשבון הפייסבוק שלה והודיעה בסוף השבוע: "מעריצי תיכון לילה - משהו קורה. אני עדיין לא יכולה לספר לכם מה, זה עדיין סוד".

  © צילום מסך מפייסבוק

בעבר עובדה סדרת הספרים המצליחה לסדרת יוטיוב בת שישה פרקים בלבד, שהייתה מבוססת על עלילת הספרים, מעריצי הספר האדוקים הגיבו לפרסום של דוהרטי בהתלהבות רבה ושיתפו אותה כי הם מקווים שההפתעה היא שסדרת הספרים האהובה עליהם תעובד סוף סוף לסדרת טלוויזיה או אפילו לסרט, וזאת לאור העובדה שסדרת היוטיוב נחלה כישלון חרוץ ואכזבה רבים מהם, ולכן גם לא זכתה לאותה הצלחה לה זכו הספרים האהובים של דוהרטי.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• דניאל מורשת יככב בסדרה המבוססת על כוכבת רשת
• How are you today: בן זיני הובהל לבית חולים
• דרגו: הכלבים המפורסמים של הסלבס

"זה תהליך ארוך אבל כל כך מהנה שהאמת שקצת הצטערתי כשהוא הסתיים..."

במה הספר עוסק?
"הספר הוא שילוב של סיפור הרפתקאות עלילתי עם תכנים מעולם הפסיכולוגיה. גיבורת הספר היא אליזבת, מדענית המנהלת את מעבדת המחשבות הסודית בטכניון שבחיפה. אליזבת מקבלת מכתבים מילדים שונים בארץ שמבקשים את עזרתה להילחם בטורדנים – מחשבות מציקות שלא עוזבות אותם. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת אליזבת צוללת עם כל ילד או ילדה לתוך הראש שלהם ומלמדת אותם כיצד להתמודד עם טורדנים ויצורי מחשבה מעצבנים אחרים."

הספר "ציידת המחשבות" © מאיירת: רתם יראקצ'י

כהן מספר כי כתב את ספרו במטרה להנגיש לבני נוער נושאים פחות מדוברים, כאלו שאיננו עוסקים בהם באופן יומיומי, כגון: חרדות, דימוי עצמי, הבנת התנהגויות ועולם הרגשות והמחשבות. הספר מוגדר כספר טיפולי המביא בצורה חוויתית את מרבית הכלים של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, תוך שילובם בעלילה הרפתקנית, מרתקת ומשעשעת.

"התחלתי לשחק עם הרעיון של ילדים או בני נוער שכותבים מכתבים למטפל, ודי מהר הדמות של אליזבת, גיבורת הספר, הופיעה, ואיתה כל מיני קסמים וטכנולוגיות חדשניות. משם הדרך לכתיבת הפרק הראשון הייתה די קצרה..."

ואיך הייתה העבודה על הספר?
"כתיבה אצלי זה תהליך מתמשך, אני חושב שלקח משהו כמו שנתיים עד שהטקסט הסופי התגבש. הקושי העיקרי היה ביצירת מבנה כללי לספר – להבין שכל פרק יוקדש לילד אחר עם בעיה אחרת, ולחשוב על מה קורה בכל פרק. מהרגע שהפיגומים האלו הונחו, הכתיבה עצמה הייתה יחסית מהירה, אולי בגלל שלקחתי כמודל את הספרים הנפלאים של אירווין יאלום (פסיכיאטר אמריקאי שכתב ספרים על טיפולים שלו מנקודות מבט שונות). חלק נוסף שלקח לי הרבה זמן היה בניית ה"עולם הפנטסטי" – הייתי צריך לחשוב על גאדג'טים חדשניים, על סוגי טורדנים שונים, על איך תיראה המעבדה הסודית וכל מיני דברים כאלה. זה תהליך ארוך אבל כל כך מהנה שהאמת שקצת הצטערתי כשהוא הסתיים."

הספר, אשר מתאים לקטנים וגדולים כאחד, משלב בתוכו את סגנון ספרי הנוער מלאי ההרפתקה יחד עם תכנים מורכבים יותר הקשורים למדע ולמושגים מתחום הנוירולוגיה, וזאת תוך שימוש במושגים עדכניים מעולם המתבגרים ובאופן כתיבתו הפשוט והמובן, אך אם זאת גם שנון ומתוחכם של כהן.

"קורא שבאמת מעוניין ורוצה ללמוד, יכול די בקלות ללמוד הרבה כלים פסיכולוגיים שימושיים ליום יום מול מגוון של בעיות שכולנו מתמודדים איתם כמו חרדות, כעסים ומחשבות מציקות..."

מה הייתה ההשראה שלך לכתיבת הספר?
"אני חוטא בכתיבה כבר הרבה שנים, אבל לרוב אינני מחבר בינה לבין המקצוע שלי כפסיכולוג. אחת הפעמים שכן עשיתי זאת הייתה מול בחורה צעירה שטיפלתי בה והרגשתי תקוע מולה – שנינו השתעממנו בפגישות וקלטתי שאני לא מצליח להיכנס לנעליים שלה ולראות את הדברים מנקודת מבטה. עלה לי רעיון לכתוב אלי מכתב ממנה, מתוך מחשבה שאולי כך אוכל לראות את הדברים מנקודת המבט שלה. כשקראתי את התוצאה די התלהבתי מה"עופר" שאליו כביכול נכתב המכתב. התחלתי לשחק עם הרעיון של ילדים או בני נוער שכותבים מכתבים למטפל, ודי מהר הדמות של אליזבת, גיבורת הספר, הופיעה, ואיתה כל מיני קסמים וטכנולוגיות חדשניות. משם הדרך לכתיבת הפרק הראשון הייתה די קצרה."

וכיצד עיסוקך כפסיכולוג השפיע על הספר ועל עלילתו?
"מכיוון שרציתי לכתוב ספר שיפנה גם לקהל של הורים ואנשי טיפול וחינוך, הקפדתי מאוד לשמור על אמינות מקצועית ולהכניס תכנים אמיתיים מתוך עולם הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי (CBT). כמובן שהתכנים מוסווים בתוך העלילה, אבל קורא שבאמת מעוניין ורוצה ללמוד (בין אם הוא ילד, נער או מבוגר), יכול די בקלות ללמוד הרבה כלים פסיכולוגיים שימושיים ליום יום מול מגוון של בעיות שכולנו מתמודדים איתם כמו חרדות, כעסים ומחשבות מציקות."

אתה חושב שהספר יכול להוות תחליף לטיפול פסיכולוגי?
"בהחלט כן! מאז שהספר יצא אני מקבל פידבקים חיוביים מהורים וילדים שמספרים שהקריאה בספר עזרה להם ללמוד יותר על עצמם ולהתמודד עם בעיות. מצד שני יש מצבים בהם הספר עצמו לא מספיק וכדאי לפנות לאיש מקצוע. אני חושב על הספר כמעין ספר עזרה עצמית לילדים – זה בהחלט יעיל ולפעמים גם מספיק לילדים, בני נוער ומשפחות עם כוחות, מוטיבציה, זמן ובעיות קלות עד בינוניות, אבל כמו שקורה גם עם מבוגרים, אם בעקבות הקריאה והתרגול של הכלים לא הרגשתם שינוי, אולי כדאי לפנות למישהו עם הניסיון המקצועי שיוכל ללוות אתכם."

"העובדה שהצלחתי לעזור לה בלי להכיר אותה בכלל ורק באמצעות המילה הכתובה ממשיכה לרגש אותי..."

ואילו תגובות קיבלת עד כה על הספר?
"התגובות שאני הכי נהנה לקבל הן כשמישהו הגיב רגשית בצורה חזקה, פחות משנה לי אם זה לטובה או לרעה. למעשה, חלק מהביקורות הכי מעניינות שקיבלתי היו מאנשים שלא אהבו את הספר או חלקים ממנו ויכלו להגיד לי מה הפריע להם בקריאה. מה שהכי קשה לי לקבל זה אנשים שהשתעממו או לא התעניינו – זה הרבה יותר גרוע מאנשים שפשוט לא אהבו."

יש תגובה שזכורה לך במיוחד?
"כשאני מקבל פנייה מילד שמספר על משהו שהוא למד ושעזר לו בחיים – זה ממש מרגש! לפני כמה חודשים כתבה לי ילדה עם פחד ללכת לבית הספר. היא קראה חלקים מהספר והשתמשה בכלי שעזר לה מתוך האתר של הספר. העובדה שהצלחתי לעזור לה בלי להכיר אותה בכלל ורק באמצעות המילה הכתובה ממשיכה לרגש אותי."

איורים מתוך "ציידת המחשבות" © מאיירת: רתם יראקצ'י

"חלק מהביקורות הכי מעניינות שקיבלתי היו מאנשים שלא אהבו את הספר או חלקים ממנו..."

במבט ראשון על כריכת הספר- נדמה כי הוא מיועד לילדים. אולם לאחר הקריאה בו, נחשפים להרבה מידע ולידע שמתאים גם לבני נוער ואפילו למבוגרים! מהו קהל היעד אליו ייעדת את הספר שלך מלכתחילה?
"אכן יש משהו קצת מתעתע בציורים ואפילו בשפה המעט ילדית שבו, שנראים במבט ראשון מתאימים יותר לילדים בגילאי 8-10, לעומת התכנים והעלילה המורכבת שמאפיינים יותר ספרים לגיל הנעורים. זה לא היה לגמרי מכוון, אבל זה יצר אפקט מעניין בו ילדים בגילאים שונים מצליחים להתחבר לאלמנטים שונים – אני מקבל משובים מילדים הנעים מגילאי 7-8 ועד לגילאי 13-14 שמספרים שהם אהבו את הקריאה, עם מעט מאוד נקודות השקה בשאלה מה בעצם הם אוהבים. למעשה הרבה מהפידבקים היותר חיוביים הם דווקא מצד הורים, שאוהבים את החלקים הדידקטיים (והיותר מוסווים). באופן אישי, אני שמח שהצלחתי ליצור ספר מרובד כזה, שיכול לפנות לקהל רחב ומגוון."

האם מאז ומתמיד ידעת שאתה רוצה להיות סופר?
"אני לא ממש חושב על עצמי כ"סופר", המעמד הזה מרגיש לי קצת כבד ומרתיע, במקום זאת אני מעדיף את הכותרת של "פסיכולוג שכתב ספר", זה פחות קליט אבל גם קצת פחות מאיים. הכתיבה מלווה אותי הרבה שנים, יש לי במגירה אינספור סיפורים, שירים ואפילו שני ספרים שכתבתי לאורך השנים, וכמעט אף אחד מהם לא קשור לפסיכולוגיה. גם הציידת התחילה באופן דומה, כמעין פרויקט נחמד לשעות הפנאי. בשלב מסוים, אחרי שהיו לי כבר כמה פרקים שלה כתובים, חשבתי שיהיה ממש מגניב לראות אותה בדפוס, כמשהו שיוכל לעזור לילדים להתגבר על הבעיות שלהם. יצרתי קשר עם רתם יראקצ'י (מאיירת הספר) שנורא התלהבה וביחד עם הוצאת "גוונים" הספר התחיל לקרום עור וגידים."

עופר כהן © צילום: איילת וילדר

האם אתה מתכוון להמשיך עם "עולם הספרות" אליו נכנסת?
"האתגר של שילוב תכנים פסיכולוגיים בתוך ספר עלילתי ממשיך לסקרן אותי, ועכשיו כשהספר כבר מסתובב לו בין חנויות הספרים, אני מתחיל לעבוד על סיפור ילדים נוסף. הוא יהיה שונה מאוד מהספר הזה – בעל עולם תוכן אחר, עם תיאוריות פסיכולוגיות אחרות, וכנראה אפילו פחות דידקטי מהספר הנוכחי. כפי שהדברים נראים כרגע, ייקח לו עוד לא מעט זמן לצאת לאור."

"בחלום שלי האתר יתפתח לקהילה של ילדים שמתרגלים את הכלים ועוזרים אחד לשני ולאנשים אחרים להילחם בטורדנים מעצבנים..."

האם יהיה ספר המשך ל"ציידת המחשבות"?
"הממ... אני חושב על זה. זה תלוי בהצלחה של הספר הנוכחי, ובכמה אצליח להתפנות מפרויקטים נוספים, אבל אני יכול לראות את אליזבת ממשיכה להרפתקאות נוספות – למשל בלימוד כלים פסיכולוגים חדשים (המכונים "הגל השלישי" בשפת הפסיכולוגיה), או בהתמודדות עם טורדנים חדשים ומפחידים יותר. תחזיקי אצבעות!"

בספר ישנו שימוש בשפה ייחודית שהמצאת כדי להגדיר מושגים שונים מעולם הפסיכולוגיה, כגון "טורדנים" ו"עמקמקים". האם היה קושי בהפיכת מושגים מעולם הפסיכולוגיה למושגים החדשים שהגדרת בספרך, ומה הייתה המטרה בהמצאת השפה הייחודית הזו ובשימוש בה במהלך הספר?

"זאת בהחלט אחת הנקודות המשמעותיות שעבדתי עליהן לא מעט. ככלל, המונחים הפסיכולוגים המקצועיים (כמו למשל "מחשבות אוטומטיות דיספונקציונאליות") הם מסורבלים ולא ברורים, במיוחד לקהל של קוראים צעירים. לכן הניסיון לתווך תכנים מעולם הפסיכולוגיה היה צריך לעבור קודם כל דרך השפה והטרמינולוגיה, להפוך את המושגים לקליטים ומושכים יותר כדי שקורא יתעניין בהם ולא ירגיש שהוא קורא טקסט עיוני. כדי לעשות את זה הבנתי שאני צריך ליצור מילים חדשות, ולקח לי הרבה זמן עד שמצאתי מונחים שהרגישו לי נכון מבחינה לשונית."

"אני בטוח שהבחירה שלי להכניס תכנים 'כבדים' לספר הרתיעה הרבה קוראים פוטנציאליים..."

בספר ישנה האנשה של המחשבות, הרגשות והתחושות שבראשינו, כשאתה נותן להם צורה מוחשית ומתייחס אליהם כאל יצורים חיים. מאיפה הגיע הרעיון להציג את החוויות שלנו כיצורים ממשיים של ממש?
"אגלה לך סוד קטן – זה לא ממש רעיון שלי! הרעיון של האנשה קיים מאז ומעולם, והוא נמצא בשימוש נרחב במיוחד בספרות הילדים, כדרך לאפשר לקוראים צעירים להבין ביתר קלות נושאים מורכבים. במקרה שלי, בזמן הכתיבה הסתמכתי על שתי סדרות אהובות עלי מהילדות – 'מכסחי השדים' ו'זינוק לאתמול'!"

הספר "ציידת המחשבות" © מאיירת: רתם יראקצ'י

האם במהלך כתיבת הספר היה קיים בך חשש שהנושאים שאתה עוסק בהם אולי "כבדים" מדי? האם חששת ששילוב הידע שלך והמושגים השונים מעולם הפסיכולוגיה בספר יעמיס על הקוראים שלך או יעורר רתיעה, בלבול וחוסר הבנה?
"בהחלט! למעשה החשש הזה ממשיך ללוות אותי גם לאחר שהספר יצא! אני בטוח שהבחירה שלי להכניס תכנים "כבדים" הרתיעה הרבה קוראים פוטנציאליים, אבל לא רציתי לוותר על האפשרות של שילוב תכנים משמעותיים גם במחיר של הפסד חלק מקהל הקוראים. התוצאה היום היא שהספר הוא במידה מסוימת ספר קצת נישתי, ואני בספק אם הוא יהיה רב-מכר. יחד עם זאת, אני מוצא שישנם עדיין לא מעט ילדים, בני נוער ומבוגרים שהוא כן מדבר אליהם, אולי דווקא בגלל שהוא לא פוחד להתעסק בנושאים פסיכולוגיים עמוקים."

"גם כשמרגישים לבד או מיואשים כדאי לזכור שתמיד יש מישהו שיכול לעזור לנו..."

בסוף הספר, בחלק של התודות, אתה מודה לבר, דודו, אריאל, ליאוניד ודביר על "שנתנו לך להכיר אותם, להתקרב ולגעת...".
האם הילדים וסיפוריהם המוזכרים בספר מבוססים על סיפורים של ילדים מהעולם האמיתי שפגשת כחלק מעבודתך הציבורית והפרטית כפסיכולוג חינוכי?
"כמו אליזבת עצמה, הילדים בספר הם שילוב של מציאות ודמיון, כך שקשה מאוד להפריד ולהגיד איפה נגמר הילד האמיתי ומתחיל הילד הספרותי. אני מקווה שכל מי שיקרא את הספר ויתחבר לאחד הילדים בו יוכל לראות את עצמו בתוך אותו הילד. בנקודה הזאת אולי כבר לא יהיה משנה אם מדובר בילדים אמיתיים או בדיוניים."

לספר יש גם אתר אינטרנטי שהקמת. מהי המטרה שלו?
"אני מאוד אוהב את הרעיון של "שבירת הקיר הרביעי", כשהאומנות פונה ישירות לקהל שלה ומתחילה איתו באינטראקציה. האתר הוא הדרך של הציידת לעשות זאת; ילדים ובני נוער שנכנסים לאתר הציידת (ב- thoughthunters.com) יכולים היום לכתוב לאליזבת, לקרוא על קורות החיים שלה וממש בקרוב יוכלו גם להצטרף למעבדה שלה ולעבור קורס ציידי מחשבות מקצועי. בחלום שלי האתר יתפתח לקהילה של ילדים שמתרגלים את הכלים ועוזרים אחד לשני ולאנשים אחרים להילחם בטורדנים מעצבנים."

ולסיום- יש לך מסר לקוראי "פרוגי"?
"אליזבת מבקשת למסור לכולם שגם כשמרגישים לבד או מיואשים כדאי לזכור שתמיד יש מישהו שיכול לעזור לנו, ואם אנחנו לא מצליחים לחשוב על מישהו בסביבה שלנו (הורים, אחים, חברים, מורים ועוד...) אז לא להסס ולכתוב לה למייל, ל- elizabethzayedet@gmail.com, והיא מבטיחה לחזור. כי עם העזרה הנכונה וקצת מאמץ אפשר להתגבר על כל טורדן!"

כבר מתחילת הקריאה ניתן לשים לב לייחודיות של הספר ולייחודיות כתיבתה של כץ, אשר כותבת בגוף ראשון ומדברת היישר אלינו – הקוראות שלה. היא מספרת על עצמה, על חייה, על הסיבה לכתיבת הספר ועל מקורות ההשראה השונים, ובדרך זו מצליחה ליצור קשר הדוק בינה לבין הקוראות שלה, וזאת עוד לפני שהספיקו להעביר דף לעמוד הבא. כתיבתה של כץ כה פשוטה, אך אם זאת כה כנה ואינה מתנשאת או "מתרוממת", כפי ששאר בני הנוער מכנים את נימת דיבורם של רוב המבוגרים. אופן הכתיבה הייחודי של כץ גורם לכך שעוד לפני שהספקתי לסיים את הפרק הראשון של הספר, כבר הרגשתי קרבה מסוימת אליה ואל דבריה, קרבה שבדרך כלל לסופרים מבוגרים קשה ליצור בעת כתיבת ספר המיועד לנוער, המהווים קהל יעד נוקשה, הפכפך וביקורתי, שמצד אחד יכול להתחבר אל הספר ולאהוב אותו, ומצד שני יכול להדוף את היצירה עליה עמלת ימים כלילות, וזאת מבלי להניד אפילו עפעף. אבל כץ עושה זאת מבלי לפחד מהביקורתיות של קהל היעד שלה, ואפילו מאתגרת את עצמה עוד יותר; היא כותבת ספר שמיועד לנערות בלבד, ובו היא עוסקת בנושאים שבדרך כלל מעוררים דחייה, חשש והסתייגות, ומסיבה זו לא מדברים עליהם בפתיחות כזו באופן פומבי כמו יחסים, דימוי גוף, מיניות ולחץ חברתי.

"אני אשת חינוך כבר מעל 20 שנה, כך שמאז ומתמיד עבדתי עם בני נוער. התחלתי לעבוד עם נערות לאחר שבנות בכיתה ח' בבית הספר הראשון בו לימדתי בניו-יורק ביקשו ממני להנחות קבוצת נערות - ועשיתי זאת. זה היה מאוד מעורר השראה, מעניין, כיף... הכל! זה באמת עיצב את כל החצי של הקריירה שלי מאז. השם של החוג היה-'!HELP! I'm A Teenage Girl' ('הצילו! אני נערה מתבגרת!')..."

הספר מכיל בתוכו סיטואציות רבות אשר סופרו על ידי נערות ששיתפו את כץ בחוויותיהן, באותה התקופה שהייתה מורתן בבית הספר בו לימדה בניו-יורק, לפני שעלתה לארץ ישראל בגיל 30. בספר מתוארים מצבים שונים, נעימים יותר ונעימים פחות, שחלקינו כבר חווינו וחלקינו עוד נחווה במהלך חיינו מעצם היותנו נשים, ובמהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהנהנת לעצמי ומזדהה עם הסיטואציות הללו, ובעיקר עם דעותיה, מחשבותיה ורגשותיה של כץ לגביהן.

נערה. אילוסטרציה © fotolia

"כנערה, מעולם לא חשתי בטוחה בנוגע לעצמי, לגוף שלי או לחיי החברה שלי..." חושפת כץ וגורמת ללבי לפרפר בחזי, כאילו תובע ודורש את תשומת לבי באומרו- "גם אני מרגיש כך! גם אני!". ישנם הרבה קטעים בספר בהם מעלה כץ זיכרונות וחוויות מתקופתה נעוריה, שגרמו לפי להיפער מההזדהות העמוקה שמילותיה גרמו לי להרגיש. היו רגעים בהם הייתי צריכה לעצור את הקריאה ולקחת הפסקה לכמה דקות, רק כדי לגרום למוחי להאמין שלא אני כתבתי את הספר הזה, אלא מישהי אחרת, על אף שרגשותיה, חוויותיה ודעותיה זהים מאוד לשלי.

"ראיתי שברגע שאני מייצרת מרחב שהוא בטוח ופתוח לנערות - עולות פתאום שיחות שלדעתי לא היו עולות בדרך כלל. באמת קרה שם משהו שהוא יוצא דופן; הבנות יכולות לדבר אחת עם השנייה מהלב ולהכיר באמת זו את זו, ולהיות פגיעות קצת, שזה משהו שהוא לא מקובל ביום-יום שלהן. אני הבנתי גם שיש לי מתנה מיוחדת להביא לבנות האלו, ולקבוצה הזו בכלל, וככה הכל התחיל..."

כל פרק בספר עוסק בנושא אחר, בין אם בחברים ומשפחה ובין אם ביחסים ואהבה. אחד הדברים שאהבתי בספר הוא המבנה שלו, המאפשר לנו, הקוראות, לבחור עם איזה פרק להתחיל או עם איזה נושא להמשיך הלאה, משום שאין קשר כרונולוגי-עלילתי בין הפרקים השונים, ולכן היופי הוא שכץ השאירה את הבחירה בידיים שלנו.

בעיניי, היופי בספר הוא שכץ איננה מפחדת לכתוב על נושאים רגישים שבדרך כלל המבוגרים מעדיפים לדחוף מתחת לשטיח, להעלים עין ולא לשוחח עליהם איתנו, בני הנוער, וכץ עושה זאת, ואפילו משתמשת במילים וביטויים שבדרך כלל לא נהוג להשתמש בהם בספרים. הדברים הללו הם אלה שהופכים את כתיבתה של כץ לכנה ואמיתית, ללא שום מסכות או צנזורות. היא משתמשת בבדיחות שנונות רק נערות בגיל ההתבגרות, ונשים בכלל, יבינו, ובדרך זו מצליחה להעביר את מסריה בצורה קלילה, מהנה וברורה, ושותלת בנו, קוראות הספר, את הרצון והחשק העז להמשיך ולקרוא את הספר מבלי להפסיק.

"אני יודעת איך זה גורם לכן להרגיש כי עד לא מזמן אני הרגשתי באופן דומה כל הזמן, ולעיתים אני עדיין מרגישה כך..." כך כותבת כץ באחד הפרקים בהתייחסותה למודל היופי הבלתי אפשרי שהחברה מכתיבה לנו כנשים. בדרך זו מצליחה כץ להציג את העובדה הפשוטה, אך לא מובנת מאליה כלל וכלל, שבסופו של דבר כולנו - בין אם ילדות ובין אם קשישות, בין תלמידות בבית ספר יסודי ובין אם אימהות לשלושה ילדים - כולנו חוות ומרגישות באופן יומיומי את אותן החוויות והרגשות, בלי קשר להפרשי הגילאים שלנו.

דבר נוסף שאהבתי בספר הוא שכץ מעלה עובדות ביולוגיות מעניינות על גוף האישה, וגוף האדם בכלל, היא מספרת על חוויות אישיות שחוותה על בשרה בתקופת התבגרותה, על חוויות אישיות של נערות אחרות ואף נותנת משימות קטנות ונחמדות לקוראות הספר שלה, שמטרתן לשפר את הרגשתן ואת ביטחונן העצמי, כמו גם מטרת הטיפים והעצות שהיא מחלקת במהלך הספר לגבי התמודדויות על מצבים שונים החל בלחץ וכלה בהטרדה ברחוב על ידי גבר זר.

אילוסטרציה © צילום: Fotolia

"הרעיון לספר הגיע כמה שנים לאחר מכן, אבא של אחת התלמידות שהדרכתי באותה קבוצת נערות ראשונית, פנה אליי וסיפר לי שלימדתי את בתו הבכורה ושהוא עוקב אחרי העבודה שלי כבר זמן מה, והוא ביקש את עזרתי עם בתו הצעירה שלא מקשיבה לו והוא לא יודע מה לעשות - והוא פשוט ביקש ממני לכתוב ספר!"

אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי אל הספר וגרמו לי לרצות לקרוא אותו היה הכריכה שלו, אשר אוירה על ידי דניאל פלג. בכריכה מופיעות שלוש בחורות צעירות, נערות, שהדמיון ביניהם הוא כמו הדמיון בין שמיים לארץ; אחת בעלת צבע עור בהיר ושיער חלק ובלונדיני, השנייה כהת עור ושיער גלי בצבע חום, ואילו השלישית, כהת עור גם היא אך עדיין שונה מקודמתה בנראות החיצונית שלה, בעלת שיער מתולתל. שלוש הנערות הללו, השונות כל כך זו מזו מבחינה חיצונית, מציגות בדרך נפלאה ואלגנטית את מהות הספר; כולנו שונות זו מזו, אף אחד לא דומה לאחרת, אך אם זאת כולנו מתמודדות עם אותם הדברים, בין אם חיוביים ובין אם שליליים, מעצם היותנו נשים, ולכן כולנו דומות על אף השוני.

"כשהגוף שלי התחיל להשתנות, אפילו בקטנה, למדתי לאט לאט לא לאהוב אותו. אף פעם לא היה לי גוף מושלם כמו לדוגמניות, והייתי גם רקדנית כך שביליתי שעות מול המראה, וכל החברות שלי היו הרבה יותר רזות ממני, ואני אף פעם לא הייתי רזונת.. וגם לא אהיה. לאט לאט למדתי לא לאהוב את הגוף שלי, למדתי איך להתנתק ממנו. לצערי, אני חושבת שזה קורה לרובנו; אנחנו לומדות במהלך החיים שהמראה החיצוני הוא דבר חשוב, וכמעט אף אחת מאיתנו לא עומדת בסטנדרטים של 'גוף האישה האולטימטיבי' שאנחנו רואות באמצעי התקשורת, ואני חושבת שזה לא פייר..."

לפי דעתי, אחד הדברים החשובים בספר הוא שכתיבתה של כץ אינה מתנשאת ולכן גם אינה מרתיעה אלא להפך – היא מושכת אותך וגורמת לך לרצות לקרוא עוד ועוד. נדמה כי כץ מעלה את כל הנושאים הללו ומדברת עליהם בגובה העיניים, וזאת בניגוד לרוב המבוגרים, בין אם עוסקים בחינוך ובין אם לא, אשר לא מצליחים לפתוח את פיהם מבלי שנימה מתנשאת ודעתנית תזלוג מהם, גם אם הם אינם מתכוונים לכך מלכתחילה.

"אני מתפללת שכל נערה תדע שהיא לא לבד, שתבין שהתמיכה קיימת, ושאהבה עצמית היא התמיכה החזקה ביותר והזמינה לכולנו...." כך כותבת כץ באחד הפרקים בהתייחסותה לסיבה שבגללה כתבה את הספר ולמטרתו.

"לאט לאט, כתוצאה מהסטנדרטים הגבוהים שמציבים בפנינו אמצעי התקשורות, אנחנו בעצם מתרחקות מהגוף שלנו ולא יודעות באמת להקשיב לו. בגלל התרבות הזו, נערות בנות 11 או 12 מושפעות מהחברה והופכות את עצמן לאובייקט מיני, בין אם מבחינת הלבוש ובין אם מבחינת ההתנהגות, הן לומדות להחפיץ את עצמן באופן מוגזם - וזה לא פייר! זה לא החינוך שהייתי רוצה שהבנות שלנו יקבלו..."

© עטיפה: אגם הוצאה לאור, מאיירת: דניאל פלג

אני מודה ומתוודה שבהתחלה, כשרק קראתי את תקציר הספר, קצת פקפקתי בתוכנו ובמטרתו; "איך אישה שאינני מכירה כלל וכלל יכולה לכתוב ספר שיצליח לגעת בי במקומות הרגישים ביותר ולעזור לי לעבור, או לפחות להבין, את גיל ההתבגרות?" שאלתי את עצמי. אך כעת, לאחר שסיימתי לקרוא את כולו בנשימה אצורה וחשתי הזדהות עמוקה עם כל מילה ודקירת כאב כשהגעתי לדף האחרון, אני מאמינה כי קיומו של הספר הוא הכרחי, ואינני מגזימה; הספר הזה נועד שכל נערה ונערה בישראל, בארה"ב או בכל מדינה אחרת בעולם תקרא אותו. עכשיו, לאחר שקראתי את הספר ואני יודעת עד כמה תוכנו חשוב, אני מרגישה צורך עז להעביר אותו הלאה לנערות נוספות, שיקראו, יבינו ויפנימו גם הן את מילות החוכמה של נעמי, ולאחר מכן ירצו לפעול כמוני – ישתפו אותו עם הנערה הבאה, וכך המסר יופץ ובתקווה גם יסייע לכמה שיותר ילדות, נערות, בחורות וקשישות כאחד להתמודד עם הדבר הנפלא והמבורך הזה, אך אם זאת גם קצת מאתגר, הנקרא- להיות אישה.

"אני חושבת שמי שיכול לעשות את השינוי הכי משמעותי בעניין ההחפצה של הגוף הנשי ומודל היופי הבלתי אפשרי שאמצעי התקשורת מוכרים לנו - הוא לא אחר מאשר דור הנערות של היום. אנחנו מייצרות את המדיה שלנו - באינסטגרם, בפייסבוק ובסנאפצ'אט. הייתי רוצה לראות שכל אחת בוחרת ליצור מדיה שהיא באמת מתאימה לה, ולא לנסות להתאים את עצמה לאיזשהו מודל אחר, כי זה כמו לשים בגד שהוא לא במידה שלך. זה שינוי שהוא באמת אפשרי, ואני ממש מקווה שזה יקרה..."

המאה / קאס מורגן

"משחקי הרעב" הגרסה האפוקליפטית זה כאן. "המאה" הוא ספר שזכה להצלחה רבה מסביב לעולם ועובד לסדרת טלוויזיה שכבר מתוכננת לה עונה שישית. הספר והסדרה מספרים על מלחמה גרעינית בכדור הארץ שבעקבותיה נאלצו בני האדם לעזוב את הכדור ולעבור להתגורר ב"תיבה" בחלל. החוקים בתיבה די נוקשים ומי שעובר עליהם עונשו -ריחוף בחלל (מוות), אלא אם מדובר במישהו מתחת לגיל 18 ואז הוא נשלח למאסר. הסיפור מתמקד במה שקורה מאה שנים אחרי וב-100 בני נוער שנכנסו למאסר ובמקום גזר דין קשה, הם נשלחים לכדור הארץ כדי לבדוק האם אפשר לחזור לגור שם. ההתמודדות של ה-מאה עם חיים חדשים, יצורים הזויים, אחד עם השני ועם חוקים שהם מציבים לעצמם הופכים את הכל לסיפור מרתק במיוחד. מה גם, שבין כל הדרמה הסיפור מצליח להעבירולהנגיש לצופים דילמות של מנהיגים והחלטות קשות ואף פוליטיקה.

"בני הנפילים" / קסנדרה קלייר

אם המושג "ציידי הצללים" נשמע לכם מוכר, כאילו לקוח מספר שקראתם בעבר, סימן שאתם לא טועים! הוא בהחלט מוכר! מדובר בשם של סדרת טלוויזיה אמריקאית המבוססת על סדרת ספרי הפנטזיה המצליחה לנוער - "בני הנפילים". סדרת הספרים מונה שישה ספרים.  סדרת הספרים זכתה להצלחה רבה ואף זכתה בפרס נובל. הספר הראשון הפך לסרט קולנוע באוגוסט 2013, אך לא זכה להצלחה רבה כמו סדרת הספרים, ונכשל כישלון חרוץ בקופות, ולכן הוחלט לא להמשיכו לסרט שני, ובמקום זאת – להעבירו היישר אל המסך הקטן, בתקווה ששם יזכה להצלחה רבה יותר! סדרת הטלוויזיה אכן זכתה להצלחה רבה יותר, ואף המשיכה לעונה שנייה ושלישית!

עלילת הסדרה עוסקת בקליירי פריי, נערה מתבגרת בניו יורק, שמגלה שהיא צאצאית של ציידי צללים - קבוצה חשאית של צאצאיהם של המלאך רזיאל ובני אדם הנאבקת בשדים שמנסים להשתלט על העולם. לאחר היעלמותה המסתורית של אמה, מחליטה קליירי להצטרף לציידי הצללים, ומגלה בעזרתם את "ניו יורק האחרת" - המורכבת משדים, פיות, ערפדים ואנשי זאב.

"שיר של אש ושל קרח" / ג'ורג' ר. ר. מרטין

אולי שם הספר אינו מצלצל לכם מוכר, אך מה עם נגלה לכם שהספר עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה נורא בשם "משחקי הכס"? לא מאמינים? ובכן – זו האמת! סדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה,  הייתה מועמדת לפרסים רבים, בהם פרס אמי ופרס גלובוס הזהב עבור הסדרה הדרמטית הטובה ביותר, מבוססת על לא אחר מאשר סדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח".סדרת הספרים מונה שבעה ספרים, אך גרסת הטלוויזיה עדיין לא יצאה כולה לאור אלא רק חמשת הראשונים.

עלילת הסדרה מתרחשת בעולם בדיוני המדמה את תקופת ימי הביניים ועוקבת אחר עלילותיהן של מספר משפחות אצולה השואפות לעלות למלוכה ולשלוט בשבע הממלכות של יבשת וסטרוז לאחר מות מלך. העלילה עוסקת במאבקיהן הפוליטיים והאלימים של משפחות האצולה הללו, על כס המלוכה.

"13 סיבות" / ג'יי אשר

אנו בטוחים שצירוף המילים "13 סיבות" מעורר בכם אסוציאציות רבות, וביניהן -איך לא?- את סדרת הטלוויזיה המצליחה של נטפליקס. סדרת הטלוויזיה הזו מבוססת גם היא על עלילת ספרו של ג'יי אשר – 13 סיבות. מדובר ברומן לנוער שזכה להצלחה רבה ותורגם גם הוא לשפות רבות, המציג את סיפורה של האנה בייקר, תלמידת תיכון אשר מתאבדת לאחר שסבלה משורה של נסיבות מדכאות שנגרמו על ידי אנשים מבית הספר שלה, אך לא לפני שמחליטה 13 קלטות שמסבירות מהן הסיבות שבגללן החליטה לשים קץ לחייה. אף על פי שספרו של ג'יי אשר הוא ספר יחיד ואין לו ספרי המשך נוספים, הסדרה התחדשה לעונה שנייה ואף הוכרז כי תמשיך לעונה שלישית שתשודר בשנת 2019.

"יומני הערפד" / אל. ג'יי. סמית'

סדרת הטלוויזיה האמריקאית מסוג הדרמה על-טבעי, אשר זכתה בפרסים רבים בטקס פרסי בחירת הקהל וטקס פרסי בחירת הנוער, מבוססת גם היא על סדרת ספרים שקדמה לה. סדרת הספרים זכתה להצלחה רבה, מה שגרם לתרגום הסדרה למספר שפות. "יומני הערפד" עוסקת ביצורים על-טבעיים שונים וביניהם ערפדים, מכשפות, אנשי זאב, בני כלאיים, ומספרת על האחים הערפדים סטפן ודיימון סאלבטור, הלכודים בתוך גופם של מתבגרים, ומסתכסכים ביניהם כאשר נלחמים על אהבתה של אלנה גילברט - נערה אשר דומה עד לאין שיעור לאהובתם מהעבר, קת'רין פירס. הסדרה, שהחלה להיות משודרת במסך הטלוויזיה בשנת 2009, ליוותה אותה במשך שנים רבות וזכתה ל- 8 עונות!

 
"שקרניות קטנות ויפות" / שרה שפרד
סדרת הנעורים האמריקאית מבוססת על סדרת הספרים המצליחה והפופולארית "שקרניות קטנות ויפות" – אשר בהתחלה כללה רק 8 ספרים, אך לאחר צאת סדרת הטלוויזיה והצלחת 10 הפרקים הראשונים, החליטה הסופרת להאריך סדרת הספרים לכ- 16 ספרים! הספרים זכו להצלחה רבה ותורגמו לשפות רבות, ביניהן גם עברית, אך מבין כל 16 הספרים תורגמו רק שניים מהם לשפה העברית: "שקרניות קטנות ויפות" ו"מדהימות".

הסדרה עוקבת אחר ספנסר הייסטינגס, האנה מרין, אריה מונטגמרי ואמילי פילדס, ארבע חברות המאבדות קשר אחת עם השנייה לאחר היעלמותה של חברתן, מנהיגת החבורה, אליסון דילורנטיס. שנה לאחר ההיעלמות, הן מתחילות לקבל הודעות מדמות מסתורית המשתמשת בשם "A" ומאיימת לחשוף את הסודות שלהן.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מה קרה בין דניאל מורשת לאליאנה תדהר?
• יש להם זכות: ההורים הגאים של עולם הבידור
• כוכבי פסטיגל 2018 מנפצים את השמועות

"כמעט אני" הוא ספר פרוזה-שירה מקורי המכיל אוסף סיפורים קצרים ושירים מדויקים ומעוררי הזדהות על תחושות שכולנו חווינו בעבר, חווים בהווה ועוד נחווה בעתיד. הספר מכיל בתוכו עשרות סיפורים ושירים בהם מתוארים תהליכים רבים; אהבה והתבגרות, התאהבות, קושי, פרידה, אכזבה והתגברות.

"בגיל 16 חשבתי שאני מיוחדת ושכבר חוויתי הכל, אבל כשהתחלתי לכתוב גיליתי שהסיפור שלי יכול לגעת בלב של כל אחד. לאחר שכתבתי מעל 100 סיפורים לקחתי את הטובים ביותר לתוך הספר הזה, שמתאר תהליך של אהבה והתבגרות. הספר הזה הוא הסיפור שלי, שיכול בקלות להפוך גם לשלכם..." - כך מספרת שרמן בגב כריכת הספר אשר זכה לשמו בשל הסיפור המופיע בפרקו הראשון, הקרוי גם הוא- "כמעט אני".

אופן הכתיבה הייחודי לספר זה, ולכתיבתה של שרמן בכלל, הוא כה כנה ובה בעת גם מטלטל עד כאב, כזה שמצליח להעמיד אותך בפני רגשות שבדרך כלל רוב האנשים נוהגים להסתיר, לטשטש, לדחוף עמוק למגירה ולהתעלם מהם. בספר הזה לא תצליחו להחזיק את המגירה סגורה ולו לרגע אחד נוסף, והיא תיפתח וכל תוכנה ייצא החוצה בשטף של רגשות שיתעוררו בכם. זה אמנם נשמע מפחיד ומרתיע - הרי מי רוצה באמת להתמודד עם המחשבות והתחושות הללו? אך תאמינו לי כי ההתמודדות, העמידה פנים-אל-פנים מול האני הפנימי שלכם, מול עצמיכם, היא כה משחררת ומרגישה ואפילו יוצרת מן תחושה כזו של הורדת נטל כבד מן הלב.

הספר עצמו אינו כולל אך ורק סיפור אחד ויחיד, עלילה אחת שנמרחת על גבי 100 ויותר עמודים עד סיום הספר. לא, הספר הזה שונה לחלוטין. הספר מכיל כ- 66 סיפורים, כל אחד עומד בפני עצמו כפרק נוסף בספר, כך שאם לא הצלחתם להתחבר לסיפור הראשון, השני או אפילו השלישי - בטוח תמצאו סיפור אחר שיעורר בכם הזדהות וימלא אתכם התרגשות טהורה. מה גם שלא חייב לקרוא את כל הפרקים לפי הסדר בו הם נמצאים בספר - תמיד ניתן לעיין בתוכן העניינים הנמצא בעמוד הספר הראשון ולבחור מתוך רשימת הסיפורים השונים את האחד ש"מושך לכם את העין" רק לפי הכותרת הראשית של הפרק.

אופיר שרמן, מחברת הספר © חן דוד

אף על פי אופן הכתיבה היפהפה והנוגע וסגנונו הייחודי של הספר ומבנהו, אני חושבת שהדבר העיקרי שעורר בי רצון עז לקרוא את הספר, עוד לפני שידעתי בכלל על מה מדובר ובמה הוא עוסק, הוא העובדה שאופיר היא נערה צעירה בת 18, ממש כמוני. אני מאמינה כי מי שיכול להבין בני נוער בדרך הטובה והמדויקת ביותר הוא -איך לא?- בן נוער נוסף!

העובדה ששרמן כתבה את הספר בעודה נערה מתבגרת, בתקופת לימודיה בתיכון עם כל הלחץ של מבחנים ובגרויות, צילומי ספר מחזור, מסיבות ונשפי סיום, היא זו שגרמה לי להרגיש הזדהות איתה ועם הספר שלה עוד לפני שבכלל קראתי אותו. ידעתי, עוד מההתחלה, שכתיבתה של נערה בגילי "תדבר אליי" ו"תיגע בי" הרבה יותר טוב מכתיבתם של הסופרים המבוגרים, שמנסים ומשתדלים כל כך "להיכנס" אל תוך ראשנו - בני הנוער, אך לא תמיד הדבר צולח להם. אופיר לא הייתה צריכה להתאמץ כלל וכלל על מנת להיכנס לראש קהל היעד שלה - בני נוער, משום שהיא בעצמה כזו.

© הוצאת סטימצקי

אמנם הספר מתאר את התהליך של אופיר; תהליך שעברה וחוותה על בשרה, אך אף על פי שמדובר ב"סיפור שלה", הרגשתי כיצד תוך כדי הקריאה והמעבר מסיפור אחד למשנהו, סיפורה הפרטי הופך לסיפור הפרטי שלי. בתוך הספר ניתן למצוא סיטואציות שונות ורגעים מוכרים של כאב ואושר, שמחה ואכזבה, קושי, עצב ותסכול, שהצליחו בדרך מופלאה לחדור אל לבי ולעורר בי רגש של הזדהות רבה ועמוקה עם מילותיה וחוויותיה של שרמן בכל סיפור וסיפור. אני מאמינה כי כולם יצליחו למצוא את מקומם בתוך הספר, בדיוק כפי שמצאתי אני את מקומי, ולהתחבר אל דבריה של אופיר.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• הכי גאות שיש: כוכבות "שכונה" מדברות על הכל
• חוזרת לסיבוב נוסף: שירה לוי לוהקה לפסטיגל
• תאונת עבודה: הדרמה והפציעה של קים אור אזולאי

• מהפרידות ועד האירוסין: מערכות היחסים של אריאנה גרנדה
• חדש על המדף: ספרים חדשים לשבוע הספר
  
• פרסום ראשון: עומר חזן לוהק לפסטיגל

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עכשיו זה רשמי: מופע לייב ל"כפולה" באוגוסט
• הריקוד מגיע למסך: ביקרנו על הסט של "דאנסטורי"
• פרסום ראשון: עומר חזן לוהק לפסטיגל

אוגי ואני / רג' פלאסיו

על אף הדעה הרווחת, הספר "אוגי ואני" אינו ספר המשך לספרה הראשון של רג' פלאסיו – "פלא". הספר "פלא" עקב אחרי אוגוסט פולמן, ילד בן 10 הסובל מתסמונת גנטית נדירה המתבטאת כלפי חוץ בתור עיוות בפנים, שגם ניתוחים רבים לא הצליחו "לתקן" את מראהו החריג. לאחר שנים ספורות בהם למד אוגי בבית, מחליטים הוריו לשלוח אותו בפעם הראשונה לבית ספר רגיל, ובספר מתואר תהליך כניסתו אל מערכת החינוך האמריקאית ומאמציו הרבים להשתלב בה על אף הקושי הקיים. הספר החדש, "אוגי ואני", אינו ממשיך את הקודם מבחינה כרונולוגית, אך אין זה אומר שהוא אינו תלוי בו; כעת מובאים שלושה סיפורים על שלוש דמויות משנה שהופיעו בספר הראשון: ג'וליאן, כריסטופר ושרלוט – אך הפעם, בניגוד לספר הראשון, סיפורו המרגש של אוגי מסופר מנקודת מבטן, וישנה התמקדות רבה יותר בקורות חייהן.

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

יומנו של חנון 12 – יציאת חירום / ג'ף קיני

גם אחרי 11 ספרים שיצאו בזה אחר זה וזכו לאהדה רבה, מצליח ג'ף קיני סופר סדרת הספרים האהובה "יומנו של חנון" לעשות זאת שוב עם ספרו החדש ה- 12 במספר, ולעורר סערה ברחבי העולם! הפעם, גיבור הסדרה גרג הפלי מוצא את עצמו בתקופת החגים המלחיצה, והוריו מחליטים להוציא את כל המשפחה לחופשת חג מולד משפחתית ביותר בניגוד לרצונו. גרג חרד מחרקים, טיסות, תינוקות ושמש. האם החופשה הזו תעבור עליו בשלום?

© הוצאת כנרת

ממשיכה בדרכי / ג'וג'ו מויס

הספר השלישי בסדרת הספרים המרגשת "ללכת בדרכך", העוקבת אחרי גיבורת הספר הבלתי-נשכחת לואיזה קלרק, שסיפורה שבה את לבבות הקוראים בזה אחר זה והשאיר אותם שבורים ומרוסקים לחתיכות קטנות. הפעם קלארק נחושה בדעתה למצות את חייה עד תום, ולכן מחליטה לעשות שינוי משמעותי בחייה: היא עוזבת את לונדון (ואת החבר שלה - סם) וטסה לניו יורק. בדרך למטרה מוצאת לואיזה מפלט בחנות בגדי וינטג' שבה היא מרגישה באמת בבית, היא פוגשת מישהו שמזכיר לה נשכחות ומישהי שמלמדת אותה שיעור חשוב, ואף נאלצת להתמודד עם שלל טיפוסים שלא כולם מקבלים אותה בזרועות פתוחות, אך התנסויות העבר שלה עוזרות לה להתגבר על כל הקשיים, כמו שרק היא יכולה לעשות.

© הוצאת ידיעות ספרים

תזכירי לי מי את / נטע חוטר

רומן ישראלי שבמרכזו עומדת דניאלה (דידי) רווקה תל־אביבית בת 35, קולנוענית כושלת שעובדת במשרד פרסום. חייה של דידי עלובים למדי: היא תקועה בעבודה איומה, גרה בדירה מחולקת עם שכן עם הפרעות אכילה, ובן זוגה לשעבר הוציא נגדה צו הרחקה. יום אחד מקבלת דידי הצעה מפתיעה שהיא אינה יכולה לסרב לה: עליה לכתוב ביוגרפיה בעבור רוזי, אישה קשישה עשירה ובודדה, ובתמורה תקבל סכום כסף מכובד. אך רוזי סובלת מאובדן זיכרון, משום שלפני כ-20 שנה היא נמצאה ליד תיאטרון הבימה עם חבלת ראש קשה ובעלה המת נמצא שרוע לידה. כתוצאה מההסכמה להצעה המפתה חייה של דידי מסתבכים כשהיא מנסה לפתור את תעלומת הרצח מהעבר ומתקרבת לאזורים רגישים ביותר בחיי משפחתה של רוזי.

© הוצאת תכלת

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לפני כולם: הטריילר המתורגם של "באמבלבי"
• בחרו את התפקיד המועדף של הכוכבים האהובים
• לא ציפינו: הדייט המפתיע של ג'ניפר לורנס

אשמת הכוכבים / ג'ון גרין
ספר מרגש ונוגע ללב שבמרכזו הייזל גרייס לנקסטר, נערה בת 16 המתמודדת עם סרטן בלוטת התריס, פוגשת את אוגאסטוס ווטרס, נער בין 18 שאיבד את רגלו הימנית לאחר שחלה בסרטן העצמות. לאט לאט, ככל שהעלילה מתפתחת, כך גם מערכת היחסים בין השניים מתפתחת ומעמיקה וסיפור האהבה הנרקם ביניהם הוא עמוק, מעניין, שנון ורומנטי. המשיכה בין הייזל לאוגאסטוס עזה ומיידית, וברגע שהם מתחילים להכיר אחד את השנייה, הם מגלים על עצמם ועל החיים דברים חדשים ומפתיעים.

© הוצאת הכורסא

הרץ במבוך / ג'יימס דשנר
ספר ראשון בטרילוגיה המהפנטת במרכזו עומד תומס, נער בן 16 שמוצא את עצמו בוקר אחד נעול במעלית כשהוא אינו זוכר דבר פרט לשמו הפרטי. אפתום מוצא את עצמו תומס חלק מקבוצה של נערים הנמצאים בדיוק במצב הזהה לשלו. הנערים מספרים לו שהגיע ל"קרחת" ושכל חודש ילד חדש מגיע למקום, ותומס מגלה כי אם יצליחו לפתור את הדרך החוצה מהמבוך בו הם נמצאים, יצליחו לצאת מה"קרחת", אך הבעיה היא שכל לילה החומות שמפרידות בין המבוך לקרחת נסגרות והמבוך משתנה.

© הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

המעניק / לויס לאורי
גם כאן מדובר בטרילוגיה ממכרת שיצא לפני לא פחות מ- 25 שנים! אנחנו לא צוחקים איתכם – הספר הראשון בסדרה באמת יצא לאור בשנת 1993. העלילה עוקבת אחר ג'ונס, נער שמתגורר בעולם "מושלם" ללא בעיות, מלחמות או עוני, ולערכי המשפחה יש חשיבות מרכזית. מדי שנה מתקיים טקס שנתי ובו על בני השתים-עשרה לבצע משימה מיוחדת המוטלת עליהם. באותו הטקס המדובר, ג'ונס נבחר למלא תפקיד יחיד במינו שמפגיש אותו עם איש חסר שם, העונה לתואר "המעניק". המפגשים הללו חושפים את תומס לסודות אפלים המתרחשים ממש מתחת לעולם ה"מושלם" בו חשב שהוא מתגורר.

© הוצאת כתר

פלא / ר"ג פלאסיו
אוגוסט פולמן, גיבור הספר, הוא ילד בן 10 הסובל מתסמונת גנטית נדירה המתבטאת כלפי חוץ בתור עיוות בפנים, שגם ניתוחים רבים לא הצליחו "לתקן" את מראהו החריג. לאחר שנים ספורות בהם למד אוגי בבית, מחליטים הוריו לשלוח אותו בפעם הראשונה לבית ספר רגיל. כתוצאה מהחלטתם, נאלץ אוגי להתמודד פנים מול פנים עם תגובות הילדים האחרים בבית הספר למראה פניו, ואף עם בריון כיתתי שלא מהסס לפגוע בו שוב ושוב.

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• רוח הקודש: ביונסה קנתה כנסייה עתיקה
• ראשונים בהכל? הסלבס שהם האחים הבכורים במשפחה
• קלטת שבורה: העונה השנייה של "13 סיבות" לא מתרוממת

פרק 1 - קירקי, ירושלים.

"כָּדַבְּרָא!"

בחיים לא היה לי חלום כזה. התעוררתי במיטה רועדת, מנסה לעכל. ברקע נשמע רק תקתוק השעון שעל הקיר. אביגיל, שישֵ נה מעברו השני של הקיר, כנראה כבר היתה רגילה לקולות שאני משמיעה בזמן השינה, כי היא לא באה לבדוק מה קורה. ישבתי ככה, בחושך של החדר, מבולבלת ומכוסה בשמיכה.

כָּדַבְּרָא?

אם רק הייתי יודעת שחיַי עומדים להשתנות כתוצאה מהחלום הזה, ובעיקר המילה הזאת שהופיעה בו והדהדה במוחי, אולי הייתי מצילה את עצמי: הייתי מתהפכת לצד השני, עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להירדם. מי יודע, אולי אפילו הייתי מצליחה. ושוכחת. אבל הִתעלמות מחלומות קצת קשה, כשאת לא נערה נורמלית. ואת זה שאני לא נורמלית הזכירו לי טוב מאוד היום.

26 שעות לפני כן

"כל הכבוד לעודד שהביא את הרמקולים האלה והציב אותם באמצע הרחוב, אחרת לא היתה לנו מוזיקה," אמרה לי אביגיל, כשהגענו שתינו אל רחבת הסקייטבורד.

היא נענעה את ראשה לקצב מוזיקת ההיפ־הופ והביטה אל הרחבה. היו שם נערים ונערות בגילים שונים, מחליקים וקופצים מהרמפות. ידעתי שאביגיל אוהבת את המקום הזה. לא נראה לי שאמנות הסקייטבורד ר? וחת בקרב נערות בנות שש־עשרה, ובטוח שזה לא מה שהוריה קיוו שתעשה עם עצמה כשתתבגר, אבל לאחותי לא היה אכפת.

כמעט כלום לא היה ממש אכפת לה. נפרדתי ממנה כשהיא פנתה לשוחח עם חבריה. "את תהיי בסדר?" שאלה. גלגלתי עיניים. "כן, ?בי," עניתי אוטומטית.

הפתיע אותי שאביגיל דואגת לי. איכשהו, במיוחד בחוץ עם אנשים, תמיד היתה זאת היא שידעה כיצד להשתלב, בעוד אני הייתי קצת שונה. אפילו עכשיו, בין כל לובשי הג'ינס והטישרטס הזרוקים, הייתי היחידה בשמלה ובשיער ארוך פזור, ולדברי אביגיל הזכרתי יותר נסיכה אבודה מאשר נערה שמשחקת בחוץ עם החברים.

אבל אני מסתדרת בכל מקום. גם כאן.

הרכבתי את האוזניות והתחלתי לרסס גרפיטי על אחת החומות. מוזיקת ההיפ־הופ רעמה ברקע, ומאחורי גבי הילדים ביצעו פעלולים מדהימים על הסקייטבורד, אבל אני לא ממש התעניינתי בזה. הציורים שלי על החומה עניינו אותי הרבה יותר.

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. הציורים תמיד עזרו לי להימלט ממחשבות, מסיוטים, מהמציאות שבה אני לא תמיד מרגישה את עצמי מחוברת לבני גילי. כך, לא משנה מה קורה סביבי, אני יכולה לשקוע בעולם אחר.

אבל אז...פתאום זה קרה.

הכול התערפל סביבי. העולם כולו נעשה מטושטש. קפאתי. הקולות והאנשים סביבי נעו כמו מתוך חלום, מתוך כוכב אחר,  ובאוזניי הלך והתגבר צלצול פעמוני רוח.

הגרפיטי נעלם ובמקומו ראיתי, לשנייה אחת, מעין חלום בהקיץ: אחד החברים של אביגיל, עודד, מבצע קפיצה מדהימה באוויר עם הסקייטבורד, ואז מאבד את שיווי המשקל ומתרסק בזעקת כאב אל הרצפה שלמטה.

מצמצתי. התמונה הדמיונית שהבהבה מול עיניי נעלמה.

כל נערה אחרת היתה בוודאי נלחצת מהזיות שתוקפות אותה באמצע היום, מניחה שחטפה מכת שמש או התייבשות ואומרת לעצמה שמוטב, אם היא מתחילה לדמיין דברים, שתשב קצת ותנוח. אבל אני...

האמת היא, אני לא נערה רגילה. וברגע שזה קרה, קפצתי על רגליי וצרחתי אל אביגיל: "עודד עומד ליפול!"

היא הסתובבה מבולבלת. לא בזבזתי זמן וזינקתי אליהם בריצה. "עומרי!" צרחתי, "תפוס את עודד!"

אביגיל פתחה את פיה, בטח כדי לענות לי שלא אדאג, שהם ביצעו את התרגיל הזה מיליון פעם, ואם סקייטבורד מפחיד אותי אני לא חייבת להסתכל, אלא שאז לתדהמתה עודד, שהיה עסוק בתרגילי סקייטבורד, באמת התחיל ליפול לעבר הרמפה.

 "עומרי!" צעקתי שוב.

עומרי, שעמד למטה בקצה הרמפה, עם הגב אלינו, שמע אותי. הוא הספיק לזנק אל עודד ולתפוס אותו בחוזקה רגע לפני שהראש שלו נחבט ברצפה.

כולם פלטו קריאות הפתעה. "עודד," קרא עומרי. "אתה בסדר?"

עודד היה ההמום מכולם. הוא לא היה רגיל ליפול, ויותר מזה לא היה רגיל שתופסים אותו ככה ברגע האחרון.

"איך ידעת לתפוס אותי?" קרא אל עומרי. אביגיל הפנתה אלי באטיות את ראשה. כמוה עשו עוד כמה ילדים. הם הביטו בי ממושכות, במי שניחשה באורח פלא את הנפילה הבלתי צפויה הזו.

"ה... הפינה הזאת... אני פשוט יודעת שהיא מסוכנת," גמגמתי. הסתובבתי במהירות והלכתי משם, מרכיבה שוב את האוזניות על ראשי. הגעתי אל החומה שצבעתי והכנסתי את הצבעים שלי בזריזות בחזרה אל התיק. אביגיל באה בעקבותיי.

"צ'יקָה, את בסדר?" לחשה. היא היתה היחידה שידעה באמת מה קרה, ולמה. אך היא לא התכוונה לספר זאת לאחרים. התפתלתי באי נוחות ואביגיל, שקלטה את מצוקתי, הנמיכה את קולה ללחישה: "בגלל... 'זה'? הישארי, אף אחד לא שם לב."

אבל אני המשכתי ללכת. "עזבי, איבדתי את החשק לצבוע. אני חוזרת הביתה. תישארי." ידעתי שכוונתה של אביגיל טובה, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד, גם לא איתה. שנאתי את מה שקורה לי, ושנאתי את עצמי בגלל זה.

קיוויתי שלא הרסתי לה את היום, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר. רק היא מבינה איך זה יכול להיות שצפיתי מראש את הנפילה של עודד והצלתי אותו ברגע האחרון.

כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. אמרתי לכם: אני לא נערה רגילה.

כריכת הספר © הוצאת דני ספרים

הלכתי הביתה, ואביגיל המשיכה ללכת אחריי. היא קיפצה כל הדרך בעצבנות.

"בואי לא נלך הביתה, נלך לאכול," קראה. "סושי או משהו?"

באותו רגע לא הבנתי למה היא מתעקשת ללכת לאכול. מה שקרה ברחבת הסקייטבורד גרם לי לרצות פשוט להניח את הראש על הכר ולשכוח מכל מה שקרה היום. לשכוח מכל הדברים הלא טבעיים האלה שקורים לי מאז שאני זוכרת את עצמי ושאביגיל היא היחידה בכל העולם, מלבד אמא ואבא, שיודעת עליהם ועל הסוד הגדול שלי.

 אז למה היא רוצה שנלך לאכול עכשיו, תהיתי בלבי. ניגשתי ופתחתי את דלת הבית לקול מחאותיה של אביגיל. ואז נשתלתי במקומי.

מיד הבנתי למה היא לא רצתה שנחזור מהר כל כך.

הסלון היה מלא בחברים שלי – מנפחים בלונים, מנסים לתלות שלט, מקשטים עוגה. כולם עצרו בבת אחת כשהופעתי בפתח הבית והביטו בי בבלבול. ואני רק עמדתי והבטתי בהם בתדהמה.            

 אביגיל באה ונעמדה לידי. "הפתעה?" אמרתי בייאוש.

הילדים היו נבוכים. על השולחן היו בלונים רבים שעדיין לא נופחו. אחת הילדות "נתפסה" כשנכנסתי בזמן שרוקנה שקית צ'יפס לצלחת.

"הממ... וואו," אמרתי והתאמצתי לחייך, מנסה להסתיר את אי הנוחות שלי מהמצב. עם כל אהבתי לאחותי ואף על פי שזכרתי שאכן יש לי היום יום הולדת, בכל יום אחר הייתי אולי ממש מתלהבת מההפתעה שהכינה לי, אבל היום לא ממש התחשק לי להיות נחמדה אל מישהו.

אבל כולם התעשתו וניגשו לחבק אותי אחד אחד. חברים מבית הספר, חברים מהשכונה, את חלקם הכרתי יותר, חלקם פחות.

 "למה היא חזרה הביתה כל כך מוקדם?!" שמעתי את אחת הילדות לוחשת לאביגיל.

הרגשתי נורא. שום דבר לא הולך היום כמו שצריך. רגע אחד אני מתנהגת באמצע השכונה כמו רואת עתידות משוגעת, ועכשיו גם הרסתי את ההפתעה הנחמדה הזאת. ניסיתי לגרש ממוחי את המחשבות ולהתרכז בכוס השתייה שהביאו לי, ואז קלטתי את יהלי מהכיתה שלי.

הוא נשען על הקיר, שוחח עם כמה מחבריו ונראה כל כך טוב, שקיוויתי שאני לא מסמיקה. הסתובבתי במהירות, כדי שאם זה נכון, שלא יראו אותי, ומשכתי בשרוולה של אביגיל שבדיוק חלפה על ידי.

"מה יהלי עושה כאן?" לחשתי במצוקה.

אביגיל צחקקה. כנראה גם כאן היא התכוונה לעזור, אבל רק הביכה אותי יותר. יהלי הוא דוגמה קלאסית לבעיות הקבועות שיש לי עם בנים: לאלה שמוצאים חן בעיניי אני לא מסוגלת להגיד או לעשות משהו שיגרום להם להבין זאת, ואלה שאני לא מחבבת או לא אכפת לי מהם משום מה מתאהבים בי. מאחר שיהלי היה שייך לקבוצה השנייה, אביגיל ראתה כנראה צורך "לקדם" את העניינים, והזמינה אותו למסיבה שלי.

    "נו, תיגשי אליו," לחשה בשמחה.

    היא גררה אותי אל מעגל הרוקדים, ואז משכה אל הרחבה גם את יהלי, והתחלנו לרקוד יחד.

    בחיי שהייתי שמחה להמשיך את הסיפור כך: יהלי נדלק עלי, היינו לזוג רשמי בשכבה, הפכתי לציירת מפורסמת בעיר למרות גילי הצעיר ועברתי עם אביגיל כל מיני חוויות טיפוסיות של גיל ההתבגרות. אבל אם זה היה נמשך ככה, לא הייתי מרגישה צורך לכתוב את היומן הזה. ולא הייתי נשאבת לתוך כל הדבר המטורף הזה שהכריח אותי להתמודד עם מי שאני באמת, ועם האִיום על חייה של אחותי.

    ואז, תוך כדי הריקוד חוויתי את זה שוב. צלצול עמום של פעמוני רוח, ופלשבק פתאומי בעיני רוחי. תמונה מהירה של טלי ונטע, שתי חברות של אביגיל, עומדות בצד עם הכוסות, כשלפתע מישהו מתנגש בטלי מאחור והיא מפילה את כוס הזכוכית, והיא מתנפצת על הרצפה. וכשהיא מתכופפת להרימה, אצבעותיה נפצעות מהשברים.

    התנערתי, הסתובבתי אל קצה החדר וצעקתי, "טלי!"

    באמת טלי ונטע עמדו שם, אבל אף אחד לא התנגש בהן. והכוס היתה שלמה בידיה של טלי. הן הפנו אלי מבט שואל וצעדו למקום אחר בחדר. גם יהלי שעמד מולי הביט בי בהשתאות.

    "הכול בסדר?" שאל.

    הנער שהיה אמור להתנגש בטלי נדחף באותו רגע אל הנקודה ההיא, אבל לא פגע באיש.

    לא יכולתי לשאת את זה עוד. מלמלתי "סליחה" וברחתי מהסלון אל החדר. יהלי ושאר החברים נשארו ברחבת הריקודים.

    אביגיל נכנסה בעקבותיי אל החדר שלי.

    "צ'יקה," אמרה.

    נכנסתי למיטה והתחפרתי בתוך השמיכה. "לא בא לי לצאת. תני לי קצת זמן לבד. טוב?"

    אביגיל הסתכלה לכיוון הסלון ואז אלי, ואז שוב לכיוון הסלון עם המסיבה, כמי שמתלבטת אם להיות אמפתית וקשובה ולאפשר לי את המרחב הזה עכשיו, או להתעצבן עלי שככה אני גומלת לה על כל ההשקעה והניסיון לשמח אותי.

    "אז... לקפל את כולם?" פלטה.

    תגידי לא, חשבתי. תגידי לה שאת צריכה רק כמה דקות. שתכף תחזרי. שהכול בסדר, שהיא האחות הכי מהממת בעולם, ומגניב שהיא מסדרת לך את יהלי ו...

    "אני לא רוצה מסיבה עכשיו," שמעתי את עצמי אומרת.

    אביגיל נשכה את שפתיה. יכולתי לראות שהיא כועסת.

"טוב. כולם," צעקה בפתאומיות ויצאה אל הסלון, "יאללה, לחַזלֵש. קירקי לא מרגישה טוב. בואו תעזרו לי לפַנות פה. מי רוצה להמשיך לגלידה במרכז העיר?"

משכתי את השמיכה מעל לראש, מנסה לשכוח מהכול, להתעלם מקולות גרירת הכיסאות והניקיון שהחלו להישמע.

כשיצאתי בסוף מהחדר, עמדתי לבד בסלון, שהיה מלא בלונים, חלקם תלויים על הקיר וחלקם על הרצפה. הם לא סידרו הכול ומצאתי את עצמי דורכת על במבה ועל בייגלה, מה שהגביר את תחושת הבדידות שהרגשתי. השלט "מזל טוב, קירקי!" שהם ציירו בטושים היה תלוי במעוקם, כי הסלוטייפ בצדו השמאלי נתלש. זה נראה מעורר רחמים. הבטתי סביב והיה לי עצוב.

© צילום: דודי חסון

אני אף פעם לא חולמת. אני תמיד מתעוררת מטושטשת כשהדבר האחרון שאני זוכרת הוא מה שהיה לפני שהלכתי לישון. אבל באותו הלילה חלמתי, בפעם הראשונה.

     בין הרים ועצים, מול אגם רחב ידיים, עמדה אישה בגבה אלי. היתה לה צמה ארוכה שהשתלשלה על גבה והיא פרשה את זרועותיה לשמים, כמתפללת, ומלמלה משהו.

    בהתחלה לא הצלחתי להבין, זה נשמע כמו מילות קסם או לחש עתיק. עלה בידי לחדד את מבטי בתוך החלום, אם קיימת אפשרות כזאת בכלל, ולראות את האצבעות שלה. הן הצביעו אל האופק, כאילו היא מזמנת משהו.

    על אצבעה האמצעית היתה טבעת עם אבן טורקיז עגולה.

    ופתאום שמעתי את קולה, חד וברור, ממלא את כולי:

    "בואי, ילדה אבודה שלי,

    בואי הביתה.

    אני כאן.

    בואי אלי, ילדה אבודה,

    אני מחכה לך."

    ואז היא אמרה מילה שמילאה את כל כולי ופוצצה את החלום בקול מהדהד וחזק: "כָּדבְּרא!"

    התעוררתי בבת אחת רועדת, המומה. שכבתי במיטה כשקולה עדיין מהדהד בראשי, וברקע דממת החדר, עם קול תקתוק השעון.

    בואי, ילדה אבודה שלי, בואי הביתה...

    "הביתה". מעולם לא היה לי מושג מהו הבית האמיתי שלי. אני ילדה מאומצת, ואף שההורים שלי, נורית ומייק, הם האבא והאמא הכי מהממים בעולם, ואביגיל היא האחות שבחיים לא אחליף, עדיין הם לא המשפחה המקורית שלי. המשפחה המקורית שלי כנראה פשוט לא רצתה בי כשהייתי תינוקת. כבר התרגלתי למחשבה הזאת, היא כבר לא העציבה אותי ואפילו כמעט לא חשבתי על כך. ואם כן חשבתי, זה היה בוודאי באחד מהחלומות ששכחתי כשהתעוררתי.

    בואי, ילדה אבודה שלי, הביתה...

    איזה בית?!

    ומה המילה הזאת שהיא לחשה שם בחלום?

    מצאתי את עצמי בחשכת החדר מתנפלת אל מול המחשב. ישבתי כך שעות ארוכות, משוטטת ברחבי האינטרנט. גוגל כבר התייאש מלהראות לי דברים שקשורים למילה "קדברה", "קדברא", "?ָדַ?ְרה" וכו'.

    קירקי, תירגעי, נזפתי בעצמי. ממה את כל כך מתרגשת? אפשר לחשוב, סוף סוף את זוכרת חלום שחלמת! סוף סוף את לא מתעוררת כשאין לך מושג מדוע בכית תוך כדי שינה, כי החלום נותר טרי בזיכרונך. אז מה? למה זה מושך אותך כאילו יש שם איזו אמת אפלה ומדהימה שאת עומדת לגלות?

    אבל לא היתה לי תשובה לכך. הידיים שלי המשיכו להקליד מאליהן את הדבר היחיד שזכרתי מהחלום חוץ מהמילה כָּדַבְּרָא:

    אגם.

    אגם בין חולות במדבר.

    ואז, ברגע שהזנתי את המידע, נפרשו למולי תמונות של אגמים שונים. וביניהן תמונה אחת מוכרת במיוחד, ומתחתיה הכיתוב: "האגם הנסתר, קיבוץ כנען".

"כדברא: היומן המפוצל": בכל חנויות הספרים המובחרות וברשת סטימצקי וצומת ספרים.

קראו גם:

• תיעוד קולנועי: ספרי השואה שהפכו לסרטים
• חולקים זיכרון: האמנים מספרים על הקרובים הניצולים

אם אתם מעדיפים לזכור ולהתחבר ליום הזה דרך הספרים - החלטנו להמליץ לכם על ספרי השואה מרתקים, כואבים ומרגשים, שמספרים את תרחישי התקופה מנקודות מבט שונות.

הנער בפיג'מת הפסים

הסיפור מתרחש בברלין בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספר את סיפורו של ברונו, ילד גרמני בן 9, אשר אביו הוא איש אס.אס בכיר שמקבל קידום בתפקידו ומחליט כי על כל המשפחה לעזוב את ביתם הגדול והיפה בברלין, ולעבור לבית קטן באזור כפרי ומבודד - שמעבר לגדר הגדולה המסתירה את הנוף, מסתתר לו מחנה השמדה. ברונו, הכועס על הוריו בשל החלטתם לעזוב את ברלין, שם נמצאים כל חבריו הטובים, בוחן את סביבתו החדשה ומתעקש למצוא משהו שישנה את האווירה הקודרת המעיבה עליה, ובזמן שהוא חוקר את הסביבה הוא פוגש בנער יהודי בשם שמואל, שחייו ונסיבות הגעתו למקום שונים מאוד מנסיבותיו של ברונו עצמו.

© הוצאת ידיעות ספרים

אנה פרנק – היומן הגרפי

לפני כ- 70 שנה פורסם לראשונה יומנה של אנה פרנק, אשר הייתה נערה יהודייה הולנדית שנספתה בשואה. מאז, זכה היומן לאין-ספור גרסאות ועיבודים שונים, החל בהצגות ובסרטים עם שחקנים אמיתיים, ועד סרטי אנימציה ומיני-סדרות טלוויזיוניות. לאחרונה, יצא לאור רומן גרפי המבוסס על יומנה של אנה, והוא היחיד שאושר בידי קרן אנה פרנק. מטרתו העיקרי של הרומן הגרפי היא להנגיש את היומן המקורי לדור הצעיר שלא קרא אותו, ואולי גם לא היה קורא לעולם, וזאת משום שאינו מורגל לקריאת טקסטים ארוכים. הרומן הגרפי כולל קטעי כתיבה ואיורים רבים, אשר הופכים את הקריאה בו למרתקת, מרגשת ומאירת עיניים.

© הוצאת כנרת זמורה ביתן

הכלב היהודי

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בעל חיים – כלב, העונה לשם כורש, אשר נולד בשנת 1935 למשפחה יהודית בגרמניה הנאצית. בשל נסיבות התקופה בה חי - ימי שלטון גרמניה הנאצית, עובר כורש מבעליו המקוריים לבעלים אחרים, ולאחר התרחשויות נוספות במהלך הספר, הוא מגיע בסופו של דבר אל מחנה השמדה, בתור כלבו המאולף של חייל נאצי, שם נחשף בעל כורחו אל זוועות השואה. הספר נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של נערי ישראל לשנת 2009, מטעם משרד החינוך והתאחדות המוציאים לאור.

© הוצאת ידיעות וספרי חמד

הילדה בסוודר הירוק

הסיפור מתרחש בפולין בשנת 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספר את סיפורה של קריסטינה חיגר, ילדה בת 7, אשר משפחתה מתחבאת יחד עם קבוצה קטנה של יהודים במערכת הביוב של העיר לבוב שבפולין, וזאת בשל "טיהור אתני" שהחליטו הנאצים לבצע ביהודי העיר, וכתוצאה מכך עשרות אלפי יהודים הוצאו להורג ונשלחו לגטאות. קריסטינה מתארת דרך עיניה את סיפור מאבקם של חברי הקבוצה בתוך הביוב, אשר ניסו לשרוד בתנאים בלתי אנושיים.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עונה חדשה? הלהיט החדש של "נעלמים"
• מלכת הסיורים: עדן בן זקן עפה על זה ובגדול
• בשעה טובה: הראפרית קארדי בי בהריון ראשון

© הספר

זה התחיל מרעיון של ישי, "רציתי לצבור לעצמי שאלות ידע בהארי פוטר כי אני וחבר שלי עמיחי בוחנים אחד את השני", מספרים לנו השותפים ישי קופרמן ועמיחי ינקלוביץ', "אז פתחתי דף פייסבוק שנקרא "הארי פוטר חידון יומי למתקדמים" שם בכל יום התפרסמה חידה חדשה וזה התחיל לצבור תאוצה. התחלנו לעלות את הרמה ולכתוב חידות מורכבות שהיו בנויות מ-4 משפטים מחורזים".

מה שמיוחד בחידות האלו, שלא מדובר בחידות נקודתיות. זה לא שיש פרט מידע בספר שולי והם שואלים עליו, אלא החידות מורכבות מאינפורמציה רוחבית מכל הספרים ובשביל לענות עליהם - דרושה בקיאות יתרה בספרים. הפרויקט התחיל כפרויקט Headstart ותוך כ-20 יום, הפרויקט הגיע ל-172 אחוזים. בעת כתיבת שורות אלו, הודפסו כ-1100 עותקים ונמכרו 450 ספרים. המגמה עולה ורק בכנס עולמות האחרון הוצעו הספרים לראשונה למכירה.

"אחרי כל הזמן הזה", עדיין יש לזה בכלל ביקוש?

"יש ביקוש מטורף לדברים של הארי פוטר. מאוד הופתענו, גילנו שמכל הארץ יש ביקוש. בפייסבוק, יש את אלו שהם עמוק מאוד בתוך התחום. אבל מהרגע שהספר יצא, ראינו ביקוש רב מכל המגזרים ומכל הגילאים". לפי השותפים, הספר הזה הוא הדבר שיכול לאתגר אותם וככה לעניין אותם. להבדיל מכל המחזות והסרטים החדשים שיוצאים עכשיו בעולמות של הארי פוטר, זה ספר שמחזיר אותם דווקא לעלילה המקורית וזה מה שמלהיב בזה.

הספר לא רק כולל בתוכו את החידות ברמות השונות, אלא גם כולל איורים של המאייר אלחנן בן אורי. מה שיפה הוא שהאיורים מרמזים בצורה כזו או אחרת לתשובה. לכל החידות יש פרק מיוחד של רמזים שיכולים לכוון אתכם לתשובה הנכונה ואם אתם ממש לא מצליחים, בסוף הספר יש את התשובות. כך שלא רק שתוכלו לשחק את זה עם חברים, אתם תוכלו לדעת את התשובה המדויקת.

© מתוך הספר

הספר עולה 88 שקלים ותוכלו להשיג אותו יואב נמר, דני ספרים ואצלם. זה עדיין לא הגיע לחנויות הגדולות. מקום ראשון שמוכרים בו. זו עוד הוכחה שהספרים השונים העלילתיים האומנם נגמרו, אבל העולם של הארי פוטר לא מפסיק לחדול. והתשובה לחידה שפתחה את הכתבה: מי שחיה בסביבת הצנרת היא מירטל המייללת. היא מתה שם על ידי הבסליסק, שעיניו היו בצבע צהוב, וזה מה שהרג אותה. 

חשוב לציין: הרמה של החידות לא רק ברמה הקלה הזו, יש עוד המון חידות בספר מורכבות הרבה יותר והחידה על מירטל המייללת היא החידה הראשונה בספר ולכן היא כה קלה. 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ג'ניפר לורנס: "אני לוקחת הפסקה ממשחק"
• דרגו את הדניאל האהוב עליכם בעולם הבידור
• טלנובלה הוליוודית: האם ליאם פיין ושריל נפרדים?

בת'אני מוטה - make your mind up

כשבת'אני לראשונה החלה לצלם סרטונים אי שם ב-2009, היא לא ידעה שהחיים שלה עומדים להשתנות לנצח. לאחר שהעלתה את הסרטון הראשון שלה בגיל 13, הפכה מוטה לאחת מאושיות היוטיוב הידועות ביותר בעולם. בספר שלה שיתפה על המסע הבלתי רגיל שעברה מאז שהתפרסמה, מה חוותה לפני הפרסום בתור ילדה ביישנית וחסרת ביטחון שסובלת מחרדות שמנסה לגלות איך להתאושש.בספר תוכלו למצוא עצות לחיים, ומדריך מיוחד לביטחון עצמי. בת'אני, ריגשת אותנו.

בלה ת'ורן – Autumn falls

'סתיו נופל', הוא הספר הראשון מסדרת הספרים המלאה של בלה ת'ורן. בסדרה קיימים שלושה ספרים שללא ספק שווים את הזמן הפנוי שלכם לקרוא. הספר מדבר על ילדה ג'ינג'ית ששמה סתיו, שחיה במשפחה מורכבת במיוחד העוברת כל יום בעיה אחרת. כוכבת הספר מספרת כמה זה לא כל כך קל להיות החדשה בבית הספר, במיוחד לא קל כשהילדה המקובלת ביותר בכיתה מעיפה לעברה 'מבטי מוות' מפחידים. בשלב מסוים, כשסבתה המעט משוגעת מביאה לסתיו יומן מיוחד במתנה, סתיו כותבת את כל רגשותיה ואת כל המשאלות שלה שם, עד שלאט לאט המשאלות שביקשה – מתחילות להתגשם! סתיו מבינה שצריכה לבקש את כל המשאלות האלו בזהירות, אם לא, כל הסביבה שלה עלולה להפגע.

אנה קנדריק – Scrappy little nobody

ברוכים הבאים לספר על עולמה המשוגע של השחקנית המוצלחת אשר זכתה בלא מעט פרסים בזכות חלק מתפקידיה במסכי הקולנוע והטלוויזיה. עוד לפני שנחשפה ל'אור הזרקורים', בתור ילדה בת שלוש עשרה, אנה הייתה ילדה משוגעת מלאת אנרגיה ובעלת דמיון רחב ומטורף, אבל לימים היא החליטה שכל השיגעון שלה וכל האנרגיה שלה, חייבים להשאר בתוכה, אחרת – יקרה משהו לא טוב. אנה משתפת על ההתמודדות שלה בתור ילדה החיה חיים כפולים, כתלמידת חטיבת הביניים ובמקביל כשחקנית.

קנדל וקיילי - Rebels: City of Indra: The Story of Lex and Livia

קנדל וקיילי, כמו בלה, הוציאו ספר בהמשכים, וזה הוא הסיפור הראשון מהסדרה. ההרפתקה מתחילה בעולם עתידני, בעיר הגדולה של אינדרה, בה יש שני חלקים: גן עדן יפה צף גבוה בשמים, ועולם סיוט של עוני מתחת לפני השטח של כדור הארץ. הספר מספר על שתי נערות בעלות כוחות על טבעיים שיוצאות למסע משותף, אך הן לא יודעות שהן מהוות סכנה אחת לשנייה.

מאדי זיגלר – האודישן

לאחר שהספר הראשון על חייה ותהילתה כרקדנית מפורסמת גרר הצלחה מסחררת, הרקדנית המפורסמת החליטה לשחרר ספר נוסף. עלילת הסיפור מגוללת את סיפורה של הרפר בת ה-12, ילדה שרוקדת כמעט מאז שלמדה ללכת. אבל ממש לפני תחילת שנת הלימודים, הוריה של הרפר מטילים פצצה - המשפחה נאלצת לעבור מהעיירה הנעימה שלהם בקונטיקט לפלורידה שטופת השמש בגלל העבודה שלהם. זה אומר להיפרד מצוות הריקודים שלה  והרבה חוויות שהתרגלה אליהן. ההורים שלה מנסים להרגיע אותה כי הם ימצאו בשבילה סטודיו חדש ברגע שהם זזים. כשהיא מגיעה, היא מבינה כי התחרות בפלורידה תהיה אכזרית - היא הבחורה החדשה ותצטרך להוכיח את עצמה.  

 תעקבו אחרינו גם בטלגרם - לעדכונים בלעדיים וחמים!

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הלוואי עלינו: איזו דמות הייתם בוחרים כ-BFF?
• לא זוהר: הסלבס ששונאים להיות מפורסמים
• ההוכחה שלאלי אספוסיטו מתגעגעת לישראל

המשחק/ דנה אבירם

חייהם של שמונה תלמידים בכיתה ט' משתנים ביום שבו נכנסת לכיתתם ניקול, מורה חדשה ומסתורית. היא מציעה להם הצעה שקשה לסרב לה: להיכנס למשחק מחשב של מציאות מדומה ולהתחרות זה בזה. היא מבטיחה כי המנצח יזכה להגשים את משאלת הלב הגדולה ביותר שלו. הגיימרים נכנסים למשחק בידיעה כי עליהם להילחם על חייהם. בין אווטארים, דרקונים, רוחות רפאים וטירות מכושפות נרקמות אהבות חדשות, חברויות נולדות אבל גם גיימרים נעלמים. מהר מאוד מגלים התלמידים כי המשחק משפיע גם על המציאות והורס את היחסים ביניהם, מוביל אותם למעשים אלימים ודורש מהם להגיע להחלטות קשות ומשמעותיות.

אהבה נגד חברות/יונתן רבי

לפעמים אתם חושבים שמישהו הוא החבר הכי טוב שלכם לנצח-נצחים, אבל אז קורים כל מיני דברים שטורפים את כל הקלפים. כמו למשל: בנות. זה בדיוק מה שקרה לליאור וירין, החברים הכי טובים מכיתה א'. כשהם מגיעים לכיתה ה' ירין מתאהב בעדי וכל התמונה משתנה. ליאור עוזר לירין לחבר מכתב אהבה מנצח, אבל מתאהב בעדי בעצמו. כעת עומדת החברות הקרובה של שניהם למבחן: חברות נגד אהבה, אהבה נגד חברות. 

לוחמת האהבה/גלנון דויל מלטון

סיפור מסע אמיתי ונפלא של הבלוגרית המפורסמת. גלנון דויל היתה ילדה רגישה שבגיל צעיר החלה לעטות על עצמה מסכות כדי לקיים את מה שחשבה שמצופה ממנה – להיות רזה יותר, יפה יותר, שקטה יותר. העמדת הפנים גררה אותה להתמכרויות רבות – הכול כדי להסתיר את הנפש הפגיעה מעיני העולם. יום אחד, בעודה עמוק למטה, היא חווה גילוי מרעיש ורואה בו הזדמנות לשינוי וחיים חדשים. סוד אפל שמטלטל את חייה מאלץ אותה להתייצב מחדש באומץ מול החיים. במהלך מסע מעורר השראה של ריפוי נפשי וגופני מתגלה שהכאב העמוק ביותר בתוכה מוביל לחיים מלאים יותר. הספר חושף את היופי הנגלה כשאדם מחליט לשכוח את כלמה שלמד כדי שיוכל להיות נאמן לעצמו. הוא מוכיח שכולנו יכולים להיות לוחמים חזקים ומלאי עוצמה, המסוגלים לנצח את הכאב ולזכותבאהבה שאנו ראויים לה.

פיסות שמיים קטנות/ סו דוראנט 

מיראקל ואחיה הקטן זאק, ננטשו בצעירותם ומתגלגלים מבית לבית, מאכזבה לאכזבה. יומנה של מיראקל נפתח ביום בו הם מגיעים לבית האומנה "סקילי" בלונדון, שנראה להם כתחנה אחרונה. סיפור שובר לב, על קשר עמוק ואמיץ שיכול להירקם רק בין אחים, שכל אחד מהם משמש כעוגן היחידי בחייו של האחר. יותר מכל, זה סיפור על ילדה אמיצה, ששומרת על אחיה מכל משמר ונאבקת על זהותה בעולם של חוסר ודאות. זהו סיפור על התבגרות, על צמיחה, ועל תעצומות נפש של שני ילדים בעולם אכזר. פיסות השמים הקטנות, המבצבצות מבעד לחושך, מוכיחות להם – ולנו – שהתקווה תמיד נמצאת אי שם.

פרויקט הקריסטל הקסום/ דן TDM 

ספר הקומיקס של אחד מכוכבי היוטיוב הגדולים בעולם. אי־שם, במעבדה הכי מגניבה בעולם קריסטל קסום בעל עוצמה אדירה מגיע לכדור הארץ ונשבר לחמש חתיכות. אחת מהחתיכות צונחת במעבדה של המדען טריאורוס ועוזרו דן TDM והם יוצאים לחפש את ארבעת השברים הנותרים של הקריסטל. הבעיה היא שגם דנטון המרושע ועוזרו פין מחפשים את חתיכות הקריסטל. הם זקוקים להן כדי להפעיל את מכונת השיבוטים של דנטון וליצר מאות שכפולים של המדען המרושע כדי להשתלט על כל כדור הארץ. רק טריאורוס ודן יכולים לעצור אותם, אבל האם הרשעות של דנטון גדולה אפילו עליהם?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:  

• מזל טוב: ליאם פיין חושף את בנו התינוק בפוסט מרגש
•  לא רק הנוקמים: טריילר ראשון לסרט "ליגת הצדק"
• רכילות בקטנה: עדן בן זקן לפסטיגל והזוג לריאליטי

"עד האופק" - פרק 1

"יופי..." מילמל דין לעצמו, "זה הולך להיות קשה משחשבתי."

הוא עמד מרחוק וסקר בפנים מודאגות את הילדים שהתגודדו בחצר בית הספר. הילקוט, שהיה אמור להיות מגניב, כדי לעשות את הרושם הנכון על הכיתה החדשה, נראה לו פתאום תינוקי ומטופש. הוא הרגיש שהכול בעצם תינוקי עכשיו. הוא העביר את רצועת הילקוט מכתף לכתף, מנסה להחליט באיזו תנוחה הוא נראה הכי בוגר.

ממה יש לי לפחד כל כך? נאנח והסתכל שוב בילדים האחרים. למה הלב שלי דופק כאילו אני מתחיל שוב כיתה א'? אני מתחיל כיתה ט'!

הוא יישר את הכובע שעל ראשו. הוא ידע שהכובע שלו מוזר, ודווקא משום כך חבש אותו, שיהיה "הקטע שלו" ויבהיר לכולם מי זה דין.